דרשות אל עמי, חגים וזמנים שונים י״דSermons Unto My People, Chanuka, Purim, and Special Shabbatot 14
א׳יד. הסיף והספר
לפרשת זכור
לפרשת זכור
1
ב׳"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים, אשר קרך בדרך, ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים, והיה בהניח ד' אלהיך לך מכל איביך מסביב בארץ אשר ד' אלקיך נתן לך נחלה לרשתה, תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" (דברים כה, יז-יט).
2
ג׳"כאן כתיב זכור ובשבת כתיב זכור שניהם שוים? אמר שלמה, אמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני, ולמה חכמתי אני אז יותר, ואמרתי אני, כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם, אע"פ שכתוב בשבת זכור ובעמלק זכור אינם שוים, אמר שלמה, כמקרה הכסיל גם אני יקרני, משל, למה הדבר דומה, למלך שעשה סעודה וזימן את האורחים, נכנסה הקערה לפניו מלאה כל טוב, אמר, זכור פלוני אוהבי, משקנח את הקערה, אמר, זכור פלוני שונאי, אמרו לו אוהביו, זה הזכרת וזה הזכרת? אמר להם, זה הזכרתי על קערה מלאה וזה הזכרתי על קערה ריקם, כך בשבת כתיב זכור את יום השבת לקדשו במאכל ובמשתה וכסות נקיה, ובעמלק כתיב זכור את אשר עשה לך עמלק, על מה אתה זוכרו על שולחן ריקם, שנאמר, תמחה את זכר עמלק מתחת השמים" (מדרש תנחומא כי תצא פ"ז).
3
ד׳עמלק סמל המיליטריזמוס.
4
ה׳גם בהשקפה שטחית אנו מרגישים בעמלק את סמל המיליטריזמוס שהסיף משמש לו לא רק לאמצעי אך לתכלית החיים, או, יותר נכון, שזהו כל תוכן החיים שלו, ואלה יוצאים למלחמה לא מתוך הכרח ובאין ברירה אחרת, אך כמו שיוצאים למחול, כי הלא רק בזה, במלחמה, המה מוצאים מקום להתגדר ולהבליט את עצמותם וישותם.
5
ו׳- "ויבא עמלק - מספרת לנו התורה בפרשת בשלח - וילחם עם ישראל".
6
ז׳בנוהג שבעולם בין האומות התרבותיות, אף על פי שגם אצלן רק היצר הרע הוא המחולל בקרבן, בכל זאת מפני הנימוס שולחות טרם שיוצאות למלחמה התראות תכופות להצד שכנגד, אולטימטום בלע"ז, שאם לא ימלא איזה תנאים ידועים, כי את החרב תכריע. אבל לא כך מתנהג עמלק, הוא אינו צריך לשהיות ולהכנות, אינו יודע מאזהרות והתראות מקודם, כי למה לו הטרח הזה, אצלו כל החוקים האינטרציונליים האלה הם רק פסת נייר קטנה, שאין כדאי לאדיר שכמוהו לטפל בו, אך פשוט "ויבא עמלק וילחם עם ישראל" הוא בא באמצע הפרשה כשאין מקודם אף רמז קל לזה, וכבר חרבו שלופה בידו.
7
ח׳וזהו שמעיר המדרש על ה"תכשיט" הזה "לפי שלמדנו, כל המלכיות אינן עושות מלחמה אלא עד שש שעות, אבל מלכות חייבת זו עושת מלחמה מבוקר ועד ערב", וזה שאמר הכתוב "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" כלומר שאף על פי שכל המלכיות אינן צדיקות וכבר אמר גאון וחכם אחד על המאמר באבות (פ"ג) "שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו" שלכאורה איך אפשר לדעת את ה"שאלמלא", אחר שסוף סוף למעשה יש בכל הארצות מוראה של מלכות? והוא מותיב לה והוא מפרק לה, כי יודעים אנו זאת - מהמלכיות גופא, שכאשר להן אין מוראה שכזו הן בולעות באמת זו את זו.
8
ט׳בקיצור, אף על פי שכולן אינן צדיקות, בכל זאת יש שיעור וגבול לתאות המלחמה שלהן, הן לוחמות עד שש שעות, זאת אומרת, עד הצהרים שלהן, עד שיצאה שמשן בגבורתה כשלא כבשו עדיין את כל מה שיש בדעתן לכבוש, ולא יפלו סתם על אומה שאין לה מגע ומשא עמהן. אבל לא כן מלכות עמלק מלוחמת מבוקר ועד ערב, גם לפני הצהרים וגם לאחרי הצהרים, גם עם אלה שעומדות לה לשטן על דרכה, וגם עם אלה שלא היו להן מקודם עמדה שום דין ודברים כלל וכלל.
9
י׳האמתלא של עמלק.
10
י״אאמנם "אם ראית גנב ותירץ עמו" וגם אם ראית רוצח ואמתלא עמו, וגם עמלק מצא נמוק למלחמתו עם ישראל - המוביליזציה כביכול של האחרונים "וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים" מזוינים בכלי זין, ואיך יראה עמלק מוביליזציה של איזו אומה ולא יקדים את המכה מצדו להכותה שוק על ירך.
11
י״באבל באמת מספרת לנו התורה, שגם אמתלא זו היתה רק אחיזת עינים, כי הלא עמלק ידע ש"ואתה עיף ויגע" וכבר באה דימוביליזציה במקום המוביליזציה, אלא שלעמלק אחת היא באמת, מוביליזציה, דימוביליזציה, למאי נפקא מינה, הוא לא חילק ידע ולא בילק ידע ורק אחד הוא יודע: - "ויבא עמלק וילחם עם ישראל".
12
י״גוהסיבה העיקרית למלחמתו הוא ה"ולא ירא אלקים". אמנם עמלק אוהב את האלקים, שהרי מרגלי בפומיה תמיד "האלקים האהוב" - "דער ליבע גאט". בלשון אשכנז - אלא דא עקא, שרק אוהב הוא אותו, אבל אינו מתירא ממנו, ואמנם לא לחנם הוא אוהב אותו, שהרי יש לו אלקים שכזה שמרשה לו לעשות כל מה שלבו חפץ, הכל מותר והכל שרוי לו. בקיצור, אלקים שאינם צריכים להתירא ממנו, וה"ולא ירא אלקים" הוא גם הסיבה לאהבת אלקים, כיבכול, שלו.
13
י״דואמנם אצלנו באה המצוה של אהבת אלקים רק במשנה תורה, אחרי שכבר נשרשה מקודם אצלנו המצוה של "ויראת מאלקיך", אבל עמלק מקדים את המשנה תורה קודם להתורה והוא מתחיל תיכף מאהבה וגומר - ברציחה ובכל התועבות שבעולם, והכל בשם ד' האהוב "דער ליבע גאט"...
14
ט״ומלחמה לד' בעמלק.
15
ט״זואמנם השי"ת אינו אוהב מלחמות מעולם, ואדרבא שלום שמו של הקב"ה, אכן מלחמה אחת הכריז למלחמת מצוה, זו היא המלחמה עם מלחמת עמלק, המלחמה נגד המלחמות בכלל.
16
י״זמלחמה לד' בעמלק מדור דור, העמלקות שונאת את החלשים והיהדות שונאת את התקיפים, העמלקות מבקשת את הרודפים ואלקי ישראל מבקשת את הנרדפים.
17
י״ח"ויזנב כך כל הנחשלים אחריך" הוא לא רק שלחם עם החלשים באשר שיותר קל להלחם, כמובן, עמהם מלהלחם בגבורים, אך גם זנב אותם, הרגיש גועל נפש ושקוץ מתועב מפניהם, מפני חטאם הנורא - שחלשים הם, וכדברי חז"ל במדרש "שהיו זורקים מילותיהם ואומרים להקב"ה טול מה שבחרת", כי איך יכולת לבחור חלשים שכאלה. בעוד שהקב"ה בחר בנו דוקא בשביל זה שאנו המעטים והחלשים מכל העמים.
18
י״ט"מלחמה לד' בעמלק מדור דור" וכדברי חז"ל (מדרש רבה דברים ד, ב) "הסיף והספר ירדו כרוכים מן השמים", ועמלק זכה יותר מכל העמים בהסיף וישראל - בהספר, ומלחמה תמידית הוא בעולם בין הסיף והספר, וזה אינו נבנה אלא מחורבנו של זה, וכשזה מתגבר זה נופל, כי על כן מלחמה תמידית בין ישראל ובין עמלק.
19
כ׳כתב זאת זכרון בספר.
20
כ״אובאיזה אמצעים אנו לוחמים עם העמלקות ועם כל בעלי הסיף למיניהם? איך ובאיזה אופן היא חושבת להביא קץ להמיליטריזמוס בעולם? הרי בימינו ולעינינו ראינו גם כן "מלחמת מצוה" כזו, המלחמה העולמית, שגם כן הדויז העיקרי שלה היתה: מלחמה עם המיליטריזמוס, ותוצאות המלחמה הזו, הלא ידועות לכולכם.
21
כ״באכן שיטת היהדות, כי אין קטיגור נעשה סניגור, את הרע לא נוכל לעקור מן העולם על ידי הרע גופא, את הטירור לא נוכל להסר מן העולם על ידי טירור מצד השני, ועל כן אין לוחמים ביד חזקה על ידי יד חזקה, ואין לוחמים נגד הסיף על ידי הסיף.
22
כ״גוכשהכריזה היהדות מלחמה נגד המילטריזמוס לא הכריזה זאת על ידי המיליטריזמוס, אך על ידי - "ויאמר ד' אל משה, כתב זאת זכרון בספר".
23
כ״דזאת אומרת, מלחמה נגד הסיף על ידי הספר.
24
כ״ההספר של נייר ושל קלף יתחזק על כל הסיפים הנעשים מכל מיני מתכות שונים, ינצח את כל החרבות והכלי תותח שבעולם, כל אלה יכותתו ויפוזרו לרוח, והספר, הספר יהיה המושל היחידי.
25
כ״והבו גודל להספר, להגשר של נייר שהוא יותר מכל הגשרים של ברזל.
26
כ״ז"כתב זאת זכרון בספר"!
27
כ״חמנהלי המלחמה.
28
כ״טומי יהיו מנהלי המלחמה עם כל בעלי הסיף למיניהם? הלא גם זה גלה לנו המגלה כל טמירין - משה רבנו.
29
ל׳"ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק" ואמרו במדרש רבה על זה "למה ליהושע? אמר לו, זקנך אמר את אלקים אני ירא, ובזה כתיב ולא ירא אלקים, יבא בן בנו שאמר את אלקים אני ירא, ויפרע ממי שנאמר עליו ולא ירא אלקים".
30
ל״אזאת אומרת, שרק על ידי מלומדי ספר נלחום במלומדי מלחמה, רק על ידי יראי אלקים נלחום בבלתי יראי אלקים.
31
ל״ברוח אלקים ויראת אלקים.
32
ל״גוכדאי להתבונן על עוד איזה דבר, כי שניהם - גם יוסף וגם יהושע הצטינו לא רק ביראת אלקים, אך גם ברוח אלקים.
33
ל״דאצל יוסף: "ויאמר פרעה אל עבדיו, הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו" (בראשית, מא, לח).
34
ל״הואצל יהושע: "ויאמר ד' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו" (במדבר כז, יח).
35
ל״וללמדנו, כי שניהם הצטינו לא רק ביראת אלקים אך גם באהבת אלקים, כי רק אלה המה במדרגה של "רוח אלקים בו".
36
ל״זאכן עלינו לדעת, כי אין קפיצה בטבע ואין קפיצה במדות. ואם רוצים אנו לבוא למדרגת אהבת ד', עלינו להתחיל במדרגת יראת ד', ומי שמתחיל ביראת ד' יש לו תקוה שלאט לאט יבא גם לידי אהבת ד', אבל מי שרוצה להתחיל דוקא באהבה, סוף סוף גם ליראת ד' לא יבוא לעולם.
37
ל״חכיוצא בדבר למי שירצה לבוא לידי מדת הרחמים, אזי צריך הוא שתהיה לו מקודם מדת הדין, ואם ירצה להתחיל דוקא במדת הרחמים, אז סוף הדבר שגם מדת הדין תחסר לו ובמקומה תגיע לו מדת האכזריות.
38
ל״טואגב אורחא זהו ההבדל בין היהדות ובין הנוצריות, להבדיל, (וכבר הארכנו בזה בח"ב דרוש כג).
39
מ׳וכשהדגיש פרעה על יוסף כי כבר הגיע למדרגת האהבה, מצא יוסף לנכון להעיר על סיבת הדבר, שזו היא יראת אלקים "את אלקים אני ירא", כי באין יראה אין אהבה, ויהושע גופא לא בא למדרגה של "איש אשר רוח בו", רק על ידי זה שהלך מן הקל אל הכבד, שהשתרש בקרבו מקודם את היראת ד'.
40
מ״אולהלחם בעמלק היה אפשר רק למי שכלכל בקרבו מקודם את היראת ד', כי עמלק גופא כאמור, התפאר באהבת ד', שהרי יודע הוא להדגיש תמיד את "ד' האהוב".
41
מ״ב"מדר דר".
42
מ״גואמנם דור הולך ודור בא, ומלחמת הספר עם הסיף לעולם עומדת, ניניו ונכדיו של עמלק באים עלינו בסיף ואנחנו משיבים מלחמה שערה - בספר.
43
מ״דוכה אנו מוצאים אחרי הרבה מאות שנים את היהדות כשהיא נלחמת עם הגבור העריץ היותר גדול בימים ההם שממנו רגזו כל יושבי תבל - אלכסנדר מוקדון, ושוב על ידי אמצעים כאלה, על ידי "כתב זאת זכרון בספר".
44
מ״הוהכל יודעים, כי כשבא אלכסנדר מוקדון להחריב את בית אלקינו "מה עשה שמעון הצדיק, לבש בגדי כהונה ונתעטף בבגדי כהונה ומיקירי ישראל עמו, ואבוקות של אור בידיהן, כל הלילה הללו הולכים מצד זה והללו הולכים מצד זה עד שעלה עמוד השחר, כיון שעלה עמוד השחר, אמר להם מי הללו? אמרו לו, יהודים שמרדו בך וכו', כיון שראה לשמעון הצדיק ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו, אמרו לו, מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה, אמר להם, דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני במלחמתי" (יומא סט, א).
45
מ״וובכן נגד אלכסנדר מוקדון נלחם - שמעון הצדיק, נגד בגדי הצבא אנו יוצאים בבגדי כהונה, נגד הכדורי אש של הכלי תותח אנו באים באבוקות של אור, נגד הסיף אנו מגינים בהספר תורה.
46
מ״זומי נלחם אחר כך עם אספסינוס וטיטוס שכבשו את כל העולם כולו, אם לא ר' יוחנן בן זכאי ביבנה וחכמיה, שכבר הדבר ידוע לכל בר בי רב דחד יומא, ולמותר להרבות בזה דברים.
47
מ״חאך אף על פי שהדבר כבר ידוע לכל אחד מאתנו, הנה עדיין הדבר סוד כמוס וחידה סתומה לגבי כל העולם כולו.
48
מ״ט"כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע", כי כל סוד אומרים מפה לאוזן כדי שלא ישמע איש מן החוץ "אל תגידו בגת אל תבשרו בחוצות".
49
נ׳לו ידעו שונאינו בנפש את הכח והגבורה הצפונים בהספר כי אז אולי כבר עשו כלה עמו, אבל לאשרנו עדיין נשאר הדבר בסוד כמוס בינינו לבין עצמנו "ושים באזני יהושע" וכשמבקשים למשל מאיזה אספסינוס, שיתן יבנה וחכמיה, הוא נותן זאת בצחוק על שפתיו מבטלנים שכאלה, שאינם יודעים כלל מה לבקש, ואינו מרגיש את הרוח והצלה שאנו משיגים בזה.
50
נ״אכשגלה שמשון הגבור לדלילה את הסוד במה כוחו גדול, אז סר כחו והיה ככל האדם, אבל לאשרנו לא גלינו את הסוד לשום דלילה שבעולם ועל כן לא סר כוחנו מאתנו ולא ימוש לנצח.
51
נ״בקימו וקבלו.
52
נ״גוהסוד הכמוס הזה זוהי גם כן נקודת המרכז של ה"מגלה" שנקרא בעוד ימים אחדים, מגילת אסתר.
53
נ״דכי גם בחג הפורים באו לנו כל הרוח והצלה רק מהספר, ספר התורה.
54
נ״ההננו קוראים במגילה "והעיר שושן נבוכה... ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר... ובכל מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע, אבל גדול ליהודי וצום ובכי ומספד" וכו' וכו', וכל זה מפני ש"נשלח ספרים ביד הרצים אל כל מדינות המלך להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן" וכו' וכו'.
55
נ״וואחר כך אנו קוראים באותה המגלה גופא "והעיר שושן צהלה ושמחה, ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" וכל זה למה, מפני שאותו המלך הטפש אחשורוש, שלח "ספרים ביד הרצים בסוסים... אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר להקהל ולעמוד על נפשם... ולהיות היהודים עתידים ליום הזה להנקם מאיביהם" - ועל ידי זה נתוסף לנו חג חדש, חג הפורים, והרי מבלי משים מתעוררת השאלה, ולכתחלה מאי קא סברו היהודים שהם מחוייבים לתת גום למכים ולהפשיט את צוארם לשחיטה, ולאמר להשוחטים ולהמחבלים, ישר כח? וממה נפשך, אם כחם היה להקהל ולעמוד על נפשם ולהנקם מאיביהם, הרי היו יכולים לעשות זאת גם מקודם, גם טרם שבא "המלך והמן לשתות עם אסתר המלכה", ואם כן מדוע היה מקודם אבל כל כך גדול ליהודים?
56
נ״זאכן באמת כל עיקר השנוי לטובה בא על ידי זה שבינתיים בא שנוי בחיינו הפנימיים גופא, בינתיים בא ה"קימו וקבלו" קימו מה שקבלו כבר, ואותה התורה שקבלו מתחלה באונס קימו אותה אחר כך ברצונם הטוב.
57
נ״חואמנם מקודם לא היו כלל מוכשרים להקהל ולעמוד על נפשם, כאשר הנפש היהודית לא היתה חיה בקרבם, ורק על ידי ה"קימו וקבלו", על ידי הספר התורה, באו להם כל העוז ועצמה לא רק "לעמוד על נפשם", אך גם "להנקם מאיביהם".
58
נ״טובכן כל עיקר נס פורים גם כן בא הודות להספר.
59
ס׳- "כתב זאת זכרון בספר".
60
ס״אמלחמתה של מדת הרחמים.
61
ס״בובמלחמת הספר עם הסיף מתבלטת מלחמת מדת הרחמים עם מדת האכזריות.
62
ס״גהעמלקות מדר דר נופלת עלינו באכזריות נוראה, ואנחנו משיבים מלחמה שערה - במדת הרחמנות, ומלאכי רחמים משרתי עליון משתתפים במלחמה זו.
63
ס״דכי הלא זהו הספר שלנו, כל עיקרו נוסד על מדת הרחמים, "תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים".
64
ס״ה"מלחמה לד' בעמלק מדר דר", מלחמה לאלקים - מדת הדין - לא כתיב, אך מלחמה לד' - מדת הרחמים - כתיב, כי רק המדה הזו היא לנו האמצעי היחידי במלחמה הנוראה הזו.
65
ס״וובשביל זה יצאנו בדרך ללכת מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר כדי לחזק את מדת הרחמנות בנגוד להאכזריות השוררת בין כל יושבי תבל ושוכני ארץ.
66
ס״זואף על פי שעולם כמנהגו נוהג, הנה סוף סוף אי אפשר שלא ישפיע על כל האכזרים שבעולם אותו העם הבזוי ושסוי, שרק מדת הרחמים הוא כלי זינה.
67
ס״חבין כל השבעים אומות הננו האומה היחידה, שבמשך אלפי שנים, כל ימי גלותנו לא הוצאנו בתור אומה, אף טפת דם אחת משל אחרים.
68
ס״טהננו האומה היחידה, שאף על פי שכל האומות כולן הכריזו עלינו מלחמה הנה אנחנו לא הכרזנו מלחמה אף לאחת מהן.
69
ע׳ולא לחנם בדו עלינו שונאינו עלילת דם, כי מוחותיהם לא היו יכולים לתפוס איך אפשר שיהיה עם יוצא מן הכלל של כל העמים ויתקיים בעולם בלי הקזת דם מן האחרים, ולשיטתם היו מוכרחים לחשוד אותנו בדם בסתר, במקום הדם הגלוי, שהמה שופכים כמים.
70
ע״אאבל על כל פנים עכשיו יודע כל העולם המודרני, כי עלילת דם בשקר יסודה ואין אנו מוצאים דם בסתר, כשם שאין אנו מוצאים זאת בגלוי. וסוף סוף תאמרנה כל השבעים אומות בנוגע לישראל את דברי ישעיהו הנביא (נג, ד-ז): "אכן חלינו הוא נשא ומכאבינו סבלם, ואנחנו חשבנהו נגוע, מכה אלקים ומענה, והוא מחלל מפשעינו מדכא בעונתינו... כלנו כצאן תעינו, איש לדרכו פנינו, וד' הפגיע בו את עון כלנו, נגש והוא נענה ולא יפתח פיו, כשה לטבח יובל וכרחל לפני גזזיה נאלמה ולא יפתח פיו".
71
ע״בולחנם בקשו לקיום חזון ישעיהו זה את "אותו האיש", אחד מיוצאי חלציו של עם היהודי, שרק על פי האמונה הן יודעות ממנו, בעוד שכל העם היהודי שהן רואות אותו בחוש ממש מגשם בקרבו את כל הפסוקים האלה.
72
ע״גכן הדבר, מלחמה לד' בעמלק, אף עם עמלק אין אנו נלחמים באלקים - במדת הדין, אך בד' במדת הרחמים.
73
ע״דואף על שונאינו בנפש אנו מתפללים (שמות טו, יד...): "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז ישבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמגו כל ישבי כנען... תביאמו ותטעמו - את כל אלה השונאים בנפש - בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ד' מקדש אדני כוננו ידיך".
74
ע״הואם פעם אחת הביעה כנסת ישראל מרוב צערה ויגונה ומגדל מרירות נפשה את הדברים האלה "תבא כל רעתם לפניך ועולל למו כאשר עוללת לי על כל פשעי", והדגישה כי כל זה היא מדברת מצד "כי רבות אנחותי ולבי דוי", הנה לא יכלו חז"ל להתאפק ולבלי להעיר על זה (מדרש רבה איכה הקדמה יא): "אלמלא זכיתם הייתם קוראים תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים תבא כל רעתם לפניך", כי תפילה כזו האחרונה אנו מתפללים דוקא בעת שאין אנו זוכים כראוי. כי אנו לוחמים בכל העמים הרודפים אותנו רק - במדת הרחמים.
75
ע״ופורים יוכיח.
76
ע״זואת כל זאת מראה לנו באופן היותר בולט חג הפורים שאנו חוגגים אותו זה יותר מאלפים שנה.
77
ע״חכי אימתי אנו חוגגים את החג הזה, ביום ארבעה עשר לחודש אדר, ומחרתו שנקרא שושן פורים, והטעם הלא כתיב במגלה "ושאר היהודים אשר במדינת המלך נקהלו ועמד על נפשם ונוח מאיביהם והרוג בשנאיהם חמשה ושבעים אלף ובבזה לא שלחו את ידם, ביום שלושה עשר לחוש אדר ונוח בארבעה עשר בו ועשה אתו יום משתה ושמחה, והיהודים אשר בשושן נקהלו בשלושה עשר בו ובארבעה עשר בו, ונוח בחמשה עשר בו ועשה אתו יום משתה ושמחה" (אסתר ט, טז-יח).
78
ע״טובכן גם בערי הפרזות וגם בשושן חוגגים לא אותו היום שבו נקהלו ועמדו על נפשם והרגו בשונאיהם, אך את אותו היום שנחו, אותו היום שהיו בשב ואל תעשה, ללמדנו, כי שונאת היא האומה הישראלית את המלחמה תכלית שנאה, ואף מלחמת הגנה בכלל, ואם מצד ההכרח היא זקוקה לפעמים באין ברירה אחרת להשתמש בההלכה הפסוקה שלית מאן נפליג עליה: "הבה להורגך השכם והרגהו", עושה הוא זאת ברוב צער ויגון, כי בני בניו של יעקב הם שהיה מתירא יותר מפן יהרוג ממה שמתירא מפני פן יהרג. ועל כן אי אפשר לה שתעשה את היום ליום טוב ולזמן שמחה, ורק את היום שנחה מאויביה, את היום שלא הפריעו מנוחתה - וימים כאלה אהה! מה מעטים המה בחיי הגלות שלנו - את אותו היום היא חוגגת ברוב שמחה, ובדיצה וחדוה.
79
פ׳וגם פורים יוכיח מה ביני לבין חמי, והם חוגגים את חגיהם הלאומיים ביומי הנצחון של המלחמות, ואנו חוגגים אותם ביומי המנוחה של השלום.
80
פ״אקערה מלאה וקערה ריקה.
81
פ״בובכן "מלחמה לד' בעמלק מדר דר", מלחמה נצחית בין הסיף ובין הספר
82
פ״געמלק - סמל הסיף וישראל - סמל הספר.
83
פ״דאבל באמת עדיין אין הדברים מדוייקים כל צרכם - כי הלא בסיף יש גם ספר, גם בסיף יש חכמה ומדע, וגם המלחמה זקוקה ל"של ראש" יותר מ"של יד", כי גם היא דורשת ביחוד עבודת המוח זו היא חכמת האסטרטגיה שגם לה דרושים שכל וחריצות כמו לכל המדעים שבעולם, ואם כן שוב ההבדל בין הסיף ובין הספר אינו מבליט כלל את החילוק שבין עמלק ובין ישראל? והאם עלנו לבקש אמת מדה אחרת כדי למוד את ההבדל שביניהם?
84
פ״האכן על זה כבר נתן לנו תשובה מספקת נביא הגויים, בלעם, שאמר: "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד". כלומר, שאין ההבדל כל כך בה"בראשית" שבזה גם הסיף היא מדע ככל המדעים של הספר, אך את ההבדל הבולט אפשר לראות בהאחרית. האמצעי אחד הוא, גם להסיף וגם להספר - ששניהם זקוקים ללמוד. אבל התכלית שבהם מה רחוקה זה מזה, כי בעוד שתכלית הספר היא תורת חיים, הנה תכלית הסיף "ואחריתו עדי אבד" להשמיד להרוג ולאבד, להשחית ולבער וכו' וכו'.
85
פ״וואמנם ראשית גוים עמלק, כאשר כבר הראו, כי הודות להמילטריזמוס באו לנו ההמצאות של מסילת הברזל, הטיליגרף, הטיליפון וכדומה וכדומה, כי רק חשק המלחמה הביאה להם להמציא המצאות חדשות כדי לנצח חיש מהר, אבל גם בזה "ואחריתו - עיקר התכלית הוא - עדי אבד", כדי שיוכלו לכלות ולאבד חיש מהר, והדברים עתיקים.
86
פ״זוהסבר יותר נכון על זה נתנו חז"ל במאמרם שהתחלנו בו: "כאן כתיב זכור ובשבת כתיב זכור שניהם שוים". "זכור" זהו עבודת השכל, כי בזה בהזכרון מותר האדם מן הבהמה, וכאשר כבר הראו חכמים רבים וכן שלמים, כי כל עיקר החכמה שבאדם באה לו מהנסיון של אלפי דורות ועבודת השכל היא להקיש מנסיון אחד על השני, ועל זה כבר אמר שלמה "את כל זה נסיתי בחכמה, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קהלת ז, כז), כלומר, שעצם החכמה תהיה לעולם רחוקה, אלא שמדור לדור יתרבו הנסיונות, ואמנם נסיונות יש אצל כל בעלי החיים, אלא שלהם אין הזכרון לזכור את כל מה שעבר עליהם בהוה ובעבר כדי להקיש על הלהבא, ואצל האדם יש זאת.
87
פ״חואמנם ענין זה דורש אריכות, אבל בנוגע לענינינו גם זה כבר יספיק להעמיד על קושית המדרש ששפיר קא מותיב "כאן כתיב זכור ובשבת כתיב זכור שניהם שוים", הלא כמו שדרוש "זכור" עבודת השכל לשבת שזו היא באמת נקודת המרכז של הספר, ספר התורה, שכל מטרתה היא להגיע לעולם שכולו שבת, הלא גם למעשי עמלק אנו דרושים לזכור, כי גם בזה יש בקיאות וחריפות יתירה?
88
פ״טוהוא מותיב לה והוא מפרק בהמשל מקערה מלאה וקערה ריקה, הקערה אמנם אחת היא גם אצל פלוני אוהבו וגם אצל פלוני שונאו, אבל מה גדול ההבדל במה שנמצא בתוך הקערה, כי הקערה של השונא אין לה כלל תוך "ואל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו".
89
צ׳ואמנם גם בהחיצוניות של העמלקות יש שכל וכשרון רב, ראשית גוים עמלק, אבל כל המטרה שבה היא - ריקה ולא יותר.
90
צ״אואם ה"בראשית" אחת היא גם אצל שבת וגם אצל עמלק ששניהם מתחילים ב"זכור" אבל מה גדול ההבדל, בהאחרית דבר, בשבת יש ה"כסות נקיה" ובהעמלקות כסות מגואלה בדם, השבת מביאה לעונג שבת והעמלקות לצער ולאבל, ליגון ואנחה.
91
צ״בואולי לזה נתכוונו חז"ל גם במאמרם (מדרש רבה בראשית) "והארץ היתה תהו ובהו זהו מעשיהם של רשעים, ויאמר אלקים יהי אור, זהו מעשיהם של צדיקים, ואיני יודע באיזה מהם חפץ? כיון דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב, הוי אומר במעשיהם של צדיקים הוא חפץ, ואינו חפץ במעשיהם של רשעים", כי אמנם בהשקפה הראשונה אפשר להחליף מעשיהם של רשעים במעשיהם של צדיקים, כי גם אלה שמביאים על ידי הסיף ל"הארץ היתה תהו ובהו" באים גם כן בשם ד', וגם לזה יש בתי ספר כמו מעשיהם של צדיקים, ורק מתוצאות הדברים אפשר להבדיל ולהבחין ביניהם, רק מי שמביאים ל"כי טוב" רק אלה המה בכלל צדיקים ומכלל הן אתה שומע לאו.
92
צ״גפורה שר של שכחה הוא האשם.
93
צ״דוחבל, שרק לנו יש פרשת זכור בשנה, וכל שאר האומות אינן יודעות ממנה, כי מי הוא האשם בכל המלחמות שבעולם אם לא פורה שר של שכחה, שממלחמה למלחמה הוא משכח את כל התוצאות שהביאה, את כל התהו ובהו שסבבה, את ה"קערה הריקה" גם של המנצחים - כי אחרי כל מלחמה נראתה הקשת בענן ונשמעה השבועה, אם לא בפירוש הנה לכל הפחות מכללא של כל הלוחמים, שלא יוסיפו להביא עוד מבול של דם על הארץ, אלא תיכף כשעובר איזה זמן של מנוחה, כביכול, נשכח מהם הכל והם מתחילים להתעסק שוב ב"והארץ היתה תהו ובהו".
94
צ״הובכן מה חסרה לעולם, רק פרשת "זכור" - אין מי שיקרא מקצה הארץ ועד קצהו רק מלה קטנה אחת:
95
צ״וזכור!!!
96
צ״זולו היה כזה בעולם, כי אז כבר נמחה זכר עמלק מתחת השמים.
97
צ״חכנסת ישראל נמשלה ליונה.
98
צ״טוכהיונה של נח שיצאה מהתיבה כדי להיות המבשרת שלום בכל העולם, להודע ולהודיע אם קלו המים הזדונים מעל הארץ, כן הוא הדבר גם עם כנסת ישראל הנמשלה ליונה. זה כמה שיצאנו מהתבה שלנו שהחזיקה ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה, מארץ ישראל, והננו נעים ונדים בכל הארצות כדי לקרוא באזני כל יושבי תבל את פרשת זכור, להזכיר לכל העולם כולו את התוצאות המרות של העמלקות, והננו מחכים בכליון עינים לאותו היום שנוכל לשוב כיונת נח בשעתה ולהודיע, כי כבר קלו המים הזדונים מעל הארץ, ואשרי המחכה.
99
ק׳ורק על ידי זה נבין את תפילתו של משה רבנו שהתפלל בשעת מעשה כשבא עמלק להלחם עם ישראל "ריבונו של עולם, בניך שאתה עתיד לפזרם לארבע רוחות העולם, שנאמר, כי בארבע רוחות השמים פרשתי אתכם, רשע זה בא לאבד אותם מתחת כנפיך, ספר תורה שתתן לבניך מי יקרא בו" (ילקוט שמעוני שמות רמז רסו), כי אמנם גם אז כבר ידע משה שנתפזר לארבע רוחות העולם, ואחד מהנמוקים לפזורינו זה הוא כדי שנהיה למלאכי השלום בכל העולם כולו ולקרב את ה"אחרית הימים" בנגוד להעמלקות המעכבת את הגאולה בכל כוחה ועוזה, ו"אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק".
100
ק״אוהיה כאשר ירים משה את ידו.
101
ק״באכן השאלה היא, אם אנו מתקרבים ל"אחרית הימים" או אדרבא שעוד אנו מתרחקים מזה?
102
ק״גולכאורה המעשים מראים על רחוק ולא על קרוב, ובמקום הנבואה של ישעיהו (ב, ד) ומיכה (ד, ג) "וכתתו חרבותם לאתים וחניתיהם למזמרות" אנו רואים שנתקימה דוקא הנבואה של הנביא יואל שהתנבא (ד, י) להיפך "כתו אתיכם לחרבות ומזמרתיכם לרמחים", ולא רק האתים והמזמרות, אך גם הפעמונים של בתי המסגד שלהם והכלי קדושה שלנו, להבדיל, נהפכו לחרבות ולרמחים, ואם כי הכל מדברים על דבר מלחמה עד רדתה עם המילטריזמוס, הלא הוא כאותו הגנב שרץ ביחד עם הקהל וצועק בקול גדול חפשו את הגנב, ואם כן מה תקותנו ומה תוחלתנו ל"אחרית הימים" המתרחקים ממנו יותר ויותר?
103
ק״דאבל הרגעו נא, רבותי, אל תעצבו ואל תתיאשו, כי אדרבא זו היא הנותנת.
104
ק״הבנוהג שבעולם כשאיזו פירמא מתפרסמת וטבעה יוצאת בעולם, אז נמצאו זייפנים שמזייפים ותולים את עצמם באילן גדול, לומר שהם מוכרים את סחורותיה של הפירמא הנ"ל, בעוד שבאמת לא היו דברים מעולם, כי אין להם שום מגע ומשא עם הפירמא המפורסמה הזו. וכמובן, שמצד החמרי הם גורמים הפסד לאותה הפירמא, אבל מצד המוסרי הרי אפשר לה להתפאר ולומר: ראו, עד כמה כבר יצאה טבעי לאויר העולם, עד שהכל רוצים להתלות דוקא בי.
105
ק״ווזה הוא ההבדל מלפנים להיום, לפנים בא הסיף בשם עצמו, כמה שהוא בלי כחל ובלי שרק, אבל עכשיו כבר מתביש הסיף לבא ערום וגם הוא בא תמיד כרוך בהספר, גם הוא מוכרח כבר להתעטף בטלית שכולה תכלת.
106
ק״זואם הכל צועקים מלחמה בהמילטריזמוס אף על פי שאנו יודעים כי זוהי רק צביעות בעלמא, אבל סוף סוף שמע מינה, כי הפירמא שלנו שהכריזה עוד לפני יותר משלשת אלפי שנה "מלחמה לד' בעמלק מדר דר" כבר נתפרסמה ויצא טבעה לעולם כל כך, עד כי כולם רוצים לזייף אותה.
107
ק״חאנו יודעים היטב שהוא רק צביעות, הצביעות של השטן כשהוא אומר שהוא מתכוין לשם שמים, כמאמרם ז"ל "שטן לשם שמים נתכוון", שבזה יוכל להזיק עוד יותר מכשהוא בא בשם עצמו לבד, שהרי אז לא יוכל להתעות כל כך את הבריות, כי רק צביעות הוא. אבל סוף סוף מזה אנו למדים, כי כבר נעשו האידיאלים שלנו לצבע יפה ונחמד, לצבע מודרני, שהכל רוצים להצבע בו.
108
ק״טהיו ימים למשל, כפי שמספרים חז"ל, ש"נגלה הקב"ה על בני עשו הרשע ואמר להם מקבלים אתם את התורה? אמרו לו מה כתיב בה? אמר להם, לא תרצח, אמרו זו היא ירושה שהורשנו אבינו על חרבך תחיה" (מדרש תנחומא), פשוט דברים כהויתם שאינם מודים ב"לא תרצח". ואילו היום לא ימצא עוד שום עם בעולם שישיב באופן שכזה, אדרבא ואדרבא כולם יתנו את הסכמתם המלאה לא רק על ה"לא תרצח" שהוא בשב ואל תעשה, אך גם על ה"ואהבת לרעך כמוך" שהוא בקום ועשה, ואם כי בהלכה למעשה אולי נוהגים גם היום כבני בניו של עשו הרשע, אבל על כל פנים כבר יש נצחון מוסרי גדול לאין ערך להיהדות, שהכל רוצים לזייף אותה, והכל רוצים להצבע בצבעה המזהיר.
109
ק״ייודעים אנו היטב שכל אלה ש"רוממות אל בגרונם" - מחד גיסא - הנה "חרב פיפיות בידם" מאידך גיסא, אבל אם את הגרון כבר כבשנו סופו של דבר שגם את הידים נכבוש.
110
קי״אוסוף סוף נשמע כעת אצל כל העמים והלשונות המקולטרים את "הקול קול יעקב", הכל מדברים כעת על דבר שלום מוחלט, על דבר יושר וצדק, על דבר חסד ורחמים, על דבר אמת ומשפט, על דבר אהבה אחוה בין כל הבריות וכו' וכו', ואם כי לעת עתה "הידים ידי עשו", הנה סוף הכבוד לבוא ו"סוף מעשה במחשבה תחלה" והידים בודאי תגררנה בהקדם או באחור אחרי הפה.
111
קי״בומאידך גיסא מה אנו רוצים מהאומות, בעוד שעל האמת הננו צריכים להודות כי גם אצלנו עדיין רחוקות הידים מהקול, ו"הקול קול יעקב והידים ידי עשו" נאמר על יעקב גופא, "ואם רבי לא שנה ר' חייא מניין", איך אפשר לנו להשפיע על אחרים, בעוד שגם אצלנו אין הכל כשורה בנידון זה.
112
קי״גשכחנו כי כתיב "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש", ויהי קולו אמונה לא כתיב, אך ידיו.
113
קי״דשכחנו כי יש אצלנו לא רק תפילין של ראש, אך גם תפילין של יד, ואותה הפרשה של "קדש" כתובה לא רק בתפילין של ראש, אך גם בשל יד, ללמדנו, כי אין אנו יוצאים בקדושת הראש לבד אך זקוקים אנו גם לקדושת היד, אין אנו מסתפקים רק בקדושת המחשבה והדבור, אך זקוקים אנו לקדושת המעשה.
114
קי״הועל כן אם נרצה שישראל יגבר על כל העמלקות שבעולם, אז עלינו לעשות כמה שמצווה עלינו בתורתנו "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל", נרים את ידינו בריש גלי לפני כל העולם כולו, נראה לכל גם את ה"קדש" של השל יד שלנו, ואז ממילא "וגבר ישראל".
115
קי״וזכר עמלק מתחת השמים.
116
קי״זכי ברם הדבר שיתמו חטאים מן הארץ כתיב ולא יתמו חוטאים, וגם על הפסוק "והשבתי חיה רעה מן הארץ" אומרים חז"ל "שיהיו ולא יזיקו", וגם בעמלק מדגשת התורה בעיקר את הזכר עמלק, מה שנעשה העמלקות לזכר לקולטורא, לאידיאל נאצל, לרעיון נשגב, לחכמה עילאה, ואת זכר עמלק זה מצוה עלינו למחות.
117
קי״חעמלק מתחת השמים.
118
קי״טכי העמלקות באה עכשיו מתחת השמים, באה מעוטפת ברוחניות שברוחניות. כל המלחמות שמתרחשות בדורותינו אלו הן הכל לשם שמים, ומלאכי השלום, מלאכי השרת, מלאכי עליון מלוים אותה, כביכול, ואת זה עלינו למחות, עלינו לסתור את הק"ן טעמים שבהם טהרו את השרץ והלראות נגד כל את השרץ בכל נוולותו וזוהמתו, בכל השקוץ והתעוב, בכל הסחי והמאוס שבו, למען יברחו הכל ממנו כמטחוי קשת, ואת זה אי אפשר לנו לעשות, כאמור, רק על ידי "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל".
119
ק״כמחר אנכי נצב על ראש הגבעה.
120
קכ״אומן עיקר העיקרים זה עלינו לבלי להסיח דעת, כי המחר שייך לנו ולא להעמלקות, אם כעת "כל עיר ועיר על תלה בנויה ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה", אל נבוא לידי "מרה שחורה". עוד המחר גדול והוא יבוא אף על פי שיתמהמה.
121
קכ״בכעת הננו עומדים בתחתית ההר, אבל מחר, תאמר היהדות, מחר אנכי נצב על "ראש הגבעה", "נצב" בהוה, כי המחר כל כך ברור בעינינו עד כי נחשב אצלנו להוה ממש.
122
קכ״גואם היום רק קול נביאי השקר נשמע מסוף העולם ועד סופו, מלא כל הארץ כבודם, אלה נביאי השקר המוכרים כזונות את נפשם בעד בצע כסף לכל העמלקים שבעולם, והמה המלחכי פנכא שלהם, המשתחוים ומודים ונופלים לפניהם וצועקים קדוש קדוש לכל אשר יאמרו הם העמלקים. קדושי אֵל אַל יפול רוחנו מזה, כי שקר אין לו רגלים, ומשה ראש נביאי אמת יצעק עוד היום באוזנינו בקול חוצב להבות אש, בקול שובר ארזים:
123
קכ״ד"מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלקים בידי", וממטה אלקים זה יברחו כל נביאי השקר כעכברים "ובאו במערות צרים ובמחלות עפר מפני פחד ד' ומהדר גאונו בקומו לערץ הארץ".
124
קכ״הרק מעט מעט סבלנות דרושה לנו ו"מחר יהיה האות הזה"...
125