דרשות אל עמי, חגים וזמנים שונים כ״אSermons Unto My People, Chanuka, Purim, and Special Shabbatot 21
א׳כא. חדש וישן
"וידבר ד' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר, החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה".
"וידבר ד' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר, החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה".
1
ב׳"א"ר אסי א"ר יוחנן כל המברך על החודש בזמנו כאילו מקבל הוא פני השכינה, כתיב הכא, החודש הזה, וכתיב התם, זה אלי ואנוהו" (סנהדרין מב, א).
2
ג׳הזמנים משתנים - ואנחנו עמהם.
3
ד׳אין עמידה בטבע, ואין מנוחה בחיים, כל מה שהוא חי - וכל הטבע בכלל זה - הוא מתנועע, מתפתח והולך, תוסס ומתנודד עולה ויורד, ואם כי אין קפיצה בטבע, אבל, כאמור, אין גם עמידה בטבע.
4
ה׳וכבר אמר קהלת "כל הדברים יגעים" "וזרח השמש ובא השמש" "סובב סובב הולך הרוח" "כל הנחלים הולכים אל הים", כלומר, כל הארבעה היסודות, גם העפר וגם האש, גם הרוח וגם המים, הכל יגעים ואינם נחים אף לרגע, מתנועעים ומשתנים בלי הרף.
5
ו׳וכמו כן "דור הולך ודור בא", אין האנושיות עומדת על מקום אחד, וגם בזה אנו רואים הליכה וביאה, יציאה וכניסה, ולא רק בגופים, אך גם ברוחות, והרבה פעמים אנו רואים, שבמיתת הדור ימות גם רוחו עמו, הזמנים משתנים ואנחנו עמהם, ורוחות חדשות מנשבות במחנה, מה שהיה כשר לפנים אף למהדרים מן המהדרים, פסול היום אף לאלה שאינם מהדרים כלל וכלל, ומה שהיה טוב ונכון אשתקד, לא ירצה כלל וכלל השתא.
6
ז׳גדולי הדור וההמון.
7
ח׳והננו רואים בכל ההיסטוריה של כל העמים והלשונות שתנועות חדשות התרחשו ובאו לעולם על פי רוב על ידי גדולי הדור, שלא הסתפקו בהישן לבד ובקשו דרכים ונתיבות חדשים, כי ההמון הוא בטבעו קונסרבטיבי, ואין לו שאיפה יתירה לזוז מן הישן, אך מעשה אבותיו בידו.
8
ט׳ואמנם יש פלוגתא ישנה בין החכמים אם ה"גדולים" יוצרים את ההיסטוריה, או שההסטוריה יוצרת את הגדולים, ואת הפלוגתא הזו אנו מוצאים גם בתלמוד. זה דור דור ודורשיו, פליגי בה ר' יהודא נשיאה ורבנן, חד אמר דור לפי פרנס, וחד אמר פרנס לפי הדור (ערכין יז, א), וברם הדבר, ששני הדברים יחד אמת, מקודם הוא דור לפי פרנס, הגדולים משפיעים על הדור בדרכיהם החדשים והמקוריים, ואח"כ, או בעת ובעונה אחת, הם נעשים מושפעים ממילא ושלא במתכוין גם מהדור, והגדולים נשמעים להקטנים בין אם ירצו בכך ובין אם לא ירצו בכך, כי סוף סוף יש בין הגדולים ובין הקטנים השפעת גומלין, וגם המשפיע היותר גדול הוא בעת ובעונה אחת גם מושפע.
9
י׳אבל על כל פנים הדחיפה הראשונה לה"חדש" באה מהגדולים אשר בארץ, ואין נפקא מינה עד כמה המה באמת גדולים, כי לאו גדול גדול ממש ולאו קטן קטן ממש ו"יפתח בדורו כשמואל בדורו".
10
י״אוכה הולכת ונשנה בההיסטוריה העובדא: הגדולים שבדור יוצרים ומוצאים נתיבות חדשות בחיים, וההמון מפגר ללכת ואינו רוצה להוציא את הישן מפני החדש, עד שהחדש בוקע לו מסילות גם בלב ההמון שבעל כרחו הוא עונה אמן. אבל יקרה הרבה פעמים כשהחדש בוקע לו מסילות בלב ההמון, אז כבר נעשה ה"חדש" הזה לישן נושן אצל הממציאים בעצמם והמה, הממציאים הנ"ל, כבר עוסקים בהמצאות חדשות אחרות.
11
י״בואז שוב קם ההמון כנגד הרוחות החדשות המנשבות על ידי ה"גדולים" שבדור וטענתו של ההמון עמו, שרוצה להיות מחזיק בנושונת, בעוד שאלה "המתחדשים" מפריעים בעדו, ושוכח ההמון ומסיח את דעתו, כי הנושנות שלו גופא אינם אלא חדשות שנתישנו, וכשם שהם נלחמים עכשיו בעד הנושנות הנ"ל, כך נלחמו אבותיהם ואבות אבותיהם, ולפעמים הם גופא, כנגד הדברים האלה שהיו אז עוד חדשים.
12
י״גבאופן, שההבדל בין ה"גדולים" ובין ההמון, הוא רק הבדל בזמן, הראשונים מקבלים את החדש בזמנו, והאחרונים מקבלים זאת לאחר הזמן, לאחר שכבר נעשה זאת לישן נושן אצל הראשונים, והמה מוכנים כבר להוציאו מפני חדש אחר.
13
י״דאבל טוב ונכון לדעת, כי רק "כל המברך על החודש בזמנו כאילו מקבל הוא פני שכינה", ואם "דבר בעתו" מה טוב, הנה לפעמים דבר שלא בעתו מה רע.
14
ט״וומה נאה המליצה "כאילו מקבל הוא פני השכינה" על פי דברי המקובלים ש"הטבע הוא השכינה" (עיין בספר תולדות יעקב יוסף), ונקראת שכינה מפני ש"בכל העולמות כלם וכל מה שיש בהם, המורגש והמוטבע והמושכל שהם נראים ונדמים לנו, שהם דברים חוצה לו יתברך ונפרדים ממנו, אינם בעצמם כלום ותלויים רק ברוח פיו יתברך "השוכן בהם כנשמה בגוף" (הבעש"ט), ומכאן כל התנועה שבטבע המעידה על החיות והרוח אלקי שבזה.
15
ט״זואם מקבל הוא את החודש בזמנו הוא מטעים בזה, כי מבין הוא את סוד השכינה שאינה נחה אף רגע.
16
י״זחדש אסור מן התורה.
17
י״חאבל מאידך גיסא אל נא נהיה מפריזים על המדה יותר מדאי בשבחו של החדש, כי לפעמים אדרבא "חדש אסור מן התורה", ולא כל מי שממציא איזו שיטה חדשה הוא בכלל גדול, ולא כל הרוצה ליטול את השם בזה יבוא ויטול.
18
י״טעלינו לדעת, כי החדש הותר רק אז אחרי שהובאה מנחת העומר במקדש, את הקמיצה הקטירו על המזבח והשיריים נאכלו לכהנים, אז הותר החדש בכל המדינה. באופן שאת החדש טעם מקודם המזבח, אחרי כך הכהנים ורק אחרי כך כל העם. כי רק המקדש והכהנים המה ברי סמכא להוציא משפט על החדש לשבט או לחסד, ואם באה על זה הסכמתם המלאה, אז, רק אז, אפשר להוציא זאת לרשות הרבים ולמסור לכל הקהל.
19
כ׳וזאת לפנים בישראל, שלא היה ענין קידוש החודש נמסר לכל הדיוט והדיוט שמביט בלוח שעל הקיר ויודע אימתי ראש חודש, ולא עוד וכל "בחור הזצר" יכול להדפיס לוחות ולקבוע את הזמנים והחדשים כחפצו, אלא שהיה דבר גדול כזה נמסר לבית דין הגדול, שהמה היו צריכים להכריז בראשונה מקודש החודש, מקודש החודש, ואז, רק אז, ידעו כל העם שבא חודש.
20
כ״א"החודש הזה לכם, עדות זו תהא מסורה לכם, מכאן שקבלת עדות החודש וקדוש החודש לבית דין מסורה" (ראש השנה כב, א).
21
כ״בו"אין היחיד מקדש את החודש ואפילו הוא מומחה לרבים, שהרי אין לך מומחה לרבים בישראל כמשה רבנו, וקאמר ליה הקב"ה עד דאיכא אהרן בהדך, שנאמר ויאמר ד' אל משה ואל אהרן וגו' החודש הזה לכם" (שם כה, ב).
22
כ״גולא כהיום שאף הדיוט יחיד, מרהיב בנפשו להכריז יחידי על החדש ועוד לכוף את ההר כגיגית על כל העולם שיקבלו דוקא את החדש שלו.
23
כ״דכי עלינו לדעת את כל גודל האחריות ורב התוצאות הכרוכות בהשנויים מישן לחדש ועלינו להיות זהירים מאד מאד בזה.
24
כ״ה"מקודש החודש", אבל כשאנו נגשים לדבר שבקדושה, עלינו לזכור את הכתוב "של נעלך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא" ולא לגשת בסנדל המסומר ובידים מסואבות כמו שנוהגים בימינו.
25
כ״וקבלת החודש בזמנו.
26
כ״ז"כתיב הכא החודש הזה, וכתיב התם זה אלי ואנוהו" ומזה הביאו ראיה כי טוב ונכון הוא לברך על החודש בזמנו.
27
כ״חואמנם עוד יותר ממה שכתוב כאן מאשר זאת הנסיון ההיסטורי.
28
כ״טכי משה ואהרן באו להביא מהפכה חדשה בישראל, מהפכה מעבדות לחרות, מאפלה לאורה, משיעבדו לגאולה, אבל העם אינו חפץ לשמוע זאת, המה מחזיקים בנושנות ואומרים "חדש אסור מן התורה", אף לאחר שכבר הוכרז על ידי בית דין הגדול של משה ואהרן מקודש החודש, הם מדברים על דבר חיים חדשים בארץ ישראל והעם משיב על זה "אהבתי את אדוני", הקב"ה בעצמו פונה להם ואומר "אנכי ד' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", "עבדי הם ולא עבדים לעבדים" והמה באחת "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם" ו"נתנה ראש ונשובה מצרימה".
29
ל׳אכן סוף סוף גם הם, העם, הסכימו לקבל את החדש ולומר על זה נעשה ונשמע, זה היה אחרי שכבר שמעו את הגזר דין הנורא "במדבר הזה יפלו פגריכם", או אז הבינו את כל גודל ערכו של חופש וחרות שהם למעלה מכל דגים ואבטיחים קשואים ובצלים, "וישכימו בבוקר ויעלו אל ראש ההר לאמר, הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ד' כי חטאנו", אבל שכחו, כי רק "כל המברך על החודש בזמנו" הוא דבר טוב ומועיל, והמה התישבו בדעתם לקבל את החודש כשכבר עבר הזמן, ובצדק אמר להם אז משה "למה זה אתם עוברים את פי ד' והיא לא תצלח אל תעלו", כי העליה שלא בזמנה מביאה רק לירידה ולנפילה.
30
ל״אושוב אנו רואים מלחמת הישן והחדש בענין אחר שהוא עוד יותר מקיף ויותר כולל מהנ"ל, כוונתי להאלילות ואחדות הבורא.
31
ל״בבני ישראל היו הראשונים שהכריזו על החדש בזה, כי העולם הישן היה משוקע באלילות, והמה באו לעקור את הישן והכריזו על בורא יחיד ומיוחד "זה אלי ואנוהו".
32
ל״גואמנם ההכרזה הזו היתה בזמנה, אבל דא עקא, שאם שההכרזה היתה בזמנה, לא נשתרשה זאת בלבבם היטב, והחדש והישן היו משתמשים אצלם בערבוביא בכל זמני השופטים והנביאים, עד ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו" ואז רק אז בגלות בבל שרפו את יצרא דעבודה זרה לגמרי, אז קבלו את החדש בכל תוקף ועוז. אבל שוב היה כבר אחרי הזמן, ואם כי הבית נבנה שוב על מכונו, אכן ערכו של הבית השני קטן הרבה מזה של הבית ראשון.
33
ל״דושוב סבלו מזה שלא ברכו על החודש בזמנו בכוונה אמיתית כל צרכה.
34
ל״הובההיסטוריה שלנו אפשר לנו לפגוש הרבה עובדות כאלה, שגרמנו רעה לעצמנו בזה שקבלנו את החדש אחרי הזמן. ושכחנו כי על החדש נאמר "החודש הזה לכם", שהלשון הזה מורה על ההוה, על הנוכח, על החודש בזמנו.
35
ל״ומקודש החודש.
36
ל״זועל כל פנים מלחמה להחדש עם הישן מדור דור, אם כי בצורות שונות, לפעמים הוא בא בקול סערה גדולה לעקור את הישן משרשו, ולפעמים בקול דממה דקה בשובה ונחת, לפעמים הוא בא בשלילה גלויה לגבי הישן, משבר ומנפץ את כל קדשי הקדשים של הישן, ולפעמים הוא בא בחיוב, לכאורה אינו מתנגד כלל להמקודש על ידי הישן, ואינו פוגע בזה כלל באופן ישר, אלא שממציא עוד חיובים חדשים בתור תוספות על הישן, אך סוף סוף גם מהחיוב הזה מתעוררת השלילה מאליה ביודעים ובלא יודעים, וסוף סוף התוספות של החדש עוקרת את העיקר של הישן.
37
ל״חוזה כלל גדול שעל פי רוב יד החדש על העליונה לגבי הישן, כי "וישן מפני חדש תוציאו" זוהי גזירת ההיסטוריה של התפתחות המין האנושי, שהוא להוט תמיד אחרי החדש ומוצא בזה את כל הטעמים שבעולם.
38
ל״טוהיהדות, שהיא ישן נושן, התורה היותר נושנה שבתבל, שבמשך ימיה הארוכים לא אחת היה עליה להלחם עם רוחות חדשות שנשבו בכל המחנות, שבאופן ישר או בלתי ישר פגעו בה לרעה, ובכל זאת היא מתקיימת עד היום הזה, אם כי "וישן מפני חדש תוציאו" הוא כתוב הדר? הוא רק בשביל זה, שהיהדות איננה רק ישן אצלנו, אך גם חדש, כי יש לה כח קליטה מיוחדת לקלוט בקרבה את כל החדשות המתרחשות בעולם, להוציא מהן את נצוצות הקדושה, לקבל בקרבה את התוך, אם רק יש להן כאלה, ולזרוק את הקליפות.
39
מ׳כחה של היהדות היא בזה, שיודעת את הסוד של מקודש החודש, שהיא מגיירת גם את החדש במדה האפשרית ומכניסה גם בזה את הקדושה המקורית שלה ומאצילה על כל הרוחות החדשות מהודה.
40
מ״אוהקרבתם מנחה חדשה לד'.
41
מ״בכי עלינו לעבוד את ד' לא רק בישן בלבד, אך גם בחדש "והקרבתם מנחה חדשה לד'" ו"ראשית בכורים תביא בית ד' אלקיך", וכבר אמרו חז"ל על הכתוב בקריאת שמע "אשר אנכי מצוך היום" ש"כל יום יהיו בעיניך כחדשים", זאת אומרת שבכל יום ויום יקבל עול מלכות שמים בהתבוננות ובהתעמקות חדשה כאלו עתה ניתנה לו מסיני, כי "קשה עתיקא מחדתי", האדם אינו מרגיש וקשה לו להרגיש את כל הפנימיות בהידיעות העתיקות מרוב הרגלו בזה, אם לא שיחדש בלבו את הידיעות האלה ויראה בהן תמיד פנים חדשות.
42
מ״גוזהו שאמרו חז"ל על הכתוב "אם שמוע תשמעו" כי הכוונה "אם שמוע בישן תשמע בחדש" (סוכה מו, ב), שהכוונה בתור תנאי, שרק אז אפשר לנו לשמוע את הישן, זאת אומרת, להבינו כראוי, אם אנו שומעים באותו הישן גופא גם את החדש.
43
מ״דוכבר כתבתי במקום אחר, (עיין ח"א דרשה כ), כי לא לחנם מזהירה לנו התורה בפרשת החודש והוכפלה והושלשה כמה פעמים בכל הקרבנות "ולא תותירו ממנו עד בוקר", ללמדנו, כי גם הקדשים לא ירצו בעיני ד' אם המה באים רק מטעם "כדאתמול" וכדאשתקד ולא מטעם של היום.
44
מ״הוכדי להשריש בקרבנו את כל זאת, מצוה עלינו "לברך על החודש בזמנו" ולא לחכות עד שתהא נעשית הלבנה לישן נושן, כי השי"ת המחדש חדשים ו"המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", אוהב שגם אנחנו נעבוד לו בחדשות ולא רק בישנות לבד.
45
מ״ובטול, הרמוניא ושתי רשויות.
46
מ״זאמרנו, כי ריב נצח הוא בין הישן ובין החדש, שהאחרון רוצה לירש את הראשון בעודנו בחיים חיותו, ומה הן תוצאות המלחמה הזו? והלא סוף סוף לא לנצח תאכל חרב?
47
מ״חואמנם אנו רואים, כי מלחמה זו נגמרת באחד משלשת האופנים האלה, או על ידי ביטול, בעלי הישן מבטלים את החדש ובעלי החדש מבטלים את הישן ואינם שמים לב כלל זה לזה, כי לכל אחד מהצדדים נחשב הצד השני לעבר ובטל מן העולם, או שהמלחמה נגמרת על ידי הרמוניא בין שתי השיטות וההשקפות המתנגדות זו לזו, במתכוון או שלא במתכוון נמצאת מעין פשרה המאחה את הקרעים היוצאת לכל הדעות. אבל יש גם אופן שלישי, זהו שקוראים "שתי רשויות", כלומר, השיטות אינן רוצות להתבטל אחת מפני חברתה וגם פשרה אינן סובלות, אבל האנשים הלוחמים מתחילים לקיים לאט לאט ועל פי רוב שלא במתכוון כלל וכלל את הכתוב "גם מזה וגם מזה אל תנח ידיך" ואוחזים את החבל בשני ראשים ואינם מרגישים כלל בהתרתי דסתרי שבלבבם ונפשם.
48
מ״טמנקודת השקפה זו אפשר לנו לחשוב את חשבונו של עולם היהודי במלחמת הישן והחדש, שלא פסקה מימות נתינת התורה ועד היום הזה, וביותר מעת שיצאנו בגולה ובאנו במשא ומתן עם הגויים ועם הרוחות החדשות המנשבות שם תמיד.
49
נ׳אנו מוצאים אצלנו תקופת ספרד ששם באו החדש והישן לידי הרמוניא שלמה, נתאחדה התורה והפילוסופיה על ידי חכמי ישראל לחטיבה אחת, אנו מוצאים אצלנו תקופת ימי הבינים בשאר הארצות, ששם בטלנו את החדש בתכלית הביטול ולא שמנו כלל לב לזה כאילו לא היה כלל בעולם.
50
נ״אאבל באיזה שם נכנה את העת החדשה, מימי תקופת ה"השכלה הברלינית" עד היום הזה?
51
נ״בבודאי יש גם חלק בישראל שמתיחסים בבטול, וחלק שבאו לידי הרמוניא, אבל שני החלקים ביחד המה רק מעוטא בבית ישראל, והרוב מנין ורוב בנין אפשר לכנות בשם בעלי שתי רשויות, שהאחת אינה יודעת מהשניה, הם מכלכלים בקרבם דעות והשקפות הסותרות אלו לאלו בתכלית, אלא שעושים את עצמם כאלו יודעים ולא מרגישים את כל הסתירה והנגוד שביניהן.
52
נ״גוכמובן, שהם באים לכך על ידי חניטה, שהמה מחנטים את הישן ומריקים את הנשמה שבו עד שנעשה לשלד של עצמות בלי רוח חיים, ואין המחט נרגש בבשר המת ובשביל זה אפשר להם להחזיק, כביכול, בהישן מחד גיסא, ובכל זאת לבלי להרגיש את העוקץ שבא להישן על ידי החדש שמאידך גיסא, שאוחזים זאת בכל תוקף ועוז.
53
נ״דהם לא חלים ולא מרגישים בהסתירה שבין הישן ובין החדש מפני המרחק הרב בזמן החוצץ ביניהם, אף על פי שבעליהם נושאים בקרבם את ההשקפות הסותרות אלו לאלו בעת ובעונה אחת, כי בהישן שלהם נשמע רק הד קול קדומים מדורות עתיקים מבלי שום הרגשה עצמית ותפיסה מקורית כלל וכלל, ואלו בהחדש המה שומעים את קולם גופא, את הקול של אותו היום ואותו הרגע, את קול ההוה באשר הוא שם.
54
נ״הבקיצור, כי אף על פי ששניהם, החדש והישן מתקיימים יחד למראית עין, הנהו רק הודות לזה שהישן נעשה לאבן דומם בלבבו, לרכוש מת שאינה עושה פירות, לקדרה שאינה בת יומא הנותנת טעם לפגם, לבר מינן שאינו מרגיש ואינו נרגש כלל.
55
נ״וורק בזה יתבארו לנו כמה פרשיות סתומות בחיינו הרוחניים המלאים סתירות ונגודים עד אין קץ, ואי אפשר לפורטם כי רבים הם, ורק אחדים נציג בזה בתור דוגמא.
56
נ״זהחינוך.
57
נ״חרואם אנו יום יום את הבנים המתרחקים מדרכי אבותיהם, שאמנם על זה אין להתפלא הרבה, כי דרכו של עולם כך הוא, אבל מה שיפלא הוא כי האבות מרחקים בעצמם את בניהם מללכת בדרכם. ומעשים בכל יום, שאבות חרדים נותנים לבניהם חנוך חופשי ולכל הפחות אינם נרגזים כלל על זה, וארבא עוברים על זה בשויון נפש ובנגון של "מהיכי תיתי" ומדוע? זהו מפני שגם אצל האבות גופא אין להישן רוח חיים, וכל עיקרו אינו מתקיים אצלם אלא רק בכחה של האינרציה, מעין דבר של בדיעבד, אבל אין כחו לכתחלה בחנוך הדור חדש, ועל כן אינם מרגישים כלל בהסתירה שיש בזה. כל עיקרה של היהדות אינה בלב האבות גופא אלא רק דבר הנמשך, אבל לא דבור המתחיל.
58
נ״טוזהו שאמר הכתוב (דברים לא, כא) "וענתה השירה הזאת לפניו לעד, כי לא תשכח מפי זרעו", אם תהיה היהדות אצל האבות בגדר שירה, בגדר רכוש חי, אז בודאי ובודאי שלא תשכח מפי זרעו.
59
ס׳אבל אם "והיה כי תבאו אל הארץ ושמרתם את העבדה הזאת" (שמות יב, כה), כשהיהדות תהיה אצל האבות גופא רק ענין של עבודה בלי שום נשמת חיים בקרבה, אז סופו של דבר הוא "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם" (שם כו).
60
ס״א"וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ד' במצרים... ויאמינו בד' ובמשה עבדו. אז ישיר משה ובני ישראל", ב"ויאמינו" לא כתיב "בני ישראל" ורק באז ישיר כתיב זאת, מפני שרק אז בכחה של היהדות להמסר מאבות לבנים כשהיא אצלם לא רק ענין של אמונה, אך גם ענין של שירה, ענין של השתפכות הנפש והלב, ענין של "בתי גואי" ולא רק של "בתי בראי" לבד.
61
ס״בוכל זה כבר מרומז במדרש, שאמרו על הכתוב אז ישיר הנ"ל "הדא הוא דכתיב, נכון כסאך מאז, אמר ר' ברכיה, אף על פי שמעולם אתה לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה, לכך נכון כסאך מאז" (מדרש רבה בשלח). זאת אומרת, שהאמונה בלי שירה איננה בסיס נכון, שאפשר להסמך עליו, ואמונה כזו צריכה להתירא מפני כל רוח מצויה, ורק על ידי השירה אנו קוראים "נכון כסאך מאז".
62
ס״גבקיצור, בהסתירה שבין אבות לבנים אשמים הראשונים יותר מהאחרונים, מפני שזה בא מההתלקות השירה שבקרבם, זהו מראה, כי גם אצלם אם שהם מחזיקים ב"קדשים" אבל הקדשים שלהם כבר נעשו ל"נותר", קדשים שאינם בני יומא והמה מרגישים רק את ה"נותן טעם לפגם" שבהם, בעוד שהחולין שלהם המה חדשים ממש בתכלית החדוש והוד עלומים עליהם ולא יפלא שיד החולין על העליונה בכל.
63
ס״דאבל התורה אומרת "החודש הזה לכם", קדשו את החודש וחדשו את הקודש.
64
ס״ההגלות וארץ ישראל.
65
ס״והנה יש שמתמיהים הפלא ופלא על כמה מבני ישראל הרדים עם אל ועם קדושים נאמנים, ובכל זאת אינם נוקפים אף באצבעם הקטנה בשביל בנין הארץ, ארץ ישראל, באמתלא כי "אם ד' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו".
66
ס״זוהמתמיהים צועקים ככרוכיא, הלא אותם האנשים גופא אומרים בברכת המזון ערב ובוקר וצהרים שתי תפלות המתחילו בהרחמן "הרחמן, הוא יפרנסנו בכבוד" ו"הרחמן הוא ישבור עולנו מעל צוארנו והוא יוליכנו קוממיות לארצנו", והלא גם הפרנסה תלויה בהרחמן, ובכל זאת המה עושים בעצמם כל התחבולות לזה ואינם סומכים על הנס לבד, ומדוע כשהדבר נוגע להרחמן השני הנ"ל המה סומכים רק עליו יתברך, ואינם רוצים מצדם לנקוף אף באצבעם הקטנה?
67
ס״חאכן המתמיהים הנ"ל אינם רואים את ההבדל הגדול שבין הרחמן הראשון להשני. הראשון הוא ענין של חדש והשני - של ישן נושן. הראשון נאמר מתוך שירה, מתוך הרגשה פנימית והשני נאמר רק מתוך אמונה לבד.
68
ס״טכי אמנם יש לנו מצוה כפולה, מצוה של זכירת ירושלים ו"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" ומצוה של "בנו בתים ושבו וטעו כרמים" בגלות, אבל בהראשונה המה שומעים רק הד קול של דורות מני קדם ובהשניה המה שומעים את קולם גופא ועל כן המצוה השניה עושה פירות, בעוד שהראשונה נשארה רק להלכה ולא למעשה.
69
ע׳ושוכחים האנשים היפים האלה את פירוש המלים של השבועה שנשבענו כשישבנו על נהרות בבל "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", זאת אומרת, כשם שאינך מסתפק בימין חנוטה שרק לפנים היה בה רוח חיים, כך לא תסתפק בירושלים החנוטה בלבבך...
70
ע״אוהבריות היפות האלה נותנות עוד אמתלא על עמידתן מרחוק בבנין הארץ בטענה וכי אפשר להתחבר עם הרשעים? ובעת ובעונה אחת המה מתחברים עם כל הרשעים שבעולם בנוגע לה"גמינה" הגלותית, בנוגע ל"סים" פולני, בנוגע לעזרה בצרה באיזו מדינה שהיא, ושוב עומדים אנשים תמימים ומתפלאים פליאה עצומה היתכן, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, האם ה"גמינה" ה"סים" וכדומה יקרים יותר מציון וירושלים, מארץ ישראל ותחית האומה כולה?
71
ע״בושוכחים שוב התמימים האלה להבדיל בין עתיקי ובין חדתי, בין חדש ובין ישן נושן, בין דברים שנחשבים לבעליהם לרכוש חי, ובין דברים שרואים בהם רק רכוש מת.
72
ע״גבקיצור, שוב יש לנו עסק עם קדשים שכבר נעשו אצלנו לנותר.
73
ע״דכלל ישראל.
74
ע״הועוד רעה חולה הננו רואים תחת השמש, יש יהודים יראים ושלמים שמדגישים בדחילו ורחימו בתפילותיהם את ה"מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", ובכל זאת מרגלא בפומייהו תמיד, מוטב להיות בצותא חדא עם ישראל במות אבל לא בחיים. ואמנם כך המה נוהגים הלכה למעשה, וכשהמה נותנים להשתכר המה בוחרים דוקא את האינו יהודי, ובבתי החרושת שלהם וכדומה הנה היהודי הוא בבל יראה ובל ימצא. ואל תשתוממו על "ישראל קדושים" שנוהגים ככה, כי יש לכם שוב עסק עם "נותר" של קדשים, כי אצל היהודים היפים האלה יש שתי רשויות, רשות היחיד של האומה היחידה, הגוי אחד בארץ, ורשות הרבים של הגוים אשר בתוכם המה יושבים, אבל בעוד שהרשות הראשונה נמצאת כולה בתחומו של הישן נושן, בעולם עתיק יומין, שדבר אין לו עם ההוה, הנה הרשות השניה תופסת את נפשם ורשותם בתור צורך השעה וחיי הרגע, ושמביאה להם בעצמם ספוק נפש וקורת רוח מיוחדה.
75
ע״וועד מתי יהיה לנו זה, השתי רשויות, למוקש? עד שנדע כי היהדות איננה ענין של ישן לבד אך גם ענין של חדש, כי "החודש הזה לכם".
76
ע״זהקורא בלא נעימה.
77
ע״חכי כל אלה הנ"ל שפרטנו, אף על פי שאפשר שהמה יראי אלקים ונוצרי פקודיו ואולי גם עוסקים בתורה, אבל עוברים המה על מאמר חז"ל "כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר, גם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם" (מגילה לב, א), והאנשים הנ"ל אם גם קוראים ושונים המה, אבל הנעימה והזמרה שבזה חסרות להם בודאי.
78
ע״טולא לחנם הקדימה התורה את פרשת שירה - פ' בשלח - לפרשת מתן תורה - יתרו - ללמדנו, כי התורה זקוקה לשירה, ולא עוד אלא שהשירה עוד קודמת להתורה, כי מקודם שתגש להתורה, כבר צריך להיות מוכן בפיך נעימה וזמרה מיוחדת לכך.
79
פ׳וגם זאת צריך לדעת, כי יש רק מתן תורה, אבל אין מתן שירה, כי את זאת האחרונה אינה ניתנת במתנה, אך צריכה לבוא מעצמה מתוך תוכה של הנשמה.
80
פ״אואם כי אנו אומרים בכל יום ויום "אני מאמין באמונה שלמה, שזאת התורה לא תהא מחולפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו", זוהי רק בנוגע להתורה אבל לא בנוגע להשירה, כי את הנעימה והזמרה אפשר להחליף מזמן לזמן, ולא רק "אפשר" אך גם הוא מוכרח, כי נגון ישן נושן נעשה לזרא והאוזן סולדת לשמוע.
81
פ״בוכשאומרים לנו גם על זה "חדש אסור מן התורה", אנו משיבים, משל למה הדבר דומה, לספור המעשה ששמעתי מרב גדול אחד, אברך כמדרשו, רך בשנים ואב בחכמה, שאיקלע לעיר אחת גדולה שתמיד ישבו על כסא רבנותה גאוני התורה מדור דור. וכשעלה לתורה שם ומצא שם תיבות שלמות, שכבר נתטשטשו מרוב זמן ויעיר את אזני הגבאים, כי פסולה היא, שחקו עליו הגבאים וגם חרקו שן, היתכן הלא בתורה זו קרא גאון פלוני לפני כ"ה שנה וגאון אלמוני לפני נ' שנה, ואתה, אברך צעיר לימים, שאינך מגיע לקרסוליהם, אתה בא להוציא לעז עליה.
82
פ״גוכמו שמובן שפליאתם זו היא מלתא דתמיהא, כי אדרבא זו היא הנותנת, התורה היתה אפשר להיות כשרה בתכלית הכשרות לפני חמשים שנה ונקראת מהגאונים היותר גדולים, ובכל זאת היא צריכה מרוב יושן להעביר קולמוס ודיו חדש. ואמנם רק קולמוס ודיו, כי בהאותיות לא יבוא באמת שום שינוי, ככה ממש היא מלתא דבדותא מה שמשמשים בענינים כאלו בהפתגם "חדש אסור מן התורה". כי אמנם אסור לחדש להוסיף או לשנות אף קוצו של יוד אחת בתורה, אבל מוכרחים אנו מזמן לזמן להעביר קולמוס ודיו חדש על האותיות שמטשטשות מרוב יושן. וצריכים אנו מזמן לזמן להמציא נעימות וזמרות חדשות ולקרוא ולגמור בהנעימות והזמרות האלה כדי למשוך את הלב.
83
פ״דוחלילה וחלילה לנו לחשוב מחשבת פיגול של חוץ לזמנו וחוץ למקומו בקדשים, כי הקדשים שלנו המה למעלה מן הזמן והמקום, ואין בזה "חוץ", אבל מאידך גיסא גם "נותר" בקדשים לא טוב.
84
פ״הובכן "החודש הזה לכם" וקדשו את החודש [החדש] וחדשו את הקודש...
85