דרשות אל עמי, חגים וזמנים שונים ט״וSermons Unto My People, Chanuka, Purim, and Special Shabbatot 15
א׳טו. בדרך
"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך" (דברים כה, יז).
"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך" (דברים כה, יז).
1
ב׳"תניא ר' יוסי אומר שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ, להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה" (סנהדרין כ, ב).
2
ג׳"אמרי ליה פפונאי לרב מתנה וכו' המן מן התורה מנין? המן העץ" (חולין קלט ב).
3
ד׳שנאת עולם לעם עולם.
4
ה׳פרשת זכור מזכירה לנו את השנאת עולם לעם עולם. הנה אמרי אינשי יהודאי, אל תשמחו במפלת השררה, כי אינכם יודעים את השררה שתבוא אחריה, אפשר שתהא יותר קשה מזו שהלכה לעולמה.
5
ו׳אבל המלתא לחוד והמעשים לחוד, ובמעשה הננו שמחים תמיד לקראת חלופי גברא, כשאיזו ממלכה יורדת מעל הבמה וממלכה אחרת יורשת את מקומה, כששררה הולכת ושררה באה, ושוכחים אנו תמיד, כי השנאה לעולם עומדת, וחלופי גברי אינם מביאים רק לחלופי צוררים, ועל זה לא נאמר "אחרון אחרון חביב" אך הרבה פעמים הדבר להיפך.
6
ז׳"וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים... אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת", אכן דא עקא, שגם השירה הזו לא ארכה זמן רב, שררה נופלת ושררה באה והשנאה לעולם עומדת. נצלנו מן הפח ונפלנו אל הפחת, במקום פרעה בא עמלק.
7
ח׳"ויבא עמלק" עם ו' המהפכת מעתיד לעבר, כי אי אפשר להכחיש, שלפעמים הרבה בחפצנו העז לומר בהקדם "ברוך שפטרני" מהשררה המציקה אותנו בכל פה, הננו מגזימים בשבחה של השררה הצריכה לבוא על מקום הישנה.
8
ט׳"ויבא עמלק", ובודאי היו גם באותו הדור אנשים שדמו, כי עמלק יביא בביאתו ברכה מרובה, כי הלא "ראשית גויים עמלק", עם מקולטר מכף רגלו ועד קדקדו, ואיננו פנתיקאי כעם המצריים, אדרבא עליו מעיד הכתוב "ולא ירא אלקים" חופשי בדעות, נאור. ובכלל הרי "מחותנים" אנחנו עם המלק, כי הוא מאליפז בן עשו מבור מחצבתו (עי' סנהדרין צט, ב) ואיננו מדבר בשפת חם, שלא נשמע איש את שפת רעהו, אך כמעט שפה אחת לכולנו יחד ורק הבדל הדיאלקט יש, ובכן רצו רבים באמת בהו' המהפכת שתהפך את ביאת העתיד של עמלק לדבר שבהוה ושבעבר, וחכו עליו כמו על פודה ומציל. ואמנם לא היתה זאת תוחלת ממושכה, "ויבא עמלק", אבל "וילחם עם ישראל"...
9
י׳שני מיני שנאות.
10
י״אואמנם אף על פי שגם פרעה וגם עמלק היו שונאי ישראל, הנה לא הרי שנאתו של זה כהרי שנאתו של זה, אם כי הצד השוה שבהם ששניהם דרכם לילך ולהזיק לישראל.
11
י״בכי יש שנאה מצד היראה ויש שנאה מצד רגש של תעוב וגועל נפש להשנוי, וזה ההבדל בין שנאתו של פרעה ובין שנאתו של עמלק לנו.
12
י״גהראשון מתירא, "פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ", והאחרון אינו מתירא ממנו כלל וכלל בידעו כי "אתה עיף ויגע", אלא משקץ אותנו, והננו בעיניו מין "מוקצה מחמת מיאוס" כדברי המדרש רבה על הכתוב "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, מה היה בית עמלק עושים, חותכים מילותיהם וזורקים כלפי מעלה, ואומרים בזו בחרת, טול מה שבחרת", זאת אומרת, שנחשבנו אצלם להאומה היותר שפלה שבכל האומות, שאין לה רק את האבר הקטן שבאדם... "בזו בחרת" רק זו יש לה ולא יותר.
13
י״דפרעה שהחזיק אותנו ל"רב ועצום ממנו" בחכמה ובכשרון, בחריצות ובדעת, אמר אל עמו "הבה נתחכמה", השתמש בה"קנאת סופרים תרבה חכמה" להביא את עמו לידי קנאה שיתקנאו בישראל וגם הם ירבו חכמה, אבל עמלק שנחשבנו בעיניו להיפך להעם הטפשי ביותר, הנה עליו נאמר "אשר קרך בדרך" (כדברי המדרש "שהקירם לפני אומות העולם, כיון שיצאו ממצרים נפלו אימתם על כל אומות העולם, שנאמר, אז נבהלו אלופי אדום, וכיון שבא עמלק ונזדוג להם, הקירם לפני אומות העולם". ו"בילקוט שמעוני" עוד מוסיף על זה "אשר קרך - טמאך, כדאמר כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה", כלומר, שעמלק חושב אותנו לא רק לקטני נפש, אך גם למזוהמי הגוף, שהכל צריכים להתרחק ממנו כמטחוי קשת, כדי שלא יבואו גם הם לידי זוהמא.
14
ט״וכי על כן פרעה לא חפץ רק לכלותנו מעל האדמה, אבל לא יעלה על לבו כלל וכלל לזכות אותנו בקולטורא שלו, והראיה, שבכל העת שהיו בני ישראל במצרים "לא שינו את שמם ולא שינו את לשונם", ולא היה איכפת כלל הדבר לפרעה. אכן לא כן עמלק שראשית מעשהו היה "וילחם עם ישראל ברפידים" וכדברי המדרש "אין רפידים אלא רפיון ידים, שרפו ידיהם מדברי תורה", כלומר שאף על פי שאינו מכריז מלחמה על התורה שלנו בריש גלי ובאופן פומבי, הנה באופן בלתי ישר הוא מרפה את ידינו על ידי ה"השכלה" שלו מדברי תורה, כי לאט לאט הוא מרגיל אותנו, שאנו בעצמנו מביטים על כל בן תורה כמו על בטלן שאינו מן הישוב כלל והוא לא מעלמא הדין.
15
ט״זמטרפסיה של פרעה ושל עמלק.
16
י״זורק על ידי זה יתבאר לנו ההבדל בין מטרפסיה של פרעה לזה של עמלק. בהראשון עשה הקב"ה בעצמו שפטים "ד' איש מלחמה ד' שמו, מרכבות פרעה וחילו ירה בים ומבחר שלישיו טבעו בים סוף... ימינך ד' נאדרי בכח, ימינך ד' תרעץ אויב" וגם לדורות לא נצטוינו כלל וכלל על מצות מחית זכר פרעה. לא כן לגבי עמלק, שבזה כבר לא אמר משה "ד' ילחם לכם ואתם תחרישון" אלא להיפך, אמר ליהושע "בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק" ונשארה לנו גם כן המצוה לדורות "מחה תמחה את זכר עמלק", שלכאורה הרי אפשר לשאול: מאי ראית שנבדלו שני שונאי ישראל אלה באופן העונש?
17
י״חמפני, שגם באופני השנאה נבדלו, כאמור, זה מזה ועם כל אחד מהם עלינו להתחשב מדה כנגד מדה.
18
י״טכי אמנם השי"ת קבל עליו את התפקיד להיות שומר ישראל "ולא ינום ולא יישן שומר ישראל", ואפשר לנו לסמוך עליו היטב היטב, שילחם את מלחמתנו כנגד כל הצוררים הקמים עלינו. אכן במה דברים אמורים, כשאין בשנאת הצוררים גם חלול השם וחלול כבוד האומה, אבל במקום שיש כאלה, אז אין אנחנו בני חורין להבטל ולשבת בחבוק ידים, אך עלינו בעצמנו לקדש את שם שמים ולנקום את קנאת ד' צבאות שנתחלל על ידי הצוררים.
19
כ׳וזהו ההבדל בין שנאה מחמת יראה ובין שנאה מחמת שקוץ ותעוב, הראשונה אם כי היא מביאה גם כן לתוצאות רעות מאד, הנה סוף סוף אין חילול שמים בזה שהם מעריכים אותנו במעלות עוד יותר גדולות מכפי שהננו באמת, ואומרים תמיד "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו", שבזה באמת מתקיימת הבטחתו של השי"ת "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך". אבל השנאה הבאה מחמת תעוב ושקוץ, הנה יותר ממה שהיא מריעה בפועל, מה גדולה החרפה ומה נורא הבזיון שמביאה, שבמקום שעל כל העמים לומר "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" הם "זורקים מילותיהם ואומרים בזה בחרת".
20
כ״אואמנם "מלחמה לד' בעמלק מדר דר", אבל המלחמה הזו לא תוכל להביא לידי נצחונה המוחלט, אם לא תוקדם לה מקודם המצוה של מחית עמלק מצדנו אנו, המצוה של "מחה תמחה זכר עמלק", והנמוק לזה נותנת התורה גופה "כי יד על כס יה" הוא תנאי קודם למעשה של "מלחמה לד' בעמלק מדר דר", וכפירוש חז"ל ש"אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק".
21
כ״במשל למה הדבר דומה - למלך שהיה לו בן יחיד יורש העצר וחללו שונאי המלך את שמו של הבן ברבים, באמרם, כי לא יצלח לכל מלאכה, שהוא שפן מוג לב, עצל וטפש מלידה ומבטן, ואמנם יש ביכולת המלך לענוש קשה את כל מוצאי הדבר הזו, אבל יודע הוא שלא יגיע בזה למטרתו להסיר את הדבר מעיקרה, כי רק מפני היראה לא יפיצו את הדבה ברבים, וסוף סוף מידי דברים שבלב בכל אחד ואחד לא תמחה, ומה הוא עושה, הוא פונה לבנו יחידו זה, שיראה בעצמו את תנואת ידו הקשה למוציאי דבה אלה, ומבשרם בעצמם יחזו כי איננו עצל ואיננו שפן ומוג לב.
22
כ״גוהנמשל מובן מאליו, המוציא דבה היה עמלק "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך", הראה לכל על צד החולשה שבנו, ואין לזה עצה אחרת רק בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק", ואז רק אז אחרי ה"ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב" יראה ויוכח, כי גם לנו יש אנשים, ובמקום השנאה של שקוץ ותעוב יבוא לכל הפחות לשנאה של יראה ואז יהיה השם שלם והכסא שלם.
23
כ״דהראש והכתר.
24
כ״הומה נאים ונמרצים בזה דברי חז"ל במכילתא (פרשת עמלק א): "ויאמר משה אל יהושע, בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק, אמרו לו משה ליהושע, ראשך למה אתה משמרו, לא לכתר, צא מתחת הענן והלחם בעמלק", כלומר, שהדגיש ליהושע, שיש לנו עסק הפעם עם צורר ישראל יחיד במינו המכוון בעיקר להוריד את הכתר מעל ראשנו, לבטל את הבחירה, את ה"אתה בחרתנו מכל העמים". ודבר זה שאנו מתאוננים עליו זה כאלפים שנה "אל הביטה דל כבודנו בגויים ושקצונו כטמאת הנדה" ו"למה יאמרו הגויים איה אלקיהם", הנה הגורם הראשון לזה היה עמלק, ואף על פי שאין אנו רודפים אחרי הכבוד, אבל בחלול כבודנו בגויים יש בזה גם משום חלול השם הגדול והנורא ואסור לנו בשום אופן לעבור על זה בשתיקה.
25
כ״ו"ראשך אתה משמרו לא לכתר", כי לא ככל הבעלי חיים שעל פני האדמה הוא האדם, כל הבעלי חיים אינם יודעים רגש הכבוד מה הוא, ואם יש להם ראש אין להם כתר, אבל האדם הרי כל תכלית החיים שלו הוא בשביל הכתר "וכתר שם טוב עולה על גביהם", ועל כן עלינו להראות לעמלק, כי אמנם ראויים אנחנו להכתר שעטר לנו הקב"ה "וצא מתחת הענן", ברגע כזה אסור עלינו להחבא בקרן זוית לישב בדד ולשים יד לפה, אך עלינו להראות נגדה כל העמים, כי אנחנו ראוים לכתר והכתר ראוי לנו.
26
כ״זמה בין פסח לפורים.
27
כ״חשני "יום טוב" יש לנו, פסח ופורים, בפסח אנו קוראים על דבר פרעה ויוצאים אנו ידי חובתנו בקריאה לבדה, ואילו בפורים חובה עלינו לבעוט ברגל בכל פעם שמזכירים את המן, ומדוע?
28
כ״טכדי לעשות זכר לדבר בההבדל שבין פרעה להמן, כי המן נכדו של עמלק הלך גם בשיטתו של עמלק בשנאתו לישראל, ולאו מחמת יראה יעץ לאחשורוש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, אך להיפך מחמת שחשב אותן לאומה שפלה ונמבזה שאין לה כלל זכות הקיום על האדמה, כמאמר חז"ל במדרש רבה על הכתוב ישנו עם אחד וכו' "ישנים מן המצוות, אית בהו רבנן? עם אחד הם, שמא תאמר, קרחה אני עושה במלכותך? מפוזרים הם בכל העמים, שמא תאמר יש לי הנאה מהם, ומפורד, כפרדה זו שאינה עושה פירות, שמא תאמר איכא חדא מדינתא מיניהו? בכל מדינות מלכותך, ואת דתי המלך אינם עושים, דמפקא לשתא בשה"י ופה"י". בזה בולט ההבדל בין פרעה להמן, הראשון בכל רשעתו ידע לפנות בכל פעם ופעם כשהיה לו דבר עם ישראל אל ה"רבנן" שהיו בימים ההם, משה ואהרן, אבל השני אינו מודה גם בהאבטוריטט של הרבנן שלנו, כי גם אותם הוא מבטל כעפרא דארעא; הראשון סובר שכח ה"קהל" שלנו חזק כל כך עד כי מדבר על כל בני ישראל בלשון יחיד "פן ירבה... ונוסף גם הוא... כי הוא מדמה שהננו מצוינים באחדות גמורה, ואילו המן להיפך מתפלא על הפירוד ועל פיזור הנפש שלנו. פרעה מתירא מפני החריצות המרובה שלנו "ועלה מן הארץ" והמן להיפך מביט עלינו כעל עצלים שלא יוצלחו לכל מלאכה ומפקא לשתא בשה"י פה"י, כי אינם מסוגלים לעבודה אחרת.
29
ל׳וכבר עמדו חז"ל על סמיכות הפרשה שבין עמלק להמן, לא רק מצד הגזע, אך גם מצד השיטה - באמרם במדרש רבה על הפסוק "ותצוהו על מרדכי לדעת מה זה ועל מה זה - ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו" את הדברים האלה, "אמרה לו לך ואמור לו, מימיהם של ישראל לא באו לצרה כזאת, שמא כפרו ישראל בזה אלי ואנוהו, ושמא כפרו בלוחות, דכתיב מזה ומזה המה כתובים? אמר ליה להתך, לך אמור לה, בן בנו של קרהו בא עלינו הדא דכתיב אשר קרך בדרך" כלומר, אותה השיטה של בטול, לקרר אותנו בפני כל אומות העולם, להביט עלינו כעל בריות שפלות ונמבזות.
30
ל״אזהו "ולמלך אינו שוה להניחם" שהדברים נוקבים ויורדים על התהום, שזאת אומרת שלא מצד שיש סכנה לארצו, כמו שהתירא פרעה, נחוץ לכלותם, אך פשוט מצד שאין שוה להניחם, שאין להם שיווי ערך ואין מהם טובת הנאה.
31
ל״בולגבי שונאי ישראל ממין שכזה אין עצה אחרת, רק העצה של "נקהלו היהודים ועמדו על נפשם", וגם היום הננו עושים זכר לדבר כנ"ל.
32
ל״גהאגדה על דבר קברו של משה.
33
ל״דובין כה וכה, הננו רואים בשנאת עולם לעם עולם את אותה האגדה הנפלאה שמספרים חז"ל על דבר קברו של משה, "וכבר שלחה מלכות הרשעה... הראנו היכן משה קבור, עמדו למעלה נדמה להם שהוא למטה, עמדו למטה נדמה להם שהוא למעלה, נחלקו לשתי כתות, אותם שעמדו למעלה, נדמה להם שהוא למטה, אותם שעמדו למטה, נדמה להם שהוא למעלה, לקיים מה שנאמר ולא ידע איש את קבורתו" (סוטה יד, א). אבל יהיה איך שיהיה, סוף סוף משה קבור, אם כי לא ידע איש את קבורתו, ככה הוא הדבר גם כן ביחס אומות העולם אלינו, לאלה האומות שהן עומדות למטה, במצב הקולטורי, נדמה להן ישראל שהוא למעלה והן מתיראות ממנו מאד מאד, ולהיפך, אלה האומות שהן עומדות למעלה במצב הקולטורי, כביכול, נדמה להן שאנחנו עומדים למטה והן מביטות עלינו מגבוה ומתיחסות אלינו בשאט נפש, וסוף סוף, יהיה איך שיהיה, כל זמן שהננו מפוזרים ומפורדים בין האומות, הננו במצבו של "משה קבור" אם כי "לא ידע איש את קבורתו".
34
ל״הוטעות מרה טעו ה"משכילים" שלנו בהמאה העברה למספרם, שתלו את כל התקוה בההשכלה, כי כאשר תמלא הארץ דעה, ממילא תבטל השנאה, ולא ידעו כי "אותן שעמדו למעלה נדמה להן שהוא למטה".
35
ל״והמן מן התורה.
36
ל״זוכבר ראו זאת חז"ל ברוח קדשם באמרם (חולין קלט, ב) "המן מן התורה מנין, שנאמר, המן העץ". לומר, כי אך לשוא תולים רבים מאחינו בני ישראל באילן גדול - של עץ הדעת, שממנו תבוא תשועתנו ופדות נפשנו. אין לנו קרוב לעץ הדעת יותר מהמן, שהיה הפקח היותר גדול בכל השבע ועשרים ומאה מדינה והמצוין בין כל החכמים יודעי העתים שבימים ההם, ובכל זאת, או יותר נכון, דוקא בשביל זה היה ל"המן בן המדתא האגגי צורר כל היהודים", כשם שגם עמלק זקנו היה "ראשית גוים" בכל החכמות והמדעים שבימים ההם ודוקא בשביל זה "ויבא עמלק וילחם עם ישראל".
37
ל״חכי רק אז כשיבוא הזמן שחזו חוזינו "כי מלאה הארץ דעה את ד'", אז תתמלא גם הנבואה של "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי", אבל דעה לבדה, שאיננה באה מאת ד', אך מעץ הדעת, איננה תריס כלל מפני הפורעניות של שנאת עולם לעם עולם.
38
ל״טובעינינו אנו הרי אנו רואים שיש גם אנטיסימטיזמוס מדעי, כביכול, זה ההמן של עץ הדעת.
39
מ׳גם זה מהשקרים המוסכמים.
40
מ״אהנה השתמשנו בהפתגם הרגיל "שנאת עולם לעם עולם" רק מחמת שגרא דלשנא, אבל באמת גם זהו מן ה"שקרים המוסכמים". כי באמת אין זו שנאת עולם לעם עולם, אלא שנאה של תושבים לגרים, שנאה של בעלי הבתים לאורחים בלתי קרואים, שנאה של אזרחים לעם גולה ונודד.
41
מ״בבקיצור, זוהי לא שנאה לעם עולם, אך שנאה ל"הגלות" מפני שהגלות זהו דבר בלתי טבעי, אי-נורמלי המעוררת רק זועה בעיני כל רואיה, ואי אפשר שהעולם יאהב אותה.
42
מ״גואמנם יש שהננו מכניסים אורחים לתוך ביתנו ואנו נוהגים בהם מנהג כבוד, אכן במה דברים אמורים, באורחים כאלה שהמה גופא לפעמים מקיימים את המדה של "הכנסת אורחים", שהלא במקומותיהם המה תושבים, אבל אורחים שהמה תמיד רק אורחים, בכל ימי חייהם, ולא יגיעו לעולם למעלת בעלי הבתים, מה קשה הדבר לקבלם בסבר פנים יפות.
43
מ״דואף אחשורוש שהיה מלך טפש מאין כמוהו הבין גם הוא להעמיד את השאלה המחוכמת "שמא איכא חדא מדינתא מיניהו?" כי מה שהננו עם מפוזר ומפורד אין הדבר כל כך רע, כי הלא כמה עמים יש בתבל, שהמה מפוזרים ומפורדים בכל קצוי תבל, אבל אנחנו הננו ה"בנים יחידים" בכל העולם כולו שאין לנו אף ד' אמות קרקע שאנחנו נהיה בתור אומה הבעלי בתים היחידים עליהן.
44
מ״הכל העמים אף כשהמה אורחים בארצות לא להם, הנם מכניסי אורחים ועל כל פנים הרי בגדר האפשרות שיהיו גם כן מכניסי אורחים במדינתם הם, אבל אנחנו לפי מצבנו עכשיו הרי אין כלל מציאות שנהיה בתור אומה מכניסי אורחים.
45
מ״וכל עם ועם אשר על פני האדמה לוקח את הכרטיס של כדור הארץ ומראה איזה חלק יותר גדול או קטן שהוא שייך אליו, אבל האם אפשר לנו להראות בה אף נקודה אחת ששייכת אלינו.
46
מ״זועל הדבר הזה כבר עמדה התורה גופה, בהדגישה לא פעם אחת אך שתי פעמים את ה"בדרך".
47
מ״ח"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך וגו', אשר קרך בדרך".
48
מ״ט"לא עכברא גנב אלא חורא גנב", לא עמלק הוא האשם היחידי בזה, אך ה"בדרך", עמלק עושה לך רעה לא מצד שהוא הנהו עמלק ואתה הנך ישראל, אלא מפני שלו יש קביעות מקום ואתה הנך תמיד בדרך.
49
נ׳אשר קרך בדרך, הבדרך זהו הסיבה למקור השנאה, וזוהי ג"כ הסיבה מה שאתה עלול ביותר מכל העמים להפגע מכל מקרה קל.
50
נ״אועליך לזכור, לא כל כך את עמלק אך את העיקר, את הבדרך שזוהי הסיבה לכל מחלה, לכל תקלה ולכל קטטה.
51
נ״בואמנם איננו רוצים חלילה בזה ללמד זכות על שונאי ישראל, אבל כבר אמרה התורה "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו", אף על פי שהיו שונאי ישראל גדולים. כי באמת הגרות של עם ישראל בין כל הגויים קשה לנו וקשה גם להם.
52
נ״גוכבר אמר מנהיג מדיני אחד, כי שאלת היהודים איננה רק שאלת היהודים, אך גם שאלת הגויים. והצדק אתו, כי כשם שמי שמחזיק עבד בביתו הוא גופא איננו בן חורין לגמרי, כי "כל הקונה עבד לעצמו כקונה אדון לעצמו", כך גם אומה שיש לה אומה אחרת בגלות בתוך ארצה, גם היא גופה איננה בעלי הבית גמורה בתוך ארצה, ומן הנמנע שלא יתעוררו בה חכוכים פנימיים מזמן לזמן, שאינם מביאים ברכה לשני הצדדים גם יחד.
53
נ״דכי יש חבלי לידה ויש חבלי משיח, שזה נמשך זה זמן כביר "שני אלפים ימות המשיח" - וכשם שהחבלי לידה מביאים יסורים גם להעובר וגם להאם, כך גם החבלי משיח מביאים יסורים גם לנו וגם להם.
54
נ״הובכן עלינו לזכור תמיד ולבלי לשכוח כי גם עמלק וגם כל יוצאי חלציו עד היום הזה באו אלינו בדרך, ובכן "זכור את אשר עשה לך... בדרך".
55
נ״ו"איפכא מסתברא".
56
נ״זכי עלינו לדעת שכל זמן שנהיה בדרך, יאמרו הגויים תמיד על כל מעשינו והנהגותינו, "איפכא מסתברא".
57
נ״חודא עקא, שאנו שוכחים את הכלל הגדול הזה, שלא נאמר בו חוץ, מזמן לזמן.
58
נ״טוכשאומרים הגויים לנו "איפכא מסתברא", הננו עמא פזיזא לעשות תיכף את ההיפך, ושוכחים אנו, כי על ההיפך הזה יאמרו שוב "איפכא מסתברא" וחוזר חלילה בלי קץ וסוף.
59
ס׳המן, למשל, קובל עלינו שאין אצלנו רבנן, שעם אחד הם הכל שוים וגם הרבנן אינם מיוחסים גדולים אצלנו, כאילו אין להמן רק הדאגה הזו, ואם נכיר באבטוריטט של הרבנן, אז כבר יהיה אוהב ישראל, אלא שהוא צריך להגיד על הכל "איפכא מסתברא".
60
ס״אאת הטענה, למשל, של המן "דמפקי לכולי שתא בשה"י ופה"י" הרי עודנה מצלצלת באזנינו מפי ההמנים הרבים, לפני איזו עשרות שנים, והיו תמימים שחשבו, כי מאחרי שנסלק את הטענה הזו, אז יהפכו הכל לאוהבים נאמנים לנו - ובכן יצא הכרוז אז למעט בתלמוד תורה ולהרבות בעבודה ובהשכלה, כדי שנהיה גם אנחנו אנשים מן הישוב ומעולם המעשה, אבל אחר כך התחילו תיכף אותם ההמנים גופא לזעוק, שהיהודים מלאו את כל הארץ והם מתחרים בהתושבים העיקרים, כי המה חרוצים יותר מדי ובכשרונם המיוחד יחטפו את כל טוב הארץ, וכדומה וכדומה, והדברים ידועים.
61
ס״בכי כך דרכו של כל המן לזעוק על כל הנהגותינו "איפכא מסתברא".
62
ס״גוגם זה רמזו חז"ל במאמרם "המן מן התורה מנין, שנאמר, המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת", כי הלא גם החטא של עץ הדעת בא בעיקר מכח ה"איפכא מסתברא" של האדם. מה היה עץ הדעת? בזה יש מחלוקת בחז"ל, אחד אומר, תאנה היה, השני אומר, חטה היה, השלישי אומר, אתרוג היה, אבל על כל פנים לא היה כלל דבר מצוין, ואנו בני אדם שאיננו יצורי כפיו של הקב"ה, אך פשוט ילודי אשה, עוברים כמה פעמים על תאנים וחטים וכדומה, ואין לנו כלל יצר הרע ליתן מהם לתוך פינו, ואילו אדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה בעצמו, ונמשל לאחד ממלאכי המרום, לא עמד בנסיון ועבר על זה, והיתכן הדבר? אכן התשובה על שאלה זו נותנת לנו התורה בעצמה "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת", אם לא היה מקבל ציווי על זה בטח לא היה לו כלל חשק לאכול מעץ הדעת, אבל כיון ששמע ציווי לבלי לאכול מיד נתעוררה בו התאוה לאמר "איפכא מסתברא", כי זו היא התאוה היותר גדולה שבקרב האדם, עד כי אדם הראשון לא היה יכול לעמוד בנסיונה.
63
ס״דוזהו "המן מן התורה", ובחנם ינסו הרבה מאתנו למצוא חן בעיני ההמנים ולהפיק את רצונם, כי איך שלא יעשו יחרקו ההמנים שן ויאמרו "איפכא מסתברא".
64
ס״האפס קצהו תראה.
65
ס״וולא יפלא איפא מה ששונאי ישראל בודים עלינו בעת ובעונה אחת עלילות שונות, הסותרות זו את זו. אפשר לנו לשמוע, למשל, עלילה כי כל ישראל המה קומוניסטים, ביחד עם העלילה כי כל ישראל המה בורזואים המנצלים את עבודתם של אחרים, או את העלילה שהננו בעלי הזיה ומחזיקים בנושנות יותר מדאי ביחד עם העלילה, כי אנחנו הננו המפיצים את הכפירה בכל התבל, וכהנה וכהנה. מפני שאי אפשר לנו לצאת את ה"איפכא מסתברא" של כל אחד מהשונאים שלנו, וכל אחד מהשונאים רואה בנו מה שאיננו בו, אם בורזואי הוא בעל כרחך שהוא רואה בנו קומוניסטים, וכדומה וכדומה.
66
ס״זומה קלעו חז"ל אל המטרה, שאנו מוצאים בהם מאמרים כאלה על דבר השונא ישראל בלעם, "א"ר יוחנן, בלעם סומא באחת מעיניו היה, שנאמר, נאם הגבר שתום העין" (סנהדרין קה, א), ועוד "א"ר יוחנן, בלעם חגר ברגלו אחת היה שנאמר וילך שפי" (סוטה י, א), כי אם באמת הדברים האלה נאמרים לא רק על בלעם, אך על כל שונאי ישראל עד היום הזה, שכולם המה חגרים ברגליהם האחת וסומים באחת מעיניהם.
67
ס״חכי לכאורה הלא יש לשאול קושיא חמורה מאד, תיובתא שלית נגר ובר נגר דיפרקינה, הלא קיימא לן ד"קושטא קאי שיקרא לא קאי", וידוע להכל ששקר אין לו רגלים, וכלום יש שקרים יותר גלויים מעלילות ודבות שונאי ישראל, ומדוע עד היום הזה יש כל כך מאמינים לדבריהם?
68
ס״טאכן תשובה על הפליאה הזו יש למצוא בנקל, אם נשים אל לב שכל שונאי ישראל המה חגרים ברגליהם האחת וסומים באחת מעיניהם.
69
ע׳זאת אומרת, כי אמנם שקר אין לו רגלים, אבל במה דברים אמורים, כשאין בשקר אף תערובות משהו מן המשהו מן האמת, אכן אף נצוץ קטן מן האמת המתערב בו כחו יפה להעמיד גם את השקר על רגליו.
70
ע״אודא עקא, כי הבלעמים למיניהם המה רק חגרים ברגליהם האחת, לו היו חסרות להם שתי הרגלים, זאת אומרת, שלא היה אף נצוץ אמת בשקריהם, כי אז כבר היינו יכולים לומר עליהם "ברוך שפטרני", כי הלא כאמור "שקרא לא קאי", אבל לדאבוננו הגדול, המה רק חגרים ברגליהם האחת והולכים על משענתם זה מאות בשנים ואין מנוס ומפלט מהם.
71
ע״בואם תשאלו הלא מלבד מה שיש בדבריהם שקרים גסים כל כך, הלא יש גם כן בהם טפשות ושטות, שגם חרש שוטה וקטן אינו צריך להאמין בהם, ואיך נואלו גם כן אנשים חכמים להאמין בזה?
72
ע״גתרוץ: כי "בלעם סומא באחת מעיניו היה" - אם החכם עיניו בראשו ויש לו שתי עינים, הנה מי שמערב שטות ודעת ביחד, זהו סומא באחת מעיניו. ודא עקא, כי גם בזה עושים שונאי בני שם תערובות והעם אינו מבחין, ומאמין את הכל.
73
ע״דלמשל, כשמעלילים עלינו שכל ישראל קומוניסטים, או בורזואים הם, הרי מקצת אמת יש בזה, כי גם אצלנו יש מכל המינים כשם שיש כאלה אצל כל הגויים, ובכל המקצת אמת קאי גם כל השקר שיש בזה.
74
ע״הועד היום שומעים שונאי ישראל לעצתו של בלק שיעץ לבלעם "לך נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם, אפס קצהו תראה וכלו לא תראה וקבנו לי משם", זאת אומרת שיביט עלינו רק באחת מעיניו ולא בשתי עיניו.
75
ע״וכי מי שמביט עלינו בהשקפה כללית, גם אם יהיה השונא היותר חזק, הנה למרות מה שהשנאה מקלקלת את השורה לא יוכל לפתוח פיו נגדנו, כי גם בזמן שאין השנים כתקונן אצלנו ולא אכשר דרא, גם אז עוד יש לנו להתהלל "אתה בחרתנו מכל העמים", ואם אין לנו יחס עצמי, עדיין יש לנו יחס המצטרף בשים לב "מה ביני לבין חמי" - כמו שאומרים מליצה יפה על הכתוב "קדש ישראל לד' ראשית תבואתה" - כי זהו ההבדל בין קדושה לתרומה, להראשונה יש קדושה עצמית, וגם אם לא יהיו חולין כלל בעולם, הנה הקדושה לא תופחת עבור זה מערכה כלל, מה שאין כן תרומה, שיש לה רק קדושה בצרוף החולין, ובאין חולין כלל איננה תרומה גם כן, מפני שכלל גדול הוא בדין, שבעינן "ראשית ששיריה נכרין", ובאין שיריים אין תרומה. וכן הוא גם כן בעם ישראל כי באמת צריך להיות קדש ישראל לד', קדושה עצמית, גם מבלי שים לב להגויים אשר סביבותינו, אכן גם בזמן שהקלקלה מרובה בנו, הננו סוף סוף בגדר של "ראשית תבואתה", תרומה, שבשים לב להחולין יש לה קדושה, ואמנם גם בהתקופה היותר גרועה בדברי ימינו, הנה עדיין "שיריה נכרין" וניכר ההבדל בינינו ובין הגויים למדי.
76
ע״זבקיצור, אי אפשר להם לשונאי ישראל לדבר סרה בנו כשיראו את ה"כלו", ומה המה עושים, המה מקיימים את העצה של "אפס קצהו תראה", והמה רואים רק את קצה העם, את הפחותים שבנו, ומזה המה לומדים על הכלל כולו, כמו שנאה ויאה לחגרים באחת מרגליהם ולסומים באחת מעיניהם...
77
ע״חאם אשכחך ירושלים.
78
ע״טאכן גם את זה שאומות העולם רואים בישראל רק את ה"אפס קצהו", איננו פרי ה"שנאת עולם לעם עולם", אך פרי הגלות, כי כך הוא תמיד יחס הבעל בית להאורחים, שאם אחד מהם יחטא על כל עדת האורחים יקצוף הבעל הבית, ולמרות מה שאמרו חז"ל "בואו ונחזיק טובה לרמאים", הנה במעשה אין הדבר כך ואנו עושים את כל האורחים הישרים ערבים בעד רמאי אחד. ומרגלא בפומי דאינשי לספר על עובר אורח אחד, שמצאו שהוא איש אמיד ואינו זקוק לצדקה וירעשו הבעה"ב עליו שמים וארץ, ויפתח האורח את פיו וטען, הלא כמה וכמה בעה"ב יש, שהמה באמת עניים מרודים ומטעים את הבריות שהמה עשירים, ומדוע אתם מרעישים שמים וארץ כשאורח אחד מתנהג להיפך להטעות את הבריות בעניות, בעוד שהוא באמת עשיר. אכן כמובן שאין שומע לו להאורח בטענתו זו, כי מה שמותר לבעה"ב אין מותר לאורח, ומכאן תשובה גם כן על כל הטענות והתביעות שיש לנו לכל האומות הצוררות אותנו בגלויותנו.
79
פ׳ואמנם הננו קוראים בכל שנה ושנה את פרשת זכור, אבל בינינו לבין עצמנו עלינו לדעת כי העמלקות לא תחדול כל זמן שהננו בגולה, כי אז על כל הטענות הצודקות שלנו ישיבו תמיד את אותה התשובה, שמה שמותר לבעה"ב אין מותר לאורח, ורק אז כשנכנס לארץ ממילא תחדל העמלקות.
80
פ״אאז כשתחדל הסיבה ממילא יבטל המסובב.
81
פ״ב"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך", וכשלא נהיה בדרך, ממילא לא יבא עמלק.
82
פ״גהמן בא עלינו בעיקר בהשאלה המרה הנוקבת ויורדת עד התהום "איכא חדא מדינתא מיניהו", וכל זמן שעלינו להשיב אל השאלה הזו בשלילה, אין אנו בטוחים בכל רגע ובכל שעה שלא יבואו עלינו המנים חדשים לבקרים, ורק אז כשנוכל להשיב על השאלה הזו בחיוב, אז לא נירא כלל מהם ומהמונם.
83
פ״דולא לחנם מצות מחית עמלק היא אחת מהשלש מצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ, כי הכניסה לארץ היא הסיבה למחית עמלק, כשם שה"בדרך" היא הסיבה ל"ויבא עמלק".
84
פ״הוה"זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' לא תשכח", מזכיר לנו עוד פסוק אחר שהוזהרנו עליו לבל לשכחו אף רגע אחד, זהו "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".
85