דרשות אל עמי, חגים וזמנים שונים כ״דSermons Unto My People, Chanuka, Purim, and Special Shabbatot 24
א׳כד. מסירת הגוף ומסירת הנפש
פרשת צו
פרשת צו
1
ב׳"הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ד' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (הפטרת היום סוף מלאכי).
2
ג׳"וידבר ד' אל משה לאמר, צו את אהרן ואת בניו לאמר, זאת תורת העלה, הא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו... ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים... והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה... וערך עליה העלה והקטיר עליה חלבי השלמים, אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, א-ו).
3
ד׳חגו של אליהו הנביא.
4
ה׳חג הפסח הוא חגו של אליהו הנביא ביחוד, כשנשב אי"ה בעוד ימים אחדים על הסדר נראה לפנינו כוס של אליהו, הדלת תפתח, ובברכת ברוך הבא יכנס אליהו בכבודו ובעצמו, וישמע את תפלתנו הפולחת כליות ולב "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו, כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו" וכו'. ולא רק חג הפסח, אך גם שבת הגדול, הבא בתור הקדמה להחג, מוקדש לאליהו הנביא ורק בו אנו משיחים בהפטרת היום, ומדוע?
5
ו׳פשוט, מפני שאי אפשר לגאולה שתבוא בלי מסירת נפש מצוינה, בלי התלהבות של קדושה מיוחדה, שאין דוגמתה בכל העולם כולו.
6
ז׳"אין בונים בית המקדש בלילה", ואי אפשר שיבנה בית ישראל כשבוניו אחוזים בחבלי השינה, וגם כשהננו במצב של נים ולא נים תיר ולא תיר, אם לא שיזדעזעו כל הלבבות ברצון אדיר וחזק, אשר לא יחת מפני כל.
7
ח׳ועל כן אנו מעירים בכל ערב פסח את אליהו הנביא, זהו אליהו סמל הקנאות לכבוד ד' ועמו - "פינחס זהו אליהו", שלבבו בוער בקרבו כיקוד אש ואומר "והיה האלהים אשר יענה באש הוא האלהים", זהו אליהו שאינו יודע מפשרות ומותורים, אך מיקוב הדין את ההר, השונא תכלית שנאה את כל אלה ה"לא חמימי ולא קרירי", הפוסחים על שתי הסעיפים, כי רק אז נוכל לזכות לפסח לעתיד, אם אליהו הנביא ישתתף עמנו.
8
ט׳כי רק אש, סמל ההתלהבות והקנאות חסרה לנו לגאולתנו ופדות נפשנו, וכמו אליהו הננו צריכים לומר גם עכשיו "והיה האלהים אשר יענה באש הוא האלהים".
9
י׳ואם לא רב הוא מחנינו, מחנה הנלהבים, ובכל מקום שאנו פונים הננו רואים רק אדישות ושויון נפש, הנה אל יפול לבבנו, הלא אליהו הנביא לא נקבר כדרך כל הארץ, הוא עלה בסערה השמימה, וממנו נלמוד וכן נעשה.
10
י״אגם הוא בשעתו אמר "אני נותרתי נביא לד' לבדי, ונביאי הבעל ארבע מאות וחמשים איש", ובכל זאת היה בטוח "והיה האלקים אשר יענה באש הוא האלקים", ואם רק האש שבקרבנו לא נכבה עדיין, הנה כבר הנצחון בטוח על צדנו, אם רב ואם מעט אנחנו.
11
י״בוכשם שהגאולה הראשונה היתה על ידי מסירות נפש, כמו שאמר משה בעצמו "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלנו", כך תהיה גם הגאולה העתידה על ידי מסירות נפש שתוקדם לה "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ד' הגדול והנורא".
12
י״גאש תמיד תוקד על המזבח.
13
י״דוטבעה ומהותה של המסירות נפש שלנו מתבארת למדי בהפרשה שקראנו היום: "ואש המזבח תוקד בו לא תכבה", וחז"ל מוסיפים על זה: "א"ר פינחס, ואש המזבח תוקד עליו אין כתיב כאן, אלא תוקד בו, האש היתה מתוקד בו, תני בשם ר' נחמיה, קרוב למאה ושש עשרה שנה היתה האש מתוקדת בו, עצו לא נשרף ונחושתו לא נחתך" (מדרש רבה ויקרא ז, ה).
14
ט״וובתורת כהנים הוא אומר על זה "מנין לאש המזבח הפנימי שלא תהא אלא ממזבח החיצון? ת"ל ואש המזבח תוקד בו". ועוד אמרו "כל מקום שנאמר צווי הצווי מיד בשעת מעשה ונוהג לדורות" (מדרש רבה במדבר ז, ו).
15
ט״זואמנם כל המאמרים האלה הולכים אל מקום אחד.
16
י״זכי אמנם, כאמור, כל מקום שנאמר צו הנה היא מצוה לדורות, ומה נעשה אם בחטאינו חרב בית מקדשנו, ואין מזבח ולא אשים, ואיך אפשר לנו לקיים את המצוה של "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", לא תכבה, אבל האש הרי נכבה זה כאלפים שנה?
17
י״חאל תדאגו מאומה, כי והאש תוקד עליו לא כתיב כאן, אלא והאש תוקד בו, בו בהאדם גופא, בקרב הלב פנימה, זהו המזבח הפנימי, שאשו באה מהמזבח החיצון, והוצרכנו אמנם למזבח החיצון רק כדי שיתן אש למזבח הפנימי; הראשון הוא האמצעי והשני - התכלית, והתכלית מתקיימת גם כשאין האמצעי כבר במציאות.
18
י״טובחנם היה כל עמלם של אספסינוס וטיטוס, בכדי טרחו טרחיא להחריב את מזבח החיצון שלנו, אחרי שכבר יש אצלנו המזבח הפנימי במציאות.
19
כ׳הם, צוררי ישראל הנ"ל, השתמשו באש ותמרות עשן כדי לעשות כלה מבית המקדש שלנו, ולא חלו ולא הרגישו, כי אי אפשר לכבות אש על ידי אש, ואיך תכבה האש תמיד של המזבח על ידי אש החולין שלהם?
20
כ״אשלש מדרגות.
21
כ״ב"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" זו היא האהבה הטבעית שיש בכל נפש ישראלית לאלקיה, כמו שמאריך בזה בדברים נלהבים הרב מלאדי ז"ל, שמדמה זאת "לאור הנר שמתנועע תמיד למעלה בטבעו, וכמו שאור האש חפץ בטבע ליפרד מן הפתילה ולידבק בשרשו למעלה ביסוד האש הכללי, כך נשמת האדם חפצה וחשקה בטבעה להפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה, בה' חיי החיים, הגם שתהיה אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי, ולא ישאר ממנה מאומה ממהותה ועצמותה הראשונה, אף על פי כן זה רצונה וחפצה הטבעי" (ע"פ תניא פרק יט), ועל כן "כל טרדות הפרנסות והמחשבות בעניני עולם הזה לא יוכלו לכבות את האהבה, שהיא בחינת אהבה המסותרת, שיש בכל נפש מישראל בטבע מבחינת נפש האלקית שטבעה לעלות וליכלל תמיד למעלה כשלהבת העולה מאליה" (תורה אור כח).
22
כ״גאש תמיד תוקד על המזבח, זהו ממש משל הרב הנ"ל, המשל מפתילה ואש, אכן בקצור נמרץ מאד כראוי ללשון התורה, אבל מאידך גיסא אנו רואים, שמצאה התורה לכפול ולשלש את "אש המזבח תוקד בו" ומדוע?
23
כ״דיען כי על שלשה ענינים מדברת התורה בכאן, על עולה "זאת תורת העולה", על שלמים "והקטיר עליה חלבי השלמים", על הוצאת הדשן "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה" ועל כן נחוץ גם שלוש הדברים של "אש המזבח תוקד בו".
24
כ״הלהראות, כי יש שלש מדרגות בישראל, מדרגת העולה, שכולה כליל לד', זאת אומרת, אלה שמקיימים את ה"והגית בו יומם ולילה" כפשוטם ממש ויושבים רק על התורה ועל העבודה; מדרגת השלמים, אלה שמזווגים את האכילת אדם ואכילת מזבח, תורה ודרך ארץ ביחד, אבל יש גם מדרגת של הוצאת הדשן הנעבדת בבגדים אחרים, בגדי חולין, עבודה שאינה לפי כבודם של בגדי כהונה, אלה היהודים שעושים לכאורה דברים כאלה שאינם לפי כבודה של ממלכת כהנים, אבל הצד השוה שבהם שבכולם יוקדת אש המזבח.
25
כ״וובואו וראו, כי בעולה מקצרת התורה "ואש המזבח תוקד בו". לא כן בשלמים והוצאת הדשן ששם באה אריכות יתירה "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה" - בהוצאת הדשן - ו"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" - בחלבי השלמים - מפני שאת האש של מדרגת העולה הנה הכל רואים ומכירים בחוש, לא כן המדרגות האחרות שלמראית עין כבר נכבה בהם האש לגמרי וביחוד אצל המדרגה האחרונה, מצאה התורה להדגיש את ה"לא תכבה".
26
כ״זממש כמו שמאריך בזה הרב הנ"ל לבאר, כי גם אצל הרשעים שלנו בוערת בלבבם האהבה הטבעית לאלקים, אלא שאצלם היא בבחינת שינה ואינה פועלת פעולתה בהם, כל זמן שעוסקים בדעתם ובינתם בתאות העולם, אך כשבאים לידי נסיון בדבר אמונה, שהיא למעלה מהדעת ונגעה עד הנפש, אז היא נעורה משנתה ופועלת פעולתה בכח ד' המלובש בה בלי שום טעם ודעת ושכל מושג לו".
27
כ״חונוסף על זה, כי אמנם הטעם בזה פשוט למאד, זהו הטעם של "לא תכבה" הנאמר מפי השי"ת בתור גזרה מוחלטה לעולם ועד.
28
כ״טהאנוסים בספרד ובשאר מקומות.
29
ל׳"ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים" - היו ימים שרבים מבני ישראל זנחו על ידי גזירת שמד את אמונת אבותיהם וילכו אחרי ההבל ויהבלו לקבל עליהם אמונה חדשה, אמונת שכניהם על ידי טבילת בשרם במים ובנשיאת צלם על חזיהם, ולמראית עין נדמה, כי כבר פשטו מקרבם את הצלם אלקים שבהם ולבשו צלמים אחרים הבאים ממקור הסטרא אחרא, וגם עליהם אומר הכתוב "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים... והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה", כי גם אצלם לא נכבה באמת השלהבת יה, אלא שעוממה במקצת, ועל ידי רוח מצויה קלה התלקחה שוב ותהי כיקוד אש. ואותם הפושעים הנ"ל כשנתפסו על עבדם את אלקי ישראל בסתר והובלו למשפט האינקויזיציה "הקדושה", קדשו שם את שם שמים ברבים, ונשרפו חיים בקול גדול של "שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד".
30
ל״אזהו שאמר הנביא "כי תעבור במים אתך אני, ונהרות לא ישטפוך, כי תלך במו אש לא תכוה, ולהבה לא תבער בך" וכפירוש הרב האברבנאל, שהיה עד ראיה לתקופת האנוסים שמבאר זאת ולפי דרכו, כי ולפי תורת הנוצרים, הנה מי שמקבל את דתם צריך לטבול את בשרו במים, ולפי אמונת המחמד צריך להטבל דוקא בנהר. אבל יש גם מפלגה אחת אצל הנוצרים, שלפיה צריכים דוקא להניח גחלי אש על הבשר ולקיים מה שנאמר "אש דת למו". ולכולם פונה הנביא באמרו, לשוא כל עמלכם ויגיעכם, צוררי ישראל בכל הזמנים והתקופות דעו לכם, כי "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא", ולא יועילו לכם לגזול נפשות מישראל לא המים, לא הנהר ואף לא הלהבה. "אתך אני", בקרב ישראל פנימה, במסתרי הלב, במעמקי נשמתם לפני ולפנים.
31
ל״בזהו מה שאמרו חז"ל על הכתוב "אדם כי יקריב מכם קרבן לד' מן הבהמה", שבא "להביא בני אדם שדומים לבהמה, מכאן אמרו, מקבלים קרבנות מפושעי ישראל" (חולין ה, א). כי גם פושעי ישראל שלנו הביאו קרבנות לאלפים ולרבבות, ולא קרבנות של בקר וצאן אילים וכבשים, אך קרבנות אדם ממש, "אדם כי יקריב מכם" גופא. בקיצור, על כולם אמרה התורה "לא תכבה" בלשון לאו גמור, "וכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני" ולא יועילו לזה כל התחבולות שבעולם.
32
ל״גריח דורו של שמד.
33
ל״דכי בית המקדש שלנו נחרב אבל המקדש לא נחרב, נשרפו האבנים של המזבח, אבל המזבח בעצמו עדיין קיים, אין עוד קרבנות של אילים וכבשים, אבל הקרבנות בעצמם לא בטלו עד היום הזה.
34
ל״הוהן התורה אומרת לנו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" בית מקדש לא נאמר אלא מקדש, כי את הבית אפשר להם לאספסינוס וטיטוס להחריב ולשרוף, לא כן את המקדש, שכבודו מלא עולם מסופו ועד סופו "גלו לעילם שכינה עמהם גלו לבבל שכינה עמהם". המזבח הישן החזיק רק ל"ב אמה על ל"ב אמה, ואילו המזבח החדש, המזבח של הגלות, לא ימדד מרוב גדלו, כי כל הארצות, ארצות הגולה, הנן מזבח גדול לד' שהננו מקריבים עליו לא פרים ואילים, כבשים ועזים אך את חלבנו ודמנו, והקב"ה מריח את ריח הניחוח של כל אלה הנשמות שמסרו את עצמן על קדושת השם כמאמרם (ע"פ מדרש רבה בראשית פל"ד, ט) "וירח ד' את ריח הניחוח, הריח ריח דורו של שמד".
35
ל״ובכל עם ועם נמצאים יחידי סגולה הנכונים למסור את נפשם בשביל איזו אידיאה. אנו יודעים, למשל, מסוקרטוס היוני וכדומה, אבל מי כעם ישראל גוי אחד בארץ שהמסירות נפש היא תכונה כללית לכל בניה מגדולים ועד קטנים בלי הבדל, וכמו שפירשו את מאמרם ז"ל, שכשאמר הקב"ה לאבותינו "בניך חטאו" השיבו אברהם ויעקב "ימחו על קדושת שמך" (שבת פט, א), כי בזה המליצו זכות על בניהם האהובים להם, שגם אלה החוטאים והפושעים שלנו נכונים להמחות בכל שעה ורגע על קדוש השם.
36
ל״זיוסיפון מספר בספרו "מלחמת היהודים עם הרומיים" כי כשהבעירו הרומיים את בית המקדש והבערה ללהב יצאה, ועיני היהודים רואות וכלות, נמצאו אז אצלנו הרבה נלהבים, שירדו לתוך האש, בחשבם, אם טיטוס אינו מניח להם לכבות את האש במים, אולי יעלה בידם לכבותה בדמם, דם התמצית, ואמנם אז לא עלה הדבר בידם ונשרף המזבח של מטה, אבל עלה בידנו לכבות את האש ששולחים בהמזבח של מעלה שלנו, שבכל דור ודור עד היום הזה עומדים עליו לכלותנו באש, ובדמנו הנשפך כמים הננו מכבים ומכבים אותו.
37
ל״חעלילת דם.
38
ל״טובמכילתא אנו שונים (פרשה ו) "ונתנו על שתי המזוזת ועל המשקוף, וכו' ר' נתן אומר מבפנים אתה אומר מבפנים או אינו אלא מבחוץ תלמוד לומר והיה הדם לכם לאות, לכם לאות ולא לאחרים לאות.
39
מ׳בשנת תרע"ג היה הדבר, אז, בימים הנוראים, כשיושב אלקי ישראל על כסא הכבוד לשפוט את כל ברואי תבל, ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון, וכל באי עולם יעברו לפניו כבני מרון ועל המדינות בו יאמר, איזו לחרב ואיזו לשלום, וכו' וכו', הנה באותו הזמן ישבו קרוצי חומר פשוטים מחלאת מין האנושי, שכורים למחצה לשפוט את אלקי ישראל ואת תורתו.
40
מ״אאז היה "משפט ביליס" הידוע, שנעשה למשפט של כל האומה הישראלית ותורתה. אז הובאו ספרי הקודש שלנו מכל הסוגים וידים מסואבות התחילו לפשפש ולדקדק בהם למצוא ראיות מהם, כי אוכלי אדם הננו ולפני כל חג הפסח מצוה וגם חובה עלינו לשתות דמו של איזה ילד נוצרי. הרגשנו אז את אותו הכאב והצער שהרגשנו אז בשעה "שבא טיטוס הרשע ונעץ חרב בהכפורת והיה דם מבצבץ ויוצא" כמסופר בחז"ל (גיטין נו, ב), ונזדעזעה כל האומה הישראלית מסוף העולם ועד סופו מחילול הקדשי קדשים שלנו על ידי ידים גסות וטמאות.
41
מ״בוזכורני כי באותו "מקום המשפט" נשאלה שאלה "חמורה" אחת להאכספרט היהודי היחידי שהיה נוכח אז - הרב יעקב מזא"ה ז"ל ממוסקבה - "ומה תשוב אתה הסניגור של היהודים, - שאלו לו - על זה שבכל שבת ושבת אתם מזכירים את ה"קדושים" שלכם, ומאיזה זכות הם נעשו לקדושים האם לא בעבור זה שהשיגו דם נוצרי כדי להטעים את המצות שלכם?" ויענה להם האכספרט היהודי בענות צדק, אמנם כן, יש קדושים אצלנו שהננו מזכירים את שמם בכל שבת ושבת בקדושה וטהרה, וגם זה אמת, שהנם קדושים בשביל ששפכו דם, דם אדם ממש, אבל היודעים אתם, דם של מי? דם של הם בעצמם, אלו המה הקדושים שלנו אלה שלא רצו למכור את הבכורה שלהם בשביל משמני הארץ שהבטחתם להם, אלה שבאו באש ובמים ומסרו את נפשם בעד אמונתם ותורתם ויצאה נשמתם בטהרה בקול שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד". ואת אלה אנו מזכירים בכל שבת ושבת ביראת הכבוד ובהערצה נהדרה עד שתבוא העת שיקיים השי"ת את דבריו "הרנינו גויים עמו, כי דם עבדיו יקום".
42
מ״גומה נפלא הוא הדבר לראות, את כל השאלה ותשובה הזו כבר רמזו לנו חז"ל. הנה כלל גדול הוא ש"שקר אין לו רגלים" או "קושטא קאי שיקרא לא קאי". ואם רואים אנו שקר שמתקיים לאורך ימים, שמע מינה שעל כל פנים מקצת אמת יש בו, אבל איזה מקצת אמת יש בעלילת דם הידועה על עם, שגם "טפת דם" אחת טרפה בעיניו?
43
מ״דאכן גם בזה יש מקצת אמת ועוד יותר ממקצת, אמת הוא שאנו שוחטים ילדים בידינו ממש והננו מברכים על השחיטה, אבל לא ילדים של בני אמונות אחרות, אלא את ילדינו עצמם. גם טפת דם אחת של הנוצרים לא הוצאנו בשביל איזו עבודה דתית בכל ההיסטוריה הארוכה שלנו, אבל דם של בנינו וילדינו גופא הוצאנו בלי שיעור וגבול, אותם שחטנו לאלפים ולרבבות בהרבה זמנים ודורות ומלאה הארץ דמם כמים לים מכסים.
44
מ״הוזהו שמבאר המכילתא הנ"ל, הנה אנו רואים שהמצוה הראשונה שנצטוינו עליה ביציאתנו ממצרים היתה על דבר דם "ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזת ועל המשקוף", ללמדנו כי בדם ואש תכתב ההיסטוריה שלנו "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך, בדמיך חיי", אבל הננו צריכים להדגיש את הדברים "בדמיך חיי", וזה ההבדל בינינו וביניהם, הם חיים בדמם של אחרים "על חרבך תחיה", ואנחנו חיים בדמנו אנו.
45
מ״וואם "או אינו אלא מבחוץ", שהננו נצרכים לדם של חוץ, לדם של הגויים אינך אלא טועה, כי הלא כתיב "והיה הדם לכם לאות, לכם לאות ולא לאחרים לאות", כי הננו משתמשים רק בדמנו אנו ולא בדמם של אחרים, וכל שחיטתנו היא שחיטת פנים ולא שחיטת חוץ שאסורה לנו בהנאה.
46
מ״ז"והיה הדם לכם לאות", לכם משלכם, את כל הדם ששפכנו בידינו ממש, דם ילדינו ויוצאי חלצנו, בעת גזירת השמד, כשהאבות ברכו על השחיטה והבנים פשטו את צוארם לשחיטה, הדם הזה יהיה לנו לאות לפני הקב"ה אלקי הרחמים שיזכרם לטובה וינקום את נקמת דם עבדיו השפוך.
47
מ״ח"מי ישמע ולא ידמע - אומר על זה הפיטן - הבן נשחט והאב קורא שמע", ואנו מרוב הרגלנו בזה כבר אנו שומעים ואין אנו דומעים כלל וכלל, אבל הקב"ה מריח היטב את ריח הניחוח של קרבנותיו אלה, והוא אומר "ונקיתי דמם לא נקיתי".
48
מ״טמהי מסירת נפש?
49
נ׳הנה דברנו בזה רק על דבר מסירת נפש, אבל באמת כל הדוגמאות שהבאנו אינן מספיקות כלל לזה, אם קראנו לזאת מסירת נפש הוא רק שיטפא דלישנא וביחוד מפני ההרגל, כי כך מרגלי בפומי דאינשי לקרוא לכל אלה הנהרגים והנשחטים, הנטבחים והנחנקים וכדומה, על קדוש השם, בשם מסירת נפש. ובגופא דעובדא הלא איננו רואים בכל אלו שום מסירת נפש, אך מסירת הגוף, כי על ידי המעשים האלו לא נפגעה נפשם במאומה ורק גופם נפגע.
50
נ״אואמנם גדולי ישראל האמיתים מסרו גם את נפשם ממש בשביל קדוש השם.
51
נ״בכי באמת לצדיק אמיתי אין כל מופת בזה שהוא שהוא מפקיר לפעמים את גופו בשביל טובת הכלל, שהרי זה באמת כל תכלית חייו, והעולם הזה הוא בעיניו רק כפרוזדור לפני הטרקלין של עולם הבא, ואיזה חדוש יש בדבר, אם הוא מותר על הפרוזדור בשביל לכנוס מהר לטרקלין. אכן הרבותא הוא בזה שפעמים הרבה ותרו גם על טרקלין גופא בשביל קדוש השם ולא חסו גם על נפשם שתסבול מזה בעולם הבא.
52
נ״גלמשל, להרב מלאדי זצ"ל היה מרגלי בפומיה תמיד לאמר, "לא לגן עדן שלך אני צריך, אלא בך בעצמך אני צריך לאשתאבא בגופא דמלכא ממש, דהיינו להדבק ולהכלל במהותו ועצמותו" זוהי דוגמא למסירת נפש ממש, שנכון היה לותר גם על חיות הנפש העצמותית שלו ולהתבטל "בגופא דמלכא".
53
נ״דאולם אנו מוצאים עוד רבותא יותר גדולה, שלא רק שבשביל קדוש השם מסרו את נפשם, אך גם בשביל אהבת ישראל היו נכונים לזה.
54
נ״ההנה, למשל, בדורנו זה גופא חי הגאון הצדיק ר' אליהו חיים מייזל זצ"ל, הרב מלודז, ומספרים עליו שלוה תמיד כסף ברבית בשביל לחלקם לצרכי צדקה שונים, וכששאלו לו רבים, הרי האיסור של רבית הוא חל גם על המלוה וגם על הלוה, ואיך הוא עובר על לאו מפורש בתורה, בעוד שלא יכול להתנצל גם בתקנת היתר עסקא, אחרי שהדבר ידוע לכל, שאין לו עסקים אחרים, זולת העסק של צדקה ומעשים טובים?
55
נ״וויענם הגאון הנ"ל, כי מאידך גיסא הלא ידוע גם כן לכל, שעל איסור רבית עוברים צ"ט למאה מכל היהודים, הן על ידי היתר עסקא והן שלא על ידי היתר עסקא וסוף סוף אינם מנוקים לגמרי מעבירה זו ונמצא שאם לא אעבור גם אני על זה ישבו כל אלה היהודים בגיהנם, ואנכי לבד אשב בגן עדן, על כן מוטב הדבר לפני לשבת עם כל ישראל בצוותא חדא בגיהנם מאשר להיות מתבודד בגן עדן לבדי.
56
נ״זזהו ציור של מסירת נפש פשוטה כמשמעה בשביל טובת הכלל, שגם מוקדי הגיהנם כדאי לסבול עבורה.
57
נ״חואמנם לא רק בשביל טובת הכלל, אך גם בשביל טובת הפרט, אנו מוצאים שגדולינו, גם בדורות האחרונים, מסרו לא רק את גופם אך גם את נפשם ממש.
58
נ״טידוע, למשל, המעשה בהגאון האדיר ר' ישראל סלנטר זצ"ל, שפעם אחת נעלמו עקבותיו לפני כל נדרי, כל הקהל עמדו צפופים בבית הכנסת ששם התפלל הגאון הנ"ל ברטט קדושה ובאימה גדולה ומחכים להגאון הנ"ל והנה כבר פנה היום והגאון איננו ושלוחים יצאו בכל קצות העיר לבקשו, ואחרי חפוש רב נמצא הגאון עומד אצל תינוק אחד המוטל בעריסה, והוא מנענע אותה בנגון יפה בנגון שמזמרות כרגיל הנשים כדי להפיל תרדמה על ילדיהן. ומעשה שהיה כך היה, בלכתו מלובש בקיטל לבית הכנסת לתפלת כל נדרי, עבר דרך בית אחד שמשם נשמע קול תינוק אחד בוכה, כי אביו ואמו הלכו כולם להתפלל, והתינוק נשאר ערירי, ומה עשה הגאון הנ"ל? פתח את החלון וקפץ שמה ונשאר כל הערב אצל התינוק ובמקום תפלת כל נדרי שר את הניגון "הלולו לולו לו" הידוע.
59
ס׳ואמנם אפשר לנו לתאר עד כמה גדלו מצוקות הנפש של הגאון הנ"ל, שלא יכול להתפלל יחד עם הציבור בעת רצון זו שאין כמוה ליופי ולקודש, ושממלאה גם ליהודי פשוט מעין טעם גן עדן, אלא שאהבת ישראל ולו גם ישראל קטן המוטל בעריסה, היתה גדולה בלבו כל כך, עד כי נכון היה להקריב בשביל זה את הנפש, נפשו גופא. הרי לכם ציור של מסירת נפש ממש גם בשביל אהבת הפרט.
60
ס״אודוגמאות כאלה הרי אפשר לפרוט הרבה, אלא שאם באנו לפרט כולן אין אנו מספיקים והדברים עתיקים.
61
ס״בהעגל והקרבנות.
62
ס״גואמנם הראשון שהראה מסירת נפש כזו היה אהרן.
63
ס״דצאו וראו מה שאומר המדרש על מעשה העגל, "ר' ברכיה בשם רבי כהנא פתר קרא באהרן, בשעה שעשו ישראל את מעשה העגל, בתחילה הלכו אצל חור, אמרו לו: קום עשה לנו אלקים, כיון שלא שמע להם, עמדו עליו והרגוהו, כיון ששמע אהרן כן מיד נתירא, הדא הוא דכתיב וירא אהרן ויבן מזבח לפניו, נתירא מהזבוח לפניו, אמר אהרן איך אעשה, הרי הרגו את חור שהיה נביא, עכשיו אם הורגים אותי שאני כהן, מתקיים עליהם המקרא שכתוב אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא... מוטב שיתלה הסרחון בי ולא בישראל... משל לבן מלכים שנתגאה לבו עליו ולקח את הסיף לחתוך את אביו, אמר לו פדגוגו, אל תיגע את עצמך, תן לי ואני חותך, הציץ המלך עליו, ואמר לו יודע אני להיכן היתה כוונתך, מוטב שיתלה הסרחון בך ולא בבני, חייך מן פלטין דידי לית את זייע מותר פרורי את אכיל, עשרים וארבעה אנינס את נסיב, כך מן פלטין דידי לית את זייע, ומן המקדש לא יצא, ומותר פרורי את אכיל" (מדרש רבה ויקרא).
64
ס״הוהתבוננו, עד היכן הדברים מגיעים, שאמנם אם לא היינו קוראים זאת שחור על גבי לבן, לא היינו יכולים להאמין זאת. אהרן עשה את העגל לשם מצוה "בשביל שיתלה הסרחון בו ולא בהם", בהכלל ישראל, ובכן בשביל טובת הכלל עשה את העגל. ובזה הראה עד כמה החובה למסור גם את הנפש ולטמא אותה באבי אבות הטומאה, אם רק הדבר נחוץ בשביל הכלל. וכשראה שהכלל נכון לעשות את העברה הזו, הנה היה מן הזריזים המקדימים לעשות זאת בכבודו ובעצמו, ובלבד שלא תהא שום פגימה על ידי זה בהכלל.
65
ס״וומה אמר הקב"ה על מעשה עברה כזו, במה שקל למטרפסיה בעד המעשה הנורא הזה מעשה העגל?
66
ס״זהוא זכה בשביל זה דוקא להכבוד היותר גדול שלא זכה איש בלעדו, הוא נעשה לכהן גדול לו ולזרעו אחריו, כהונת עולם, כמו שאמרו שם במדרש על הכתוב "זה קרבן אהרן ובניו" - "רבנן פתריין קרא באהרן, בלשון זה הושפל, ואשליכהו באש ויצא העגל הזה, ובלשון הזה הוגבה, זה קרבן אהרן ובניו", כלומר, כי רק בשביל מעשה של העגל זכה לקרבנות.
67
ס״חבקיצור, חביבה היא לפני הקב"ה המסירת נפש עוד הרבה יותר ממסירת הגוף.
68
ס״טמשה רבנו אוהב ישראל היה.
69
ע׳ואמנם אהרן הכהן לא היה יחיד בדורו בזה, כי גם אחיו הצעיר משה רבנו אוהב ישראל היה לכל הדעות ולית מאן דפליג בזה, וגם הביתוסין שכפרו בכמה דברים מעיקרי האמונה שלנו, הודו בזה, כמובא במנחות (סה, א) "שהיו הביתוסין אומרים, עצרת אחר השבת, ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי וכו', לא היה שם אדם המושיבו, חוץ מזקן אחד, שפטפט כנגדו, אמר לו משה רבנו אוהב ישראל היה, ורצה שיתענגו ישראל שני ימים, עמד ותיקן עצרת אחר השבת", ומה נמרצים המה בזה דברי המדרש על הכתוב "הגידה לי שאהבה נפשי, איכה תרעה, איכה תרביץ בצהרים", כי פסוק זה משה רבינו אמרו כששמע שהגיע זמנו להסתלק מן העולם, פנה אז להשי"ת ואמר: אלקי הרוחות לכל בשר, הגידה לי שאהבה נפשי, אומה זו שמסרתי נפשי עליה, איכה תרעה בימי גלותה, איכה תרביץ בימי שעבוד מלכויותה" (ע"פ מדרש רבה שיר השירים פ"א, מד).
70
ע״אובכן הכל יודעים, כי משה רבנו אוהב ישראל היה אבל לא הכל יודעים, שגם הוא כאחיו הבכור הראה מסירת נפש ממש, ולא רק מסירת הגוף, בשביל אהבה זו.
71
ע״ב"וישב משה אל ד' ויאמר, למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך, ויאמר ד' אל משה, עתה תראה אשר אעשה לפרעה... וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ד'" (שמות ה, כב - ו, ב).
72
ע״גובמדרש רבה (פ"ה, כג) שם "עתה תראה, במלחמת פרעה אתה רואה, ואין אתה רואה במלחמה של שלשים ואחד מלכים, שיעשה בהם נקמות יהושע תלמידך". וכל הקורא את ה"למה הרעותה" וכו' מרגיש בזה מעין הטחת דברים כלפי מעלה, ובודאי שהרגיש זאת גם משה רבנו, ובודאי ידע כי אפשר שבזה הוא מאבד את עולמו, עולם הרוחני, בשעה אחת, אלא שאהבת ישראל שבערה בקרבו כלהב אש, התגברה בקרבו על הסכנה, סכנת הנפש ממש הכרוכה בדבריו אלה, והוא דבר את מה שדבר, דברים הנוקבים ויורדים עד התהום כלפי הקדוש ברוך הוא.
73
ע״דמדת הדין ומדת הרחמים.
74
ע״הואיך התיחס הקב"ה אל דברי משה אלה?
75
ע״ו"וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ד'". ולא לחנם פתחה התורה באלקים - מדת הדין ומסיימת באני ד' - במדת הרחמים - בפסוק אחד, להראות לנו, כי מדת הרחמים התעוררה בזה ממדת הדין גופא, וכל מה שהתגברה על משה מדת הדין בעד דבריו הנ"ל, באותה מדה התחזקה עוד יותר מדת הרחמים, להוסיף עוד אהבה על אהבת השי"ת אליו, כי בשעה שמדת הדין טענה כנגדו, והראתה בק"ן טעמים, איך שיש בדבריו אלה מעין הטחת דברים כלפי מעלה, הנה מזה גופא הוכיחה המדה הרחמים, עד כמה גדולה וחזקה בקרבו אהבת ישראל, עד שבא לזה למסור גם את נפשו ממש כפשוטה וכמשמעה בשביל אהבה זו, באופן שמן "וידבר אלקים" נסתעף גם ה"אני ד'".
76
ע״זעתה תראה.
77
ע״חובכן גם משה וגם אהרן זכו שניהם לגדולה בשביל אהבת ישראל שבערה בלבם, אבל אמת הדבר גם כן, שבשביל פגימה קלה באהבה זו אצל צדיקים כמוהם, שהקב"ה מדקדק עמהם כחוט השערה, נענשו שניהם שלא להכנס לארץ.
78
ע״טזה היה החטא של מי מריבה, כשרבו עם משה על דבר מים שלא היו להם לשתות וישב להם "שמעו נא המורים" וכדברי המדרש - "המורים - סרבנים, שוטים, מלמדים את מלמדיהם, מורים חצים", ויכעס הקב"ה עליהם על שהם מוכיחים לישראל בעת צרה כזו וזורים מלח על פצעיהם, כי באמת היה להם מקודם לתת מים להשקיט את צמאונם, ואחר כך להגיד להם מוסר כמה שיחפצו, וכיון שהחליפו את הסדר גזר עליהם השי"ת "לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" ומנגד ראו את הארץ ושמה לא באו.
79
פ׳וזהו שאמר להם השי"ת "עתה תראה, במלחמת פרעה אתה רואה, ואין אתה רואה במלחמת של שלשים ואחד מלכים".
80
פ״אכלומר, עתה שהנך עומד על השקפה זו, שאהבת ישראל היא למעלה מכל דבר. עתה תראה, תראה את מה שלבן חפץ, אבל במלחמת ל"א מלכים, שאז תעמוד על השקפה אחרת לגמרי, לא תראה ולא תזכה.
81
פ״במסירות נפש של האבות.
82
פ״גאמרנו, כי משה ואהרן היו הראשונים למסירת נפש ממש, ואמנם זה אמת בנוגע מיציאת מצרים ואילך, אבל עוד קודם לזה אנו מוצאים מסירת נפש כזו אצל האבות.
83
פ״ד"ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם" זהו מעשה העקדה הידועה, וידועה גם הקושיא, מדוע תלה הנסיון דוקא באברהם ולא ביצחק, אם הראשון לקח את המאכלת לשחוט את בנו, הלא השני פשט בעצמו את צוארו לשחיטה? ושנית הלא מקודם העקדה ירד אברהם לתוך כבשן האש להשרף חיים בשביל כבוד ד' - והיש לך נסיון גדול מזה, ומדוע רק "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה"?
84
פ״האולם זו היא הנותנת, בכבשן האש ראינו רק מסירת הגוף לשרפה, בעקדת יצחק ראינו מצד יצחק רק מסירת הצואר לשחיטה, אבל ב"אלקים נסה את אברהם" אנו רואים נסיון ממין אחר לגמרי, זהו נסיון של מסירת נפש פשוטו כמשמעו, כי אברהם סמל החסד והרחמים, סמל הטוב והמטיב בטבעו, שלבו בוער באהבה לכל ברואי תבל, שלא היה יכול לראות גם באבדן הסדומים חלאת מין האנושי, אם הוא לוקח מאכלת לשחוט את בנו הלא קל להבין את הפגימה הנוראה שהרגיש באותו הרגע בנפשו ממש, את הקרע שנעשה אז בנשמתו, את הגועל נפש שחש אז באותו הרגע שנפשו צריכה להיות מגואלה בדם, זהו מסירת נפש כפשוטה, זהו הקרבן היותר גדול שבזכותו אנו מתקיימים עד היום הזה.
85
פ״והאמהות.
86
פ״זוידועה היא האגדה הנפלאה (במדרש רבה איכה), המספרת איך שקמו כל האבות והאמהות מקבריהם ללמד זכות על בניהם האומללים, כל אחד מהם הזכיר את הזכיות שלו, ובקש והתחנן לפני הקב"ה בדמעות שליש שירחם עבור זאת על בניו התונים בצרה ובשביה, אבל מלאכי רחמים האלה לא פעלו מאומה, עד שבאה רחל במענה לשון שלה ואמרה "רבש"ע, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבי שבע שנין וכששלמו אותן שבע שנין והגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי... ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה ומסרתי לאחותי כל הסימנים... ומה אני שאני בשר ודם... לא קנאתי לצרה שלי, ואתה מלך חי וקיים, מפני מה קנאת לעבודה זרה והגלית בני ונהרגו בחרב, מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה, ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומם, הדא הוא דכתיב קול ברמה נשמע" וכו'.
87
פ״חולכאורה, במה גדול כחה של אמנו רחל מכחם של כל האבות שלנו, שהראו נסיונות יותר גדולים מזה?
88
פ״טכי אמנם שלש מדרגות יש במסירת נפש, יש מסירת נפש שאינה באמת אלא מסירת הגוף, זוהי המדרגה התחתונה, המדרגה השניה היא מסירת נפש ממש לשם נשמת כל חי הקב"ה, כהנסיון של אברהם. אבל הנסיון היותר גדול הוא מסירת נפש ממש בשביל נפש פרטית אחרת, כי בעוד שבהמדרגה השניה הנ"ל עדיין יש ספוק נפש וקורת רוח לבעל הנסיון, כי "יש בכלל מאתיים מנה", ובכלל נשמת כל חי הרי גם נשמתו הוא שכלא נחשבת לגבה, אבל איזה ספוק נפש יש באופן השלישי שיש שאלה של "מאי חזית".
89
צ׳ואת הנסיון הזה הראתה באופן בולט אמנו רחל, כי אהבתה ליעקב לא היתה בודאי אהבת גופנית, אהבה התלויה בדבר, והראיה, שכל השבע שנים שעבד יעקב בשבילה היו בעיניהם "כימים אחדים", ואילו באהבה התלויה בדבר, הנה כל יום ויום, שהאהבה לא תוכל לצאת מכח אל הפועל, נחשבת לשנה, אלא שהיתה ביחוד אהבה נפשית לנפש כל כך נאצלה כנפש יעקב בחיר האבות וכתר עליון, שממנו יצאו כל שבטי יה וכשהיא מסרה את הסימנים ללאה אחותה, אנו רואים בזה את המדרגה השלישית מסירת נפש ממש, ואת כל היקר והקדוש לה, את כל ההוד והאצילות ואת כל התפארת והנצח שבה, בשביל נפש אחרת, פרטית ואנושית כמוה.
90
צ״אובשביל זה גדול כוחה של אמנו רחל שרק בזכותה שמענו את קול ד' הקורא אלינו "כה אמר ד' מנעי קולך מבכי..."
91
צ״בהזקנים.
92
צ״גולא רק האבות והאמהות, אך גם הזקנים שבדורו של משה ואהרן נהגו ככה.
93
צ״דאנו קוראים בתורה "ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם, משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם... ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם... וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ד' את משה ואהרן כן עשו" (שמות יב, כא-כט).
94
צ״הוהדיוקים בזה רבים הם. א) למה קרא לפניהם דוקא, אטו לא נצטוו בזה כלל ישראל? ב) הלא מצות נתינת הדם על המשקוף היתה רק לשעה ולא לדורות, ואיך אמר "לחק לך ולבניך עד עולם". ג) ורש"י פירש על ה"וכן עשו" שקא משמע לן "שאף משה ואהרן כן עשו" ולכאורה מאי הרבותא בזה הלא בודאי משה ואהרן מחוייבים בכל המצוות ככל ישראל?
95
צ״ווראיתי באחד מספרי הפרד"ס, שמבאר זאת על פי ההנחה המוסכמת ב"קבלה" שדוקא צדיק שאינו גמור מגין על הרשעים אבל לא צדיק גמור, מפני שהטעם שצדיק מגין הוא מפני שכיון שניתנה רשות למשחית, שוב אינו מבחין בין צדיק לרשע ואם לא יגין הרי יפגע המשחית גם בו, אכן רק בצדיק שאינו גמור אינו מבחין, אבל בצדיק גמור גם המשחית מבחין היטב.
96
צ״זודוגמא לזה בהלכה ביו"ד (סי' קיא סעיף ז) בשתי קדרות אם אין בכל אחת ואחת כדי לבטל האיסור שתיהן מצטרפות, אבל אם יש באחת מהן לבטל האיסור אינה מצטרפת עם השניה שאין בה לבטלה והאחרונה אסורה, והטעם שרק מה שנכנסת בכלל ספק נכנסת בכלל צירוף.
97
צ״חובזה פירש הגמ' דתענית (כא, ב) "בשיבבותיה דרב לא הות דברתא, סברו מיניה משום זכותיה דרב דנפיש, איתחזי להו בחילמא רב דנפישא זכותיה טובא, הא מלתא זוטרתא ליה לרב", כלומר, דאדרבא כיון דהוא צדיק גמור שוב אינו מגין, ורק בזכות אחרים שאינם כל כך צדיקים גמורים נצולו. וזהו גם הכוונה בדברי השי"ת אל משה אחרי מעשה העגל "לך רד כי שחת עמך", כלומר, והם צריכים למי שיגין עליהם ואתה צדיק גמור, ואי אפשר לך להגן עליהם, זולת אם תרד מגדולתך.
98
צ״טובזה מובן גם כן שאחרי שאמר משה "למה הרעותה לעם הזה" השיב לו הקב"ה "עתה תראה", כי ירד על ידי זה מעט מגדולתו, והיה יכול שוב להגין על כל האומה שתצא ממצרים.
99
ק׳וזהו הענין גם בכאן שקרא להזקנים דוקא, כי באמת הם בתור צדיקים גמורים, לא היו צריכים כלל לשחיטת הפסח שכל עיקרו אינו בא אלא בשביל זה "ועבר ד' לנגוף את מצרים וראה את הדם... ולא יתן את המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף", כי, כאמור, בצדיק גמור מבחין גם המשחית, אלא שבאופן כזה לא היו יכולים להציל את כלל ישראל, ובשביל זה הזהירה להם התורה "משכו וקחו לכם צאן", היינו, שימשכו הם עצמם בתוך הכלל כולו, שירדו מעט מגדולתם, ויבואו לבחינת צדיקים שאינם גמורים, כדי שיגינו גם על הרשעים שבעם.
100
ק״אוזהו שכתוב "לחק לך ולבניך עד עולם", ללמדנו כי בעד כלל ישראל הננו מחוייבים לא רק במסירת הגוף, אך גם במסירת הנפש, ואם זקוקה לזה לא רק ירידה מהגדולה החומרית, אך גם ירידה מהגדולה הרוחנית, גם כן אין אנו בן חורין להפטר מזאת. והראיה שאף משה ואהרן, שבודאי היו צדיקים גמורים גם כן עשו.
101
ק״בואף על פי, שעל יסוד הנסתר בנויות ההנחות האלה ולנו אין עסק בנסתרות, בכל זאת לא מנענו להביא זאת מפני המוסר השכל שבזה.
102
ק״גהאבות והבנים.
103
ק״דובכן נחזור לענינינו, "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ד' הגדול והנורא". כי אליהו הנביא סמל המסירות נפש, הוא תנאי הכרחי לגאולתנו ולפדות נפשנו. אבל לעת עתה דא עקא, כי לא רק שאין אנו מסוגלים למסירת נפש, אך גם למסירת הגוף אין אנו מסוגלים, כל היהדות שלנו הוא רק יהדות של "מהיכי תיתי", יהדות מן השפה ולחוץ. ובשביל זה הננו רואים אצלנו איך שנתקיימה אצלנו רק המחצית הראשונה מהפסוק האחרון של הנביא האחרון, היינו כי אנו רואים אצלנו את ה"והשיב לב אבות על בנים", והאבות שיש להם בנים חופשיים מתרחקים גם הם, האבות, לאט לאט מהיהדות, ואין אנו רואים את המחצית השניה מההבטחה הנ"ל, את ה"ולב בנים על אבותם", וכל זה למה?
104
ק״המפני שדא עקא, שיש לב בנים, אבל אין לב אבות, כי הבנים הפורקים עול תורה ומצוות עושים זאת בלב גמור, בדחילו ורחימו, ולפעמים גם במסירת נפש גמורה, ואילו האבות עושים את כל מעשיהם כאלו כפאום שד, אבל אם יהיה לב אבות, אז ממילא "ולב בנים על אבותם".
105
ק״ווכשיבוא אליהו הנביא, כשהתכונה של מסירת נפש תתעורר שוב בקרבנו, אז נזכה ממילא לא רק לה"והשיב לב אבות על בנים" אך גם "ולב בנים על אבותם".
106
ק״זונחכה לו בכל יום שיבא.
107