דרשות אל עמי, חגים וזמנים שונים י״טSermons Unto My People, Chanuka, Purim, and Special Shabbatot 19

א׳יט. "פרה - אלו ישראל".
פרה - אלו ישראל, שנאמר, כי כפרה סוררה סרר ישראל. אדומה אלו ישראל, שנאמר, אדמו עצם מפנינים. תמימה אלו ישראל, שנאמר, יונתי תמתי. אשר אין בה מום אלו ישראל שנאמר, כלך יפה רעיתי ומום אין בך" וכו'.

ב׳"ולקח זה נבוכדנצר, עץ ארז ואזב ושני תולעת זה חנניה מישאל ועזריה, והשליך אל תוך שרפת הפרה קטל המון שביבא די נורא, ואסף זה הקב"ה... את אפר הפרה אלו גליותיהם של ישראל" (ילקוט שמעוני, במדבר פי"ט רמז תשנט).

ג׳פרוד הדעות ופרוד הבעלי דעות.

ד׳אומרים: כשם שאין פרצופיהם של בני אדם שוים, כך אין דעותיהם של בני אדם שוות.

ה׳זהו באמת דבר טבעי וגם מועיל מאד להתפתחות והשתלמות האנושיות, בזה אנו מוצאים מותר האדם מן הבהמה ששם כל העדר הולך בדרך אחד. וכבר אמרו חז"ל שמהדברים שהתורה נקנית בהם הוא דבוק חברים, כדי שכל מסקנא תבוא על ידי שקלא וטריא, שאחד סותר מה שבונה חברו, ולאו דוקא התורה נקנית בזה, אך גם כן כל דבר מדע וחכמה שבעולם הוא בכלל הזה.

ו׳וזהו שאמרו חז"ל במועד קטן (כט, א) "וא"ר לוי בר חיתא, הנפטר מן המת לא יאמר לו, לך לשלום, אלא לך בשלום, הנפטר מן החי לא יאמר לו, לך בשלום, אלא לך לשלום", זאת אומרת, כי שלום החלטי שלא יהא שום פרוד הדעות בין בני אדם, אי אפשר רק במות ולא בחיים, ששם באופן היותר טוב, אפשר רק שיקויים "את והב בסופה", זהו ה"לשלום", שהסוף יגמר בשלום, אחרי פרוד הדעות שהיה מתחלה.

ז׳וראיתי באיזה ספר - שאינני זוכר כעת את שמו - שמפרש בטוב טעם את תפלתו של ר' נחוניא בן הקנה שהיה מתפלל בכניסתו לבית המדרש "יהי רצון שלא יארע תקלה על ידי ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי... ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם" (ע"פ ברכות כח, ב), שלכאורה יפלא, איך היה חושד בכשרים כל כך, שחבריו ישמחו במפלתו, הלא כתוב הדר שגם "בנפול אויבך אל תשמח" ומכל שכן חברים אוהבים נאמנים? ועוד יותר, שהוא מודה על עצמו שישמח בתקלתם של חבריו, אטו ברשיעי עסקינן?

ח׳אכן ברם הדבר, שהכוונה הוא להיפך, כי, כאמור, אין התורה נקנית אלא בדבוק חברים שיתנגחו זה לזה בהלכה, וכל כך למה? מפני ש"עביד אינש לאחזוקי דבוריה", ועל כן כל אדם דרכו להעמיד על דעתו, אף אם הוציא זאת מקודם רק לכאורה, לפום רהיטא, אינו רוצה שוב לחזור מזה ומבקש את כל הטצדקאות שבעולם כדי להצדיק את דבריו, זולת כשיש חברים, שאינם נוגעים בדבר, שמעמידים אותו על האמת. וכאשר ר' נחוניא בן הקנה וחבריו קימו את המצוה של "ואהבת לרעך כמוך" כפשוטה וכמשמעה ממש, והוא אהבת את חבריו כנפשו הוא, כשם שחבריו אהבו אותו כנפשם הם, ועל כן היה מתירא בצדק שלגבי דידהו הרי כל הענין של דבוק חברים אינו שוה כלום, כי כשם שכל אחד נוגע בדבר להעמיד על דעתו, כך כולם יהא נוגעים בדבר שלא יראה שום אחד מהם את הטעות שיטעו חבריו, וזהו שאמר "וישמחו בי" "ואשמח בהם" ולא "עלי" ו"עליהם" מפני שהוא לא התירא שישמחו במפלתו או שישמח הוא במפלתם, אלא להיפך התירא, שאם יטעה הוא ישמחו חבריו על זה בחשבם שהוא אמר דבר אמת שראוי להשמע מפי הגבורה, כמו שכל אדם חושב את דבריו הוא אף אם הם טפשיים ביותר ל"חכמת שלמה", וזהו שאמר "שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי", הם ישמחו על גודל דעתו ורחב לבבו, למרות מה שנכשל בדבר הלכה.

ט׳עכ"פ פרוד הדעות הוא דבר מועיל להשתלמות האנושית.

י׳ברם דא עקא, שעל פי רוב אנו רואים לא פרוד הדעות אך פירוד הבעלי דעות, זאת אומרת, שבגופא דעובדא אין אצל הבעלי פלוגתא בעצמם שום חלוקי דעות, אלא שכיון שפלוני הוא בעל דעה זו, צריך להיות אלמוני בעל דעה אחרת. ואמנם מהתחלת התפרצות המחלוקת, אי אפשר להכיר היטב, אם הוא פרוד הדעות או פרוד הבעלי דעות, שהרי גם באופן האחרון הם מעמידים פנים כאלו כל אחד רק האמת נר לרגליו, אכן הדבר יתחוור ויתברר היטב בהמשך הזמן. כי באופן הראשון כל מה שהדעות מתקרבות זו לזה, מתקרבים גם כן הבעלי דעות, אבל באופן האחרון הוא להיפך, כל מה שהדעות מתקרבות, הנה הבעלי דעות מתרחקים יותר ויותר, כי כל בעל דעה כועס על השני נכנס בגבולו הוא.

י״אוהמבין יבין, כי אפשר לראות זאת אצל מפלגות שלמות אצלנו, שהננו רואים אותן מתקוטטות ומתרגזות ומטילות אבק עד כסא הכבוד, ולכשנעמוד על אופיו נראית, כי כמעט שפה אחת ודברים אחדים להן, הדעות התקרבו כבר לגמרי ובמדה זו התרחקו הבעלי דעות עוד יותר ויותר.

י״במחלוקת לשם שמים ושלא לשם שמים.

י״גואולי זהו שכוונו חז"ל במאמרם באבות (פרק ה) "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים, איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו".

י״דכי כל פרוד הדעות היא מחלוקת לשם שמים, שהרי כל אחד מבקש את האמת, לפי דעתו, ו"חותמו של הקב"ה אמת" ובמחלוקת כזו הנה "סופה להתקיים", כל אחד חפץ שתתקיים דעתו, ותעשה לדעה מקובלת, אבל במחלוקת שלא לשם שמים "אין סופה להתקיים", הבעל דעה גופא אינו חפץ בקיום הדעה, אך בה"דברים בגו" והפניות הצדדיות הוא מכוון בעיקר.

ט״ווזה היה בולט ביחוד במחלוקת קרח. לכאורה היה אפשר לראות גם במחלקתו מעין פירוד הדעות, זו היא הדעה של שויון מוחלט עד כדי בטול כל השררות שבעולם, וזה שטען "רב לכם כי כל העדה כלם קדושים... ומדוע תתנשאו על קהל ד'". אבל תיכף הוכיח לו משה, כי אין זה כלל וכלל פרוד הדעות, אך פירוד הבעלי דעות, והשיב לו מעין הטענה ובלשונו ממש "רב לכם בני לוי" אם בשויון מוחלט אתם חפצים, אז מדוע לקחתם אתם, בני לוי, את היחוס לעצמכם.

ט״זולזה כוונו חז"ל בהערתם על מעשה שכם, "שכם מקום מוכן לפורעניות... בשכם מכרו את יוסף, בשכם נתחלקה מלכות בית דוד" (סנהדרין קב, א), כי את הכלל "אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אנו רואים גם בהצדיקים היותר גדולים מבלי יוצא מן הכלל.

י״ז"ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם" וזו היתה הסיבה למכירת יוסף, ומה אמר על אחיו? ש"מזלזלים המה בבני השפחות ונוהגים בהם כעבדים" (ירושלמי פאה פ"א ה"א), ובכן הרי היה נגד העבדות בכלל, ואין שום הבדל בין בני הגבירות ובין בני השפחות, אבל אחר כך הננו רואים את יוסף גופא כשהוא חולם "והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי", וידוע, שכל החלומות אינם באים אלא מהרהורי הלב, ובצדק גער בו אביו "מה החלום הזה אשר חלמת, הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה", כי אביו ראה בזה איך שהוא סותר את עצמו, הוא טוען על אחיו שהם מזלזלים בבני השפחות, ולבסוף הוא בעצמו מהרהר בלבו שהכל ישתחוו לו.

י״חוכהאי גוונא אנו רואים בחלוקת מלכות בית דוד, שהריבילוציונר הראשי היה ירבעם, שארגן סביבו את כל קהל ישראל ובא בטענה אל רחבעם בנו של שלמה המלך "אביך הקשה את עלנו, ואתה עתה הקל במעבדת אביך הקשה ומעלו הכבד אשר נתן עלינו" (מלכים א יב, ד), ובכן הרי רק שטובת העם היה דורש ירבעם, ולבסוף אנו רואים את אותו ירבעם גופא כשהוא מושל בכפה על ישראל ועושה מה שלבו חפץ ועולו בודאי לא היה יותר קל מזה של רחבעם.

י״טוסוף מעשה יוכיח על מחשבתו תחלה, כי לא היתה בכאן פרוד הדעות אך פירוד הבעלי דעות.

כ׳והרואה יראה בההיסטוריה, לא רק הישראלית, אך גם של הגויים, ריבילוציונרים הרבה מדוגמא כזו, והדברים עתיקים.

כ״אקרח ופרה אדומה.

כ״בומדרש פליאה אומר "מה ראה קרח לחלוק על משה, ראה פרשת פרה אדומה". וכמובן, שהמדרש הזה אומר דרשוני.

כ״גאכן לדרכנו אנו אפשר למצוא בנקל את הסוד של המדרש פליאה הזה. כי אמנם יש סמיכת הפרשה בין פרה אדומה ובין קרח.

כ״דכי פרה אדומה היא הסיבה לקרח וסיעתו בכל הדורות ובכל הזמנים, זאת אומרת, שכל המחלוקת המבוססת על פרוד בעלי הדעות איננו אלא מסובב מפרה אדומה.

כ״הפרה אדומה אומרת על הכל "איפכא מסתברא", על טהור היא אומרת טמא - מטמאת טהורים - ועל טמא היא אומרת טהור - מטהרת טמאים - והכל בלי שום טעם. ואמנם כך הוא דרכם של כל בעלי מחלוקת, שמחלוקתם באה לשמה - לשם מחלוקת בעצמה, פרוד הבעלי דעות, שהם יודעים רק לאמר איפכא מסתברא בלי שום טעם. וזהו שאמרו גם כן חז"ל בחגיגה (כב, א) "א"ר אסי, מפני מה הכל נאמנים על טהרת יין ושמן? כדי שלא יהא כל אחד בונה במה לעצמו ושורף פרה אדומה לעצמו", כי דא עקא, שלא רק שיש נטיה לכל עם הארץ לבנות במה לעצמו, אך כל עם הארץ רוצה גם כן לשרוף פרה אדומה לעצמו, כל עם הארץ רוצה לעשות להיפך מכפי שעושה עם הארץ חברו, וכשם שפרה אדומה עולה ביוקר מאד, כך גם כן התאוה הזו, התאוה של אמירת "איפכא מסתברא" עולה ביוקר מאד, אך הכל, הכל יתן האדם בעד התאוה הזו.

כ״ובזמנו של ישעיה.

כ״זואמנם זו היא מחלה נושנה בישראל לאו דוקא אצל עמי הארץ, אך גם אצל תלמידי חכמים שבדור, ואנו מוצאים כזאת גם בזמנו של ישעיהו הנביא: "ואשמע את קול אדני אומר, את מי אשלח ומי ילך לנו, ואמר, הנני שלחני, ויאמר, לך ואמרת לעם הזה, שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ועל תדעו, השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע, פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ופרא לו" (ו, ח).

כ״חכי בימיו כבר נשתרש המנהג המגונה, שעל כל דברי הנביאים אמר הקהל איפכא מסתברא, כמו שמתאונן על זה הנביא בעצמו "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חשך לאור ואור לחשך, שמים מר למתוק ומתוק למר" (ה, כ), כלומר, הם יודעים רק להפוך את הכל, להגיד על כל דברי הנביא "כלפי לייא", "מאי חזית" "אדרבא" וכדומה.

כ״ט"ואשמע את קול אדני אמר את מי אשלח ומי ילך לנו", ואמנם ב"ה לא אלמן ישראל מנביאי האמת והצדק, אבל מה יועיל אלה אם כל העם יענו אחריהם, על כל דברי האמת והצדק שלהם "איפכא מסתברא".

ל׳אכן ישעיה מצא עצה גם לזה, והעצה היא שהנביא בעצמו יתחיל מ"הצד שכנגד" וכשיאמר העם על זה "איפכא מסתברא" ממילא יבואו ל"אורחא דהימנותא", כמו שנהג חייא בריה דרב כמסופר, שאמו היתה עושה הכל כנגד של רצון בעלה, אם הוא בקש שתעשה לו חומצי עבדה טלופחי ואם הוא בקש טלופחי עבדה ליה חומצי, ועל כן התחכם הוא להגיד לאמו את ההיפך של רצון בעלה, וממילא נמלא רצונו שלא במתכוין מצדה (יבמות סג, א).

ל״אוזהו שאמר "לך ואמרת לעם הזה, שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו, השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע", זאת אומרת, שבמקום שכל הנביאים כשמתחילים להגיד את נבואתם בקהל, הם מבקשים שישמעו ויבינו ויראו וידעו, שאז הקהל אומר איפכא מסתברא, לא נדע ולא נבין לא נראה ולא נשמע, הנה יתחיל הוא בסגנון אחר לגמרי "אל תבינו אל תדעו", יפקד ויצוה עליהם שלא ידעו ולא יבינו, "השמן לב העם" וכו' והכל בלשון ציווי, ואז כשיאמרו הם איכפא מסתברא ומכלל לאו של הנביא ישמע העם הן, הרי ממילא יגיע העם לידי כך ש"יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו".

ל״בתשעה קבין נטלו ישראל.

ל״גואמנם התאוה הזו תאות הנצוח, או כפי שאנו קוראים זאת, פרוד הבעלי דעות, היא ככל התאוות שבעולם שהן אינטרנציונליות וכל יושבי תבל ושוכני ארץ נלקו בה במדה מרובה או מועטה, וכבר העירו חז"ל על המחלה הזו שדבקה בעולם עוד תיכף בששת ימי הבריאה הראשונים.

ל״דואמרו "מפני מה לא נאמר בשני כי טוב, מפני שבו נבראה מחלוקת שנאמר ויבדל בין מים למים" (ע"פ מדרש רבה בראשית פ"ד, ו). ושואלים הכל, הלא גם ביום הראשון נאמר ויבדל בין האור ובין החשך?

ל״האכן התירוץ על זה פשוט ומובן מאליו, ההבדלה בין האור ובין החשך זהו פרוד הדעות, אבל ההבדל בין מים למים, זהו פרוד הבעלי דעות, שדעה אחת יש לכולם - מים ומים - ובכל זאת יש "ויבדל" ביניהם.

ל״ועל כל פנים זו היא חולשה בין-לאומית ובכל זאת לא נפריז על המדה, אם נאמר, כי מעשרה קבין תאוות ה"איפכא מסתברא" שירדה לעולם - הנה תשעה קבין מהם לקח עם ישראל, והדברים עתיקים.

ל״זובצדק מתאוננים חז"ל "פרה אלו ישראל, שנאמר, כי כפרה סוררה סרר ישראל", כי אנו מצטינים בתכונתה של פרה אדומה, שדרכה בכך להפוך הכל בלי שום טעם, כפרה סוררה שיש לה קרן שכוונתה להזיק, ומפני הקלקלה הזו חרבה עירנו ושמם בית מקדשנו ועדיין השטן הזה מרקד בינינו עד היום הזה.

ל״חאין רע בלי טוב.

ל״טאכן גם על ה"מיחוש" המעציב הזה ששולט בנו נאמר אין רע בלי טוב, ואולי עוד יותר, כי כל הרע בא ממקור הטוב באופן שגם זה ממקור קדוש יהלך. כי לולי התאוה היתירה שבנו להגיד על הכל "איפכא מסתברא", כי אז כבר היינו נבלעים בין כל האומות והגויים ודעתנו כבר היתה בטלה בין כל האמונות והדעות שבעולם, ורק על ידי המדה המגונה לכאורה, שדבקה בנו המדה של קשיות עורף, הננו מחזיקים מעמד עד היום הזה.

מ׳וראיתי מליצת אחד מגדולי רבני החסידים על הכתוב "תמים תהיה עם ד' אלקיך, כי הגויים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ד' אלקיך" (דברים יח, יג-יד), שהכוונה שהמתנה היותר יפה שנתן הקב"ה לישראל הוא לאמר על הכל "לא כן" ולבלי להיות פתיים המאמינים לכל דבר. ואם הגויים מאמינים במעוננים וקסמים עלינו לאמר להם "לא כן".

מ״אואמנם אברהם אבינו היה הראשון שפתח ב"לא כן" כלפי תרח אביו בעצמו ושבר את כל פסיליו ואליליו באמירת "לא כן". כי לא רק מאמינים בני מאמינים אנחנו, אך גם כופרים בני כופרים אנחנו, והיהדות יותר שהיא כוללת בקרבה אמונה, היא כוללת בקרבה כפירה, כפירה בכל העבודה זרה שבעולם ואביזריהו, שעד היום אין העולם מנוקה מהם לגמרי "וכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי".

מ״בועוברים אנו זה אלפים שנה מגוי אל גוי וממלכה לממלכה ואנו צועקים לכולם "לא כן", אל תהיו פתאים ואל תהיו מאמינים לכל דבר.

מ״גאמנם גם אנחנו הננו "מאמינים", אבל אנו מאמינים בדבר רק אחרי שכבר ראינו את הדבר בחוש בעינינו גופא כמה דכתיב "וירא ישראל את היד הגדולה... ויאמינו בד' ובמשה עבדו", ה"ויאמינו" בא רק אחרי ה"וירא" ולכל אלה שמאמינים בלי ה"וירא" אנו אומרים להם לא כן.

מ״דומהאי טעמא אין כלל שאלה מה ששואלים לנו הגויים תמיד, "כתיב בתורתכם אחרי רבים להטות ואנו מרובים מכם, מפני מה אין אתם משוים אותנו בעבודה זרה" שכבר שאלו זאת בימי חז"ל הראשונים, כשם שאינו מועילה טענת של רבוא רבבות אנשים האומרים לא ראינו נגד שנים עדים כשרים שאומרים שראו, ומכל שכן כשששים רבוא אנשים ראו בעיניהם בעצמם את התגלות האלקות והראו באצבעם, "זה אלי ואנוהו" ומסרו זאת בירושה מאבות לבנים ומבנים לבני בנים עד היום הזה, ומה איכפת לן אם הם אומרים לנו לא ראינו.

מ״הוידועה היא תשובתו של ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי על השאלה למה אמר הקב"ה "אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" ולא אמר אשר בראתי השמים והארץ וכל העולמות העליונים והתחתונים, אשר כל ארץ מצרים לגביהם היא עוד פחותה מטפה בים הגדול? משום שבריאת שמים וארץ לא ראה שום איש בעיניו מה שאין כן יציאת מצרים ראו זאת ששים רבוא.

מ״וואמנם כן, עיקר היהדות היא הכפירה, הכפירה בעבודה זרה, הכפירה בכל דבר שלא ראינו אותו אנחנו או אבותינו בעינים ממש.

מ״זואמנם מה"מתנה" הזו "ואתה לא כן נתן לך ד'", נסתעפו גם כן כמה רעות בעדנו, כי הרגל נעשה טבע אצלנו, שלא רק לגבי האומות, אך גם ישראל לגבי ישראל חברו דרכו בכך תמיד לאמר "לא כן" ולהתעקש מבלי שום טעם ונמוק, אבל סוף סוף גם החסרון הזה ממקור קדוש יהלך.

מ״חכי על ידי זה שהיינו תמיד המעט מכל הגויים והוכרחנו לחלוק על כל השקרים המוסכמים שבעולם, התרגלנו בכלל להיות ספקנים מטבענו והננו מבקשים בכל דבר את הצד שכנגד.

מ״טאבל עכ"פ הפרה מכפרת על מעשי העגל, כי לולי טבע הפרה האדומה שלנו, טבע ההפכני, להפוך את הכל מכפי שהוא, כי אז היינו אנחנו ובנינו בני בנינו עובדי עבודה זרה. ורק הודות לטבע הפרה הנ"ל, אזרנו עוז נגד כל הבלי הגויים לאמר להם "לא כן". רק על ידי טבע הפרה הנ"ל ידענו למסור את נפשנו גם על ערקתא דמסאני בעת גזרת השמד, כדי להראות להם את ה"לא כן" שבנו.

נ׳ורק על ידי הפרה הנ"ל הננו עסוקים מימי אברהם אבינו עד היום הזה בשבירת ובשריפת כל הפסילים והעבודה זרה שבעולם.

נ״אישראל מטהר את הטמאים.

נ״בועל כל פנים "פרה אדומה אלו ישראל", וכשם שפרה אדומה מטהרת את הטמאים, אחרי שהוציאו אותה מחוץ למחנה ושחטו אותה בריש גלי, ואחרי שהזו מדמה שבע פעמים, כך הוא גם כן תפקידו של עם ישראל בעולם.

נ״ג"כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם" ועל זה מוסיפים חז"ל "כשם שאי אפשר לעולם בלי רוחות, כך אי אפשר לעולם בלי ישראל", לולי הרוחות, כי אז לא חדלו העבים להחשיך את העולם אף לרגע, ורק הודות להרוחות שמגרשים את העבים, אנו שומעים את קול ד' הקורא בכח "יהי אור", כך לולי ישראל היה "וימש חושך" לא רק בשלשת ימי האפלה, אך בכל הדורות ובכל הזמנים, וישראל הוא רק הוא נלחם עם העבים ויכול להם.

נ״ד"כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ד' וכבודו עליך יראה" (ישעיה ס, ב). אבל "ויהי אור אלו מעשיהם של צדיקים" אומרים חז"ל, הצדיקים מביאים אורה לעולם, אכן רק אחרי ה"ויהי" ו"כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער", ומהצער של הצדיקים בא האור לעולם.

נ״הוכדי להביא אורה לכל העולם כולו, לכל השבעים אומות שבארץ, גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, יצאנו מחוץ למחנה, מחוץ של "ארץ חמדה טובה ורחבה" שלנו ונשחטנו ונטבחנו בכל תפוצות תבל על קדושת השם הנכבד והנורא ודמינו הוזו לא שבע פעמים, אך לאין מספר ולאין שיעור על כל קרנות הארץ שנעשית כולה למזבח גדול בעדנו.

נ״ו"פרה אדומה אלו ישראל", "ושרף את הפרה לעיניו את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרף", ובכל זאת שמחה היא הפרה בחלקה שנפל לה בנעימים, בידעה כי דבר גדול מביאה לעולם, מביאה את הטהרה והקדושה שהן כל כך יקרי המציאות, ושאי אפשר לעולם להתקיים בלעדן.

נ״זואנחנו שלא רק את בשרנו שרפו, אך גם את עורנו גם את דמינו וכו' וכו' ועשו כל זאת לא במחבא ולא בסתר, כדרך כל הרוצחים והקטלנים שבעולם, שעושים את מעשיהם במחתרת ובחדרי חדרים במדבריות ובמקומות האפלים, אך לעיני כל בריש גלי ובפומבי, בפרהסיא ובקולי קולות, בדחילו ורחימו וש"י טבילות מקודם כאילו עוסקים בהמצוה היותר גדולה, ובכל זאת הננו שמחים בחלקנו שנפל לנו בנעימים ואנו נותנים שבח והודאה להקב"ה בכל רגע ובכל שעה על ש"בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון".

נ״חוכבר השיב החבר למלך הכוזרים שבא בשאלה עצומה, אם ד' בחר אתכם מכל העמים, מדוע "כל העמים יושבים שלוים ושקטים ועם ישראל דויים סחופים ומדולדלים? ויענהו החבר לאמר, בוא נא עמדי לבקר את גרנותיך ויקביך והראה נא לי את מיני התבואה והפירות שיש לך, וימלא המלך את רצונו והראה לו מינים ממינים שונים, עדיות ועדי עדיות, בינונית וזבוריות, וכשתבוא העת להזריע זרע, שאלו שוב החבר, מאיה מין תקח? וכי מה זו שאלה, השיבו המלך, בודאי מן העדי עדיות, כדי שאראה מהם פרי ברכה גם כן מן המובחר. ואם כן, משיבו החבר, מה זה תתפלא על מלך מלכי המלכים הקב"ה, שזרע עמוק עמוק בתוך האדמה את עם ישראל בכל קצוי תבל, כדי שיוציאו פירות מן המובחר ובחר לזה את עם ישראל דוקא, מפני שהם העדי עדיות של כל העולם.

נ״טוכבר עמדו על זה חז"ל במאמרם "לא גלה הקב"ה את ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנאמר וזרעתיה בארץ, כלום אדם זורע מאה אלא להכניס כמה כורין (פסחים פז, ב), ואין הכוונה בגרים על גרים ממש, שמעולם לא רדפה היהדות אחריהם, ואמרו קשים גרים לישראל כספחת, אלא שהכוונה על גירות ברוח ובמחשבה, שיתקרבו ברעיון ובעיון לרוח היהדות.

ס׳ואמנם הדבר הזה הולך בעצלתיים ומתנהל בכבדות לאט לאט, הראש וראשון בעבודת הקודש זו היה אברהם אבינו, ששבר את פסילי תרח אביו וגדע אותם לרסיסים, ואנחנו בניו ובני בניו הולכים בעקבותיו עד היום הזה.

ס״אואמנם לא נתקיימה עדיין ההבטחה של "ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד", אבל, כאמור, היהדות יותר משהיא כוללת אמונה בתוכה, היא כוללת כפירה, כפירה בעבודה זרה ובכל אבק עבודה זרה, וטרם שנשריש את האמונה בתוך השבעים אומות, עלינו להשריש בתוכן את הכפירה בעבודה זרה.

ס״באם לזרע נדמינו הלא גם שם השלילה קודמת להחיוב, מתחלה כלה הזרע ונעשה כעפרא דארעא, ורק אחרי כך הוא מתחיל לצמוח. ולעת עתה עלתה בידנו רק "שבירת הכלים", הן, האומות, עושות פסילים ואנחנו משברים אותן, הן בונות במות של עבודה זרה מכל המינים ומכל הסוגים ואנחנו סותרות אותן לרסיסים.

ס״גוכל זה בא מהזאת הדם שלנו, שהן האומות עוסקות בהן בהתלהבות של "קדושה" כל כך ובכל הכוונות הדרושות "לשם זבח, לשם זובח, לשם השם, לשם אשים, לשם ריח, לשם נחוח".

ס״דהרומיים שרפו את בית מקדשנו והזו את דמינו, ועל ידי זה נשברו כל האלילים הרבים שהיו ממלאים את כל הארץ, ובמקום כל האלילים האלה נולד אליל חדש, אליל של "בן אלקים", שהכל היו מחוייבים לכרוע ולהשתחוות לפניו, וכשהעם קשה ערף עמד כנגד ולא כרע ולא השתחוה לפניו, רדפו אותנו בכל מיני רדיפות שבעולם, שרפו את בתי מקדש המעט שלנו והזו את דמינו בהזאות לאין מספר, אבל על ידי זה נחלש גם האליל החדש הזה במדה מרובה, ובהזאות דמינו נתקרבה העת החדשה, ואנחנו היינו הגורמים הראשיים לכך.

ס״הכשצעקו אבותינו בעת שנשרפו חיים על במת אינקביזיציא "שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד", החריש קול מצהלת העם את קולם, שלא נשמע כלל וכלל, אבל סוף סוף בקע הקול את לבות האבנים, ושמעו עמים ירגזון וחיל אחז את איתני ארץ ובא הקץ לימי הבינים ונתרבו מאד הכופרים בהאליל החדש הזה.

ס״ו"משחרב בית המקדש נולד משיח" אבל אין אדם נברא בקומתו ובצביונו, רק "שור בן יומו קרוי שור", אבל אין איש בן יומו קרוי איש, עד שלשים יום הוא רק נפל, וגם אחרי כך איננו איש עד שיגדל ויעשה לאיש על ידי הוריו ומחנכיו. ואם המשיח שלנו נולד על ידי חורבן בית המקדש, הנה היה אז רק "רך הנמול" "חתן מילות דמים" ועודנו בחתוליו גבר אין אונים ובאו החורבנות המרובים אחרי כך, שהגדילו אותו והוסיפו לו עוז ועצמה ונעשה גבר בגוברין.

ס״זהוי, שוטים שבעולם, הננו קוריאם לכל שונאינו ומנדינו, לכל אויבינו בנפש העוסקים כל היום וכל הלילה בחורבנות של בתי מקדשינו ובהזאת דמנו, הרי בזה אתם מוסיפים גידים ועצמות להמשיח הגדול שלנו, הרי בזה אתם קורמים עליו עור ובשר, חכו נא רגע ואז תראו את תנואת ידו כי קשתה.

ס״חאיש טהור זה הקב"ה.

ס״טובכן, כולן, כל האומות והיותר גרועות בכלל הן הן בעלי טובות שלנו, שהרי הן עוזרות לגדל ולחנך את המשיח שלנו. ובכל זאת אנחנו אומרים להן "שקולו טובתכן ושדו אחיזרי", ואע"פ שהן מביאות בהשריפות ובהזאת הדם שלנו טובה מרובה לנו, בכל זאת עליהן אומר הכתוב "והשורף אותה יכבס בגדיו במים ורחץ בשרו במים וטמא עד הערב", במעשיהן אלו הן מביאות טומאה מרובה על עצמן, על בשריהן ועל בגדיהן ובכל מה שהן נוגעות הן מטמאות. עליהן לרחוץ היטב היטב את בשריהן ואת בגדיהן, אך גם אז לא תטהרנה לגמרי, והטומאה תהא נמשכת עד שיבוא הערב שמש שלהן.

ע׳"ֹואסף איש טהור", ואסף זהו הקב"ה, דכתיב ביה, ונשא נס לגויים, ואסף נדחי ישראל; איש זהו הקב"ה, דכתיב ביה ד' איש מלחמה; טהור זהו הקב"ה דכתיב טהור עינים מראות ברע, את אפר הפרה, אלו גליותיהם של ישראל" (ילקוט שמעוני רמז תשנט).

ע״אכי אמנם אף על פי שכל אלה השורפים ומזי דם למיניהם הביאו לנו טובה במעשיהם, הנה "הרנינו גויים עמו, כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו", כי יקר מאד בעיני ד' כל טפת דם של ישראל שנשפכה, וגם אפרם של ישראל קודש קדשים הוא בעיניו "והיתה לעדת ישראל למשמרת", הקב"ה ישמור עליהם בשבע משמרות, סופרם ומניחם בבית גנזיו תחת כסא הכבוד שלו, וגם כל דמעה ודמעה שיוצאת מעיניו של ישראל על ידי צורריו ומנדיו באים מלאכי השרת ומביאים אותה אל גנזי מרומים למשמרת עולם.

ע״באבל לכל האומות הנן "למי נדה חטאת היא" המעידים על החטאת והזוהמא, על התעוב ורע הלבב שלהם.

ע״גטומאה על ארץ העמים.

ע״דולהוי ידוע לכל העולם כולו, כי "זאת התורה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא", כי אמנם זאת התורה אדם כי ימות באהל, "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה", ועל קיום הדברים האלה השגיחו הגויים והביאו אותנו לידי כך, שהיינו צריכים כל עת ובכל שעה להמית את עצמנו על התורה, אבל הם הגויים הביאו במעשיהם אלה רוח טומאה, לא רק על עצמם, אך גם על האהל שלהם, על עפרם ועל אוירם, כי "ונקיתי דמם לא נקיתי" אומר הקב"ה.

ע״הוסוף דבר.

ע״ווסוף דבר הכל נשמע, כי "פרה אדומה אלו ישראל", ואם כי העקשנות היתירה שנשתרשה בנו מביאה לפעמים לנו רוב רעה "כי כפרה סוררה סרר ישראל", אבל בגופא דעובדא גם זהו ממקור קדוש יהלך, כאמור, "אשר אין בה מום אלו ישראל, שנאמר, כלך יפה רעיתי ומום אין בך".