דרשות אל עמי, חגים וזמנים שונים כ״גSermons Unto My People, Chanuka, Purim, and Special Shabbatot 23
א׳כג. כהלכות הפסח
לשבת הגדול
לשבת הגדול
1
ב׳"זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחרב על כל ישראל חקים ומשפטים. הנה אנכי שלח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ד' הגדול והנורא" (הפטרת היום, מלאכי ג, כב-כג).
2
ג׳"חכם מה הוא אומר, מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ד' אלקינו אתכם? ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח, אין מפטירים אחר הפסח אפיקומן" (הגדה של פסח).
3
ד׳נס גדול.
4
ה׳מדוע נקרא השבת הזה שבת הגדול? על זה אנו מוצאים תשובה בשולחן ערוך או"ח (סימן ת"ל) "שבת שלפני הפסח קורים אותו שבת הגדול, מפני הנס שנעשה בו שלקחו כל אחד שה בעשור לחודש, ואותה שנה היה י' בחודש בשבת". אולם לכאורה אין בזה עוד טעם על מה שנקרא גדול, וכי יש נס גדול ונס קטן, ומדוע אינם קוראים כל הימים שקרו בהם נסים בשם גדולים?
5
ו׳אכן השם הזה מביע באמת את התוכן העיקרי של נס יציאת מצרים, ושבת הגדול הוא לא רק הקדמה לחג הפסח, אך הוא יסוד היסודות של החג הנ"ל.
6
ז׳כי מתי יצאו בני ישראל מארץ מצרים? תאמרו: בחמשה עשר בניסן, אבל סלחו לי, רבותי, אם אומר לכם, שתשובתכם זו אינה מספקת כלל וכלל, כי "איזהו חכם הרואה את הנולד", בט"ו בניסן אנו רואים את המסובב, אבל הסיבה כולה כבר באה בי' בניסן, באותו היום שקיימו את המצוה של "ויקחו איש שה לבית אבות" וכו'.
7
ח׳כי כדברי חכז"ל "אין לך כל אומה ואומה שלוקה, שאין אלהיה לוקה עמה" (תנא דבי אליהו זוטא פט"ז), ולקוי האומה זהו דבר מסובב מלקוי אלהיה של האומה, וערכו של המסובב קל בהרבה לעומת ערכה של הסיבה.
8
ט׳ואם בט"ו בניסן נלקה האומה של מצרים, הנה בי' בניסן נלקה אלהיה של האומה.
9
י׳ולא לחנם אנו מתחילים כבר בשבת הגדול את ה"עבדים היינו ויוציאנו ד' אלקינו", כי היציאה העיקרית כבר היתה היום.
10
י״אואנו קוראים אותו שבת הגדול, מפני שהוא גדול עוד יותר בערכו מחג הפסח, כי, כאמור, ערכה של הסיבה גדול הרבה יותר מהמסובב.
11
י״בשבת הגדול ואליהו הנביא.
12
י״גואם תשאלו, מדוע במצרים, שהיינו שקועים שם במ"ט שערי טומאה, לא ישבנו רק איזו מאות שנים, בבבל, שהוגלינו שם בשביל עבירות חמורות כעבודה זרה, גלוי עריות ושפיכת דמים, לא ישבנו רק ע' שנים, ובגלות האחרונה הזו הננו יושבים זה כאלפים שנה, ועדיין אין אנו רואים כלל את קץ הפלאות?
13
י״דהנה התשובה פשוטה, כי כל זה בא לנו באשר שכחנו, כי שבת הגדול הוא לפני הפסח, והסיבה צריכה להיות קודם המסובב.
14
ט״ובמצרים שחטו מקודם את העבודה זרה שלהם, ולא ארכו הימים, רק ארבעה ימים, ותיכף באה הגאולה. בבבל גם כן היה להם מעין שבת הגדול, בזה ששחטו את היצרא דעבודה זרה, כדברי חז"ל, ועכשיו אנו רוצים בפסח לפני שבת הגדול, וזה לא יתכן כלל וכלל.
15
ט״זוזהו שאמרנו היום בהפטרה "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ד' הגדול והנורא", אליהו הנביא זהו השבת הגדול של זמננו.
16
י״זהננו מחכים זה כאלפים שנה על המשיח הגדול, ואנו אומרים מדי יום ביומו "ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא", ועדיין לא נראו כלל וכלל עקבותיו, ואף לא את עקבות החמור שהוא רוכב עליו, ובמי האשם אם בהמשיח או בהחמור שלו המשרך את דרכו? ברם הדבר, כי לא בהם האשם, אך בנו ששכחנו כי אליהו הנביא צריך לבוא קודם המשיח, הראשון הוא הסיבה והשני רק המסובב.
17
י״חהנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וכו', זהו אליהו הקנא ונוקם קנאת ד' צבאות, "פינחס זהו אליהו" השופך את חמתו על כל הבעלים והאלילים השונים, על כל נביאי השקר וקוסמי הכזב, זהו אליהו שאינו מבין כלל איך יתכן להיות פוסח על שתי הסעיפים ולהגיד בבת אחת "הן ולאו ורפיא בידיה" והוא שואל תמיד "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים אם ד' הוא האלקים לכו אחריו, ואם הבעל הוא האלקים לכו אחריו".
18
י״טולנו, לנו חסר הטפוס הזה, הטפוס של אליהו הנביא, אין לנו מחסור במשיחים שצצו בכל גלותנו כצמח השדה, אבל כל אלה באו אצלנו בלי אליהו הנביא שיסלול את הדרך לפניהם. והנביא קורא אלינו בשם ד' "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ד' הגדול והנורא".
19
כ׳בקיצור, ההפטרה הזו אומרת לנו, כי שבת הגדול הוא לפני הפסח, כשם שאליהו הנביא הוא לפני המשיח.
20
כ״אשלך אי אתה רואה.
21
כ״באמנם לאו בכל יומא מתרחש ניסא, ובכלל אין סומכים על הנס, בשבת הגדול קרה נס גדול שלקחנו לשחיטה את אלהי מצרים ושחטנום אחרי כך לעיניהם ממש. ואמנם השי"ת מבטיח לנו "כימי צאתך ממצרים אראך נפלאות" ועוד יבוא היום, שיעקרו כל הגלולים מן הארץ והאלילים כרת יכרתון, אכן אין הדבר הזה בידנו לעשות זאת תיכף ומיד, בכל זאת גם עכשיו אין אנו בן חורין להפטר לגמרי מהמצוה של ביעור עבודה זרה, ואם לא העבודה זרה של אחרים הנה לכל הפחות את העבודה זרה שלנו.
22
כ״ג"ולא יראה לך חמץ, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים", אם אין יד ישראל תקיפה ועלינו לראות בחמץ של אחרים, בעבודה זרה של הגויים על כל צעד וצעד ועל כל שעל ושעל בכל מקום שאנו פונים ולחשות מפני הסכנה, הנה עכ"פ שלך אי אתה רואה, את העבודה זרה שבביתך וברשותך אל תראה, את זה הרי בידך הוא לבער ולבטל כעפרא דארעא.
23
כ״דואמנם רק "אור לארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר", אבל כבר בשבת הגדול צריכים אנו לזרז את עצמנו במלוי מטרת הבדיקה על ידי - הלכות פסח.
24
כ״הכי בהלכות פסח אנו יכולים למצוא בטול לכל ההשפעות הזרות שהוכנסו במחננו פנימה - בית ישראל במתכוון ושלא במתכוון.
25
כ״וחכם מה הוא אומר.
26
כ״ז[הדברים הבאים בזה כבר נכנסו במאמרי "דרכה של תורה" אך כאן עיקר מקומם.]
27
כ״ח"חכם מה הוא אומר, מה העדות והחוקים והמשפטים" וכו'.
28
כ״טהנה ידועה היא המימרא דאמרי אינשי, כי לכן רגילים המה המדפיסים להדפיס בכל שנה הגדות חדשות, מפני שכל שנה ושנה מביאה לעולם חכמים חדשים, שמבטלים את החכמים הקודמים להם כקליפת השום.
29
ל׳ואמנם במימרא זו יש הרבה יותר מהלצה גרידתא, ובאמת דור דור וחכמיו וביחד עם דור הולך תלך גם חכמת חכמיו עמו. אכן הצד השוה של כל החכמים, או יותר נכון, המתחכמים שלנו הבאים אלינו בשאלות של "חכם ההגדה", שלכולם התורה משמשת בידם כחומר ביד היוצר, שהמה רואים בה רק מהרהורי לבם, מפתים וגם מאנסים אותה, שתאמר רוצה אני לחזות לבם ונפשם הם, וכאשר על פי רוב מושפעים החכמים האלה מחכמת הגויים וביחוד מחכמת יון ורומי, כידוע, ממילא מכניסים החכמים האלה רק כלאים בכרם בית ישראל, וכשם שהיונים והרומאים גופא כבשו בחרבם ובקשתם את ציון וירושלים, כך רוצים אלה מבני ישראל המושפעים מרוחם הם לכבוש את תורת ציון וירושלים.
30
ל״אאבל ראו זה פלא, שכל החכמים שקמו אצלנו בטענות ומענות רבות על העדות החוקים והמשפטים, אם כי כל אחד הוא חכם בעיניו כשלמה המלך בשעתו, וכל אחד מהם יודע את השבע חכמות והשבעים לשונות, אבל ידיעה אחת חסרה להם - הידיעה של כהלכות הפסח.
31
ל״בכי בהלכות הפסח יש תשובה מספקת לכל שאלותיהם מדור דור.
32
ל״גבדורו של פילון היהודי.
33
ל״דנתחיל נא מהחכמים היותר ראשונים בישראל, אלה שחיו עוד בזמן שבית המקדש היה קיים, כוונתי לדורו של פילון היהודי או ידידיה האלכסנדרוני. הוא היה תלמיד מובהק לאפלטון היוני, עד שהיו אומרים עליו בזמנו, שהדבר מוטל בספק, אם פילון היהודי מדבר בשפתו של אפלטון, או אפלטון מדבר בשפתו של פילון, ובהיות שלמד את התורה לא ממקורה, אך מהכלי שני, מתרגום היוני, תרגום השבעים, התחיל לזווג זיווגים, לזווג את התורה עם החכמה היונית, או יותר נכון, לזווג את משה רבנו, עם - להבדיל - אפלטון.
34
ל״ההשיטה שלהם, של אפלטון ופילון נקראת בלשונם שיטת האידיאה, המבטלת את החומריות בתכלית הביטול, ולפיכך הוקשה להם מאד, איך אפשר שהבורא יתברך שמו, שאינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף, יטפל את עצמו בבריאת עולם המוחשים, עולם החומר הגס והעכור הזה? או, בדברים אחרים, איך יתכן שהרוח ישפיע על החומר, הלא המה תרתי דסתרי, שני הפכים? ומתוך כך באו לשיטת ההשתלשלות, זאת אומרת, שלא בפעם אחת ברא השי"ת את עולמו, אך מהסיבה הראשונה נשתלשלה סיבה שניה, ומהשניה שלישית, וכן להלן וכן להלן, וכל מה שנתרחקו המסובבים מהסיבה הראשונה, כן הלכו הלוך והתעבו, עד שלבסוף בא החומר הגס. ופילון היהודי גייר את השיטה והכניסה תחת כנפי היהדות והוא אומר, כי על זה מרמזים לנו שלשת השמות של השי"ת שהוא ד' אלקים ואדני". ד' שם הויה - הוא העצם הנצחי אשר מציאותו הוא בטבעו, והוא ברא את העולם על ידי כוחות שכליים נאצלים ממנו, הכח הראשון, הוא השכל הפועל, אשר על ידו ברא השי"ת את עולמו, והשם השני הוא המושל בעולם ועל ידו ינהג השי"ת את ברואיו, ועל זה רמזה התורה בכנוי אדנות.
35
ל״וועל השאלה, אחרי שבהשי"ת אין שינוי ואיך אפשר שעל ידו ישתלשל עולם המוחשים, כי הרי בזה גופא נעשה שינוי בכוחו, ובכלל איך יתכן שעל ידו נברא העולם הנופל בגדר ההפסד והכליון, אחרי שלא יתכנו בו לאות וקצב? ועל זה באה התשובה מחומר קדמון, כלומר כי קודם לבריאת עולם, היה חומר קדמון נעדר הסדר והצורה ועל ידי הלוגוס קבל החומר צורה באופן שהשי"ת אינו מטפל באמת רק בהרוח לבד.
36
ל״זוכשאמרה התורה "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", היתה כוונת התורה, לפי דעתו, על שמים רוחניים וארץ רוחנית, זאת אומרת, אור שכלי, הכנסת הצורה בחומר נעדר הצורה, כי כל מה שאנו רואים בעולם המוחשים אינם לפי דעתו, אלא דמות דיוקנם של הציורים השכליים, כי לפי דעת אפלטון העיקר בכל נמצא הוא הציור השכלי - אידיאון - שלו ורק הציור השכלי הוא על צד האמת, בעוד שמציאות המוחשים הוא רק דמיון כוזב.
37
ל״חמנקודת השקפה זו היו להם לפילון היהודי וסיעתו מוקשים לא רק החוקים שבתורה, אך גם העדות והמשפטים נעשו להם לבלתי מובנים לגמרי. כי היתכן שהתורה האלקית תספר ספורים על דבר בני אדם בשר ודם ממש ותטפל במשפטים שבין אדם לחברו? שעל כן הוכרחו להוציא מידי פשוטם לא רק את החוקים, אך גם את העדות והמשפטים, ונעשה להם אברהם ושרה למשל על חומר וצורה, וענין שרה והגר שפחתה הוא רמז לחכמה עליונה ושאר החכמות הטבעיות והלמודיות, הפילוסופיה היא גברת כל החכמות ושאר החכמות הן טפילות לה ונחשבות אצלה לשפחות. הארבע אמהות רומזות להארבע יסודות של העולם השפל, וכשהכתוב מספר למשל ויצא יעקב - וכו' - ויפגע במקום ההוא, כי בא השמש, הנה השמש היא השגה השכלית השכל הנבדל, המקום - עצמות האלקית, ויעקב - השכל הנקנה, והתורה מורה לנו בזה, כי כאשר תבוא השמש, חכמת אנוש תאבד ובינתו תסתתר ויצא גם יעקב, כי יתיאש האדם מהשכל הנקנה, אז יפגע במקום ויראה את האלקים, כדומה וכדומה דרשו דרשות של דופי בספורי התורה, מקורי העדות.
38
ל״טוגם במשפטי ד' אמת לא היו יכולים, כמובן, לפי דרכם הם למצוא בזה אמת כפשוטם והוכרחו גם בזה לעייל פילא בקופא דמחטא. ואם אמרה התורה, למשל, וקצות את כפה, יצא להם מזה הדרש, כי באדם ינצו תמיד שני יצרים, יצר השכלי ויצר החומרי, הראשון שואף אל על, אל עולם השכלים, והשני יורד מטה אל עולם השפל והתענוג החומרי, ורמז הכתוב במצות וקצות את כפה, כי תמיד ירגיז אדם המעלה את היצר טוב על היצר הרע, ויעלים עיניו מהבלי העולם הזה, כי אם בהשגה שכלית יהיה חפצו יומם ולילה.
39
מ׳ואמנם פילון בעצמו, הענק שבחבורה, הזהיר בכל זאת על קיום המצוות בפועל ממש, אבל בני סיעתו לא היו יכולים להבין, איך אפשר לאחוז את החבל בתרי ראשין, והשליכו את המצוות אחרי גוון ובתמהון שאלו מה העדות החוקים והמשפטים אשר צוה ד' אלקינו אתכם, אם הכל באו רק למשל, למה לנו לקיימן בפועל ממש?
40
מ״אוהתשובה על שאלתם זו היא קצרה למאד, תשובה של שתי מלים: כהלכות הפסח.
41
מ״במהלכות הפסח תוכלו לראות, שמעיקרא דדינא פרכא, כי, כאמור, יסוד היסודות שלהם היא שיטת האידיאה, שעל פיה הרוח והחומר המה שני עולמות מיוחדים, תרתי דסתרי, אבל באמת כבר הראו רבים, כי הרוח והחומר תאומים הם ובא אחד ומשלים לחברו, ואם כי לא ראי זה כראי זה, אבל הצד השוה שבהם, שהאחד משפיע על חברו, ואם ירעב האדם ללחם הנה לא רק גופו אך גם רוחו יחלש, הרי יש לך השפעות הרוח על החומר, ולהיפך אנו רואים שתענוגי החכמה משפיעים גם על הגוף להחלימו ולהבריאו, זהו השפעת הרוח על החומר, ועל כל פנים יש השפעת גומלין ביניהם.
42
מ״גוזהו בולט ביותר בההלכות הפסח.
43
מ״דפסח הוא אחד הקרבנות, אבל יש לו גם הלכות מקוריות המיוחדות רק לו. למשל, ההלכה שמחשבת שלא לאוכליו פוסלת בו, מה שאין כן בהקרבנות האחרים (פסחים סא, א). בכל הקרבנות אם נשתייר כזית בשר או כזית חלב זורק את הדם, ובפסח דוקא אם נשתייר כזית בשר זורק את הדם משום דעיקרו לאכילה קאי. הרי שערכה של אכילת אדם עוד גדול יותר מערכה של אכילת גבוה.
44
מ״הוהפרט הזה לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על כלל היהדות, כי כל עיקרה נוסדה על ההשקפה הזו, שאחדות שוררת בין אכילת אדם ובין אכילת גבוה, ובחנם הם מבקשים להפריד בין הדבקים.
45
מ״וועל כן אנו מאמינים בני מאמינים בחדוש העולם ממש, בבריאת יש מאין בלי שום מתווך של חומר היולי, בבריאת החומר והצורה יחד, וד' הוא האלקים, וגם כי ד' הוא אדני, ולא לחנם אנו נוהגים ש"לא כשהוא נכתב הוא נקרא, נכתב בהוי"ה ונקרא אדני", ללמדנו שאין כאן חוט המשולש כדעת פילון, אך ד' אחד ושמו אחד.
46
מ״זבדורו של הרמב"ם.
47
מ״חדור דור וחכמיו, ואחרי עבור אלף שנה מימות פילון היהודי ובית מדרשו, אנו רואים כי במקום חכמת אפלטון שעליה בנה פילון היהודי את שיטתו, באה חכמת אריסטו.
48
מ״טבימי הרמב"ם ז"ל היה הדבר, נתרבו אז הנבוכים שרובם היו תלמידי אריסטו, ובשבילם הוכרח הרמב"ם לכתוב את ספרו "מורה נבוכים", שהטיל רעש גדול גם בדורו וגם בדורות הבאים אחריו.
49
נ׳"מורה נבוכים" הוא פירוש היהדות בשיטת אריסטו, ואמנם לא כאן המקום לבאר את שיטתו אף בקצרה, ונסתפק בזה, לאמר, כי כשם שהתחבטו תלמידי אפלטון בשאלת החומר והרוח, כך התחבטו תלמידי אריסטו בשאלת המחשבה והמעשה, או, במלים אחרות, בשאלת השכל והרגש.
50
נ״אמשיטת אפלטון יוצא שלטון הרוח - האידיאה - בעולם ומשיטת אריסטו יוצא שלטון השכל בעולם. לפי דבריו, השכל הוא המושל היחידי, שהכל משועבדים לו וגם הרוח בכלל.
51
נ״בכי על כן אנו מוצאים בתקופה ההיא הלכות קבועות בסגנון כזה: "לא יוכל לעבוד את העלות ההתחלה ותחילת התחלות - המצוי הראשון - אלא נביא הדור בטבעו או הפילוסוף המובהק במה שקנהו מן החכמה, וזולתם עובדים לאל נכר" (רבנו בחיי הדיין בספרו "חובת הלבבות" בשם הפילוסוף).
52
נ״גאו את המשל והנמשל הזה "המלך הוא בהיכלו ואנשיו... מהם מי שאחוריו אל בית המלך, ומהם מי שרוצה ללכת אל בית המלך"... והנמשל הוא "אשר הם מחוץ למדינה הם כל איש מבני אדם, שאין לו אמונה ודת... ואשר הם במדינה אלא שאחוריהם אל בית המלך, הם בעלי אמונה ועיון, אלא שעלה בידם דעות בלתי אמתיות... והרוצים לבוא בית המלך ולהכנס אצלו, אלא שלא ראו בית המלך כלל, המה המין אנשי התורה... והמגיעים אל הבית ההולכים סביבו הם התלמודיים אשר... כבר נכנסו לפרוזדור, אבל מי שהגיע לדעת מופת כל מה שנמצא עליו מופת, כבר הגיע עם המלך בתוך הבית" (מו"נ ח"ג פ' נ"א).
53
נ״דואמנם מפרשי המורה נבוכים כשהגיעו לפרק הזה עמדו משתוממים וכתבו "רבים אמרו, כי זה הפרק לא כתבו הרב, ואם כתבו צריך גניזה, ויותר ראוי לו לשרפה, כי איך אומר שהפילוסופים העוסקים בטבעיות ואלקיות, יש להם מדרגה יותר גדולה מהעוסקים בתורה" ובשביל זה הוציאו את הדברים מידי פשוטם, ובודאי הצדק אתם. אבל על כל פנים הנבוכים שמזמנו של הרמב"ם הביטו מגבוה לא רק על ההמון "העמי הארץ העוסקים במצוות", אך גם על התלמודיים, על כל אלה העוסקים בהויות דאביי ורבא, ולא בהויות אריסטו ומפרשיו.
54
נ״הוכמובן, שגם אלה שאלו את השאלה הנ"ל "מה העדות והחוקים והמשפטים" וכו', כי המה בודאי כבר חשבו את עצמם לחכמים כאלה "שכבר הגיעו לדעת מופת כל מה שנמצא עליו מופת" וכבר הגיעו "עם המלך בתוך הבית", בעוד שלפי דבריהם כל העדות והחוקים והמשפטים מסוגלים רק להביא את האדם לידי מדרגה של בני אדם "הרוצים לבוא בית המלך, אלא שלא ראו בית המלך כלל"?
55
נ״וואף על זה באה התשובה "אף אתה אמור לו כהלכות הפסח".
56
נ״זמהלכות הפסח יוכלו לראות, כי מעיקרא דדינא פרכא, ובאמת אין להשכל השלטון על האמונה, אך להיפך, ואם חביב לפני השי"ת העיון והמחשבה אודות "עלת העלות ותחילת ההתחלות", הנה עוד יותר חביבה לפניו שמירת חוקיו, משפטיו ועדותיו, ומי שמאמין במופתיו של משה רבנו הוא יותר חשוב מזה שמאמין במופתי אריסטו. ויפה המליץ הבעש"ט ז"ל את המאמר "אותי עזבו ותורתי שמרו הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו", כי השי"ת אומר מוטב שיעזבו את החקירות על דבר אותי, שאינן לא מעלות ולא מורידות וישמרו את תורתי המצוות המעשיות.
57
נ״חואמנם יש בזה הלכה פסוקה בהלכות פסח.
58
נ״טאנו יודעים כי "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ מן הפסח" (זבחים ב, א), ובכן הרי הקפידה התורה בפסח לא רק על המעשה, אך גם על המחשבה, ובכל זאת הרי שנינו משנה מפורשת "לשם ששה דברים הזבח נזבח, לשם זבח, לשם זובח לשם השם, לשם אשים לשם ריח לשם נחוח - וכו' - אמר ר' יוסי, אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו כשר, שהוא תנאי בית דין". וכוונתו כפירוש הגמ' (שם ב, ב) "אתנו בית דין דלא לימא לשמו, דלמא אתי למימר שלא לשמו", הרי שאף בפסח שמחשבת שלא לשמו פוסלת בו, בכל זאת סתמא כשר, ולא עוד אלא שמוטב לכתחילה יותר שיעשה את העבודה בסתמא מלומר בפירוש לשמו, כי "דלמא אתי למימר שלא לשמו".
59
ס׳ובכן אומר בעל ההגדה לכל החבורה של הנבוכים משיטת אריסטו, אל תדברו גבוה גבוה על עצמכם ואל תבטלו בהבל פיכם את כל המון עמי הארץ העוסקים במצוות והתלמידי חכמים העוסקים בתורה, כי עליכם לדעת שגם אלה שלא הגיע להם מופת על כל מה שיש עליו מופת, אם כי אינם כל כך בעלי עיון ומחשבה אבל אצלם סתמא לשמן קאי, והשי"ת אינו חפץ כלל שיכריזו בקולי קולות על הששה דברים שהזבח נזבח, אך אדרבא "אתנו בית דין דלא לימא לשמו דלמא אתי למימר שלא לשמו".
60
ס״אואמנם הנסיון הראה למדי את צדקת תקנת בית דין זו, כי כל אלה הנבוכים שצעקו בקולי קולות לשם השם, לשם השם, כשבאה אחרי כך גזרת השמד לא עמדו בנסיון, וכשם שצעקו מקודם לשמן, כך צעקו אחר כך שלא לשמן, תחלתם מאונס וסופם ברצון, ולעומתם אלה התמימים, הסתם יהודים, בני ההמון העוסקים במצוות, שסברו שסתמא לשמן קאי, המה אלה "החסידים, הישרים והתמימים שמסרו את נפשם על קדושת השם וקדשו את השם ברבים לעיני כל הגויים".
61
ס״בתקופת ה"השכלה".
62
ס״גחכם מה הוא אומר... וחדשים לבקרים נדפסות הגדות חדשות ומשתא לשתא חכמים חדשים צצים כעשב השדה. ואחרי עבור איזו מאות שנים מתקופת הנבוכים שבימי הרמב"ם, הננו רואים כבר תקופה חדשה בישראל, זו היא תקופת ההשכלה הברלינית וה"חכם" שבאגדה כבר מלובש באצטלא של "משכיל".
63
ס״דאז כבר איננו רואים לא שלטון הרוח של אפלטון ולא שלטון השכל של אריסטו, ששניהם כבר באו לידי משבר ואת מקומם ירשה תנועת החרות בעולם, חירות מכל האמונות הישנות ומכל הגבולים והמצרים המלאכותיים שהציבו להם בני אדם. אז בא הרעיון הקוסמופוליטי בעולם, וכשהגיע הרעיון הזה גם לרחוב היהודים, צהלו לקראתו ביותר המשכילים בראותם בו את המשיח המקווה.
64
ס״הלא נאריך בזה, כי הדברים גלויים וידועים לכל, וגם תוצאות הדבר לא נעלמו מכם. ה"משכילים" הביאו לקרבן עבור הרעיון הנ"ל את ציון וירושלים שמחקו מעל הסדור ומעל הלב גם יחד, ויש שהחליפו את יום השבת על יום הראשון, ומתחו קו על כמה וכמה מצוות התורה שלפי דעתם כבר עבר זמנן. ולא נתקררה דעתם עד שהמציאו "תעודה" מיוחדה לעם ישראל, התעודה להעבר ולהבטל מן העולם, כי תעודתנו היא לפי דבריהם להרחיב את הרעיון הקוסמופוליטי בעולם, וכיון שזה כבר נתמלא במדה ידועה, שוב אפשר לנו לרדת מעל הבמה ולשבק חיים לכל חי.
65
ס״וושוב נשמעה השאלה מפי ה"חכמים" האלה "מה העדות והחוקים והמשפטים" ובהדגשה יתירה על העדות, כי כל מעינם הרי היא בהחששא של "למה יאמרו הגויים", ואם חוקים ומשפטים הרי יש גם להגויים, אבל עדות, שכל עיקרם לא באו אלא כדי להעיד שבחר בנו ד' מכל העמים, הרי ממש בושה וחרפה היא בזמן שכבר יש "השכלה ברלינית" בעולם.
66
ס״זוגם לאלו באה התשובה של "כהלכות הפסח", זאת אומרת, אמנם הכל ידוע לכם, וכל רז לא אניס מכם, משכילים נכבדים, הנכם לומדים מובהקים בכל השבע חכמות ושבעים לשונות, אבל, דא עקא, שאת הלכות הפסח לא למדתם, ואינכם יודעים, כי התנאי הראשי בקרבן פסח הוא "שה לבית אבות", וכל בן נכר לא יאכל בו, ולא מצד שנאה חלילה להבן נכר, כי מי כהיהדות שהיא מתפללת וגם מקרבת קרבנות בעד כל השבעים אומות ושבעים לשונות, אך מה נוכל לעשות, אם להבן נכר אין אותו "חוש הטעם" שיש לנו.
67
ס״חאמנם את הרעיון הקוסמופוליטי הכריזה היהדות זה יותר מאלפים שנה, בפתגמה "הן אב אחד לכולנו אל אחד בראנו", אבל מאידך גיסא נאמר על אלקי ישראל "אף חובב עמים", זאת אומרת, שתמיד יהיו עמים נבדלים ואף באחרית הימים ש"לא ישא גוי אל גוי חרב", אבל סוף סוף יהיו גם אז גויים מיוחדים, ואם כי בודאי יש "תעודה" לנו, אבל גם כשתעודתנו תצא מן הכח אל הפועל לא נחדל להתקיים, אלא שאז "נכון יהיה הר בית ד' בראש ההרים". ובכן זכרו היטב את ההלכה הפסוקה בהלכות פסח "לבית אבות" ואל תזלזלו בבית אב שלכם, בבית ישראל, לעשותו לחומה פרוצה.
68
ס״טבתקופתנו אנו.
69
ע׳ובתקופתנו אנו מה אנו רואים? הקוסמופוליטים שבנו כבר הלכו מאתנו לגמרי, ה"תעודה" הגדולה הביאה לנו מתבוללים קטנים, קטני הנפש ופעוטי הרוח, וכל אלה הגרמנים הצרפתים והפולנים וכו' בני דת משה עזבו גם את הדת לאט לאט. אכן כלל גדול הוא כי כל שיטה קצונית מולידה שיטה קצונית שכנגדה, ובמקום הקוסמופוליטיזם הנפרז באה הלאומיות הנפרזה, שאינה רואה ביהדות רק לאומיות גרידתא, ואלקי ישראל הגדול מאד מן העולם ועד העולם נצטמצם אצלם רק בהד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה, וגם המה שואלים בתמיהה רבתי "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ד' אלקינו אתכם", ובהדגשה יתירה על החוקים. עוד אפשר להם להבין את העדות שלדעתם באים כדי לחזק את רגש הלאומיות ואת המשפטים שבין אדם לחברו, אבל את החוקים שבין אדם למקום למה הם באים?
70
ע״אוגם להם מכוונת התשובה של "ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח".
71
ע״בכהלכות הפסח ששם נאמרו גם כן הדברים האלה "וכי יגור אתך גר ועשה פסח לד'... והיה כאזרח הארץ", זאת אומרת, שגם הגר שלא היתה הורתו ולידתו בקדושה ואיננו בן ה"אבות" שלנו, אם הוא מקיים את מצוות ד' הרי הוא כאזרח הארץ, ושמע מינה, שלאו הלאומיות לבד היא יסוד היהדות. ויפה דרשו חז"ל על הכתוב וכל בן נכר לא יאכל בו, שהכוונה על מי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים (מכילתא מובא ברש"י) אף על פי שהורתו ולידתו בקדושה, כי "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה".
72
ע״גבקיצור, בכהלכות הפסח יש תשובה מספקת לכל השיטות הטועות והמטעות ביהדות, שכולן הנה באמת ילידי חוץ ויש בהן אבק של עבודה זרה.
73
ע״דאפיקומן.
74
ע״ה"כהלכות הפסח אין מפטירים אחר הפסח אפיקומן", ובפירוש הדברים האלה אנו מוצאים מחלוקת של אמוראים "רב אמר, שלא יעקרו מחבורה לחבורה ור' יוחנן אמר, כגון תמרים קליות ואגוזים" (פסחים קיט, ב), ואלו ואלו דברי אלקים חיים המה. כי כל החכמים והנבונים האלה ומתבקשים בטובם שלא יאכלו אחר הפסח מיני מתיקה כמו תמרים, קליות אגוזים וכדומה, זאת אומרת, שאנו מוחלים להם את הכבוד הגדול למתק את היהדות במיני מתיקה שלהם.
75
ע״ו"השכלת יון - אומר ר' יהודה הלוי - אין לה פרי כי אם פרחים", וחניכי יון שלנו מכל המינים הנה זה דרכם כסל למו לכסות את היהדות בפרחים שאולים מן הגויים. אכן היהדות אומרת להם, שקיל טובתכם ושדי אחיזרי", היהדות איננה ערומה שתצטרך להתכסות בפרחים זרים הנובלים חיש מהר, היהדות מתוקה לכל חיך טועם גם בלי המיני מתיקה שלכם, שהמה רק בבחינת כל יתר כנטול דמי.
76
ע״זוהעיקר עליהם לדעת מאזהרה החמורה "שלא יעקרו מחבורה לחבורה", שכל אלה המתחכמים עברו על זה לבסוף. החכמים מאלכסנדריה של מצרים הרי ידוע שלבסוף עקרו מחבורת היהדות והלכו אחרי החבורה של "אותו האיש", ומהנבוכים שבימי הרמב"ם הלא גם כן הרבה מהם נמשכו אחרי החבורה הנ"ל אם כי לא ברצון אך מאונס, מיראת האינקוויזיציה, אבל יש שתחילתו באונס וסופו ברצון, וסופה של החבורה מבעלי ה"תעודה" הלא ידוע גם כן למדי.
77
ע״חוכל אלה שכחו את ההלכה הפסוקה כי "אין מפטירים אחר הפסח אפיקומן".
78
ע״טישראל - כי שרית עם אלקים.
79
פ׳הארכנו אולי מעט יותר מדאי על דבר הבעור חמץ שלנו, על בטול אבק עבודה זרה שהודבק בנו גופא, שכל זה אפשר לנו ללמוד מהלכות הפסח, וזה בידנו וברשותנו לעשות גם עכשיו.
80
פ״אאבל היהדות איננה מסתפקת בזה לבד, והיא מקוה לאותו היום הגדול והנורא, שבו תוכל לבער גם כן את החמץ של אחרים, שבו תוכל לבטל גם כן את העבודה זרה שלהם, היא מחכה לפסח שני, פסח לעתיד.
81
פ״באנו מוצאים במדרש "בשעה שאמר הקב"ה למשה לשחוט את הפסח, אמר לו משה, רבון העולמים, איך אני יכול לשוחטו, אי אתה יודע שהצאן אלהיהם של מצרים? אמר לו הקב"ה, חייך, שאין אתה יוצא מכאן עד שנשחוט אלקי מצרים לעיניהם".
82
פ״גזאת אומרת, שבעוד שכל האומות עוסקות בשחיטת בני אדם במלחמתם זו עם זו, הנה אנחנו עוסקים בשחיטת אלילים. שחיטת בן אדם הוא אכזריות נוראה שאין לה כפרה, ו"שופך דם האדם באדם דמו ישפך", אכן שחיטת אליל איננה אכזריות, כי אליל שאפשר לשוחטו כי לא היה מעולם בגדר חי.
83
פ״דמצרים וישראל, הראשונים שחטו את הילדים שלנו, ואנו שחטנו את הכבשים - האלילים שלהם, ומי נצח את מי? הם ספו תמו ואנחנו חיים וקיימים עד היום הזה.
84
פ״הוהמלחמה הזו שלוחמת היהדות עם כל האלילים השונים נמשכת עד היום הזה ותמיד נגמרת בהצלחה על צדנו.
85
פ״ונבוכדנאצר ונבוזראדן מחד גיסא וישראל מאידך גיסא, הראשונים שחטו ברעש ובהמולה גדולה את בני ציון היקרים המסולאים מפז ואנו שחטנו בהשקט ובצנעה את אלהיהם, המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד.
86
פ״זוכן אפשר לפרוט הלאה, רומי וירושלים וכדומה, אך האם כרוכלא נחשוב וניזל.
87
פ״חבקיצור, הננו אומרים לכל האומות והלשונות שידיהן דמים מלאו, דמי ישראל: להוי ידוע לכן, כי אנחנו לא נמוד לכן מדה כנגד מדה, אבל ננקום באלהיכם בנקמה מרה וקשה, והנפילה שלכן כבר בטוחה היא כי הא בהא תליא "אין לך כל אומה ואומה שלוקה, שאין אלהיה לוקה עמה תחלה".
88
פ״טדעו, כי השם שלנו הוא ישראל האומר "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל", ולכאורה אין בהשם הזה רק הדבר הראשון "ישראל" אבל הדבר השני ה"עם אנשים" הלא חסר בו?
89
צ׳אך זו היא הנותנת, כי לא נגענו לרעה באנשים ולא נגע בהם גם לעתיד, אבל את המוטל עלינו נעשה, את המלחמה עם האלילים ננהל עד רדתן לגמרי, ומזה יבא ממילא ה"ועם אנשים ותוכל".
90
צ״אזהו תפקידו של אליהו הנביא שלנו שיבוא לפני בוא יום ד' הגדול והנורא שאז "ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד".
91
צ״ב"הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ד' הגדול והנורא"...
92