דרשות אל עמי, חגים וזמנים שונים כ״הSermons Unto My People, Chanuka, Purim, and Special Shabbatot 25
א׳כה. תנאי הגאולה
"והיה כי יאמרו אליכם בניכם, מה העבדה הזאת לכם? ואמרתם, זבח פסח הוא לד'" (שמות יב, כו-כז).
"והיה כי יאמרו אליכם בניכם, מה העבדה הזאת לכם? ואמרתם, זבח פסח הוא לד'" (שמות יב, כו-כז).
1
ב׳"רשע מה הוא אומר, מה העבודה הזאת לכם? וכו' ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו, בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים, לי ולא לו, אילו היה שם לא הית נגאל" (הגדה).
2
ג׳שבת גדול ושבת קטן.
3
ד׳אם יום השבת הזה נקרא שבת הגדול, הרי שמע מינה שיש גם שבת קטן.
4
ה׳ובאמת זהו ההבדל בין שבת ובין יו"ט, גם באלה האחרונים נאמר הלשון שבתון, אבל ההוספה של "ון" מראה על לשון קטנות, כידוע בלשון הקודש, ויו"ט נקרא שבתון, כי לגבי שבת הוא בחינת קטן לגבי גדול.
5
ו׳ובאמת כדאי ונחוץ להדגיש זאת בכל תוקף בזמננו אנו, שנעשה העולם לעולם הפוך, שהעליונים למטה ותחתונים למעלה, ויש הרבה שזהירים ביו"ט ואינם זהירים בשבת, ביו"ט עוד סוגרים את חנויותיהם ובאים עם ה"צילנדרים" שלהם לבית הכנסת, ואת שבתם עושים חול ולא יראו ולא ימצאו בבית ד'.
6
ז׳ועל כן השבת שלפני ראש החגים חג הפסח נקרא שבת הגדול, ללמדנו ולהשמיענו, כי אף על פי שבעוד ימים אחדים נחוג את היו"ט היותר גדול, הראשון של השלש רגלים, בכל זאת ערכו של השבת הוא עוד יותר גדול, ובכן אל תזלזלו בשבת אף על פי שהיו"ט כבר עומד אחרי כתלנו.
7
ח׳השבת הוא הסיבה להרגלים.
8
ט׳ואמנם "מי נתלה במי? הוי אומר קטן נתלה בגדול", וכל הרגלים הרי נתלים בשבת. כי אם כל הרגלים באים זכר ליציאת מצרים, הלא השבת הוא הסיבה לכל עיקרה של היציאה הזו. הרגלים מספרים לנו מעשה שהיה, ענין של דיעבד, אבל השבת קא משמע לן את הגורם מזה. את סיבת הדבר ומקורו.
9
י׳כי הסיבה הראשונה לגאולת האומה ממצרים, היתה זה מה שמספרים חז"ל על משה רבנו.
10
י״א"וירא בסבלותם, ראה, שאין להם מנוחה, הלך ואמר לפרעה, מי שיש לו עבד אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת, ואלו עבדיך אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע המה מתים, אמר לו, לך ועשה להם כמו שתאמר, הלך ותיקן להם את יום השבת לנוח" (מדרש רבה שמות א, כח), "ונתן בידם מגילות שהיו משתעשעין בהם משבת לשבת ללמד שהקב"ה גואלם" (שם ה, יח).
11
י״בולולי השבת והמגילות שהיינו משתעשעים בהן ביום המנוחה זה, הרי עדיין היינו משועבדים לפרעה במצרים, כי המנוחה והנחלה קשורות זו בזו, ועם שאין לו מנוחה כלל אי אפשר שיבוא לידי נחלה.
12
י״גואם נקרא השבת שלפני הפסח בשם שבת הגדול, הוא גם בשביל ללמדנו, כי כל הרגלים נתלים בו מפני שהוא גרם לכל הענין שבשבילו באים הרגלים, כקטנים הנתלים בגדול.
13
י״דוזהו המכוון "תחילה למקראי קודש".
14
ט״והשבת נתגדל על ידי הרגלים.
15
ט״זומאידך גיסא, כידוע יש לפעמים שהסיבה והמסובב מתחלפים יחד, שהמסובב משפיע מצדו השפעת גומלין על הסיבה, באופן שיש בהסיבה גם מסובב.
16
י״זוזה נאמר גם על שבת, סיבת כל הרגלים, שגם הוא הושפע מהרגלים, המסובבים שלו, ואם לפני הרגלים נאמר עליו רק ה"זכור" מפני הנמוק "כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ... וינח ביום השביעי", הנה על ידי היציאת מצרים של הרגלים נתוסף עליו גם ה"שמור" והנמוק "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ד' אלהיך משם".
17
י״חובכן יש לנו עוד טעם בזה שנקרא השבת הזה שבת הגדול, מפני שעל ידי הפסח נתגדל השבת באיכותו, וזכה ל"שמור וזכור שבדבור אחד נאמרו".
18
י״טהחומרניים והרוחניים.
19
כ׳והשבת הוא תנאי קודם למעשה הגאולה, לא רק של גאולת מצרים, אך גם של הגאולה העתידה.
20
כ״אנתבונן נא לה"ארבעה בנים שאחד חכם ואחד רשע" וכו', ולכאורה הנגוד מהרשע הוא צדיק, והנגוד מחכם - כסיל, ומדוע באים כאן החכם והרשע בתור מתנגדים זה לזה?
21
כ״במפני שצדיק ורשע זהו הניגוד במעשים, שהראשון עוסק במעשים טובים והשני במעשים רעים, ואילו הנגוד בין חכם ורשע הוא הנגוד בהשקפות עולם.
22
כ״גחכם נקרא מי שיש לו השקפה רוחנית על העולם, ורשע הוא בעל ההשקפה החומרנית.
23
כ״דוכידוע שכל הפילוסופיה מכל הדורות והזמנים סובבת והולכת בנקודת הכובד שלה על המחלוקת הנושנה הזו, על המחלוקת בין החומרניים והרוחניים.
24
כ״הובקיצור נמרץ נאמר בביאור ההשקפה החמרנית, - כי את ההשקפה השניה הרי מבוארת היא למדי בהיהדות שכל עיקרה בנויה על היסוד הזה.
25
כ״וכי החומרניים רואים בכל, לא רק על הארץ מתחת, אך גם בשמים ממעל רק חומר לבד, ואין רואים בכל הברואים וגם בנזר הבריאה - האדם - בכלל רק רגש אחד, שהוא דבר המעמיד לכל המתרחש והמתהוה אצלם, הוא רגש האנכיות.
26
כ״זאין האדם אוהב את אחרים, אך אוהב הוא את עצמו, ואם תאמר הרי האדם אוהב את חבריו וידידיו, את בניו ובנותיו וכדומה? כי גם זה בא מאהבת עצמו, הוא אוהב את חבריו וידידיו מפני שהוא מתענג בחברתם ומבלה את הזמן עמהם בטוב ובנעימים, הוא אוהב את בניו ואת בנותיו מפני שיש לו "נחת" מהם, כל הטובות שאדם עושה עם חברו הוא רק מפני העיקר של "שמור לי ואשמור לך".
27
כ״חובכלל אין לדבריהם, הבדל כלל בין החיה ובין האדם, כי חיה מושלמת הוא האדם, ואדם בלתי נשלם הוא החיה, וכל התפתחות ההיסטוריה איננה אלא דבר המסתעף מהקב"ה, שהיא היא המושלת בכל, כי אין רצון לאדם אלא הכל הכרח, חק הברזל.
28
כ״טובכל מקום שהמה פונים המה רואים רק חומרניות ואנכיות, גם רגש המוסר שבאדם איננו אצלם "קול אלקים המתהלך בתוך האדם", אך הד קול האנכיות, כי מפני רגש האנכיות שבקרבו הוא מתעורר לכל עול שעושה לו חברו, ומכאן כשבא הוא בעצמו לעשות עול לחברו מתעורר בקרבו הד-קולו גופא, ולא עוד אלא שגם את האלקים גופא המה רואים מתוך אספקלריה זו, ובנגוד להתורה שאומרת כי "בצלם אלקים ברא את האדם", הנה לדעתם המשובשת הוא להיפך שהאדם ברא את אלקיו בצלמו הוא, וכל עיקרה של האלקית בא לאדם על ידי הפחד והבהלה מפני המקרים הרעים המתרחשים בעולם, ושוב רגש האנכיות שאין מנוס ומפלט ממנו, הוא הוא הגורם.
29
ל׳"חכם מה הוא אומר, מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ד' אלהינו אתכם". "רשע מה הוא אומר, מה העבודה הזאת לכם". והתבוננו בשאלותיהם זה לעומת זה ותראו את שתי ההשקפות המתנגדיות הללו.
30
ל״אכנגד החכם, הריציונאלי, שרואה בכל את ה"של ראש", בא הרשע הגס הרואה בכל רק את ה"של יד", כנגד העדות החוקים והמשפטים המכריעים בהתפתחות האדם, באה העבודה, במקום הלד' בא הלכם, רגש האנכיות ותו לא מידי, ובמקום הציווי המראה על חרות האדם, שהוא רק מצוה ועושה, באה ההכרחיות "מה העבודה הזאת לכם", גם בהשמטת ה"אשר צוה".
31
ל״בשני הפכים בנושא אחד.
32
ל״גרשע שכזה אנו משיבים שפיר "אילו היה שם לא היה נגאל", כי לא רק שהתורה כולה מראש לסופה מבוססה על יסוד האידיאליות שבחיים הרואה גם בארץ מתחת רק רוחניות שברוחניות, אלא שגם כן כל עיקר הגאולה שלנו לא יתכן לפי השיטה החומרנית הנ"ל.
33
ל״דואותו הבן התכשיט שהוא יושב על הסדר של הגאולה ושואל קושיות כזו, הריהו מכלכל בקרבו שני הפכים בנושא אחד.
34
ל״ההלא כל דרישת הגאולה שלנו מבוססה על היסוד כי עם אנחנו וארץ ישראל שייכת לנו, אבל לפי ההשקפה החומרנית המושג עם גופא אינו אלא תואר לקבוץ אנשים היושבים להם באיזו מדינה המוגבלת במצריה, ולרגלי זאת יש להם ענינים יום-יומיים משותפים, כלומר, אנכיות הדדיות מאחדת אותם יחד, ועל פי זה כל יחיד המתישב ישיבת קבע במדינה אחרת, הרי נעשה ממילא בן לעם אחר, ובכן הרי לא רק שלפי זה אין כלל אומה ישראלית במציאות, אך גם אין כלל ישראל בעולם, אחרי שאין לנו ענינים חומריים כלליים משותפים לכולנו יחד.
35
ל״ווזהו "לפי שהוציא את עצמו מן הכלל וכו', אילו היה שם לא היה נגאל", כי לפי שיטתו הרי אין כאן כלל ואין לנו כל נמוק לדרישת הגאולה.
36
ל״זובמכוון בא שבת הגדול לפני חג הפסח בתור תנאי קודם למעשה, כי השבת המראה על עולם שכולו שבת, סמל הרוחניות והאידיאליות, הוא מקור הברכה לגאולתנו ופדות נפשנו.
37
ל״חעני ורוכב על החמור.
38
ל״טעלינו לדעת, כי "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף" (יבמות סב, א), זאת אומרת עד שיפסקו אצלנו כל אלה ה"בעלי גופים", "הנשמות שבגוף", ובמקומם יבואו בעלי רוח, שישקיפו על כל העולם כולו מנקודת השקפה רוחנית, רק אז אפשר לקוות, כי קרובים צעדי בן דוד לבוא.
39
מ׳כי המשיח שלנו הוא "עני ורוכב על החמור", שהמשיחיות תרכוב על החומריות, ולא שהחומריות תרכוב על המשיחיות.
40
מ״אההבדל בין הרשע של התורה ובין זה של ההגדה.
41
מ״בואם בתורה מקבל הרשע את תשובתו "זבח פסח הוא לד'", ובההגדה תשובה אחרת לגמרי, התשובה של "ואף אתה הקהה את שיניו" וכו', הנה הטעם פשוט מאד.
42
מ״גמפני שהתורה מקדמת לזה את הפסוקים האלה "והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן ד' לכם כאשר דבר, ושמרתם את העבודה הזאת, והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם", כלומר, שאותה השאלה נשאלת בזמן שאנו יושבים בארצנו והשנים כתקונן כמו אצל כל העמים היושבים להם על אדמתם, מה שאין כן בעל ההגדה שכבר עמד לאחר החורבן, והראיה שמביא "מעשה בר' אליעזר ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא ור' טרפון" שחיו בימי אדרינוס "שחיק עצמות", ולרשעים בעתות כאלה נחוץ לדבר בסגנון אחר לגמרי.
43
מ״דכי עם היושב לו על אדמתו אפשר להם גם להרשעים, שיהיו בנים נאמנים לעמם, אם כי אינם רדים על אל, ולרשעים כאלה נחוץ לדבר על לבם להחזירם למוטב "ואמרתם זבח פסח הוא לד'" להוכיח להם, כי אמנם יש אלקים בארץ ומלכותו בכל משלה. אבל רשעים בזמן הזה, בזמן שיד עכו"ם תקיפה והננו אובדים ונדחים בארצות לא לנו, אז מי שמרים יד נגד תורתנו, הנה לא על התורה בעצמה הוא קם, אלא גם על אומתנו בכללה, כי בזה הלא הוא רוצה להרוס את ה"דבר המעמיד" היחידי שלנו שעושה אותנו לחטיבה אחת, ורשע שכזה איננו רק כופר בעיקר, אך גם מוציא את עצמו מן הכלל הישראלי, אף על פי שצועק ומכריז בקולי קולות, כי לאומי נלהב הוא.
44
מ״הפסח לשם חולין.
45
מ״ואכן באמת גם בתשובת התורה יש עוקץ מר לכל אלה הבאים אלינו בשאלות ממין זה.
46
מ״ז"ואמרתם זבח פסח הוא לד'", ואנו מוצאים ברמב"ם שלמד מזה דין חדש, שאף על פי שקיימא לן שחטאת ששחט לשם חולין כשר, משום "דמינה מחריב בה, לדאו מינה לא מחריב בה" הנה פסח ששחט לשם חולין פסול, שבשביל זה דייקא התורה בפסח "לד'" (עי' ברמב"ם פט"ו מהלכות פסולי המוקדשין הלכה י"א).
47
מ״חומדוע באמת חלוק פסח מכל שאר הקרבנות, שבכולם, וגם חטאת בכלל, כשר לשם חולין, ורק בפסח לבד פסול באופן שכזה?
48
מ״טמפני שקרבן פסח הוא הקרבן היחידי שבא בערב הגאולה, ערב פסח, הקרבן הזה בא כדי להוציאנו מאפלה לאורה ומשיעבוד לגאולה.
49
נ׳וזהו ההבדל בין לפני הגאולה ואחריה, אם אחרי הגאולה ה"לשם חולין" מעכב רק את ההרצאה - (עיין ברמב"ם פ"ט מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ד') - שחטאת לשם חולין כשר ואינו מרצה - הנה לפני הגאולה, ערב פסח, הלשם חולין מבטל את כל עיקר ההכשר, כי זה מביא לעכוב הגאולה ולא להתקרבות הגאולה.
50
נ״א"והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם", כלומר, במה נשתנינו מכל האומות, שאצלן אפשר לאנשים שיהיו לאומיים ולא דתיים, ואצלנו לא יתכן זאת?
51
נ״ב"ואמרתם זבח פסח הוא לד" אנחנו שעומדים הננו בערב פסח כל מה שנעשה לשם חולין פסול, ולא תתכן אצלנו בשום אופן לאומיות חילוניות, אף על פי שתתכן זאת אצל אומות אחרות, אצלנו הוא בגדר תרתי דסתרי.
52
נ״גכהלכות הפסח.
53
נ״דואמנם מהלכות הפסח אפשר לנו ללמוד כמה הלכות גדולות בהגאולה העתידה.
54
נ״הולא לחנם בא קרבן הפסח בערב פסח, כי אי אפשר לבוא גם לפסח לעתיד, בלי הלכות הפסח.
55
נ״וואם כי עצם הפסח אין נוהג בזמן הזה, אבל הלכות הפסח לא בטלו עד היום הזה.
56
נ״זועל זה נאמר "ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם".
57
נ״חלדוגמא הראינו מה מלמדת אותנו ההלכה הפסוקה שפסח לשם חולין פסול, אכן זו אינה הדוגמא היחידה.
58
נ״טבמת יחיד.
59
ס׳אם למשל, אנו שונים ברמב"ם שם (פ"א הלכה ג) אין שוחטים את הפסח אלא בעזרה... אף בשעת היתר הבמות, לא היו מקריבים את הפסח בבמת יחיד, וכל המקריב את הפסח בבמת יחיד לוקה, שנאמר, "לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך", וכמה הלכתי רברבי איכא למשמע מזה גם עתה ולאו בהלכתא למשיחא, אך בהלכה למעשה.
60
ס״אכי דא עקא, שעוברים אנו על הלאו הזה בשאט נפש "לא תוכל לזבוח את הפסח", לא רק שאיסור יש בדבר, אך פשוט "לא תוכל" דבר מן הנמנעות, לא יאומן כי יסופר, אבל זוהי עובדא כי הבמות קטנות אוכלות אותנו בכל פה, ואמנם בכל אומה ולשון יש במות קטנות, מפלגות שונות ומשונות הנלחמות ונאבקות זו בזו בלי הרף, אבל אי אפשר לנו להדמות להן, כי אמנם יש זמן של היתר הבמות אבל אין היתר כזה בערב פסח בערב הגאולה "לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך" מפני שאז לא יבוא הפסח לעולם, אז יהיה לך ערב פסח בלי פסח.
61
ס״ב"כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה איש כל הישר בעיניו יעשה", יען שאיש כל הישר בעיניו יעשה - זהו במות קטנות, עי' זבחים (קיז, ב) - לכך לא באתם עד היום אל המנוחה ואל הנחלה.
62
ס״גומה נשתנו העתים ונתחלפו הזמנים, לפנים שנינו "ר' יהודה אומר, אפילו שבט אחד טמא וכל השבטים טהורים יעשו בטומאה, לפי שאין קרבן ציבור חלוק" (פסחים פ, א), והיום יש לפעמים שהטהורים מטמאים את עצמם דוקא בשביל שיהא קרבן ציבור חלוק.
63
ס״דדם הפסח טעון שפיכה.
64
ס״הוגם בזה שונה הפסח משאר הקרבנות, דבכל הקרבנות דמם טעון זריקה ובפסח שנינו (שם הלכה ו) "דם הפסח טעון שפיכה כנגד היסוד", זאת אומרת, בנחת מן המזרק לקיר המזבח, וטעם הדבר הוא גם כן יען שבערב הפסח בא, ביום של הכנה לגאולה, ועלינו לדעת כי "לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון", אך "בשובה ונחת תושעון".
65
ס״ווכבר הזהיר לנו יוסף הצדיק "אל תרגזו בדרך" וכפירוש חז"ל "אל תפסעו פסיעה גסה" (תענית י, ב) והדברים עתיקים ודי להבין.
66
ס״זשלא לאוכליו.
67
ס״חומשונה הוא הפסח משאר קרבנות גם בזה, שבכולם בין אם נשתייר כזית בשר בין אם נשתייר כזית חלב זורק את הדם, ובפסח אף אם האימורים קיימים אם לא נשתייר כזית בשר אינו זורק את הדם (עי' פסחים מח, ב). וגם זאת שאין בכל הקרבנות הדין של מחשבת שלא לאוכליו שתפסול, זולת בפסח לבד (עי' שם ברמב"ם פ"ב הלכה ג).
68
ס״טכי גם זו רעה חולה אנו רואים בעולמנו הקטן, אנשים שבחייהם הפרטיים הם מקפידים דוקא על ה"אכילת אדם" שבהם הרבה יותר מעל "אכילת מזבח", הנה בחייהם הציבוריים ומכל שכן בענינים הנוגעים לגאולה, המה רוצים להעמיד הכל רק על אכילת מזבח לבד.
69
ע׳ועל כן כדי להוציא מן הטועים והמטעים, בא הדין שדוקא הקרבן פסח, שהוא קרבן ציבור, ובא בתור פרוזדור להגאולה שדוקא בו אנו מקפידים ביותר על האכילת אדם.
70
ע״אומה היא מחשבת שלא לאוכליו? המחשב שיהא הפסח לחולים ולזקנים שאינם ראויים לאכול, ואמנם לדאבוננו יש הרבה שחושבים כך.
71
ע״בהאנשים היפים האלה אינם כופרים חלילה בקדושת הארץ, בארץ חמדה טובה ורחבה שכל ערב הפסח בא בשבילה בתור פרוזדור לטרקלין, אלא שסוברים, כי הארץ מיוחדת רק לחולים ולזקנים הנוטים למות, והיו ימים והימים לא רחוקים מאתנו שמי שעלה לארץ, כבר היה נחשב לגבר לא יוצלח שלא מעלמא הדין הוא.
72
ע״גושכחו, כי הפסח בא דוקא לאוכליו, וארץ ישראל מלבד שארץ קדושה היא וחיי נשמות אויר ארצה, היא גם ארץ זבת חלב ודבש כפשוטה ממש.
73
ע״דשלא למנויו.
74
ע״ה"אין שוחטין את הפסח אלא למנוייו שנאמר תכוסו על השה, מלמד שמתמנים עליו כשהוא חי, ואלו המתמנים על הפסח הם הנקראים בני חבורה" (שם פ"ב ה', א). כי הנה כלל גדול הוא, "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת" (עבודה זרה ג, א), ואף על פי שיודעים אנו היטב ש"בזמן שעושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית על ידי אחרים" אבל מי שסומך על זה איננו שוב בכלל העושים רצונו של מקום, ואמנם כל אחד בחייו הפרטיים אינו סומך על הנס לבד, ואף על פי שיודע ש"אם ד' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו", בכל זאת יודע הוא גם כן, שגם הוא אינו בן חורין להפטר ממנו, אבל כיון שנוגע הדבר לקרבן ציבור, שם הוא רוצה דוקא שמלאכתו תהא נעשית על ידי אחרים, אף על פי שהוא אינו עושה רצונו של מקום כלל וכלל.
75
ע״וושם קצר מצאה בשבילם ההלכה זהו "שלא למנוייו", הם אינם נגד הפסח, אלא שאינם מתמנים עליו כשהוא חי, אך אחרי שכבר נעשו בו כל העבודות הקשות הם באים ויושבים מסובים לשולחן ערוך, ומסיחים את דעתם, כי "מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת".
76
ע״זאין הפסח נאכל אלא על השובע.
77
ע״חובאחרונה עלינו לדעת, כי אין הפסח נאכל אלא על השובע "אין מפטירים אחרי הפסח אפיקומן".
78
ע״טכי "גרי אריות" אינם גרים גמורים ולאומי אריות אינם לאומיים גמורים.
79
פ׳ודא עקא, כי יש לנו לאומיים לרוב, שרק "הסרת הטבעת" השפיעה עליהם, שנעשו לאוהבי ישראל ולחובבי ציון נלהבים רק מתוך השנאה, מתוך השנאה ששונאים אותם אומות העולם, וכלל גדול הוא אצלנו ש"אין קטיגור נעשה סניגור" ו"משורש נחש יצא צפע", ואהבה הבאה מכח שנאה לאו שמה אהבה.
80
פ״אכל אלה אוכלים את הפסח בליל שמורים סמל הגאולה, רק מתוך רעבון מתוך ההכרח, באין להם ברירה אחרת. אבל מרעבתנים כאלה אין לנו נחת מרובה, דרושים לנו אנשים שיאכלו את הפסח מתוך השובע, זאת אומרת, שיש להם שובע גם לפני הפסח, שגם בגלות יש להם כל המעדנים שבעולם, ובכל זאת המה חפצים ושואפים להגאולה לשמה.
81
פ״בוכדברי הזוהר הקדוש על הכתוב ליל שמורים לד' "נהיר האי ליליא", זאת אומרת, שגם אלה שהלילה, סמל הגלות, אור בעדם, גם אלה יחכו וישאפו להגאולה, גם אלה לא יחדלו מלשאול אף רגע "שומר מה מלילה שומר מה מליל".
82
פ״גוחז"ל אומרים על הכתוב "העיר רבתי עם היתה כאלמנה" שהכוונה "לאלמנה שהיתה תובעת מזונותיה ואינה תובעת כתובתה" (מדרש רבה איכה פ"א, ג).
83
פ״דאכן על פי ההלכה לא כל אלמנה שתובעת מזונות זוכה בדינה, למשל ראו בכתובות (נד, א) ההלכה הפסוקה כשתבעוה להנשא ונתפיסה אין לה מזונות, ואף אם לא נתפיסה יש הבדל בדבר אם "אמרה מחמת פלוני בעלי יש לה מזונות", אבל אם אמרה "מחמת בני אדם שאינם מהוגנים לה, אין לה מזונות".
84
פ״הואמנם המתבוללים שלנו המה בכלל של תבעוה להנשא ונתפיסה", אבל גם ה"לאומיים" החדשים שלנו, שאינם מתפיסים כלל להדבק אחרי זרים, הלא מבין השיטים שלהם אנו קוראים את האמתלא שהיא "מחמת בני אדם שאינם מהוגנים לה".
85
פ״וומעטים מאד אלה המשיבים על זה בטעם פשוט למאד "מחמת פלוני בעלי", שהם בכלל אלמנה שלא נשכחה ממנה עוד אהבת כלולותיה, אהבה שאינה נמדדת ואינה נשקלת על ידי חשבון הקב, האהבה שעזה ממות ורשפיה רשפי אש שלהבת יה, בקיצור, אלמנה כזו שעדיין היא חושבת את עצמה לא לפנויה, אך לאשת איש ורק אלמנה כזו יש לה טענה על מזונות.
86
פ״זבקיצור, הפסח נאכל על השובע, אכילה לשמה, מפני שגם התאוב לגאולה צריך להיות לגאולה לשמה הבאה מתוך רצון ולא מתוך הכרח.
87
פ״חארבע כוסות.
88
פ״טובעוד ימים אחדים הלא נשב על הסדר ונשתה ארבע כוסות, ובודאי ידוע לכם, רבותי, גם הטעם של הענין הזה "מנין לארבע כוסות בפסח? רבי יוחנן בשם ר' בניה כנגד ארבע גאולות" (ירושלמי פסחים פ"י ה"א), היינו כנגד מה שאמרה התורה בפ' וארא "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים".
89
צ׳אכן דא עקא, כי אין אצלנו ארבע כוסות רצופות, כי אלה שזכו להשלוש כוסות הראשונות, ואין עליהם כבר סבלות הגלות, והעבודה הקשה הכרוכה בזה, והולכים בזרוע נטויה ובקומה זקופה, לאלה כבר אין צורך בהכוס הרביעי, בהכוס המבטחת "ולקחתי אתכם לי לעם" וכו', ואלה הרוצים בכוס הרביעי, סימן הוא שלא שתו את השלש כוסות הראשונות.
90
צ״אולא לחנם הוקבעה הלכה פסוקה, שבין כוס שלישי לרביעי לא יפסיק, מפני כי רבו אצלנו המפסיקים דוקא בין שתי הכוסות הללו, בהפסק רבתי, וכששותים את הכוס השלישי לרויה, המה שוכחים לגמרי, כי עוד כוס רביעי לפניהם.
91
צ״בלשנה הבאה בירושלים.
92
צ״גבקיצור, שבת הגדול בא לפני פסח גם מטעם זה, שהשבת הזה מזכיר לנו את הקרבן פסח שהוא תנאי קודם למעשה של חג הפסח, פרוזדור וטרקלין של הגאולה, ואם כשחרב הבית נתבטל הקרבן הזה, הנה לא נתבטלו ההלכות השנויות בו, ואם נקיים את המוסר השכל מההלכות הנ"ל נאמר בצדק "חסל סדור פסח כהלכתו ככל משפטו וחוקתו כאשר זכינו לסדר אותו כן נזכה לעשותו" וכו', לשנה הבאה בירושלים...
93