דרשות אל עמי, חגים וזמנים שונים כ׳Sermons Unto My People, Chanuka, Purim, and Special Shabbatot 20
א׳כ. החודש הזה לכם
לפרשת החודש.
לפרשת החודש.
1
ב׳"וידבר ד' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר: החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות יב, א-ב).
2
ג׳"הה"ד, יהי לך לבדך ואין לזרים אתך, אמר הקב"ה איני מזהיר עכו"ם על עבודת כוכבים אלא לכם, שנאמר, לא תעשו לכם אלילים, לא נתתי המשפט אלא לכם, שנאמר - וכו' - הצדקה שלכם, שנאמר - וכו' - הרחמים שלכם, שנאמר, ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, ושמיטים ויובלות שלכם, שנאמר - וכו' - וארץ ישראל לכם, שנאמר, לתת לכם את ארץ כנען, ולא ארץ ישראל בלבד, אלא אפילו כל הארצות סביבותיה, שנאמר, בכל מקום אשר תדרוך כף רגלכם - וכו' - לא נתתי ראשי חדשים אלא לכם, שנאמר, החדש הזה לכם" (מדרש רבה שמות טו, כג).
3
ד׳העיקר הראשון.
4
ה׳היום התחלנו, רבותי, את ספר התורה, אף על פי שאנו עומדים כבר באמצע ספר שמות, כי פרשת החודש זו היא התחלתה של התורה.
5
ו׳כל מה שקראנו עד פרשה זו אינה אלא הקדמה ומבוא להתורה, שגם היא השתמשה בהקדמה ארוכה כהפתגם הידוע "כל ספר בלי הקדמה כגוף בלי נשמה".
6
ז׳ולא מלבנו הוצאנו את ההנחה הזו, אך כבר הדגישו זאת חז"ל תיכף בבראשית.
7
ח׳"אמר ר' יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל ומה טעם פתח מבראשית? משום (תהלים קיא, ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים, שלא יאמרו אומות העולם לישראל, לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" (רש"י).
8
ט׳ובכן עד פרשה זו לא האריכה התורה בדבריה רק מצד "שאם יאמרו אומות העולם" ומכאן מפרשת החודש באה גופה של תורה, עצם החבור האלקי.
9
י׳ואמנם בהתחלת התורה זו, ב"החודש הזה לכם" יש ההתחלה של הי"ג עיקרים שמנה הרמב"ם, שהוא "אני מאמין באמונה שלמה, שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים".
10
י״אוכשם שהרמב"ם מצא לנכון להקדים את העיקר הזה לפני כל העיקרים האחרים, כך מצא נותן התורה לנכון להקדים את החודש הזה לכם לפני כל שאר המצוות, כי בזה מונח היסוד להעיקר הנ"ל.
11
י״בחידוש העולם.
12
י״גבהעיקר הנ"ל מדגיש הרמב"ם את מה שהרבה לבאר באריכות בספרו "מורה נבוכים", כי לא רק שאנו מחוייבים להאמין במציאות אלקים, אך גם בחידוש העולם, זהו "בורא ומנהיג".
13
י״דאנו רואים בספרו "מורה נבוכים" הנ"ל, כי בכמה וכמה דברים הרכין את ראשו הגדול לפני אריסטו, אף בדברים כאלה שלפי דברי מתנגדיו המה גופי תורה, אבל בזה בחדוש העולם התעקש כנגדו בעקשנות יהודית נמרצה, ולא נתן לו בזה אף כחוט השערה.
14
ט״והרמב"ם שהיה בעל שלטון השכל קצוני, מבאר את התנגדותו היחידה לאריסטו בנוגע לקדמות העולם, גם כן על פי דרכו הוא, על פי דרך השכל ואומר: "דע, כי אין בריחתנו מן המאמר בקדמות העולם מפני הכתובים... כי אין הכתובים המביאים על חדוש העולם יותר מן הכתובים המורים היות השם גשם... והיינו יכולים יותר לפרש הפסוקים ההם ולהעמיד קדמות העולם, כמו שפרשנו הכתובים והרחקנו היותו ית' גשם", והוא לא עשה זאת "מפני שהיות השם בלתי גוף יתחייב במופת, וקדמות העולם לא התבאר במופת ואין צריך שיודחו הכתובים", אבל בין השיטין אפשר לראות כי הפעם נצח הרגש, רגש היהדות, את השכל שבו, ולו גם היו לו מופתים נאמנים על קדמות העולם, היה דוחה את המופתים האלה מפני מופתיו של משה רבנו ע"ה.
15
ט״זוהסיבה השניה שנתן להתנגדותו לאריסטו בזה, נראית לנו כי היא העיקרית, והוא מפני שהנחתנו, שהשם בלתי גשם לא יסתיר לנו דבר מיסודי התורה... אבל אמונת הקדמות הנה היא סותרת הדת למעיין בה... ודע, כי עם האמנת חדוש הקדמות הנה היא סותרת הדת למעיין בה... ודע, כי עם האמנת חדוש העולם... תהיה התורה אפשרית, ותפול כל שאלה שתפול בזה הענין, עד אם יאמר, למה שם נבואתו בזה ולא נתנה לזולתו, ולמה נתן השם תורתו לאומה מיוחדת, ולא נתנה לאומה אחרת, ולמה נתנה בזה הזמן ולא לפניו ולא לאחריו, ולמה צוה באלו המצוות והזהיר באלו האזהרות... יהיה מענה אלו השאלות כולם, שנאמר, כן רצה, או כן גזרה חכמתו, כמו שהמציא את העולם כשרצה על זאת הצורה, ולא נדע רצונו בזה, או פני החכמה ביחד צורתו וזמנו, כן לא נדע רצונו או חיוב חכמתו ביחד כל מה שקדמה השאלה עליו", (מורה נבוכים חלק שני פרק כ"ה).
16
י״זואם כי דבריו אלה עושים כמעט את כל ה"מורה נבוכים" למשנה שאינה צריכה לגופה, כי הלא באופן כזה אפשר לפטור את כל הנבוכים במאמר קצר וקל "אני ד' ואין לך רשות להרהר אחרי", הנה חזקה עליו השפעת הרגש, עד שלא עמד בעל ההגיון היותר גדול הזה על הסתירה ההגיונית שבזה.
17
י״חוכדי לסתור סתירה מוחלטת את המופתים על דבר קדמות העולם, הוא משתמש במשל הנמרץ מ"איש שלם במדע שמתה אמו אחרי שהניקתהו חדשים, והוא לא ראה כלל אותה ולא נקבה משאר בעלי חיים, וכשמספרים לו באיזה אופן נולד הוא וכל שאר בעלי חיים אשר על פני האדמה, הוא שואל הרבה קושיות חמורות מאד, היתכן הדבר, הלא... כל איש כשתכלה ממנו הנשימה קצת שעה ימות... וכל איש ממנו אם לא יאכל המזון בפיו, וישתה המים בימים מועטים ימות בלי ספק, ואיך ישאר חדשים האיש חי" וכו', והנמשל מובן מאליו, כי אי אפשר להביא ראיה מטבע המציאות הנראה בחוש על הבלתי נראה על ה"מה לפנים ומה לאחור".
18
י״טושוב הסיח את דעתו הגדולה הרחבה מני ים, כי על ידי זה הוא מבטל גם את כל מופתי הפילוסופיה בכל מה שהביאו לראיה על מה שלפני הטבע ולאחר הטבע, כי באמת במשל הזה כבר הניח הרמב"ם את אבן השתיה להפילוסופיה החדשה שבטלה בטיסה אחת כל המגדלים הפורחים באויר של הפילוסופיה הישנה.
19
כ׳ואמנם זהו כחו של הרגש גם על בעל השכל היותר גדול, שלפעמים כשיתקוף עליו רגשו, הוא עובר על כמה סתירות הגיוניות בשתיקה.
20
כ״אכי הרגיש הרמב"ם ז"ל בהרגשה חדה, כי השיטה של קדמות העולם שוללת ממילא את כל רוח החיים שבדת, ולא לחנם העמיד את ה"אני מאמין שהבורא יתברך הוא בורא ומנהיג" בראש העיקרים, כי באמת זהו כללא ואידך פרושא היא זיל גמור...
21
כ״בתירוץ לכל הקושיות.
22
כ״גכי בהעיקר הנ"ל כבר אנו מוצאים ישוב מספיק לכל הקושיות הנופלות על שאר העיקרים.
23
כ״דלמשל, אנו מוצאים אחר כך בין השאר את שני העיקרים הללו "אני מאמין באמונה שלמה, שהבורא יתברך שמו יודע כל מעשי בני אדם וכל מחשבותם, שנאמר, היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם, ואני מאמין באמונה שלמה, שהבורא יתברך שמו גומל טוב לשומרי מצוותיו ומעניש למי שיעבור על מצוותיו", שלכאורה יש סתירה גלויה ובולטת בין שני העיקרים הללו, זו היא הסתירה העתיקה בין ידיעה ובחירה, ואם הקב"ה יודע מקודם את כל מעשי בני אדם ומחשבותם, אם כן מדוע הוא גומל טוב ומעניש?
24
כ״ההנה התירוץ על זה כבר ברור "שהקב"ה אינו יודע מדעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד, ואין דעתו של אדם יכלה להשיג דבר זה על בוריו, וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא... כן אין באדם להשיג ולמצוא דעתו של הבורא" (רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ה הל"ה), כלומר, בהנחתנו שהוא בורא ומנהיג לכל הברואים, כבר כללנו בזה, כי הוא וידיעתו הם למעלה מהשגתנו שנשתלשלה רק ממנו.
25
כ״וולחנם בא הראב"ד בטרוניא עליו "שלא נהג כמנהג החכמים, שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו", כי באמת כבר השלים זאת עוד בהתחלת דבריו שפתח בדברים אלה: יסוד היסודות ושורש המחכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם, לא נמצא אלא מאמת המצאו... והוא שהתורה אמרה אין עוד מלבדו, כלומר, אין שום מצוי אמת מלבדו, וממילא מובן, שידיעתו היא ממין אחר לגמרי.
26
כ״זהתחלת וסוף התורה.
27
כ״חואם התורה מתחלת בבראשית ברא אלקים ומסיימת בהדברים "לא קם נביא עוד בישראל כמשה... לכל האתת והמופתים... ולכל היד החזקה... אשר עשה משה לעיני כל ישראל", הוא מפני שבזה מונח כבר יסוד היסודות ושורש השרשים של עיקרי אמונתנו וגם נעוץ סופה תחלתה.
28
כ״טאנו רואים שהתורה מדגשת במדה מרובה כל כך את מעשי הנסים, וחלק גדול מהמצוות באו רק בשביל לעשות זכרון להנסים, למשל, כמה וכמה ממצוות התורה לא באו אלא רק בשביל הזכרון מהנס של יציאת מצרים. ומדוע? האם באמת זקוק הקב"ה לראיה על מציאותו ממעשי הנסים והטבע בעצמו האם אין מעיד על זה עוד ביותר?
29
ל׳אכן ברם, שהוא אינו זקוק לכך, אך אנו זקוקים בזה, כדי להוכח בהעיקר הגדול של חדוש העולם.
30
ל״אכי לפי דברי המאמינים בקדמות העולם, אין הקב"ה יכול לשנות בעולמו אף כקוצו של יוד, כי הוא, כביכול, גם כן משועבד לעולמו כשם שהעולם משועבד לו, והכל נעשה רק בתור עלה ועלול, סיבה ומסובב, שחוקי ברזל הקבועים ועומדים מימי עולם ועד עולם שוררים בהם, מבלי שום אפשרות של יוצא מן הכלל. ועל כן הננו צריכים להדגיש כל כך את מעשי הנסים, כדי להשריש בקרבנו את עיקר העיקרים של חדוש העולם, כי כשם שאפשר לו לחדש פרטים ידועים בעולמו על ידי מעשי הנסים, כך אפשר היה לו בזמן מן הזמנים לחדש את כל עולמו.
31
ל״בואמנם אנו יודעים, ש"בראשית ברא אלקים", העיקר של חדוש העולם, על ידי ה"אתת והמופתים אשר עשה משה לעיני כל ישראל" ונעוץ סופה בתחלתה.
32
ל״גועל כן בכל פעם שאנו עושים זכר ליציאת מצרים, אנו עושים ממילא ביחד עם זה זכר לחדוש העולם.
33
ל״דואולי זהו שכוונו חז"ל במאמרם על שבת, שיש הבדל בטעם הדבר בין הדברות הראשונות להשניות, כי "שמור וזכור בדבור אחד נאמרו". כי אף על פי שבדברות הראשונות נתנה התורה נמוק של "כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ" ובדברות האחרונות הטעם "וזכרת, כי עבד היית בארץ מצרים", הנה באמת שני הנמוקים עולים בד בבד למלתא חדא.
34
ל״הכי התכלית היא באמת העיקר של חדוש העולם, אבל האמצעי המביא לנו לעיקר זה, הוא יציאת מצרים.
35
ל״וכי את הראשון, חדוש העולם, לא ראה שום איש, ואלו את השני ראו ששים רבוא בני אדם.
36
ל״זחדוש העולם - חדוש היהדות.
37
ל״חכי אמנם העיקר של חדוש העולם הוא בעיקרו חדוש מקורי של היהדות, כי זולתה גם האלילות וגם הפילוסופיה עבדו מקודם לחומר קדמון, הראשונה עבדה לזה בעבודה זרה ממש, על ידי השתחואה לעץ ולאבן, והשניה על ידי מופתיה הפילוסופיים.
38
ל״טואחת היא היהדות, שלא ידעה ולא חפצה מעולם לדעת משום חומר קדמון, אך ורק מרוח קדמון שכל החומר הוא אצלו רק כחומר ביד היוצר.
39
מ׳וכדי לחזק ולבסס את ההכרה הזו, הנה יש לנו מלבד חגים וזמנים גם ראשי חדשים "ראשי חדשים לעמך נתת", שגם השם מעיד לנו, כי יש מחדש חדשים, וממילא אנו באים בזה להחדוש הכללי חדוש העולם.
40
מ״אואם כל האומות מונין לחמה, הנה כנסת ישראל מונה ללבנה, כי אף על פי שהלבנה כנגד החמה היא כמו שרגא בטיהרא ופגימתה לא נתמלאה עדיין, הנה אין לנו הערצה גדולה לכל דבר שהוא במצב של רציפות בלי שום חדוש, כמו החמה שבכל יום ויום היא שומרת את צאתה ובואה בדיוק גמור, ותחת זה אוהבים אנו יותר את הלבנה למרות קטנותה ומעוט אורה, מפני החדוש שיש בה שמתחדשת מחודש לחודש.
41
מ״בכי על ידי השקפת עולמנו המיוחדה, ההשקפה של חדוש העולם, נשתרשה בקרבנו בכלל החביבות לחדוש, עד שעל כל דבר שאין אנו מוצאים בזה חדוש יתירה, הננו שואלים בתמיהא רבה "מאי קא משמע לן, פשיטא", ולהיפך אנו אומרים תמיד "איידי דאתא מבי מדרשא חביבא ליה".
42
מ״גו"החדש הזה לכם ראש חדשים", אם כי בכלל החודש כשהוא לעצמו הוא ענין רב תוכן לנו, הנה החודש הזה, החודש של יציאת מצרים, הנס היותר גדול בתבל המעיד על חדוש העולם, הוא לנו ראש חדשים, מפני שגם כן ראש העיקרים אצלנו, הוא העיקר של חדוש העולם, "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג".
43
מ״דעם הרוח.
44
מ״הוההכרה הזאת שנעשתה אצלנו לרגש פנימי, השפיעה ממילא גם במתכוון וגם שלא במתכוון על כל מהלך מחשבתנו והתפתחות עולמנו בכלל ובפרט, וזו היא שעשתה אותנו לעם רוחני המבקש בכל דבר את הרוחני המוחלט שבו, ונותן לו, להרוח, את משפט הבכורה.
45
מ״וכי האמונה בחדוש העולם משרשת בקרבנו אגב אורחא את היתרון שיש להרוח על החומר, כי הראשון, הרוח, הוא המחולל והמוליד של השני, החומר, שרק על ידי הראשון נעשה יש מאין, ולא היה, כאמור, מעולם חומר קדמון אך ורק רוח קדמון.
46
מ״זעם קשה עורף.
47
מ״חלכשתרצו הייתי אומר, כי גם את התכונה של קשיות עורף, שאנו, היהודים, מצטינים בה יותר מכל העמים אשר על פני האדמה, ושבכללה הביאה לנו ברכה, כי גם זאת עלינו לבקש ולמצוא בהשקפתנו על הבורא והבריאה.
48
מ״טכי לבעלי שיטת ה"חומר הקדמון" אין בכלל רצון בתבל, כי גם הבורא גופא לא ברא את עולמו על פי רצונו המיוחד, אך הכל בא שלא במתכוון בדרך עלה ועלול סבה ומסובב, המשתלשלים מאליהם באופן מיכני, וכמובן, שמה שאיננו בה"אב" אי אפשר שיהיה זאת בה"תולדה" ומה שאיננו בהבורא אי אפשר שתהיה זאת בהבריאה. לא כן היהדות, שכל עיקרה היא מבוססת על חדוש העולם, שהבורא שלה הוא בורא בעל רצון ובעל תכלית, שבשתי התכונות האלה הוא מתגלה בעולם, ומרוב ההתאחדות שהתאחדנו עם בורא כזה מדור דור, נעשו גם אצלנו הרצון והתכלית לטבע שני, עד כי פתגם שגור על שפתינו תמיד "אין לך דבר העומד בפני הרצון" וכה נעשינו באמת ל"עם קשה עורף"...
49
נ׳וכל המסתכל בהיסטוריה שלנו גם בההשקפה היותר שטחית יראה, כי לא התחשבנו הרבה עם ההשתלשלות של סיבות ומסובבים שעמדו לנו כנגד, ולא עוד אלא ששעבדנו את ההשתלשלות גופא שתהיה לפי רצוננו אנו, כי גדול אצלנו כח הרצון שמקורו בא מהשקפת עולמנו העצמית.
50
נ״אובזה מבאר אחד מגדולי ה"חסידים" את מאמר חז"ל "אמרה שבת לפני הקב"ה, לכולם יש בן זוג ולי אין בן זוג, אמר לה הקב"ה כנסת ישראל יהא בן זוגך" (מדרש רבה בראשית יא, ח), כי אנו מוצאים במעשי בראשית שמקודם כתבה התורה "וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות", ואחר כך כתיב "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ד' אלקים ארץ ושמים", שמקודם לא הזכירה התורה רק שם אלקים ואחר כך אחרי השבת, באה ההוספה של ד', מפני שכל הטבע ברא אלקים בששת ימי המעשה ואחר כך עולם כמנהגו נוהג, אבל מזמן לזמן מתגלה הקב"ה בהנהגה ניסית, באופן שהקב"ה שבת ביום השביעי רק מהבריאה הטבעית, שכבר נשתכללה לגמרי לפני השבת, אבל לא שבת מהבריאה הנסית, וזהו שכתב "וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות", אלקים, שהוא ההנהגה הטבעית, שמקודם השבת לא היתה כלל הנהגה אחרת, כנ"ל, אבל אחרי השבת כבר נתגלה נוסף על ההנהגה הנ"ל ההנהגה הנסיית, שבאה משורש ד', ממדת הרחמים, וזהו ביום "עשות ד' אלקים ארץ ושמים".
51
נ״בואמנם מה עמוקים המה הדברים הללו הנוקבים ויורדים עד התהום. שהשבת הביאה לעולם את ההנהגה הניסית, שמשורש הרחמים היא באה, אותה ההנהגה שאינה אסורה בכבלי ברזל של הטבע, שאינה יודעת רחם ואינה יודעת חדוש, רק "מה שהיה הוא שיהיה".
52
נ״גכי השבת באה מעולם אחר לגמרי, עולם שאינו משועבד לחוקים ולמעשים, עולם מגובל ומצומצם שהכל בא שם במדידה ובמשקל, כפות וזקוק לפרטים ולפרטי פרטים שונים עד לאין שיעור, השבת יונקת את יניקתה מעולם האצילות, עולם שמלאכי השלום מרחפים שם תמיד, עולם חופשי כצפור דרור הטס ומתנועע בקלות נמרצה.
53
נ״דוהשי"ת המזווג זווגים זיווג את השבת עם כנסת ישראל שגם היא כמו השבת עומדת ממעל להטבע ואינה מתחשבת הרבה עם החוקים שבדה לה אך היא ממציאה לה את החוקים בעצמה חדשים לבקרים ככל אשר יש עם לבבה.
54
נ״הוהכל בא מכח ה"חדוש" שלנו, שיש בנו במדה ידועה ממדת הבורא שהמציא גם כן לפנים יש מאין.
55
נ״והדיעבד אחרי הלכתחלה.
56
נ״זומכאן מהשקפתנו על העולם הגדול, אנו באים גם כן להשקפתנו על העולם הקטן, האדם.
57
נ״חכי אלה שרואים את עולמו של הקב"ה בתור עולם קדמון, אין אצלם כלל המושג של לכתחלה, כי הכל הוא בדיעבד ואין "סוף מעשה במחשבה תחלה" אך הכל בא שלא במתכוון בתור "מה שעשוי עשוי", אבל המאמינים בחדוש העולם הרי יודעים גם מלכתחלה וגם מדיעבד, ועוד יותר, שהדיעבד בא על ידי הלכתחלה שקדמה לו, שמקודם גזרה חכמתו יתברך שכך צריך להיות, ועל פי גזירה זו נשתלשלו הדברים למעשה.
58
נ״טלהמאמינים בקדמות באה המחשבה אחרי המעשה, אחרי ה"יש" מקדמת דנא, ולהמאמינים בחדוש באה המעשה אחרי המחשבה.
59
ס׳ומההבדל הזה השתלשל גם כן ההבדל שבין היהדות ובין השיטות המתנגדות לה בהשקפת המוסר.
60
ס״אכי הדיעבד שבנו מתנהג בודאי על פי ההלכה הפסוקה שיצר לב האדם רע מנעוריו ו"כל דאלים גבר", ואלה שאינם רואים בעולמם רק את הדיעבד, לא יראו בזה שום עול, והמה פוסקים ככה גם לכתחלה, לא כן היהדות שכבר נשרשה, כאמור, הידיעה בקרבה, כי הדיעבד צריך להיות נגרר אחרי הלכתחלה, הנה רוצה היא גם כן שהחיים יתנהגו לא כפי שהם במציאות אך כפי שהם צריכים להיות, ומכאן באה ההשקפה המוסרית שלה.
61
ס״בואם כי לעת עתה "יצר לב האדם רע מנעוריו", הלא יש גם "אחרית הימים" שאז גם החיות הרעות "לא ירעו ולא ישחיתו", כי חדוש העולם לא נעשה בפעם אחת אך "מחדש בכל יום תמיד מעשי בראשית" ומיום ליום המה משתלמים וסוף סוף תבוא ההשתלמות המוחלטה של כל הבריאה כולה.
62
ס״גבקיצור, ההשקפה המוסרית שלנו בנגוד לההשקפות של החולקים עלינו בזה, הוא כמו הנגוד שיש בין ההנהגה הניסית לההנהגה הטבעית.
63
ס״דכי בטבע אין אנו רואים אף נצוץ של מוסר, רק את חק הברזל שהגבור מדכא את החלש, אבל אנו יודעים שיש גם כן הנהגה ניסית, ששם יש גם כן אימת חלש על הגבור, אותה ההנהגה שאיננה חושבת הרבה עם המצוי, אך עם מה שראוי להיות.
64
ס״הועל כן "אין מזל לישראל" וכבר אמר לנו הנביא "אל דרך הגוים אל תלמדו ומאתות השמים אל תחתו" (ירמיה י, ב).
65
ס״ווזהו שאמרו חז"ל על הכתוב "נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם" ש"פסוק זה שר העולם אמרו" (יבמות טז, ב), כי אמנם המוסר המתחשב עם מה שראוי להיות הנה בודאי שהוא מחייב שלא יהא במציאות צדיק נעזב, אבל עולם המוסר לחוד ועולם הטבע לחוד, ובטבע אנו רואים דוקא "צדיק ורע לו" ועל כרחנו שהפסוק הזה המביע בהחלטות גמורה כל כך שאין צדיק נעזב, שר העולם, העומד ממעל להעולם שאינו מתחשב עם המציאות, אך המציאות מתחשבת עמדו, שאותו השר אמרו.
66
ס״זוכנסת ישראל מתחשבת בעיקרה לא עם העולם, אך עם שר העולם, ובזה כוחנו וגבורתנו.
67
ס״חהמשפט, הצדקה והרחמים וכו'.
68
ס״טוכל זה נכללו בדברים קצרים במאמרם שהתחלנו בו "לא נתתי המשפט אלא לכם וכו', הצדקה שלכם וכו', הרחמים שלכם" וכו', וסמכו את כל זה על הכתוב "החדש הזה לכם", כי כל זה נובע מ"פרשת החודש" שלנו, אותה הפרשה המשרישה בקרבנו את האמונה בחדוש העולם, הבריאה של יש מאין, של סוף מעשה במחשבה תחלה.
69
ע׳כי בהדיעבד, בהטבע, אין משפט ואין צדקה וגם אין רחמים, אבל אנו מבקשים את הלכתחלה הבאה קודם הדיעבד, אנו מבקשים את המה שלפני הטבע.
70
ע״אבאופן שגם המשפט, הצדקה והרחמים ושאר המדות הטובות, הם פרי ההשתלשלות של החודש הזה לכם.
71
ע״בויהי והיה.
72
ע״גואולי גם לזה נתכונו חז"ל במאמרם "כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער, וכל מקום שנאמר והיה אינו אלא לשון שמחה" (מגילה י, ב).
73
ע״דכי "והיה" הו' המהפכת מעבר לעתיד, מורה על התאמת הדיעבד - העבר - להכתחלה, להראוי להיות, להעתיד המקווה, ולהיפך ה"ויהי הו' המהכפת מעתיד לעבר מורה על התאמת הלכתחלה, העתיד להדיעבד, להעבר.
74
ע״הזאת אומרת, שהאנשים הישרים שעליהם נאמר (תהלים צז, יא) "ולישרי לב שמחה" לוקחים להם לאמת המדה את הדרישה המוסרית, ועל פיה המה מהפכים את הנעשה בעולם המציאות, ולהיפך אלה הנלוזים והעקשים, הנה האמת המדה שלהם היא המציאות כמה שהיא, ועל פיה המה מהפכים גם כן את הדרישה המוסרית שלהם, שאינה דורשת מאומה רק כי "מה שנעשה הוא שיעשה".
75
ע״וארץ ישראל שלכם.
76
ע״זויפה מסיים המדרש על זה עוד "וארץ ישראל לכם, שנאמר לתת לכם את ארץ כנען, ולא ארץ ישראל בלבד אמרו, אלא אפילו כל הארצות, שנאמר, בכל המקום אשר תדרוך כף רגלך".
77
ע״חכי האמונה בחדוש העולם שנשתרשה בקרבנו מדור דור הסיבה גם כן את "כח החדוש" שלנו.
78
ע״טואם כל האומות כשתבאנה למדרגת "אין" לא תשובנה שוב למדרגת "יש", הנה אנחנו יודעים מהסוד של חדוש יש מאין ואחרי ה"אין" בא שוב "יש".
79
פ׳"וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהם עתידים להתחדש כמותה".
80
פ״אומהאי טעמא הננו רואים בההיסטוריה שלנו כמה וכמה פעמים שגם אחרי בלותנו היתה לנו עדנה, וגם עכשיו שארץ ישראל נלקחה מאתנו זה כאלפי שנים אין אנו נופלים ברוחנו כלל וכלל, כי אותו השי"ת שהבטיח לנו ש"החודש הזה לכם" הוא הוא שהבטיח לנו גם כן כי "וארץ ישראל לכם", וסיבה אחת, כאמור, לשתי ההבטחות יחד. ואם הן, האומות, עשו את ארץ ישראל ל"אין" בעדנו, הנה יש לנו כח החדוש לחדש יש מאין.
81
פ״ב"ולא ארץ ישראל אלא אפילו כל הארצות". את זאת מודים גם - או יותר נכון, ביחוד - שונאי ישראל, שצועקים תמיד ככרוכיא עלינו, שכבשנו את כל הארצות, וכמובן, ששקר והגזמה יתירה יש בזה, אכן בכל שקר יש גם מקצת אמת, ואמנם אין אנו בטלים ומבוטלים בשום ארץ שהיא, אף שמבטלים אותנו כעפרא דארעא, והכל מצד "כח החדוש" שלנו. כי "ולא נתתי ראשי חדשים אלא לכם, שנאמר החודש הזה לכם", וכל מה שיש לנו השתלשלו מהראשי חדשים, שרק לנו ניתנו.
82
פ״גוזהו שאמרו חז"ל באגדתם (חולין ס, ב) הידועה בטענת הלבנה עם ה"ריבונו של עולם", שהקב"ה מנחם אותה באמרו לה "לכי ומשול ביום ובלילה", וכשהיא, הלבנה, באה שוב בקובלנא "מאי רבותיה, שרגא בטיהרא מאי אהני"? משיב לה הקב"ה "זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים". כי באמת אנו מושלים גם ביום וגם בלילה, ולא ככל האומות שאינן מושלות רק ביום, וגם בגלות לא נטלה ממנו הממשלה לגמרי, כהבטחת השי"ת לנו "לא יסור שבט מיהודה" אם כי היא כמעט בלתי נראית כלל, וכל זה מכח הלבנה שבנו, מכח החדוש הנ"ל, וזהו "לימנו בך ישראל ימים ושנים".
83
פ״דואם כי מצד אחר אי אפשר להכחיש גם כן את הצד החולשה שבכח החידוש שלנו הנ"ל, כי על ידי זה כל אחד רוצה לחדש דרך מקורי, ועל כן רבו בנו החלוקי דעות יותר מכל העמים, וזה גרם במדה ידועה לחורבנותינו, וכמו הלבנה שפקד עליה הקב"ה "לכי ומיעטי את עצמך", כי גם אנחנו המעטנו את עצמנו בעצמנו, ואורנו לא היה מזהיר כל כך מעולם, ולגבי האומות הגדולות היינו כמו "שרגא בטיהרא", בכל זאת הננו שמחים בחלקנו בכח החדוש שבנו, כי זהו מבטיח לנו אריכות ימים ושנים יותר מכל העמים אשר על פני האדמה.
84
פ״ה"זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים".
85
פ״והמהפכות בעולם.
86
פ״זוגם על זה הננו צריכים לשום לב.
87
פ״חהנה יש לאומות העולם קובלנות עלינו על זה, שהננו נוטלים חלק בראש בכל המהפכות שבאות בחיי החברה האנושית, תמיד הננו רואים בהן את היהודי שהוא השאור שבעיסה, הרוח המניע, החומר התוסס וכו' וכו'.
88
פ״טשאמנם אין להתנצל גם על זה, כי זה מונח בתכונתו של היהודי שאבותיו עמדו על הר סיני, וחדוש העולם הוא לו לעיקר העיקרים, והוא רוצה תמיד לחדש דבר מה בחיים בלי הסתפק בקדמונית לבד "וישן מפני חדש תוציאו".
89
צ׳באופן, שגם זהו הוא אחד מהתוצאות של האמונה בחדוש העולם.
90
צ״אואמנם, מובן מאליו, שכל אלו הדברים שפרטנו, הנה לא רק על המאמינים שבנו לבד נאמר, אך גם על הבלתי מאמינים שבנו, כי, כידוע, הרבה פעמים מתקיים המסובב גם אחרי שהסיבה כבר אינה נרגשת ובכל זאת כבודה של הסיבה במקומה עומדת, ואין לנו סיבה גורמת יותר גדולה מהאמונה, שנעשתה אצלנו להשקפת עולם מיוחדה ונשרשה בכל נימי לבבנו על ידי סבל הירושה, בין אם ירצו היורשים בכך ובין אם לא ירצו.
91
צ״במנורה ראש חודש ושרצים.
92
צ״גולהשלמת דרושנו זה נביא עוד את מאמרם ז"ל: "תני דבי ר' ישמעאל שלשה דברים היו קשים לו למשה, עד שהראה לו הקב"ה באצבעו, ואלו הם, מנורה, וראש חודש ושרצים. מנורה, דכתיב, וזה מעשה המנורה, ראש חודש דכתיב החודש הזה לכם ראש חדשים, שרצים, דכתיב וזה לכם הטמא" (מנחות כט, א).
93
צ״דכי הנה מצד אחד רבים הם השרצים הקמים עלינו ולא יתנו לנו מנוחה, אבל מאידך גיסא עדיין המנורה הטהורה בידינו להאיר לארץ ולדרים עליה, ונתקשה משה על זה, איך יתכנו שני הדברים הללו יחד, איך אפשר להאיר כשהשרצים הטמאים והמטמאים סובבים אותנו מכל צד. וביותר אנו רואים עוד, כי למרות השרצים המרובים, הנה יש לנו פרשת חודש, שהננו מתחדשים כלבנה מזמן לזמן, ואחרי שכבר שקעה אורנו לגמרי הנה בא "מולד" חדש אצלנו.
94
צ״הנתקשה משה בכך, אבל הקב"ה הראה לו שלמרות הקושיות המרובות שיש לו בזה, הנה העובדות - עובדות, שעל כולן אפשר להראות באצבע לומר "זה".
95
צ״ווראשי חדשים שיש לנו זהו באמת התירוץ המספיק לכל הקושיות והתיובתות האלה.
96
צ״זבקיצור, חדוש העולם - זהו חדוש היהדות ובזה כוחנו וגבורתנו.
97