ספר יסודי התורה ל״טSefer Yesodei HaTorah 39
א׳אבל בכל שאר משפטי צדק שבין אדם לחברו לא חלקה תורה בין ישראל לנכרי, אלא הזכירה הצווי בלשון סתם כגון לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, או הזכירה מלת רע, כגון לא תענה ברעך עד שקר, ומלת רע אין המכוון בה בני עם אחד דוקא אלא כל אדם במשמע, שהרי כתוב (שמות י"א ב') וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה, הרי שהמצריים קרוים רעים לישראל, אבל מלת אחיך שהיא ודאי על בני עם אחד דוקא, לא תבא במצות אשר הן לפי שורת הדין. ומה שכתוב (ויקרא כ"ה י"ד) אל תונו איש את אחיו אין הכוונה שמותר להונות את הנכרי, אלא הזכירה תורה אחיך מפני ששם מדברת במכירת קרקעות, והנכרי לא היה לו קרקע בא"י. וכן מה שנזכר אחיך בפרשת השבת אבדה ובהקמת הבהמה הנופלת (דברים כ"ב א' – ד') אין ללמוד ממנו שאבדת הנכרי מותרת, כי אין הכתוב אומר כי תראה את שור אחיך או את שהיו נדחים לא תקחם לך, אך הוא אומר לא תראה וכו' והתעלמת מהם. והנה הצווי הזה שלא להתעלם מן האבדה ולאסוף אותה אל ביתנו הוא דבר לפנים משורת הדין, וכן הוא ג"כ הצווי להתעסק בהקמת הבהמה הנופלת בדרך. וכן לא תשנא את אחיך בלבבך הוא לפנים משורת הדין, כי אין הכתוב מדבר בשנאת חנם, אלא בשנאה לאיש רשע וחוטא, כמו שמוכיח סוף המקרא הוכח תוכיח את עמיתך.
1