דרשות אל עמי, חגים וזמנים שונים כ״בSermons Unto My People, Chanuka, Purim, and Special Shabbatot 22
א׳כב. חודש האביב
"החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה".
"החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה".
1
ב׳"תנו רבנן, באחד בניסן ראש השנה לחדשים וכו', דכתיב החדש הזה לכם וכו', ראשון הוא לכם לחדשי השנה, דברו אל כל עדת ישראל וכו' וכתיב, שמור את חודש האביב, איזהו חודש שיש בו אביב, הוי אומר זה ניסן וקרי ליה ראשון" (ראש השנה ז, א).
2
ג׳"לא שנו, אלא למלכי ישראל, אבל למלכי אומות העולם מתשרי מנינן" (שם ח, א).
3
ד׳הסיבה והמסובב.
4
ה׳ובכן, רבותי, בא האביב וברוך הבא, סוף סוף בא החודש שלנו "שמור את חודש האביב" ו"החודש הזה לכם". ואע"פ שבחוץ אין עדיין אף זכר לאביב, הנה מה איכפת לנו זאת, החוץ לא מעלה ולא מוריד בעדנו. היהודי חי בעיקרו על פי מה שכתוב ולא על פי מה שנאמר, ואם יש לנו בכתוב פרשת החודש לא נפקא מינה לנו כלל מה שאומרים על זה בחוץ. והננו אומרים "פרשת החודש" סתם ואין אנו מפרשים לאיזה חודש אנו מכוונים, כי סתם חודש שלנו הוא חודש האביב כשם שסתם חודש שלהם הוא חודש תשרי.
5
ו׳כי מהו ההבדל בין חודש ניסן לתשרי? זהו ההפרש שיש בין סיבה למסובב.
6
ז׳חודש תשרי הוא חודש האסיף "באספך מגרנך ומיקבך", ולכאורה הלא זהו כל העיקר וכל הטורח שטרחו בכל חדשי השנה רק בשביל החודש הזה בא, אכן מי שאינו מסתפק במסובב לבד, אלא שרוצה לרדת לתוך סיבת הדבר ומקורו, הוא יאמר, כי לא הקצירה הוא העיקר, אלא הזריעה, ואם כי "זורעים בדמעה וברנה יקצרו", הנה סוף סוף הקצירה הנה רק מסובב, בעוד שהזריעה היא הסיבה, וגדול כחו של האביב משל האסיף בהיות שהראשון הוא הגורם להשני.
7
ח׳ואמנם אברהם אבינו היה הראשון שהכריז על חודש האביב כשטען לכל עובדי האלילים בזמנו "וכי אפשר לבירה בלא מנהיג", כי כל העכו"ם לא ידעו רק מהמסובב שעבדו לו "וישתחוו למעשי ידיהם לאשר עשו אצבעותיהם", ובא אברהם והכריז כי לא המסובב הוא הראשון, אך הסיבה היא הראשונה, ובכן צריך לבקש את הסיבה הראשונה, ולא סיבות כאלה שכשאתה תעמוד על אופיין תראה כי גם הן אינן אלא סבובים מסיבות שנדמו להם. הנכם משתחוים להשמש, להירח וכדומה וכדומה, ואמנם המה גם כן סיבות לכמה וכמה דברים, כי הלא "ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים" ועוד ועוד, אבל גם על זה תפול השאלה "וכי אפשר לבירה בלא מנהיג", ובעל כרחנו שאנו זקוקים לסיבה כזו שאיננה בגדר מסובב משום צד, זוהי הסיבה הראשונה שהיא בתוך עצמה ומושגת מתוך עצמה "עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות" ואז "ויקרא בשם ד'".
8
ט׳ולנו בניו, יוצאי חלציו, ניתן בזכות זאת חודש האביב, שהוא, כאמור, הסיבה לחודש האסיף בתור חודש הראשון.
9
י׳והשי"ת אומר לבני ישראל במצרים, שהיו כבר שקועים במ"ט שערי טומאה והללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, ואנו יודעים שהעבודה זרה במצרים היה היאור נילוס שעבדו לו, בהיות שגם הם כמו כל העבודה זרה הקדמונים לא ראו רק את הסיבה האחרונה, והיאור הזה השקה את כל הארץ ובשבילו היתה ארץ מצרים כגן ד', וכדי להוציא אותם מהטעות הגסה הזו, אומר להם הש"י "החודש הזה לכם", הניחו להם להמצרים את החודש תשרי, שהוא הסיבה האחרונה להגרנות והיקבים המלאים, ואתם בחרו לכם את חודש האביב, שיש בו סיבה מוקדמת, ולאט לאט תבואו סוף סוף אל הסיבה הראשונה שבראשונות.
10
י״אאביבה של האומה.
11
י״בכשם שיש ארבע תקופות בשנה, כן יש ארבע תקופות בחיי האדם והדברים עתיקים. וכן יש ארבע תקופות בחיי האומה, מיום צאתה לאויר העולם עד שהולכת בדרך כל הארץ ושבקה חיים לכל חי, ולמותר להגיד, שאביבה של האומה היא בראשית ימי ילדותה, כשהיא נראית בראשונה על במתי ההיסטוריה ונודעת בין החיים.
12
י״גואם כל האומות מונות מתשרי ואנחנו מונים מניסן, הנה הדבר פשוט בתכלית הפשטות, כי הן או שאינן יודעות כלל את האביב שלהן, או שהן מתבישות בזה ואינן רוצות כלל שגם אחרים יזכירו אותה מזאת, וכשהן באות למנות את סדר ההיסטוריה שלהן, הן מתחילות מהאסיף, מימי הבגרות שלהן. אחת היא האומה הישראלית, שהאביב שלה כל כך ברור ונגלה, והוא ספר פתוח לכל קורא, פרשה פתוחה ולא סתומה, ואין לנו להתביש כלל בהאביב שלנו, ואדרבא עד היום הננו מתפארים בזה ואומרים, אשרי ילדותנו שלא בישה את זקנתנו.
13
י״דרק אנחנו מבקשים תמיד "חדש ימינו כקדם", מפני שהקדם שלנו כל כך מזהיר ומקסים, כל כך נאצל ונשגב.
14
ט״ווכבר העירו חז"ל בצדק על הכתוב ששים המה מלכות ושמונים פלגשים כו', אלה יודעים אבותיהם ואינם יודעים אמותיהם, ואלה אינם יודעים לא את אבותיהם ולא את אמותיהם, - וכו' - ברם אחת היא יונתי תמתי וכו'. והאם יש להתפלא על זה, שהן אינן מונות מהאביב שלהן, הלא זהו פשוט מפני שאינן יודעות בעצמן את השתלשלות האביב שלהן, ואלה שיודעות הן מתבישות להגיד זאת בפני כל עם ועדה. למשל, שני העמים עמון ומואב המה יודעים את ספר היחס שלהם, והאם אפשר לדרוש מהם שהם בעצמם יגלו את קלונם ברבים.
15
ט״זורק אחת היא יונתי תמתי, שיודעת היא את ספר היוחסין שלה ואיננה מתבישת עמדו כלל וכלל, אך אדרבא תמיד הננו מתגעגעים על אותה תקופת האביב המזהירה שלנו.
16
י״זהשירה האביבית שלנו.
17
י״חישנם עמים שנשארו להם מתקופת האביב שלהם איזה שירים עממיים, ומזה המה דנים על הפסיכולוגיה העממית שלהם, ואמנם גם לנו, להבדיל, נשאר שיר עתיק מהתקופה היותר עתיקה שלנו, זוהי פרשת השירה ה"אז ישיר" הידוע.
18
י״טואמנם אם ה"אדם ניכר בכיסו, בכוסו ובכעסו" הנה האומה נכרת בהשירה שלה, וביחוד באותה השירה שלא משוררים בחסד עליון שרו אותה, אך העם כולו, זוהי השירה העממית העתיקה.
19
כ׳כי בעוד שהחכמה היא בדרך כלל בין-לאומית, הנה על השירה תמיד חותם הלאומי טבוע עליה, ומה גם על השירה העממית הקדמוניה, אז בימים ההם שלא ידעו עוד מהתיפות והתהדרות, והשירה בטאה באמת את הרהורי הלב כמו שהם בלי כחל וסרק, הנה אין לנו עדות יותר נאמנה על הפסיכולוגיה של האומה משל זו של שירתה הנ"ל.
20
כ״אומה נמרצים המה דברי המדרש רבה (שיר השירים ד, ד) "כחוט השני שפתותיך" בשעה שאמרו את השירה וכו', ומדברך נאוה, שמראין באצבע ואומרים זה אלי ואנוהו, באותה שעה התחיל משה משבחן, כפלח הרמון רקתך, הריקנים שבכם מלאים מצוות כרמון, ואין צריך לומר על הצנועים והמצומתים שבכם".
21
כ״בכי אם נרצה לדעת מה ביני לבין חמי, די לקרוא מחד גיסא את ה"אז ישיר", השירה היותר קדמוניה שלנו, שהושרה זה יותר משלשת אלפים שנה, ומאידך גיסא לקרוא את השירים העתיקים של העמים התרבותיים והמודרניים של עכשיו, ובעוד שהאחרונים עוסקים בנוול פה ולצנות גסה, בעגבים ובזמה, הנה שרה השירה העממית העבריה דברים נשגבים כאלה "עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה, זה אלי ואנוהו, אלהי אבי וארוממנהו" וכדומה.
22
כ״גובעוד ששירתם הקדמוניה מלאה מרציחה ואכזריות, מנקמה ושנאה, הנה אנו שומעים בהשירה היהודית שהיא מתפללת על שונאיה "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ד', מקדש אדני כוננו ידיך".
23
כ״דולא לחנם התחיל משה אז לשבחם ולאמר "כפלח הרמון רקתך, הריקנים שבכם מלאים מצוות כרמון, ואין צריך לומר, הצנועים והמצומתים שבכם".
24
כ״הכי באמת שירה זו לא ללמד על עצמה יצאה אלא ללמד על כלל השירה העממית שלנו יצאה. גם השירה שנשמעה מפני המונינו הגסים תמיד היתה חדורה ביראת שדי ובגובה מוסרי נפלא, עד שבאה העת החדשה ומשוררינו התחילו לחקות כקופים את הגויים ויחללו אותה.
25
כ״וועל כל פנים, האביב שלנו מה יפה ונשגב היה, ומה טוב ונכון בעדנו למנות דוקא מהאביב ולא מהאסיף.
26
כ״זהלומד כשהוא ילד.
27
כ״חוידוע מאמרם ז"ל (מדרש רבה בראשית סג, ט) על הכתוב "ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו", ש"הגמון אחד שאל לחד מן אלין דבית סלוני, אמר לו, מי תופס המלכות אחרינו בארעא דישראל? הביא נייר חלק ונטל קולמוס וכתב עליו, ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב, אמרו, ראו דברים ישנים מפי זקן חדש" - והכל שואלים מדוע דוקא "נייר חלק"? ואמנם על הנייר החלק הזה כבר נשפך דיו לרוב ועדיין אין הדבר מחוור כל צרכו.
28
כ״טולפי דרכנו נאמר, שדבר גדול השמיע לנו בזה שהביא נייר חלק.
29
ל׳כי השאלה הזו נשאלה בעת שרומי כבר קבלה את ה"ברית-חדשה", את הנוצריות, ולא הסתפקה בזה שגזלו את ארצנו מידינו, אך גם את כל ההבטחות שהובטחו לנו מפי השי"ת על ידי נביאיו הקדושים זקפו זאת על חשבונם, בהיות כי לפי דבריהם, המה היורשים של עם ישראל סבא, שעזבם השי"ת לנצח ומסר את כל זכותם להם, להרומיים, שהמה כעת המוכתרים בתואר ממלכת כהנים וגוי קדוש.
30
ל״אוכמתלוצץ ולועג לרש אמר לנו אותו ההגמון "מי תופס המלכות אחרינו", תשיבו בודאי, היהודים שיש להם הבטחה על זה שחור על גבי לבן, אבל הלא אנחנו כבר ירשנו את תורתם וממילא זכינו גם בההבטחות הנ"ל?
31
ל״בובתור תשובה על זה הביא לו נייר חלק, כי הכל יודעים ש"הלומד כשהוא ילד למה הדבר דומה, לכותב על גבי נייר חלק, והלומד כשהוא זקן, למה הדבר דומה, לכותב על גבי נייר מחוק", אבל לא הכל יודעים, שהדבר נאמר לא רק על האיש הפרטי לבד, אך גם על אומות שלמות.
32
ל״גכי גם באומות הנה אותה האומה שקבלה את תורתה באביבה, בעוד טל ילדות על ראשה והוד עלומים חופפת עליה, אז תורתה נקלטת במוחה ובלבבה, וכל הרוחות שבעולם לא יזיזו את התורה ממקומה, ואותה האומה שקבלה את תורתה בשעה שכר שיבה נזרקה בה, הרי הוא ככותב על נייר מחוק ומטושטש, והתורה אינה חודרת אלא מלבר ולא מלגו, ותמיד מתרוצצות בקרבה תערובות שונות מהתורות שקלטה בימי ילדותה הסותרות לגמרי לאותה התורה של ימי הזקנה שלה.
33
ל״דוזהו ההבדל בין היהודים והנוצרים, אף על פי שגם האחרונים קבלו בתור יסוד ובסיס את התורת משה שלנו. כי רק אנחנו שהאבות הראשונים שלנו כבר "קימו את כל התורה כולה", רק אנחנו שאפשר לנו לאמר "הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם", הננו קשורים להקב"ה בקשר אמיץ בלי ינתק, עד ש"אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא". (זהר פרשת אחרי ח"ג עג, א).
34
ל״ה"הביא נייר חלק וכתב עליו ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב", רק מי שהתורה נכתבה בלבו כמו על נייר חלק, רק עליו נאמרו הדברים "וידו אוחזת בעקב עשו", והוא יתפוס את המלכות אחריו.
35
ל״וובצדק אמרו על זה "ראו דברים ישנים מפי זקן חדש", כי אמנם הננו כעת העם הזקן יותר מכל העמים, אבל תמיד הננו בכלל זקן חדש, כי המקור חיים שלנו, שלא נכזבו מימיו לעולם מלוה אותנו עוד מימי ילדותנו, ואילו האחרים לפעמים אפשר להם לכנותם בשם מהופך בשם חדש-זקן ששיבה נזרקה עליהם שלא בעתם, על ידי רבוי הנגודים והסתירות שברוחם.
36
ל״זהמקור הראשון.
37
ל״חאנו מונים דוקא מחודש האביב ולא מחודש האסיף, אף על פי שבהראשון אנו רואים רק נצנים, ובהאחרון - פירות מבושלות, אבל לנו מונה רק המקור הראשון, ולזה אנו נותנים כל החשיבות, וסוף סוף האביב הוא המקור הראשון, בעוד שהאסיף איננו רק דבר המסתעף ממנו.
38
ל״טובזה אפשר לנו למצוא תשובה מספקת על שאלה נושנה ששואלים אותנו אומות העולם, כמו שמצינו במדרש "כותי אחד שאל את ר' יהושע בן קרחה, כתיב בתורתכם, אחרי רבות להטות, ואנו מפני מה אינכם משוים עצמכם עמנו לעבודת אלילים? אמר לו, יש לך בנים? אמר לו, הזכרתני צרתי, בשעה שהן יושבים על שולחני וכו' אינם עומדים עד שמפצעים מוחיהם אלו לאלו, אמר לו, ומשוה אתה עמהם. אמר לו, לאו, אמר לו, עד שאתה אומר לי להשוות עמך, לך והשוה עם בניך, ונדחף והלך לו. אמרו לו תלמידיו, לזה דחית בקנה לנו מה אתה אומר? אמר להם, איני משיב אתכם ריקנים, בעשו כתיב נפשות הרבה, וביעקב כתיב שבעים נפש, אלא עשו על ידי שעבד אלהות הרבה כתיב בו נפשות הרבה, ויעקב שכל ביתו עובדים לאלוה אחד כתיב בו נפש ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב" (ילקוט שמעוני רמז קלז).
39
מ׳ואמנם את עצם התשובה אפשר להבין על פי מה שמספר ר' יהודה הלוי בספרו "הכוזרי" איך ובאיזה אופן בא מלך הכוזרים שהוא ועמו היו עובדי אלילים לקבלת עול מלכות שמים של היהדות. כי מעשה שהיה כך היה, ש"נשנה לו, למלך הכוזרים, החלום פעמים רבות, כאלו מלאך מדבר עמו ואומר לו, "כונתך רצויה אצל הבורא, אבל מעשיך אינם רצוים", ואז "אמר הכוזרי בלבו, אשאל פרס וישמעאל - ראשי דת הנוצרים והמושלמים, - כי אחד משני המעשים - כוונתו, הדתות - הוא הנרצה מאין ספק, אבל היהודים די לי במה שהוא נראה משפלותם ומיעוטם ושהכל מואסים אותם", אבל מה גדול היה תמהונו לשמוע מהם כי שניהם, גם ראש הנוצרים וגם ראש המושלמים תומכים את יסודותם על תורת משה, שהיא הבסיס לשתי הדתות הנ"ל יחד, ולא עוד אלא שאף על פי שכל אחד מהם אומר שדתו היא המובחרת מכל שאר הדתות, בכל זאת כל אחד מהם מסכים שזולת דתו הנה הדת היהודית היא היותר חשובה. כלומר, הנוצרי הסכים שדת היהודית היא יותר טובה משל האיסלם והישמעאלי הסכים שדתנו היא יותר נעלה מזו של הנוצרית, ואז "אמר הכוזרי אני רואה שצריך אני לשאול ליהודים... מפני שאני רואה שהם הטענה והראיה לכל בעל דת, כי יש לבורא תורה בארץ".
40
מ״אובכן אין כלל טענה עלינו מ"אחרי רבים להטות" כי כלל גדול הוא אצלנו ש"דבר המעמיד אפילו באלף לא בטיל", ודתנו היא הדבר המעמיד לכל שאר הדתות שכולן תומכות את יסודותיהן עליה, ולא עוד אלא שאם יבואו להשתמש נגדנו בהכלל של אחרי רבי להטות, הרי אפשר לומר להם ו"מטונכם" כי אדרבא הרוב של העולם מסכים, כי דתנו היא היותר משובחת מכל שאר הדתות, ולא רק היהודים אומרים ככה, אך גם מתנגדינו מסכימים לזה, ורק עם ההוספה של "חוץ", חוץ מדתו בעצמו, אבל הרי החוץ הזה בספק הוא, כי לכל אחד יש חוץ מיוחד ושונה משל חברו, ועל זה אומרים "אין ספק מוציא מידי ודאי", זהו ודאי אצל כל בעלי הדתות שתורת משה היא היסוד והבסיס, ואילו כל ההוספות שלהם הוא בספק שהרי כל צד מכחיש בזה את הצד שכנגדו.
41
מ״בובכן התשובה כשהיא לעצמה מספקת, אבל הראיה שהביאו לזה מהא דכתיב אצל יעקב נפש ואצל עשו נפשות מה תמוה היא מאד, האם לא ידעו חז"ל את דקדוק הלשון, שדבר מוסכם הוא שעד המספר עשרה כותבים בלשון רבים, ויותר ממספר הזה כותבים בלשון יחיד, ועל פי זה אי אפשר לכתוב שבעים נפשות, ורק שבעים נפש, ובכן מה ראיה היא מזה?
42
מ״גאולם זוהי גופה הנותנת כי מזה אנו רואים, שמספר נפשות עשו היו עוד פחות מעשר, בעוד שאצל יעקב היו שבע פעמים עשר, שבעים נפש. זאת אומרת, שאף על פי שאנו רואים עכשיו, שבני עשו מרובים על של בני יעקב בכמה וכמה פעמים, הנה זה לא מעלה ולא מוריד כלל, כי העיקר הוא המקור הראשון, תחילת התהוות המספר, ובזה הננו דוקא המרובים.
43
מ״דונבאר את דברינו, כי בגופא דעובדא הלא אי אפשר להשתמש בזה בהכלל של אחרי רבים להטות, אחרי שידוע כי זהו נאמר על הדינים הדנים מתוך הסברא, ולא על עדות שמעידים על פי הראיה שלהם, שעל זה נאמר תרי כמאה, ולאו דוקא כמאה אך גם כרבוא רבבה (עי' תוס' יבמות דף פח, א ד"ה אתי גברא) ותורתנו הלא איננה ענין של סברא ושקול הדעת, אומדנא או שודא דדייני, שהרוב דעות יכריע בזה, על תורתנו נאמר "עדות ד' נאמנה", כי ששים רבוא עדים ראו את מתן תורה וכולם הכריזו "זה אלי ואנוהו", ואם על פי שנים עדים יקום דבר וכל העולם כולו אינם כדאי לסתור את עדותם לגמרי, הנה מכל שכן עדות של ששים רבוא אנשים כשירים ונאמנים.
44
מ״האכן גם לו נניח, שגם בעדות אומרים אחרי רבים להטות, אבל מובן שאם מאה יגידו את מה ששמעו מפי אחד, שאז כל המאה אינה מונה רק אחת, כי הכל הולך אחר המקור הראשון, ושום בר נש לא יוכל להכחיש, כי במקור הראשון אנחנו היינו המרובים, שום אמונה אחרת לא נתקבלה בפומבי ובריש גלי במעמד של ס' רבוא אנשים כזו של היהדות. שאר האמונות אף לדברי המאמינים בעצמם הנה העדי ראיה הראשונים היו רק מתי מעט ובמסתרים ובחדרי חדרים.
45
מ״ובקיצור, המיעוט שלנו הוא מעוט הבא מחמת הרוב, בעוד שהרוב שלהם הוא רוב הבא מחמת מעוט.
46
מ״זוגם זאת צריך לדעת, כי אין החי מכחיש את החי. אבל החי מכחיש את המת, ותורתנו היא היחידה שנתקבלה בכל תוקפה ועוזה בחיי המחוקק, ולאחר מיתתו נחלשה קצת כמו שאומר המחוקק בעצמו "כי ידעתי אחרי מותי, כי השחת תשחיתון" ועוד "הן בעודני חי ממרים הייתם ואף כי אחרי מותי", בעוד שהתורות האחרות - להבדיל - הנה כל עיקרן לא נתהוו רק אחרי מיתתם של מחוקקיהן. ואם נשים עוד אל לב, כי נוגע פסול לעדות, הלא כל הדתות, שאינן מסתפקות במלכות שמים לבד, אך עינן מטייפי ביחוד למלכות הארץ, הרי אין לך נוגע גדול מזה, ואחת היא הדת היהודית שלכהניה אין שום חלק ונחלה בארץ, שרחוקה לגמרי מכל נגיעה, והיא רק היא כשרה להעיד.
47
מ״חוזהו שהשיב ר' יהושע בן קרחה להכותי על שאלתו מאחרי רבים להטות, כי בעשו כתיב נפשות וביעקב כתיב נפש, זאת אומרת, שאף על פי שהיום בודאי הבני עשו מרובים כמה וכמה פעמים על הבני יעקב, אבל העיקר הוא בענינים כאלה המקור הראשון, והתחלת עשו הרי היתה מנפשות, כלומר, מספר הפחות מעשרה, בעוד שאצלנו כבר בההתחלה היתה נפש, המראה על מספר גדול, ואין יכולים בני עשו לבוא בטענה של מנין, שנמנה את המספר שלהם ונראה שהמה הרוב, בעוד שגם "מנין" לא היה להם בההתחלה.
48
מ״טכי אנחנו מונים רק מהאביב, מהמקור הראשון, החודש הזה לכם.
49
נ׳בכח ובפועל.
50
נ״אולכשתרצו הייתי מגדיר את האביב והאסיף לבכח ובפועל, הראשון הוא הבכח של תקופת השנה והאחרון הוא הבפועל.
51
נ״בואם אנחנו מונים מניסן והם מתשרי הוא מפני שגם ההבדל בינינו וביניהם הוא גם כן ההבדל בין בכח ובין בפועל.
52
נ״גהנה על הכתוב ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו מביא רש"י, "שמעתי מדרש אגדה הדורשו לפי פשוטו, בדין היה אוחז בו לעכבו, יעקב נוצר מטפה הראשונה ועשו מן השניה, צא ולמד משפופרת שפיה קצרה תן בה שני אבנים זו תחת זו, הנכנסת ראשונה תצא אחרונה והנכנסת אחרונה תצא ראשונה, נמצא עשו הנוצר באחרונה יצא ראשון ויעקב שנוצר ראשונה יצא אחרון, ויעקב בא לעכבו שיהא ראשון ללידה כראשון ליצירה ויפטור את רחמה ויטול את הבכורה מן הדין".
53
נ״דועל כל פנים אנו שומעים מזה שבגופא דעובדא הנה בפועל ממש היה עשו הראשון, הראשון ללידה, אבל בכח היה יעקב הראשון, הראשון ליצירה, יעקב חפץ לצאת ראשונה, ועשו יצא באמת ראשונה.
54
נ״הלכאורה הוא רק מקרה קל באופן יציאת התאומים הללו לאויר העולם אבל לפעמים גם מקרה קל יש שאינו מלמד רק על עצמו אלא על הכלל כולו.
55
נ״ויעקב נותן משפט הבכורה להבכח ועל כן הוא רוצה לזכות בהבכורה בפועל ממש, ועשו אינו מבין רק את מה שבפועל ממש, והוא טוען על יעקב ש"את בכורתי לקח".
56
נ״זו"אלה תולדות יעקב יוסף" ששוב אנו רואים את הסכסוך העתיק למי לתת משפט הבכורה להבכח או להבפועל, כי בפועל ממש בודאי היה ראובן הבכור, אבל בכח, כפי מה שהיה צריך להיות, הנה יוסף הבכור, כי רק הודות לרמאותו של לבן הארמי נולד ראובן בראשונה.
57
נ״חוהדבר הולך ונשנה שוב אצל בניו של יוסף "ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו משמאל ישראל, ואת מנשה בשמאלו מימין ישראל, ויגש אליו, וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר, ואת שמאלו על ראש מנשה, שכל את ידיו כי מנשה הבכור... ויאמר יוסף אל אביו, לא כן אבי, כי זה הבכור שים ימינך על ראשו, וימאן אביו ויאמר, ידעתי בני ידעתי, גם הוא יהיה לעם, וגם הוא יגדל, ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו, וזרעו יהיה מלא הגויים", כי כידוע מנשה היה איש המעשה המוציא והמביא בכל עניניו המדיניים של אביו, ואפרים היה איש תורני שהמדרש והעיון היו כל מעיניו, שוב ההבדל בין הבכח ובין הבפועל.
58
נ״טויעקב הלך לשיטתו, שמשפט הבכורה להבכח.
59
ס׳"שכל את ידיו כי מנשה הבכור", אמנם לא החליף את מקומותיהם, ומנשה נשאר עומד לימינו ואפרים בשמאלו, כי סוף סוף בפועל הרי מנשה הבכור, אבל שכל את ידיו שהוא גם כן מין ענין של בכח המשנה את הבפועל.
60
ס״אואמנם שבט אפרים הצטיין תמיד בבכח יותר מבפועל.
61
ס״בלפי דברי חז"ל היו בני אפרים הראשונים שיצאו ממצרים בלי חכות לגאולתו של משה, ואמנם בפועל לא הצליחו בזה מאומה, וכולם נהרגו, אבל סוף סוף הבכח קדם להבפועל, וביציאתם זו אם שלא בעתה, הכשירו את הגאולה של משה. וגם בגאולה העתידה לבוא הרי ידוע לכל שהגאולה בפועל תהיה ע"י משיח בן דוד, אבל בכח יתחיל בזה משיח בן יוסף וגם כן משבט אפרים, ואמנם שוב לא יצליח וגם הוא יהרג, אבל סוף סוף אי אפשר להבפועל לבוא לפני הבכח, ואי אפשר למשיח בן דוד שיבוא לפני משיח בן יוסף.
62
ס״גואמנם המסתכל יראה כי האומה הישראלית בכללה ידה רב לה יותר בכח מבפועל. הננו גבורים יותר בעיון מבמעשה, במעשה תופסים הבני עשו מקום בראש, אבל כוחנו יפה בתיאוריה, המוציאים מכח אל הפועל הם משלהם, והמעוררים באים על פי רוב משלנו, אנחנו מכריזים על מה שצריך להיות, על הלכתחילה, אבל ב"מה שהיה" הדיעבד בידם הם, וכל זה בא לנו בירושה עוד מיעקב סבא, שהוא היה צריך להיות הבכור, שנתן את הבכורה להבכח כנ"ל.
63
ס״דואמנם רפיון זה שבתכונתנו שאיננו מעשיים כדבעי, גרם במדה ידועה לחורבננו, אבל מאידך גיסא, זה נותן לנו כח ועצמה להחזיק מעמד בגלות ולבלי להתיאש כלל וכלל מהבפועל המעציב, אך לראות תמיד את הבכח להחלץ מן המצר, המעודד ונותן תקוה.
64
ס״הוזה שאמר יעקב "ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו, וזרעו יהיה מלא הגויים", ובעת שעם ישראל הוא מלא הגויים מה נחוצה לו תכונה זו הנ"ל.
65
ס״ווזו היתה גם התשובה על השאלה "מי תופס המלכות אחרינו", שהביא לו נייר חלק וכתב עליו "ואחרי כן יצא אחיו". אמנם בפועל הננו האחרונים כמו שנאמר ואחרי כן יצא אחיו, אבל דוקא בכח הננו הראשונים, כשם שהנייר חלק הוא הבכח להכתיבה בפועל ובעבור זה הוא קדם לו.
66
ס״זבפועל הננו הצעירים מכל בני האמונות והדתות הראשיות, שהרי המושלמים המה נכדיו של ישמעאל שבא בראשונה, הנוצרים המה נכדיו של עשו, שבא גם כן לפני יעקב, ואילו אנחנו הננו נכדיו של מי שכתב עליו "ואחרי כן יצא אחיו", אבל בכח הנה דוקא עלינו נאמר "בני בכורי ישראל", כי כל מה שבא במעשה באחרונה בא במחשבה בראשונה, כידוע. במעשה קדם תמיד האמצעי להתכלית, ובמחשבה קדמה התכלית להאמצעי, והאדם בא באחרונה מפני שהוא נזר הבריאה, ובמחשבה תחילה הוא הקודם לכל. ואמנם אם כי במעשה אנו רואים שישמעאל קדם לעשו ועשו ליעקב, אבל בתורה אנו רואים סדר מהופך לגמרי, מתחלה מקבלים בני בניו של יעקב את התורה, ואחר כך מסכימים אליה בני בניו של עשו ורק אחרי זה בני בניו של ישמעאל. וזהו שנאמר "בני בכורי" - הבכור של הקב"ה סמל המחשבה, הוא דוקא - ישראל.
67
ס״חוגם זה נכלל בהמאמר הנ"ל "מי תופס המלכות אחרנו" וכו', כי ההגמון היה מתפאר בזה שעשו הוא הבכור בעוד שיעקב בא אחריו, והשיב לו המשיב דוגמא לדבר מהנייר חלק שכותבים עליו, שגם כן הנייר קודם להכתיבה, אבל כמובן שהנייר הוא בשביל הכתיבה שכותבים עליו, ולא להיפך, זאת אומרת, שהנייר הוא האמצעי והאותיות הבאות עליו הן התכלית, ואם כי במעשה קדם הנייר למה שכתוב עליו, אבל במחשבה הוא להיפך, שמקודם מחליט האדם לכתוב ואחר כך הוא קונה לו נייר לזה, ככה גם כן היחס בין עשו ליעקב, ויען שיעקב הוא התכלית, לכן "ואחרי כן יצא אחיו".
68
ס״טבקיצור, החודש הזה, חודש האביב, סמל הבכח שקדם להבפועל, החודש הזה לכם, ועל כן אנו מונים מניסן, והם - מתשרי, להודיע כי עלינו להרגיש את הדבר עוד טרם שנתגשם בפועל ולחוש את האביב גם כשאין אנו רואים עדיין מזה את הפועל יוצא, את האסיף.
69
ע׳פרחי כהונה.
70
ע״אובכן יום טוב לנו היום, כי כבר אנו שומעים את פעמי האביב, את הקול מבשר ואומר מנצני התחיה, מעת הזמיר וכדומה וכדומה הממשמשים ובאים, ואני אינני רוצה להפריע לכם, רבותי, את היו"ט שלכם, אבל "דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים", והדאגה מנקרת במוחי מאד מאד.
71
ע״באיה, איה הוא האביב שלנו, איפה נבקשו ואיפה נמצאהו. הנני מביט על כל סביבי והנני רואה רק חורף, סתיו, אבל אין אף זכר מהאביב, ואם כאמור, ארבע תקופות בשנה וארבע תקופות באדם, הנה הגידו נא לי רבותי בעצמכם מאיזה תקופה בחיים הנכם? הנני רואה בכם ישישים, זקנים, אנשים באים בימים, אבל איה הצעירים שלכם, איה תקופת הבחרות והשחרות בתוך כותלי ביהכנ"ס זה, איפה הם הבנים והבנות שלכם, האם הנכם כולכם ערירים, גלמודים ומתבודדים.
72
ע״גואמנם שדות וכרמים אין לנו, והפרחים והנצנים שבהם לא לנו הם, אבל תמיד היה לנו אביב באנשים, וראינו בבית הכנסת ובבית המדרש שלנו את הטל ילדות, את הפרחי כהונה, את הוד העלומים, ומדוע אנו רואים עכשיו רק אסיף, מדוע אנו רואים רק הדור הולך ואין אף זכר מהדור בא, הה מדוע?
73
ע״דואמנם אין אביב ביהדות כעת, כי כל היהדות נתרכזה כעת במפטיר ונפטר, רק אז באים לבית ד' אם צריכים להגיד "ברוך שפטרני", או האבות על הבנים, בבר מצוה, כביכול, או הבנים על האבות באמירת קדיש אחריהם, וריח בית הקברות נודף מהיהדות של עכשיו, ומה לאביב בבית הקברות.
74
ע״הוכשאנו קוראים עכשיו "החודש הזה לכם" לפני איזה מנינים של זקנים לבד, האם אין בזה משום לועג לרש?
75
ע״וניסן ותשרי.
76
ע״זובכל זאת, רבותי, אל יאוש ואל דאגה לא ממצבנו החומרי ולא ממצבנו הרוחני כי סוף סוף החודש הזה לכם.
77
ע״חכי החודש הזה הוא חודש המהפכה שמהפך את כל הטבע ממות לחיים, הנה זה חדשים רבים שראיתם את השמים והנם נרגזים ועצבים למאד, והארץ - והיא מכוסה בשכבת קרח באין רוח חיים, והאילנות המכוסים בתכריכים לבנים כמצבות אלמות, והציפורים נדדו הלכו למרחוק, אבל בא האביב והוא מכריז על עצמו "כי הנה הסתו עבר הגשם חלף הלך לו, הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע".
78
ע״טואמנם מי שנולד בארצות החמות ולא שמע מעולם מאופן אחר, הנה הלז כשיבוא במקומנו באמצע החורף, ואם נאמר לו חבי כמעט רגע עד יבוא האביב ויעבור זעם, לא יאבה לשמוע לנו ויתפלא הפלא ופלא, היתכן הדבר? אבל הלא כולנו בנעורנו ובזקנינו הננו עדי ראיה להפלא הגדול הזה.
79
פ׳ובכן אומרים משה ואהרן אל כל ישראל "החודש הזה לכם", המהפכה של חודש האביב תהא גם אצלכם, ואל תתייאשו עבדים, עבדי עולם, אסירי עני וברזל המשוקעים בחומר ובלבנים ובכל עבודת פרך, שדמי בניכם משמשים לאמבטאות יפות בשביל פרעה, אל תתיאשו, הנה קרובה ישועתכם לבוא וצדקתכם להגלות, החודש האביב מראה לנו במופת חותך, שעוד לא אבדה תקותנו.
80
פ״אוהחודש הזה לכם קוראים משה ואהרן גם אלינו, וזכרו שיש לנו פרשת החודש.
81
פ״בואנן בדידן ואינן בדידהו ימנו הם מתשרי ואנחנו נמנה מניסן.
82
פ״גהחודש ניסן עושה מהפכה מחורף לקיץ, והחודש תשרי להיפך מהפכה מחורף לקיץ, וזה ההבדל בינינו לבינם.
83
פ״דכי מימי המבול כבר נשבע ד' ש"עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו", כלומר, שאחרי הקיץ בא החורף, אחרי היום בא הלילה, אבל מאידך גיסא, אחרי הקר בא החם, ואחרי הזרע בא הקציר. ואמנם הם המלכי אומות העולם שכבר שבעה להם נפשם מההלולי וחנגא של הקץ, עליהם לזכור ולבלי להסיח דעת אף לרגע מהחודש תשרי המכריז, שאחרי הקיץ בא החורף ואחרי היום בא הלילה ו"לא לעולם חסן", אבל אנחנו העם האומלל שבהאומללים שכבר שבעה נפשנו הלעג השאננים והבוז לגאי יונים עד למכביר, האם עלינו להוסיף עוד מלח על פצעינו? לא ולא, אך עלינו לזכור את חודש ניסן, חודש האביב, עלינו לזכור שאחרי הקר בא החם, ואחרי הזרע בא הקציר, ועוד יבא החם שלנו אחרי הקר של אלפים שנה, ועוד יבא ה"ברנה יקצרו" אחרי ה"זורעים בדמעה" שאנו זורעים מימי קדם.
84
פ״ה"החודש הזה לכם"...
85