דרשות אל עמי, חגים וזמנים שונים ט״זSermons Unto My People, Chanuka, Purim, and Special Shabbatot 16
א׳טז. מה מלמדת אותנו מגילת אסתר?
לפורים
לפורים
1
ב׳"ויהי בימי אחשורוש, אמר רבי לוי ואיתימא רבי יהונתן, דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער... ואמר רבי לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, אמוץ ואמציה אחים הוו, מאי קמ"ל? כי הא דא"ר שמואל ב"ר נחמני אמר רבי יונתן, כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה זוכה ויוצאין ממנה מלכים ונביאים, מנלן מתמר... וא"ר לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, מקום ארון אינו מן המדה" (מגילה י, ב).
2
ג׳מגילת הגלות.
3
ד׳מגילת אסתר היא מגילת הגלות היחידה, ובעוד שכל שאר המגילות כולן ספוגות באוירה דארעא דישראל אם שמספרות לנו מציון בבנינה, כמו שיר השירים, קהלת ורות או שמספרות לנו מציון בחורבנה, כמו מגילת איכה, ועל כל פנים בכולן נשמע הד קול מההוד וההדר שלנו בימי קדם, הנה מגילת אסתר היא היחידה שמראשה לסופה היא נעוצה בהגלות, מתחלת ב"ויהי בימי אחשורוש" ונגמרת ב"וישם המלך אחשורוש מס על הארץ", ואנחנו הננו בה רק החמר ביד היוצר, אחשורוש, שברצותו הוא גוזר עלינו "להשמיד להרג ולאבד מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד" וברצותו הוא נותן רשות לנו להקהל ולעמוד על נפשנו ולהפריע את הצוררים במעשיהם.
4
ה׳קצרה היא המגילה בכמותה, אבל ארוכה היא מאד באיכותה, ארוכה כארך ימי הגלות, שהרי כל הגלות מצטינת בזה שהננו בה רק נפעלים ולא פועלים, וכל תקופה ותקופה מגלויותנו סובבת והולכת על "ויהי בימי" של איזה גוי, פלוני או אלמוני, כי אנחנו הננו רק הנשפעים מהימים השייכים להם ולא משפיעים כלל וכלל עליהם.
5
ו׳ולא לחנם אנו קוראים את המגילה הזאת מדי שנה בשנה, כי עלינו ללמוד מהמגילה הזאת איך להתנהג בימי גליותנו ובאיזו תכסיסים עלינו לאחוז בהם.
6
ז׳חיוב קריאת המגילה ביום ובלילה.
7
ח׳ויפה אמרו חכז"ל שחייב אדם לקרוא את המגילה בלילה ולשנותה ביום (מגלה ד, א) כי הנקודה המרכזית של המגלה הזו, ה"מוסר השכלי" הראשי שבה הוא הכתוב "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" לבלי להתבטל מפני הרשעים גם בזמן שהשעה משחקת להם וכולם נופילים כורעים לכבודם, ולבלי לפול ברוחנו ולאבד את ההכרה העצמית גם בזמן שכל העולם כולו המה נגדנו. אכן דא עקא, שהננו רגילים לעמוד בקומה זקופה דוקא בעת שצר לנו, דוקא בשעה שרבו הקמים עלינו, אכן בעת מנוחה ושלוה, בעת שלום והשקט, יש לנו בטול היש לפני כל המן, לפני כל רשע וזד יהיר, והננו משתחוים לפניהם בהשתחואה פנימית, השתחואה נפשית, שהיא עוד יותר גרועה ומביאה לגועל נפש מהשתחואה חיצונית, גופנית.
8
ט׳ועל כן אם אמנם אנו חייבים לקרות את המגלה גם בלילה, בעת שחשך וערפל מכסים את שמינו, אבל ביום, בעת שיזרח לנו אור ועמוד השחר פורש את כנפיו גם עלינו, אז הננו מחוייבים לא רק לקרותה פעם אחת, אך לשנותה לשנן אותה הרבה והרבה פעמים, כי מה גדולה השכחה של המגלה הזו אצלנו דוקא ביום, ואולי יועיל השנון שלא נסיח את דעתנו ממנה אף אז, אולי...
9
י׳יהודים וישראלים.
10
י״א..."איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי... בימים ההם ומרדכי יושב בשער המלך".
11
י״בבנוהג שבעולם, בארצות הגלות אנו מחולקים לשני מחנות. הדלים והרשים שבעם וגם על פי רוב בעלי המעמד הבינוני נקראים בשם יהודים. ואלה שעלו לגדולה ברב או במעט, הספירות העליונות שלנו, הם מתבישים בהשם יהודים ומכונם בשם ישראלים "איזראליטים" בלע"ז.
12
י״גוכשהגויים רוצים להחניף לאיזה יהודי, הם מכנים לו בשם ישראל, כי לדבריהם המה רק שונאים את היהודים, שנחשב להם גנאי, אבל לא את ה"איזראעליטים" חלילה.
13
י״דואמנם גם לזה יש מקור בתורה וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא. שהרי מצינו תיכף ביעקב אבינו כשנאבק עם שר של עשו, וכאשר "לא יכל לו" זה האחרון והוזקק לחסדו של יעקב שישלח לו ויתן לו מנוחה. הנה כדי להחניף ליעקב אמר לו את הדברים "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל" - ממש כמו שאומרים נכדיהם של עשו הרשע, שונאינו ואויבינו בנפש, כשרוצים להחניף לאיזה משלנו, שהם מוציאים אותו מכלל היהודים וקוראים לו בשם "איזראליט".
14
ט״וובאמת מה שמתכנים אלה מאחינו שעלו לגדולה בשם "ישראלים" הנה השם אינו מתאים להם כלל וכלל - שהרי כל עיקר השם הנה בא מהנמוק "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל", ואלה מאחינו הרי להיפך מתיראים יראת הרוממות מכל מה שנושא עליו חותם נכרי וכל חייהם עוברים עליהם בפחד מפני "למה יאמרו הגויים".
15
ט״זוהיטב אמר השי"ת ליעקב אחרי שכבר שמע את ה"ברכה" הנ"ל משרו של עשו "שמך יעקב, לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך", זאת אומרת, שאדרבא לאלה שהמה חושבים את עצמם בבחינת יעקב, לאלה דלת העם להם נאה ויאה דוקא השם ישראל, כי אדרבא אלה אינם מתבטלים כלל לא מפני אלקיהם ולא מפני האנשים הלוחמים אתנו.
16
י״זורבותא גדולה מספר לנו בעל המגלה ש"איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי", ו"מרדכי יושב בשער המלך", שלמרות מה שישב בשער המלך והיה "איש" באמת במלוא מובן המלה הזאת, לא התביש כלל וכלל מפני השם יהודי ולא הפריש את עצמו כלל וכלל מן הציבור היהודי לומר, שהוא איננו יהודי אך "איזראעליט", ואילו בזמננו גם אלה שאינם יושבים בשער המלך, אך בשער של איזה גוי חשוב סתם, שוב חס מלהזכיר לו בשם יהודי.
17
י״חוהרבה הרבה יש לנו ללמוד ממגילת הגלות הזו.
18
י״טאסתר מן התורה.
19
כ׳וחכז"ל אומרים "אסתר מן התורה מנין? שנאמר, ואנכי הסתר אסתיר" (חולין קלט, ב).
20
כ״אכי גם זאת אפשר ללמד ממגלת אסתר, כי אין כלל מאושרים בגלות.
21
כ״בלכאורה אין לנו מאושרה יותר גדולה מאסתר בת אביחיל, שזכתה להכבוד הגדול הזה להבחר מכל הנערות הבתולות טובות המראה של כל השבע ועשרים ומאה מדינה, ורק עליה נפל הגורל היפה הזה להלקח אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו לתת כתר מלכות בראשה ולהעשות להמולכת בכפה מהדו ועד כוש?
22
כ״גאבל לאמתו של דבר, אדרבא אין לנו אומללה יותר גדולה מאסתר המלכה, ואותה המושלת בכפה למראית עין היתה באמת שבויה מאין כמוה בנפשה והעבדות שבה מרובה על השררה שבה, עבדות בתוך שררה.
23
כ״ד"ותיטב הנערה בעיניו ותשא חסד לפניו ויבהל את תמרוקיה ואת מנותיה לתת לה ואת שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך... לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה", ובכן הכל היה לה, ולא חסרה נפשה מכל אשר שאלה, אבל את החופש והחרות היתה חסרה, החופש והחרות להגיד בפומבי ובריש גלי את מקור מחצבתה ואת גזע משפחה.
24
כ״השבע נערות היו לה העומדות למשמעתה וסרות לפקודתה כשפחות לפני גבירתן, אבל השפחות היו באמת יותר בנות חורין מגבירתן, שכולן לא התבישו כלל וכלל להגיד את עמן ואת מולדתן ואילו היא, הגבירה הקסרית הכבודה, אשר כל השרים מקכ"ז מדינה יכרעו לה ברך, הנה היא בעצמה יראה מפני כל עלה נדף שלא יכירו מאיזה עם היא. עליה להתרחק מכל אחיה, קרוביה ומיודעיה מבני אומתה, שהיא כל כך אוהבת ומסורה להם, כדי שלא יפול עליה חשד חס ושלום, שיש לה איזה קורבה עמהן, ואף מדודה מרדכי, שהיה לה כאב, עליה להסתיר פנים לבלי להפגש עמו בריש גלי. "ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר ומה יעשה בה", רק לפני חצר בית הנשים, וחלילה לדרוש בשלומה פנים אל פנים כי בנפשה הוא.
25
כ״וואמנם מצינו, שפעם אחת לא התאפקה אסתר והכריזה בקולי קולות על עמה ועל מולדתה, זה היה כשפנתה אל המלך את שורש הדברים האלה "איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי".
26
כ״זאכן כך הוא דרכה של גלות תמיד, שבעת צר לנו, בעת שהסכנה מרחפת על ראשנו, אזי הננו מכריזים בריש גלי על לאומיותנו ומולדתנו, אבל בטוב לנו אז אין אסתר מגדת את עמה ואת מולדתה.
27
כ״חבאופן שבגלות הננו תמיד משועבדים, אם שעבוד הגוף "קנויים לאומות העולם להשמיד להרוג ולאבד", אם שיעבוד הנפש כשאנו מוזהרים על "בל יגיד" לבלי להגיד מאיזה עם ומאיזו מולדת אנחנו.
28
כ״ט"אסתר מן התורה מנין, שנאמר ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא", אין לך דבר קשה לאדם יותר מהסתרת פנים, כשהוא מוכרח להיות רואה ואינו נראה, כשהוא צריך לירא בכל רגע ובכל שעה ולא יכירוהו מי הוא ואיזה הוא, כשהוא צריך לחיות על שמו של איש זר, ואסתר שהיתה אצל אחשורוש בהסתרת פנים תמיד, במסוה על פניה, היא היתה באמת האומללה שבאומללות רק מין "קרקע עולם" כמליצת חז"ל.
29
ל׳ואמנם אסתר הצדקנית נשארה בצדקתה גם אחרי שנעשה ל"קרקע עולם" אצל המלך אחשורש, ואם כי "לא הגידה את עמה ואת מולדתה" לא שכחה את יחוסה אף לרגע, ולא הסיחה את דעתה מכל המצוות, ובמכוון החזיקה בארמונה שבע נערות כדי שאלו תזכרנה אותה את יום השבת כמאמרם ז"ל, אבל יקחו נא מוסר מזה המתבוללים שלנו, החושבים שעל ידי ההתבוללות תבא גאולתנו וישועתנו, ידעו נא, כי גם אם יזכו להמדרגה היותר עליונה, שבנותיהם יהיו למלכות ממש ישארו שבויים בנפשם, ויצטרכו לחיות תמיד בהסתרת פנים.
30
ל״אאבטונומיא בגלות.
31
ל״באכן הננו שומעים רוחות חדשות מנשבות במחנה הגלות, כי הישועה תבוא לא ע"י ההתבוללות אך אדרבא על ידי ההכרזה על העממיות שלנו, ונולדה תיאוריה חדשה של דרישת אבטונומיא עממית גם בארצות הגלות.
32
ל״גהתיאוריה הזו מלמדת, כי אין אנחנו בני גלות כלל, אלא שבכל ארץ וארץ הננו "מעוט לאומי" ושורת הדין נותנת, שלא רק שאפשר לנו לדרוש שיווי זכיות בתור אנשים פרטים, אלא גם אבטונומיא לאומית, בתור מעוט לאומי, זאת אומרת, שהממשלה תחזיק על חשבונה בתי ספר מיוחדים בשפתנו אנו, וכל מה שהיא עושה בעד האומה העיקרית בתור אומה, עליה לעשות ג"כ בעדנו אנו, וכמובן, שהשפה היהודית צריכה להיות מוכרת בתור שפה רשמית ככל השפות המתהלכות בארץ, וכל יהודי יהא ביכלתו לדבר בכל המקומות הרשמיים בשפתו הוא, וכל התעודות הרשמיות של הממשלה צריכות להיות גם בשפתינו אנו, עם מניסתר מיוחד יהודי לנהל את כל ענינינו הלאומיים וכו' וכו'.
33
ל״דואמנם התיאוריה הזו לא נשארה רק תיאוריה לבד, ובאיזה ארצות, כמו אוקראינה וליטא נתגשמה זאת גם במעשה, אבל דא עקא, שהיתה זאת לנסיון שלא הצליח כלל וכלל כידוע.
34
ל״האכן לו קראו בעלי התיאורה הנ"ל את המגילה כראוי "שנים מקרא ואחד תרגום", כי אז היו יודעים מראש שכל אלה דברים בטלים, עורבא פרח, חלום יעוף ולא יותר.
35
ל״ושהרי בימי אחשורש "המלך מהודו ועד כוש" כבר ידעו מאבטונומיא לאומית גם בעד ה"מעוטים". אנו קוראים במגילה הזו "וישלח ספרים אל כל מדינות המלך אל מדינה ומדינה ככתבה ואל עם ועם כלשונו" ובכן הרי הכיר אחשורש לא רק בהכתב של כל מדינה ומדינה, אך גם בהלשונות של כל עם ועם, ואם היו באיזו מדינה עמים אחדים, היו לכל עם ועם זכיות לאומיות מיוחדות, ולא עוד אלא שאנו מוצאים גם כן שהפקודות הרשמות של אחשורש היו "מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשונו ואל היהודים ככתבם וכלשונם", דבר שלא זכינו בפועל ממש מימי אחשורוש ועד הנה בשום אחת מהמדינות. ולא עוד אלא שזכו גם למיניסתר יהודי, זה היה מרדכי, היושב בשער המלך, ובכל זאת מה הועילה לנו האבטונומיא הזו.
36
ל״זרק לזאת שבטח גם הפקודה של "להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד", גם הפקודה הזו היתה "אל היהודים ככתבם וכלשונם" זהו כל שכרה של האבטונומיא שלנו בגלות...
37
ל״חמרדכי מן התורה.
38
ל״טואמנם יש גם תיאוריה אחרת, וזו אומרת, כי כל הצרה באה לא מהגויים בעצמם, שבאמת אינם כלל וכלל שונאי ישראל, אך מהמלכים. אם מלך טפש אחד כאחשורוש מושל מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה, והוא עושה מה שלבו חפץ, בעל כרחך שהוא שופך את כל חמתו על עם בזוי ושסוי, שיהא זה השעיר לעזאזל, והוא עושה זאת לא מטפשות דוקא, אך אדרבא מחכמה, כדי שיהיו כל המדינות טרודים בהכאת היהודים ויסיחו את דעתם ממנו ומטפשוטו, ולא ידחקו את השעה להסיר את עולו מהם.
39
מ׳ובכן העצה היעוצה היא להלחם בכל תוקף ועוז נגד כל המלכים הטפשים האלה, ובכלל נגד ה"אימפריות" והמטרופולין, ואם יש שבע ועשרים ומאה מדינה צריכות להיות שבע ועשרים ומאה ריפובליקות חופשיות שתושבי כל מדינה ומדינה יהיו בעצמם הבעלי בתים לחתוך את גורלם, עפ"י רוב דעות יקום דבר.
40
מ״אאכן גם על זה נאמר "זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" שכבר היו לעולמים כאלה והשנאה לא פסקה כלל וכלל.
41
מ״בולא עוד אלא שאיננו צריכים כלל לשאול את האבות והזקנים, כי אין חכם כבעל הנסיון, ואנחנו בעצמנו הננו בעלי נסיון בזה.
42
מ״גבימינו ולעינינו הושלכו כתרים של מלכים טפשים וגם פקחים לארץ, ונשתחררו המדינות מעולם של ה"מושלים היחידים" ונהפכו בין ליל להריפובליקות חופשיות על פי כל התגים של החרות המודרניות, אבל האם על ידי זה באה ישועתנו ופדות נפשנו?
43
מ״דלדאבוננו עלינו להשיב על זה בלא, עם אלף רבתי. להיפך דוקא בזמנן של המלכים שמלכו על קכ"ז מדינה ויותר, אם כי מצבנו היה די רע גם אז, אבל לא באותה המדה של עכשיו שיש קכ"ז ריפובליקות חופשיות שכל אחת היא סדרה בפני עצמה, ומצבנו שם הורע שבעתיים.
44
מ״הואמנם בגופא דעובדא אי אפשר להכחיש שאמנם כך הוא היושר והצדק, שכל מדינה ומדינה תהיה שוררת על עצמה, ולא שתהיה מטרפולין אחת שרתי במדינות שתינק את כל טוב הארצות ותנצל אותן באופן שהיא תעלה מעלה מעלה והן תרדנה מטה מטה, כמו שראינו בכל הממלכות הגדולות. ומכל שכן שאין כלל הגיון בדבר שמלך אחד, לו גם לא טפש, שיהיה הרודה בגויים הרבה, אבל מאידך גיסא אי אפשר להכחיש גם כן, כי לנו, בני הגלות, לא הביאו כל ה"מהפכות" הללו ברכה, אך קללה.
45
מ״וואמנם המשטר הקודם, המשטר שלפני המהפכות, הוא כאמור נגד ההגיון ונגד היושר והצדק, אבל כל עיקרה של הגלות הוא נגד ההגיון ונגד היושר והצדק, כל עיקרה של הגלות הוא דבר אי-נורמלי ואי אפשר לו להתקיים רק בתנאים אי-נורמליים.
46
מ״זועל כן מה דלדידהו הויא מעלה יתירא, לדידן הויא זאת חסרון רבתי.
47
מ״חהגלות שהיא בריה משונה, יש לה חושים משונים מכל הברואים אשר על פני האדמה. ולאו דוקא בשלשת ימי אפלה של מצרים, אך בכל ימי גלויותנו הננו רואים שדוקא אז "ולכל בני ישראל היה אור במשבתם", כשבחוץ הוא "וימש חשך", ולהיפך, מה שמביא אורה לכל, הנה לבני הגלות הוא מחשיך את העינים.
48
מ״טהננו יכולים להתקיים בגלות דוקא במקומות כאלה שגם התושבים העיקרים אינם יושבים במנוחה שלמה, כשגם הם אינם בעלי בתים גמורים, ואז כשיש תמיד חכוכים פנימיים בין האומות השונות היושבות בממלכה אחת, שכל אחת אומרת כולה שלי, אז, על ידי ה"וסכסכתי מצרים במצרים" מוצאים גם בני הגלות שם איזה מקלט להסתר, לנוח רגע. אבל כשהאומה, התושבת העיקרית, נעשית שוררת בביתה ובאה אל המנוחה שהיא חפצה בה, אז יש לה "הרחבת הדעת" מרובה לרדוף באף את אלה הזרים הבאים לפי דעתה, להסיג את גבולה.
49
נ׳וזו היא הנסבה שדוקא עכשיו, שבמקום המלוכות הגדולות, המטרפולין, באו המדינות רפובליקאות הקטנות, מר לנו מאד.
50
נ״אוהסוד הזה היה ידוע לחז"ל.
51
נ״בוזה שאמרו (חולין קלט, ב) "מרדכי מן התורה מנין? שנאמר, מר דרור מתרגמינן מרי דכיא".
52
נ״גמרדכי מן התורה מנין? הוא באמת שאלה חמורה, כי לכאורה במקום "ברוך מרדכי" אפשר לומר להיפך, כי הוא היה הגורם העיקרי להגזרה של להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, שהרי אנו קוראים באותה המגלה "בימים ההם ומרדכי יושב בשער המלך קצף בגתן ותרש, שני סריסי המלך משומרי הסף, ויבקשו לשלח יד במלך אחשורוש, ויודע הדבר למרדכי ויגד לאסתר המלכה... ויתלו שניהם על העץ ויכתב בספר דברי הימים לפני המלך", ומה חפצו אלה השנים, סריסי המלך, בודאי להביא מהפכה, שלא יהיה אחשורוש, המלך טפש, מושל יחידי על קכ"ז מדינה, אלא שתהיינה קכ"ז ריפובליקות, ואז הרי בודאי לא היתה כלל באה הגזרה הידועה הנ"ל, ואם כן הרי מרדכי הוא כל החייב בדבר?
53
נ״דוהתשובה על הפליאה הזו הוא "שנאמר מר דרור", כי אמנם בגלויותינו יש שמר דרור, שדוקא הדרור, החופש והחירות, שכל העולם רודפים אחריהם, דוקא מאלה מר לנו מאד, ואם אצל המלך טפש הזה, היה עוד ביכולת של אסתר לפעול עליו על ידי משתה היין שיעביר את רוע הגזירה, הנה מי יודע אם היה עולה הדבר לו יצאה מחשבתם של בגתן ותרש מכח אל הפועל.
54
נ״הואמנם אין אנו מקטינים את ערכו של הדרור, יודעים אנו, כי זהו אחד ממיני הבשמים היותר יפים והיותר מריחים בריחם, אכן דא עקא, שרק ריח יש לזה, אבל בטעם מה מר הוא, מר-דרור.
55
נ״וומהסוד הזה ידע גם מרדכי ועל כן "ברוך מרדכי היהודי" וגם ברוך יהיה.
56
נ״זהצידה לדרך שלנו.
57
נ״חובכן, מגלת אסתר, מגילת הגלות מלמדת אותנו, כי הגלות היא שרש פורה ראש ולענה, ממנה באות כל מחלה כל תקלה וכל קטטה וכל זמן שהננו בגלות כמעט שאין תקנה שנחיה חיים נורמליים. ואם בכל זאת זה כשני אלפים שנה שהננו בגלות המר ועדיין לא תמנו לגוע, הוא רק מפני שעדיין לא אזל הצדה לדרך שלנו שלקחנו עמנו כשגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתינו.
58
נ״טומה היא הצדה לדרך שלנו? על זה משיב לנו המאמר במגילה שהתחלנו בו.
59
ס׳גם בהשקפה הראשונה הננו רואים, כי חז"ל לא הביאו בזה סתם מחרזת של מאמרים, שאין להם שום שייכות וקשר פנימי זה עם זה, ולא לחנם הקדימו לכל מאמר ומאמר "דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה או דבר זה מסורת בידינו מאבותינו".
60
ס״אוברם, שבזה מסרו לנו אבותינו החביבים, הכנסת הגדולה שכבר חיו בעת שהתחיל שמשו של עמנו לערוב, את הצדה לדרך שלנו. והסתירו את הדבר בסוד כמוס לבל יודע הדבר לחוץ לשונאינו ומנדינו, וישללו מאתנו גם זאת המגן ההצלה היחידי.
61
ס״בומה היא הצדה לדרך שלנו?
62
ס״גו' המהפכת מעבר לעתיד.
63
ס״דהכל, הכל שללו ממנו אספסינוס וטיטוס הרשעים, על כל מחמדינו מימי קדם הרימו יד ולא השאירו מהם שריד, אבל את הימי קדם גופא לא היה ביכלתם לעקור מלבבינו. חרבו את הארץ ושרפו את המקדש אבל את הזכרון שלנו לא היו יכולים לשרוף ולהחריב, ועם הזכרון הזה הלכנו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר.
64
ס״ה"על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון... אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי", והדמעות הללו, דמעות הזכרון היו לטל של תחיה, טל שהרוה את הלבבות הנכאים וחזק את הרוחות העגומות.
65
ס״ווהזכרון הנ"ל גרם לכך שנתפשטה ארץ ישראל שלנו בכל הארצות גם בעולם הזה, והחזקנו מעמד נגד כל הקמים עלינו.
66
ס״זבקיצור, זכרון העבר שעל זה נצטוינו עוד בתורה משה "זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר", הוא הוא המלוה אותנו בכל מקום שאנו פונים, וכל זמן שהזכרון הזה לא מש מלבבנו, הננו בטוחים שעוד לא אפסה תקותנו.
67
ס״חאבל, מאידך גיסא, אל נהיה מפריזים על המדה גם בזה. אמנם זכרון העבר הוא דבר יקר מאד נעלה, אבל עלינו לבלי להסיח דעת כי מלבד העבר יש גם הוה וגם עתיד וחיי האומה הם כמו חיי האיש הפרטי, וכשם שאיש הפרטי אם יתרכז את עצמו רק בהעבר לבד ולא ירצה כלל להתענין בההוה והעתיד שלו הוא נעשה לעבר ובטל מן העולם חיש מהר, כך יהיה גם כן גורלה של אותה האומה, שאין לה בעולמה אלא השנים קדמוניות לבד.
68
ס״טובזה שגו אלה חכמי המערב מתקופת "ההשכלה הברלינית" שהשקיעו את כל מעינם ב"חכמת ישראל לדרוש ולחקור בהקדמוניות שלנו, שאמנם בזה הציבו "מצבה" יפה לעם ישראל עתיק יומין, אבל "מצבה" נאה ויאה רק למת ולא לחי, והחי לא יסתפק לעולם במצבת העבר לבד.
69
ע׳ואם נרצה לסכם בקצרה את תפקידנו בזה, אפשר להביע זאת באות אחת: בו' המהפכת מעבר לעתיד. תפקידנו הוא להפוך את העבר לעתיד, לדעת את העבר כדי להתבונן על מעשינו בעתיד. ויפה אומרים חז"ל על הפסוק "ישראל לא ידע עמי לא התבונן", שהכוונה "ישראל לא ידע לשעבר, עמי לא התבונן לעתיד", העבר הוא האמצעי והעתיד הוא התכלית.
70
ע״אועל כן באו כל ההבטחות של הגאולה בלשון "והיה" וכל מקום שנאמר והיה אינו אלא לשון שמחה, השמחה במעוננו היא רק כשאנו מהפכים את העבר לעתיד, כשאנו שואפים לחדש ימינו כקדם.
71
ע״באבל כשאנו משתמשים בוא"ו המהפכת באופן מהופך להפוך את העתיד לעבר, כלומר, כשאנו רואים בהיהדות רק עבר לבד, עבר בעבר ועבר בהוה וגם עבר בעתיד, כשכל היהדות היא אצלנו רק מצבה יפה, שדורשיה דורשים אל המתים, אז הננו מביאים על עצמנו רק צער "כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער".
72
ע״גוזה היה בימי אחשורוש, ששכחו את העתיד, והסיחו את דעתם כי עתידם איננו בהשבע ועשרים ומאה מדינה, אך במדינה אחרת לגמרי, מדינת ארץ ישראל. ורק זו היתה הסיבה ש"נהנו מסעודתו של אחשורוש", זאת אומרת, שההנאה לא היתה מהסעודה כשהיא לעצמה, אך ורק בהיותה סעודתו של אחשורוש, שבזה אנו רואים שכבר נשתרשה בקרבם המדה המגונה להודות להלל ולשבח דוקא מה שבא אלינו מן החוץ, ואת זה כמובן, אי אפשר שיהיה אצל עם שיש לו גם עתיד משלו, ובשביל זה באה עליהם הצרה הגדולה.
73
ע״ד"ויהי בימי" ו' המהפכת מעתיד לעבר, זו היא כל הסיבה שבשבילה באה עלינו הגזרה הנוראה.
74
ע״הומסורת היא בידינו מאנשי כנסת הגדולה, מסורת מפה לאזן מדור לדור כדי שלא נחזור חלילה עוד פעם על טעות זו.
75
ע״ווהמסורת הזאת באמת לא אנשי כנסת הגדולה חדשו זאת מעצמם, אך גם הם קבלו זאת בקבלה מדור לדור עד דורותיהם של יוסף ומשה רבנו. וכשבא משה לגאול את ישראל פנה אליהם בלשון "פקד פקדתי" וכל כך למה בשביל ש"מסורה היא בידם מיוסף שבלשון זה אני גואלם, אמר להם זה הסימן... פקוד להבא פקדתי לשעבר" (מדרש רבה שמות פ"ג, ח), כלומר, כי רק זה הוא הגואל האמת מי שמטרתו היא להמשיך את הלהבא על יסודות העבר, כמו שאמר יוסף פקד יפקוד, שפקוד הוא שם המקור, ויפקוד הוא שם העתיד, ובדבר זה גלה להם אגב אורחא את הסוד, כי לא יאמינו ולא ישמעו לגואלים כאלה, שאינם רוצים לדעת כלל מהעתיד, או שאינם רוצים לבנות את העתיד על בסיס המקור שלנו, המקור מימי עולם ומשנים קדמוניות, ורק מי שיודע את הסוד מפקד פקדתי, יודע את הוא"ו המהפכת מעבר לעתיד זהו הגואל האמתי.
76
ע״זבקיצור, בהמסרת הנ"ל מובע הסוד של ה"אני" הלאומי שלנו, כי כבר הראו חכמים רבים, שגם האני הפרטי הוא הסך הכל היוצא מהתאחדות העבר עם העתיד, זהו הכח הפנימי המכלכל בקרבו את כל הרשמים והזכרונות של העבר עם כל התשוקות והאחולים לעתיד, שמצטרפים יחד לבריה אחת אורגנית, וככה הוא גם כן בנוגע לה"אני" הלאומי, שאיננו רק סכום היוצא מחבור זכרונו של העבר עם רצונו לעתיד לבא הבאים שניהם יחד מהרגשה אחת, מהרגשת העצמיות שבו, זהו, כאמור, וא"ו המהפכת מעבר לעתיד.
77
ע״חהאהל שלנו.
78
ע״טאולם כשם שהאיש הפרטי דרושים לו מלבד הרגשת ה"אני" גם מזונות כדי להחזיק את קיומו, ככה הוא גם כן בחיי האומה שאיננה דיה בהרגשה לבד, אם לא יבואו ביחד עמדה גם מעשים המתאימים בשביל קיומה.
79
פ׳ואת זה אפשר לראות בראש וראשון בחיי המשפחה שלנו הצנועים והטהורים, האציליים והמלאים הוד של קדושה ורוממות.
80
פ״אחיי המשפחה שקדמו אצלנו עוד למתן תורה, ושרק בשבילם בחר ד' אותנו מכל העמים, וכשבאו אומות העולם בטענה לפני הקב"ה, כמאמרם ז"ל (ע"פ ילקוט שמעוני במדבר רמז תרפד): אמרו אומות העולם מה ראו אלו להתקרב להקב"ה יותר מכל אומה ולשון השיב להם "תנו לי ספר יוחסין שלכם", זהו השלשלת היוחסין שלנו הנמשכת קרוב לארבעת אלפים שנה, שהננו יחידי סגולה בזה, ומלבדנו אין כזאת אצל כל אומה ולשון, כמו שהאריכו בזה חז"ל (ע"פ מדרש רבה נשא פ"ט, ו) "ששים המה מלכות ושמונים פלגשים - וכו' - אלה יודעים אבותיהם ואינם יודעים אמותיהם, ואלה אינם יודעים לא את אבותיהם ולא את אמותיהם - וכו' - ברם, אחת היא יונתי תמתי".
81
פ״בחיי המשפחה, שגם מלאך רע כבלעם הרשע בעל כורחו ענה אמן על זה וקרא מרוב התפעלות "מה טובו אהליך יעקב" זה האהל יעקב שבשבילו מסרו אבותינו, שבטי יה, את נפשם להגן עליו בפני כל הקמים עליו, ועל הקובלנא של יעקב "עכרתם אותי... ונשמדתי אני וביתי" השיבו בגאון "הכזונה יעשה את אחותנו".
82
פ״גזהו האהל יעקב שהלך עמנו במדבר, והכניסנו לארץ ישראל, לא פסק מאתנו גם כשיצאנו מהארץ וזה היה שוב הצדה לדרך שלנו.
83
פ״דוגם זה יאמר במסורה ובסודי סודות כי "כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה זוכה ויוצאים ממנה מלכים ושרים", הה בת ציון הרכה והענוגה, הצנועה והענוה, מי הוא המשורר, שישכיל לשיר לך את השיר תהלה שאת ראויה לזה באמת.
84
פ״הורק לצערנו הנה פוחתות והולכות הבנות ציון הללו, ובמקומן באות אצלנו הבנות האירופאיות המודרניות המחונכות של הרומנים המלאים ניוול פה.
85
פ״וושכחנו את מסורת אבותינו, שאבות לבנים מסרו זאת בסודי סודות כי "כלה שהיא צנועה" וכו'.
86
פ״זוהסוד הזה הרי מלמדת לנו ג"כ המגלה, מגילת אסתר.
87
פ״ח"ובהגיע תר נערה ונערה לבוא אל המלך אחשורש... ששה חדשים בשמן המר וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים, ובזה הנערה באה אל המלך, את כל אשר תאמר ינתן לה לבוא עמה מבית הנשים עד בית המלך... ובהגיע תר אסתר בת אביחיל, דוד מרדכי, אשר לקח לו לבת לבוא אל המלך לא בקשה דבר".
88
פ״טזאת אומרת, כי כך היא תכונתה של הנערה שלנו ובזה היא מצטינת מכל הנערות של השבע ועשרים ומאה מדינה, בזה ש"לא בקשה דבר", כי בת ישראל אמתית איננה קולנית וצוחנית, איננה מבקשת מותרות ותופסת מרובה, אך תופסת את המועט ומסתפקת במועט.
89
צ׳ורק ע"י ה"לא בקשה דבר" של הבת ישראל, הננו מתקיימים עד היום הזה.
90
צ״אהמשכן שלנו.
91
צ״בואחרון אחרון חביב: המשכן שלנו "ומשכנתיך ישראל", שכבר הביע על זה התפלאותו הגדולה גם בלעם הרשע.
92
צ״גוחז"ל מוסיפים על זה "א"ר יוחנן, מברכותיו של אותו רשע אתה יודע מה היה בלבו, ביקש לומר, שלא יהיה להם בתי כנסיות ובתי מדרשות, אמר, מה טובו אהליך יעקב, ביקש לומר, לא תשרה שכינה עליהם, אמר, ומשכנתיך ישראל, ביקש לומר, לא תהא מלכותם נמשכת, אמר כנחלים נטיו, ביקש לומר, לא יהיה להם זיתים וכרמים, אמר, כגנות עלי נהר - וכו' - אמר ר' אבא בר כהנא, וכולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות, שנאמר, ויהפך ד' אלקיך את הקללה לברכה, קללה ולא קללות (סנהדרין קה, ב).
93
צ״דוסיבת הדבר, שרק קללה אחת, הקללה שלא יהא להם בתי כנסיות ובתי מדרשות, נתהפכה להם לברכה והשאר כולן חזרו לקללה, אפשר לבאר באופן פשוט מאד. כי אף על פי שדברים שבלב לא הוי דברים, הנה בנוגע לברכות וקללות להדבים שבלב יש משפט הבכורה על הדברים שבפה. אולם יש מחשבה ויש מחשבה, יש מחשבה הבאה מתוך הלב ויש מחשבה שהיא רק הרהור קל, דרך העברה בעלמא. והנה, כמובן, כשבקש לומר "שלא תהא מלכותם נמשכת" או "שלא יהיה להם זיתים וכרמים" היתה בזה מחשבה הבאה מתוך הלב בדחילו ורחימו, כי הלא היה שונא ישראל באמת, וחפץ ברעתם בכל לבבו ובכל נפשו וכשלא יהיה להם כל אלה הרי יחדלו להתקיים, אבל מה שבקש לומר שלא יהיה להם בתי כנסיות ובתי מדרשות היה זה רק הרהור קל בהעברה בעלמא, כי בגופא דעובדא חשב ומה איכפת להם לשונאי ישראל, אם גוברין יהודאין אלה יבלו את כל ימיהם בבית הכנסת ובבית המדרש, ירעו עד שיסתאבו שם הבטלנים האלה. והשי"ת היודע את מחשבות אדם הבדיל בין מחשבה למחשבה, ורק אלה חזרו לקללה, אלה שבאו באמת מתוך קירות הלב, אבל ה"משכנתיך ישראל" נתקיימו באמת כי גם בלעם במסתרי הלב שלו, לא היה כל כך מתנגד לה.
94
צ״האבל מי יגלה עפר מעיניך, בלעם הרשע, והיית רואה, כי דווקא אלה העמים שהיתה מלכותם נמשכת מאות בשנים והיו להם מלכים בעלי קומה, ולא חסרו להם זיתים וכרמים, דוקא אלה כבר תמו לגוע, ואילו אנחנו, שהחסרנו כל אלה, עדיין הננו מתקיימים עד היום הזה בכח ה"משכנתיך ישראל".
95
צ״וואותו ר' יוחנן אמר במקום אחר (ברכות ח, א) "כששמע שאיכא סבי בבבל תמה ואמר למען ירבו ימיכם על האדמה כתיב? כיון דאמרי ליה דמקדמי ומחשכי לי כנישתא, אמר היינו דאהני להו" - והדברים מובנים היטב על פי הנסיון ההיסטורי.
96
צ״זאכן גם זה צריך להיות אצלנו בסוד כמוס ו"אל תגידו בגת אל תבשרו בחוצות אשקלון", כי אז יכוונו כולם להניף מלחמה על המבצרים האלה, הבתי כנסת והבתי מדרש, וטוב לנו שהם יבטלו בסתר לבבם את כל זאת, ובלבד שיניחו לנו לשבת בד' אמות של הלכה ותחי נפשנו.
97
צ״חועל כן גם "דבר זה מסורת בידינו מאבותינו" מסורת מפה לאזן, שמקום ארון אינו מן המדה, כי הארון שלנו מצטיין בזה שהוא "נושא את נושאיו", והתורה שלנו מצטיינת בזה שעליה נאמר "עץ חיים היא למחזיקים בה", למחזיקים אותה לא נאמר, אך מחזיקים בה, שרק על ידה אנו מחזיקים מעמד.
98
צ״טמקום הארון אינו מן המדה, כי הוא אינו ממעט לנו את המקום, אך אדרבא בו אנו מוצאים את המרחביה, הוא מרחיב לנו את המקום והוא מרחיב גם כן את דעתנו.
99
ק׳הליכות עולם.
100
ק״אוכבר ביארתי בזה במקום אחר - (עי' דרכה של תורה פ"ח) - את מאמרם ז"ל "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות" (סוף נדה).
101
ק״בכי כבר אמר חכם אחד, שההבדל בין ישראל לאומות העולם הוא כאותו ההבדל שיש בין בית חומה גדול בנוי לתלפיות עם יסוד מוצק בארץ, ובין עגלה ההולכת על אופנים, שלכאורה יפה הרבה כחו של הראשון שיש לו בסיס ויסוד בקרקע מהשניה התלויה באויר, אבל מאידך גיסא, את הראשון, הבית חומה, אם יבוא איזה גבור נערץ, שבידו להדוף אותו ממקומו, אז יפיל אותו למשואות, יפול ולא יוסיף עוד לקום מעצמו, ואת השניה, את העגלה, אם כי נקל לכל אחד גם מי שאינו גבור נערץ, להדוף אותה ממקומה, הנה לא יביא אותה בזה לידי נפילה, אלא לשנוי מקום לבד ופעמים ש"משנה מקום משנה מזל".
102
ק״גוזה גם כן ההבדל בין ישראל לעמים, כי כל קיומה של אומה תלוי במרכזה, אשר על ידה יתרכזו כל כוחותיה ומגמותיה. אכן בעוד שמרכזה של כל אומה ואומה היא עיר הבירה שלה עם המבצרים החזקים המגינים עליה, וכשיבוא איזה צר ואויב ויעלה בידו להדוף את המבצרים ממקומם, המה נופלים וביחד עמדה נופלת גם האומה ואינה מוסיפה עוד לקום. הנה מרכזו של אומתנו הוא מרכז התורה, שאמנם להמרכז הזה אין שום יסוד בקרקע והוא תלוי תמיד באויר בין רקיע לארעא, אבל מאידך גיסא הנה בזה כל כחו וגבורתו, כי כשתהדוף את המרכז הזה ממקומו, אזי הוא "משנה מקום משנה מזל", ומוסיף להתקיים ולפעמים הרבה עוד ביתר שאת ויתר עוז מבתחילה..
103
ק״דוזהו שאמרו "אל תקרי הליכות אלא הלכות" כי אמנם ההלכות אלו הן ההליכות עולם שלנו, גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. בההלכות מונח סוד קיומנו, שלמרות כל הרפתקאות דעדו עלינו, הננו עדיין בגדר הולכים ולא בגדר נופלים והליכתנו היא הליכות עולם, העם היותר עתיק בתבל בין כל העמים התרבותיים. ואם תרצו לדעת במה כחן של ההלכות גדול כל כך? בזה שאל תקרי הליכות אלא הלכות. אנו קוראים הלכות, אבל הכתיב היא הליכות ללמדך, כי על ידי ההלכות נעשה המרכז שלנו מרכז הולך ולא עומד ככל הגויים, והננו כהעגלה הזו שכשהודפים אותה ממקומה נעשה בה רק שינוי מקום. וכך ראינו את התורה שלנו נהדפה ממקומה, מירושלים, והלכה לה ליבנה, ומיבנה - לסורא ופומבדיתא שבבבל, מבבל - לספרד, מספרד - לצרפת ואשכנז ומשם לפולין וליטא, והולכת לה בהצלחה מרובה "משנה מקום משנה מזל", ומי יודע לאיזה מקום תגיע עוד בלכתה, כי עדיין לא נגמרו התחנות האחרונות שלה.
104
ק״הוזהו שניבא חבקוק הנביא (ג, ו) "עמד וימודד ארץ ראה ויתר גויים ויתפוצצו הררי עד, שחו גבעות עולם", גם ההררי עד וגבעות עולם של כל הגויים אינם בר קיימא לנצח, מפני שכולם עומדים ואינם יכולים לזוז ממקומם, אבל דוקא הליכות עולם לו, לעם ישראל ובזה כל סוד קיומנו.
105
ק״ובקיצור, מקום הארון אינו מן המדה, כי אנחנו איננו נושאים אותו, אך הוא נושא אותנו.
106
ק״זוגם זה מלמדת לנו המגלה הזו, שהקוטב העיקרי שלה הוא ה"קימו וקבלו", ובזה כל כוחנו וגבורתנו. ואמנם הרבה, הרבה יש לנו ללמוד מהמגלה הזו להנהגותינו ומעשינו לא רק בפורים, אך גם בכל שס"ה ימות השנה...
107