דרשות אל עמי, חגים וזמנים שונים כ״וSermons Unto My People, Chanuka, Purim, and Special Shabbatot 26
א׳כו. תחית האומה ותחית הארץ
לשבת נחמו
לשבת נחמו
1
ב׳"נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם, דברו על לב ירושלים וקראו אליה, כי מלאה צבאה, כי נרצה עונה, כי לקחה מיד ד' כפלים בכל חטאתיה" (ישעיה מ, א-ב).
2
ג׳"חטאו בכפלים, חטא חטאה ירושלים ולקו בכפלים, כי לקחה מיד ד' כפלים בכל חטאותיה ומתנחמים בכפלים נחמו, נחמו עמי" (ילקוט שמעוני, רמז תמד).
3
ד׳שלש דמעות.
4
ה׳"ודמוע תדמע ותרץ עיני דמעה, כי נשבה עדר ד', שלש דמעות למה? אחת על מקדש ראשון, אחת על מקדש שני ואחת על ישראל שגלו ממקומם" (חגיגה ה, ב).
5
ו׳ואמנם בדורות הראשונים לגלותנו בזכרנו עוד את ציון מהחיים ולא רק מהספר, דמעו עינינו שלש דמעות, והדמעה האחרונה אולי עוד היתה היותר נרגשת במרירותה ויגונה, אז הרגשנו בחסרון ה"מקום" שלנו שהוא חסרון בלתי ניתן להמנות, וידענו כי רק בשביל חסרון זה הננו כל כך דוויים, סחופים ומדולדלים, אבל כשמרוב עונינו ארכו עלינו הגלות, הנה הרגל נעשה טבע, ולאט לאט חדלנו להרגיש את כל הצער והעלבון שיש בישראל שגלו ממקומם, נמחתה מאתנו הדמעה השלישית והסתפקנו רק בשתי הדמעות הראשונות.
6
ז׳וכששואלים כעת ליהודי היושב באבלות בתשעה באב, על מה אתה נאנח? ישיב לך, על הבית ראשון ועל הבית שני שנחרבו, אבל את הדמעה השלישית מאן דכר שמה.
7
ח׳ועל דא קא בכינא, על דא שאיננו יודעים על מה לבכות ביותר.
8
ט׳כי באמת בחורבנות אין אנו בני יחידים על האדמה, וכהנה וכהנה היו אצל כל האומות, בדור אחד בא החורבן ובדור השני נבנה שוב העיר על תלה, אך הננו הבני יחידים בזה, ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו".
9
י׳כי "אין לך דבר שאין לו מקום ואין לך אדם שאין לו שעה" וכל אומה שיש לה "מקום" אפשר לה לקוות על השעה מוצלחת שתבוא לה בהקדם או באחור, אבל אם "מקום" אין לנו, מה קשה למצוא את השעה.
10
י״אוזה ראינו באופן היותר בולט בהמלחמה האחרונה, שעל ידה קמו "תחיית המתים" הרבה מהאומות השפלות, שמכעט כבר נשקע שמן, וכבר ספדון ספדניא וחנטון חנטיא וקברון קבריא, בעוד שעיר האלקים עדיין מושפלת היא עד שאול תחתיה. מפני שכל האומות הנ"ל באו לאספת השלום בתור "בעלי בתים" ובטענת חזקה על הארץ, שהמה יושבים עליה, ואנחנו היינו היחידים שבאנו לשם רק במגילות של יוחסין שונות, ומי שבא במגילות של נייר הוא שב בהבטחות על הנייר לבד...
11
י״בואם "תרד עיני דמעה" בלשון עתיד לזמן בלתי מוגבל בלי תכלית ובלי סוף, הוא רק מפני הסיבה הראשית של "ישראל שגלו ממקומם".
12
י״גודא עקא, שאנו עושים רק "זכר לחורבן" אבל לא "זכר לגלות".
13
י״דתאמרו שאנו עושים זכר לעבר אבל לא להווה, אכן זו היא הנותנת כי דוקא בשביל שהגלות היא ענין של הווה ע"כ קהה ההרגשה שלנו בה, כשם שאין אנו מרגישים בכובד האויר שכל אדם נושא על שכמו.
14
ט״ובנוגע להחורבנות אמרנו תמיד "מהרה יבנה בית המקדש" ובנוגע להגלות הננו אומרים "השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל", כלומר, שאמנם הננו מחכים לקבוץ גליות, אבל זהו רק ענין של לשנה הבאה, והשתא עלינו כאנשי מעשה לראות ולהתבונן באשר הוא שם, לבלי לדרוש הרבה במופלא ממנו, אך לקיים את המצות עשה של "בנו בתים ושבו, קחו נשים והולידו בנים ובנות, וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים", והאמת ניתנה להגיד שאת המצוה הזו קיימנו בכל פרטיה ודקדוקיה...
15
ט״זויש מתלוצצים שאומרים, כי אנחנו בעצמנו מעכבים את הגאולה, באמרנו פעמים בשנה "לשנה הבאה בירושלים". הננו אומרים זאת ביום הכיפורים והכוונה על יום הכיפורים הבא, ובודאי היה שומע הקב"ה את תפילתנו, אבל בבוא יום חג הפסח, הננו אומרים שוב את הפזמון הזה ובכן דוחים אנחנו זאת בעצמנו על חג הפסח הבא ובבוא יום הכפורים הננו דוחים זאת שוב וכן להלן וכן להלן.
16
י״זואמנם לדאבוננו יש בזה הרבה יותר מהלצה בעלמה ואולי גם הרבה יותר ממקצת אמת.
17
י״חוכעת יש לנו להוסיף על שלש הדמעות הנ"ל עוד דמעה רביעית, דמעה על זה שנתיבשה אצלנו שלא בעונתה הדמעה השלישית העיקרית.
18
י״טכי אם על "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם, היתה כאלמנה, רבתי בגויים שרתי במדינות היתה למס" כדאי וכדאי לבכות מרה, אבל אין בזה כל חרפה לאומית, שהרי כהנה וכהנה תאכל החרב אצל כל האומות, אבל "זכור ד' מה היה לנו הביטה וראה את חרפתנו נחלתנו נהפכה לזרים", בזה יש כבר לא רק כאב, אך גם חרפה, חרפה שאין על עפר משלה וחרפה עוד יותר גדולה יש בזה שכבר אין אנו מרגישים כלל את החרפה כאילו דרכו של עולם כך הוא.
19
כ׳בין המצרים.
20
כ״אומעת שגלה ישראל ממקומו זה כאלפים שנה הננו רואים את אותו המחזה שמספרים חז"ל במדרש רבה איכה (ע"פ פרשה ג, ר) על הכתוב רבת ד' ריבי נפשי "חד יהודאי עבר קדם אדרינוס ושאל בשלמיה, א"ל מאן את? א"ל יהודאי אנא, א"ל ואית יהודאי עבר קמי אדרינוס ושאל בשלמיה? אמר להו אזילו וסבו ראשיה, עבר אחרן יומא יהודאי, ושמע מה איעבד בקדמיה, ולא שאל בשלמיה וכו' סבו רישיה, אמרו ליה סנקליטין שלו וכו', דשאיל בשלמך מתקטל, דלא שאיל בשלמך מתקטל? א"ל ואתון בעין יתי מלכא איך אנא בעי למקטליה בשונאי, ורוח הקודש צווחת ואומרת, ראיתה ד' עותתי ראיתה כל נקמתם וגומר".
21
כ״בוהננו עומדים משתוממים על המחזה הזה שנשנה בלי הרף גם בימינו אנו, אם כי בצורות ובאופנים שונים, ואנו שואלים מה חפצים ממנו כל אלה האדרינסים למיניהם? אל תשתוממו, כל אלו המה תוצאות הדבר של עם שגלה ממקומו. "כל רודפיה השיגוה בין המצרים", ובתור עם שגלה ממקומו הננו נמצאים תמיד בין המצרים.
22
כ״גאם ריב להרוסים עם האוקרינים, אז אצל הראשונים הננו נחשבים לאוקרינים, ואצל האחרונים לרוסים, והצד השוה שבהם, ששניהם שופכים עלינו את כל חמתם. ואם דין ודברים בין הפולנים ובין האשכנזים, הרי מובן ממילא, שכל אחד רואה בנו את הצד שכנגדו, וכל אחד מקיים בדחילו ורחימו את המצוה של "ובערת הרעה מקרבך". וכהאי גוונא הוא גם כן במלחמת המפלגות זו עם זו, הבורזואזיה חושבת אותנו לשונאי הרכוש ובעיני הפרוליטריט הננו המנצלים היותר מסוכנים.
23
כ״דובאמת מה אנו? אנו בתור עם שגלה ממקומו, הננו כאותה התקלה המונחת ברשות הרבים שהיא גם ניזק וגם מזיק ביחד.
24
כ״המשונה היא הגלות, אי-טבעית ואי נורמלית היא לגמרי, ומה יפלא איפא, אם תושבי הארץ משתמשים בזה בהכלל של "כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור".
25
כ״ואיננו מצדיקים כמובן עלינו את הדין, אבל כאשר כבר אמרנו במקום אחר (בדרושנו "בדרך") הנה על כל פנים שנאת הגויים עלינו איננה כאשר רגילים לכנות זאת "שנאת עולם לעם עולם", אלא שהיא שנאת האזרחיות להגלות.
26
כ״זאופיה של אומה זו.
27
כ״ח"אי אתה יכול לעמוד על אופיה של אומה זו" את זאת הרגישו כבר חז"ל עוד לפני אלפי שנה. ומני אז עד היום הזה כבר נגלו הרבה תעלומות והמון נסתרות שמבראשית, אך אופיה של אומה זו כאז כן עתה עדיין ב"תיקו" עומדת. וסיבת הדבר הוא שוב בזה ש"ישראל גלו ממקומם".
28
כ״טואם אמת הדבר שהכל רואים בנו כל כך נגודים וסתירות, באופן שקשה מאד לקבוע בזה מסמרות, הנה מאידך גיסא עלינו לדעת, כי רוב הדברים המתיחסים אלינו בתור סגולתנו והצמיות נפשנו, אי אפשר לזקוף אותם בשום אופן על חשבון אופיה של אומתנו, אך על חשבונה של הגלות, וכאשר לא גלות אחת יש לפנינו, אך גליות הרבה, ממילא נדבקו גם בנו תכונות שונות ומשונות הסותרות אלו לאלו מן הקצה אל הקצה.
29
ל׳הנה, למשל, אכסיומה מוסכמת וגם בר בי רב דחד יומא יודע זאת, שאין סדר לישראל, ויש מתחכמים המראים בתרפ"ט ראיות, כי מששת ימי בראשית חסר לנו הרגש לסדר והרמוניא, וגם מעט הסדרים שיש לנו תמיד היתה בזה יד גוי באמצע. הסדרים שנעשו בימי משה רבינו נעשו על פי ה"גוי" יתרו שיעץ לו "ואתה תחזה". בהששה סדרי משנה יש השפעתה של ה"חכמת יון" כי לבית הנשיאים התירו ללמוד את החכמה הנ"ל, ורבי בתור נשיא הושפע ממנה, ובשביל כך מצא לנחוץ להביא סדרים בהחומר הרב אשר היה לפניו, וכך הם מבארים את אמנות הסדור של הרמב"ם, שכמעט אין דוגמתו בזה, גם כן על ידי ההשפעה שבאה אליו מן החוץ.
30
ל״אאבל המעיין בזה בעיון אוביקטיבי יראה תיכף, כי גם זהו מהשקרים המוסכמים.
31
ל״בכי אמנם יש סדר לישראל אך אין סדר לגלות, מפני שהגלות בעצמה בתור דבר בלתי טבעי אי אפשר בו הסדר בשום אופן.
32
ל״גדי להשקיף בהשקפה שטחית על חיי אבותינו בזמן שבית המקדש היה קיים, למען הוכח, כי גם אנחנו ידענו מסדר.
33
ל״דוכמה סדר והרמוניא היה במועצת הסנהדרין שלנו, בהבאת הבכורים בהמון חוגג, בשמחת בית השואבה שלנו ובכלל בכל הדברים שנעשו בציבור.
34
ל״האך מיום שחרב בית המקדש נטל ממנו ה"טעם" הזה. ובמדה ששיעבוד גליות נעשו לקשים ביותר, כן במדה זו היתה קהות הרגש שלנו לסדר וליופי.
35
ל״וובזה מתבאר ההבדל בין חכמי אשכנז וחכמי ספרד.
36
ל״זולא צדקו אלה הרוצים לתלות בוקי סריקי באלה האחרונים לאמר ש"יד גוי היתה באמצע", שאדרבא הטעם הוא מפני שאצלם לא היתה כל כך תקיפה היד גוי, עליהם לא השפיע לרעה כל כך ה"שיעבוד מלכיות" כמו אצל האשכנזים והצרפתים.
37
ל״חועל זה גופא אנו מתאוננים בכל ליל תשעה באב "ויצא מן בת ציון כל הדרה... השליך משמים ארץ תפארת ישראל... סחי ומאוס תשימנו בקרב העמים" ועל ידי הסחי ומאוס האלה נטלו ממנו הטעם לההדר ולהתפארת.
38
ל״ט"ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה אמר ר' אבא, זו מטה מוצעת ואשה מקושטת לתלמידי חכמים" (שבת כה, ב).
39
מ׳וכמובן שאין הדברים כפשוטם ממש, אך בזה כללו את כל שלום הנפש הבא ע"י ההרמוניא והיופי, שהופרע אצלנו על ידי הגלות המר.
40
מ״אואמנם תפסנו את ענין ה"סדר" רק לדוגמא קלה, ובאמת השפעת הגלות אנו רואים לא רק בדברים חיצוניים לבד, אך היא חדרה לתוך תוכנו, למעמקי נפשנו ממש. כי גלות הגוף הביאה לנו גם גלות הנפש, האטמוספירה הגלותית יצרה גם פסיכולוגיה גלותית.
41
מ״בולא רק גוונו נתעקם מעט על ידי הגלות, אך גם שכלנו התעקם במדה ידועה, ואף על פי שחכמים אנחנו ורואים אנו את הנולד והנולד דנולד, אין אנו מרגישים לפעמים בהמציאות והממשיות ובונים מגדלים הפורחים באויר.
42
מ״גהגיטו הצרה שללה מאתנו את רוחב ההשקפה ונשתרש בלבנו איזו אימה ופחד מכל רחבת ידים, ועל כן בקשנו בכל, גם בדברים שהיה לנו החופש ללכת לארכם ולרחבם את מדת הצמצום, ומזה באה לנו מדת ההתפוררות לעשות מכל דבר פרורים קטנים.
43
מ״דבגיטו חסרו לנו כל הדברים המרחיבים דעתו של אדם, ועל כן נעשינו לצרי ההשגה והדעת, ותמיד היה לנו הכלל של "תפשת מרובה לא תפסת" לקנה מדה להסתפק בקטנות, גם במקום שאפשר היה בגדולות, ולא פעם אחת ותרנו על הגאולה של מחר בשביל הקשואים והבצלים של היום...
44
מ״ההגיטו מקצצת את האידיאלים ועושה אותנו לאנשי מעשה, החושבים הכל על פי החשבון של חנונים ותגרנים...
45
מ״ווגם אמת זו נתנה להגיד, כי גלות זו שעל פי רוב היו בה "חוקי המדינה וגזירות רעות" לשמות נרדפים, וכמובן, שלא באשמתנו אנו, ובשביל זה הוצרכנו ללכת תמיד סחור סחור בדרך עקלתון כדי להמנע מפני כובד החוקים, על ידי זה נתבטלה אצלנו המשמעת גם בחיינו הפנימיים גופא, שכל אחד בונה במה לעצמו, ואיש כל הישר בעיניו יעשה מבלי הבט כלל על הנזק שיצא מזה להכלל.
46
מ״זבקיצור, על אופיה של אומה זו היה אמנם באפשר לעמוד, אבל מה קשה לעמוד על אופיה של אומה גלותית...
47
מ״חחורבן הבית וחורבן האומה.
48
מ״טעל ידי החורבן נחרב הבית, ועל ידי הגלות נחרבה האומה.
49
נ׳בית כי יחרב, הנה "אדיר הוא יבנה ביתו בקרוב", אבל "על שבר בת עמי השברתי קדרתי", אומה כי נחרבה מה קשה להקימה על תלה.
50
נ״א"ותרד עיני דמעה, כי נשבה עדר ד'" זו היא הדמעה השלישית על ישראל שגלו ממקומם, כי אמנם זהו ההבדל ביני לבין חמי, על חמי נאמר עם הדומה לחמור ועלי נאמר עדר ד'.
51
נ״בוברם הם, גם אלה הגרועים והפחותים שבהם שדומים לחמור, אבל על כל פנים "עם הדומה לחמור", שיש להם החוש העממי והאחריות ההדדית, פשוט על פי האינסטינקט שלהם, ואנחנו שאמנם הננו במעלה יותר עליונה באין ערך מהם הננו עדר ד', אבל על כל פנים לא עם אנחנו אך עדר, צאן קדשים ובהדגשה לא רק על ה"קדשים", אך גם על ה"צאן", צאן שעוברים תחת השבט ומובלים לטבח, ואינם חלים ואינם מרגישים כלל וכלל.
52
נ״גומעת שגלה ישראל ממקומם באנו למדרגת "כי נשבה עדר ד'", כי נשבה עם ד' לא נאמר אך עדר ד', ומה נוקבים ויורדים הדברים עד התהום, עד דכדוכה של נפש.
53
נ״דובמדרש רבה איכה (הקדמה פסקה כה) מוסיפים על זה "את מוצא עד שלא גלו ישראל היו עשויים עדרים עדרים, עדרי כהונה לבד, עדרי לויה לבד, עדרי ישראל לבד, כיון שגלו נעשו עדר אחד, "כי נשבה עדר ה'" כי נשבו אין כתיב כאן, אלא כי נשבה עדר ד'".
54
נ״הואמנם זהו הההבדל בין אומה ובין עדר, באומה יש דרגות ומעלות שונות, ולאו כל בני האומה אפשר למחות בחדא מחתא, והקטנים נשמעים להגדולים, אבל בעדר אין גדול ואין קטן, אין רם ואין שפל ונער קטן נוהג בהם כולם.
55
נ״והכלל והפרט.
56
נ״זומה חודרים ונוקבים דברי חז"ל באגדתם הנפלאה (מדרש רבה איכה הקדמה פסקה כ) "א"ר עוקבא, בליל תשעה באב נכנס אברהם אבינו לבית קדשי הקדשים, אחזו הקב"ה בידו והיה מטיל בו ארוכות וקצרות, אמר לו הקב"ה, מה לידידי בביתי? אמר לו, רבוני, בני היכן הם? אמר לו, חטאו והגליתום לבין האומות, אמר לו, לא היו בהן צדיקים? אמר לו, עשותה המזמתה, אמר לו, היה לך להסתכל בטובים שבהם, אמר לו סוגיהון בישין, דכתיב, עשותה המזמתה הרבים... ולא עוד אלא שהיו שמחים במפלתם אלו על אלו, דכתיב, כי רעתיכי אז תעלוזי וכתיב שמח לאיד לא ינקה".
57
נ״חכי רגילים אנחנו לתלות את כל הקלקלה בחיינו הציבוריים על החולשה של מחלוקת ושנאת חנם שבנו, אבל חז"ל שירדו לתוך עומקו של דבר ידעו, כי מקור הפצע שבנו הוא עמוק הרבה יותר.
58
נ״טמחלוקת ושנאת חנם יש גם כן אצל כל העמים במדה יותר מרובה או יותר מועטה, אבל אצלנו נחרב העם גופא, קהה אצלנו לגמרי החוש הלאומי ונעשינו לעדר שאינו מרגיש.
59
ס׳ומפני זה אנו רואים מחזה נפלא, שבעוד שכל יחיד ויחיד מישראל כשמעריכים אותו לגבי יחיד מאותו הסוג של הגויים, לא נופל בכל האופנים הראשון מהאחרון ועל פי רוב עוד עולה עליו בעשר מעלות, אבל כשמעריכים אנו איזו עבודה ציבורית שלנו לגבי שלהם, הננו צריכים לקרות בדאבון לב "אשמנו מכל עם בושנו מכל דור", והאם אפשר לתלות זאת רק במחלוקת ושנאת חנם? זהו מראה על מקום התורפה העיקרית שלנו, על ה"שבר בת עמי", על בטול ה"דבר המעמיד" של האומה בתור אומה, על טשטוש רכוש הציבורי והאחריות ההדדיות.
60
ס״אוזהו שהשיב הקב"ה לאברהם על הקובלנא שלו "היה לך להסתכל בטובים שבהם", כי אמנם כך הוא, שכל יחיד ויחיד כשהוא לעצמו הוא טוב ונעים, אבל "סוגיהם בישין" בחיי הכלל שלהם אנו רואים רק בישא "ולא עוד אלא שהיו שמחים במפלתם אלו על אלו", אף על פי שהמפלה היא באמת מפלה לאומית כללית הנוגעת לכולם במדה שוה, והאם נחוץ מופת יותר חותך להראות על חורבן האומה?
61
ס״בקללות הראשונות וקללות האחרונות.
62
ס״גוזהו שאמרו חז"ל (במגילה לא, ב) "אין מפסיקים בקללות, מאי טעמא, לפי שאין אומרים ברכה על הפורעניות, אמר אביי, לא שנו, אלא בקללות שבתורה, אבל של משנה תורה פוסק, מאי טעמא הללו בלשון רבים נאמרות, ומשה מפי הגבורה אמרן, והללו בלשון יחיד נאמרות, ומשה מפי עצמו אמרן".
63
ס״דואם תשאלו, רבותי, היתכן שמשה רבנו האוהב ישראל יקלל את ישראל מפי עצמו, וד' לא צוה לו כלל על זה? וגם "מה ענין שמיטה להר סיני", וכי בשביל שנאמרו בלשון יחיד אפשר להפסיק ולומר ברכה על הפורעניות?
64
ס״האשיב לכם, כי אמנם זו היא הנותנת, על פי דברי הרמב"ן כי הקללות הראשונות נאמרו על חורבן ראשון והאחרונות על חורבן שני, בחורבן הראשון נחרב הבית ואמנם מפני עבירות חמורות, אבל סוף סוף לא היתה בהעברות הללו סיבה לחורבן האומה, לא כן בהחורבן השני שמהחטא של שנאת חנם נחרבה גם האומה בתור אומה.
65
ס״וואם נאמרו הקללות הראשונות בלשון רבים והאחרונות בלשון יחיד, הטעם פשוט מפני שבזה כל המקור של הקללות האחרונות שאין לשון רבים, אך לשון יחיד... שכל יחיד ויחיד, ובאופן היותר טוב כל מפלגה ומפלגה, הוא עולם קטן בפני עצמו.
66
ס״זולא רק משה רבנו היה אפשר לו להגיד זאת מפי עצמו, אך כל אחד מאתנו אפשר לו להגיד זאת מדעתיה דנפשיה.
67
ס״חכי אמנם על כל עברה יש עונש אבל יש עברות שהעונש הוא מן השמים, ויש עברות שהאדם בעצמו ממציא את העונש הכרוך בהעברה ודבוק בה כשלהבת בהפתילה, ודוגמא ממין השני היא העברה של שנאת חנם המביאה לחורבן האומה, שאת עונשה כבר אפשר לכל אחד למשמש ביד "ומשה מפי עצמו אמרן" אף על פי שאין כמוהו אוהב ישראל.
68
ס״טובמכוון אנו מפסיקים בזה ואומרים ברכה על הפורעניות, כדי להבליט את כל המרירות שבתוכחה זו, והברכה שאומרים באמצע זוהי דוקא הקללה היותר גדולה, הקללה "שהיו שמחים במפלתם אלו על אלו".
69
ע׳והאם אין אנו רואים זאת בעינינו גופא, איך שאנו אומרים ברכה על הפורעניות, וכמה מאתנו, ובהם גם יראים ושלמים, מרימים על נס כל תקלה שעומדת על דרכנו בבנין הארץ הקדושה משאת נפשנו, ומריעים בחצוצרות על זה, כמו על נצחונות שלהם, ואינם חלים ואינם מרגישים כלל וכלל את כל הקללה שיש בברכה על פורעניות כזו! והמה מראים בזאת, כי אמנם לא הגזים כלל הנביא האמת באמרו "ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ד'"...
70
ע״אחטאו בכפלים.
71
ע״בואת ה"חטאו בכפלים" שוב אפשר להבין באופן היותר פשוט וברור.
72
ע״ג"חטא חטאה ירושלים על כן לנידה היתה, כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה גם היא נאנחה ותשב אחור" (איכה א, ח).
73
ע״דיש עברה שנעשה לשם עברה ויש עברה שנעשה לשם מצוה, יש שטן ויצר הרע שבא בכח עצמו, ויש שטן שבא, כיבכול, ב"לשם שמים" כמו שאמרו חז"ל "שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו" (בבא בתרא טז, א).
74
ע״הואמנם כל עברה גוררת עברה, אבל בעברה לשם מצוה הנה לא רק שהיא גוררת, אך ממש היא פרה ורבה עברות ממין זה בלי שיעור ובלי גבול.
75
ע״וכי בכל אדם גם בהיותר גרוע ופחות שבפחותים, יש קול ד' הקורא אליו בכח ובהדר "שובה ישראל עד ד' אלקיך". אכן כל זאת במי שיודע ששרץ בידו והוא טמא, אבל מי שטובל ושרץ בידו, ומחזיק את השרץ לשם מצוה, הנה כשמתעוררים בלבו הרהורי תשובה, הוא מהרהר שמא לא יצא עוד ידי חובתו בה"לשם מצוה", והוא משתדל להיות מוסיף והולך בעברות לשם שמים כאלה.
76
ע״זזהו כוונת חז"ל בההבדל שבין בית ראשון להשני "ראשונים שנתגלה עוונם - עברות לשם עברות - נתגלו קצם - ואחרונים שלא נתגלה עונם - עברות לשם מצוה - לא נתגלה קצם" (יומא ט, ב).
77
ע״חשנאת חנם, אבל האם שמעתם, אבותי, מעולם שאחד יאמר לחברו שהוא שונאו חנם? "אם ראית גנב ותרץ עמו" ואם ראית שונא הרי בודאי שאמתלא בפיו, אלא שהוא בכלל "שטן לשם שמים נתכוון", וסוף סוף הוא נשאר שטן מקטרג.
78
ע״ט"חטא חטאה ירושלים על כן לנידה היתה", ההבדל בין נדה לזבה הוא בזה, בהאחרונה הדין שבפעם הראשונה היא שומרת יום כנגד יום, ואחר כך היא טהורה, לא כן נדה שעל טפת דם אחת היא טמאה שבעה ימים, ובכלל זה העברה לשם שמים שהיא תמיד בגדר "כפול שמונה" המתכפלת וחוזרת לאין שיעור ולאין גבול, זה הוא החטא של שנאת חנם, החטא של חורבן האומה.
79
פ׳"כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה, גם היא נאנחה ותשב אחור". כשנכנסו הרומיים לארץ ישראל וראו את המלחמת אחים, את השנאה והאיבה בין המפלגות השונות, "הזילוה כי ראו ערותה", ראו את מקום החולשה והתורפה של ישראל.
80
פ״א"גם היא נאנחה ותשב אחור". יש אדם שתועה בדרך והוא הולך לא בדרך הישר, אך סחור סחור באופן עקלתון, אבל כיון שהוא מכוון את פעמיו אל אותו הצד, ששם הוא המקום הדרוש לו, הנה סוף סוף יגיע למטרתו בהקדם או באחור מעט, לא כן אם הוא תועה לגמרי אל הצד שכנגד, אז בכל מה שיוסיף ללכת הוא מתרחק מן התכלית הנרצה.
81
פ״בואמנם גם כנסת ישראל נאנחה כשבא האויב לתוך שעריה - "גם היא נאנחה", וגם הרהורי תשובה נתעוררה בלבה, אלא שהתשובה היתה באופן שכזה, שכל מפלגה ומפלגה התחילה לפשפש במעשיה אולי לא יצאה ידי חובתה ככל הדרוש לגבי המפלגות המתנגדות לה, זאת אומרת, כי עליה עוד להגדיל את שנאתה לגבי שאר המפלגות עוד ביתר שאת ויתר עוז, והכל לשם שמים, כמובן.
82
פ״גזהו "ותשב אחור", היא שבה, אבל לא לפנים, אך לאחור, תשובה לא אל ד' אלקים, אך... להשטן, להבדיל.
83
פ״דומן חורבן הבית עד היום הזה איננו פוסקים אף רגע מלהרהר בתשובה, אבל דא עקא, כי לפעמים התשובה היא מעין של "ותשב אחור", שכל כמה שהתשובה מוספת הננו נסוגים לאחור, ומתרחקים עוד יותר ויותר מה"אורחא דהימנותא".
84
פ״ה"טמאתה בשוליה לא זכרה אחריתה ותרד פלאים אין מנחם לה" זהו ממש מאמרם ז"ל "אחרונים שלא נתגלו עוונם לא נתגלה קצם".
85
פ״ו"ראה ד' את עניי, כי הגדיל אויב", הה מה נורא הדבר, שהרבה פעמים אנו צריכים לקחת את אויבינו, למשל בעדנו. כמה פעמים אנו צריכים לשמוע את התוכחה "כמתוקנים שבהם לא עשיתם" "כי הגדיל אויב" האויב הוא הגדול ואנחנו המה הקטנים, הוא המוסר השכל בעדנו ונחנו מה? הוא האויב הנהו "עם הדומה לחמור" ואנחנו הננו העם של "אתה בחרתנו" ובכל זאת? ויחד עם הנביא נקרא "ראה ד' את עניי".
86
פ״זבקיצור, חטאו בכפלים, כי החטאים הנעשים לשם שמים מתכפלים לאין שיעור ולאין תכלית בלי קץ וגבול.
87
פ״חועל זה נאמר "פושעים שבישראל מלאים מצוות כרמון" כי למצוות התורה יש שיעור ומספר של רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה, אבל מי יוכל לספור ולמנות את העברות הנעשות לשם שמים, ופושעים שבישראל, שגם העברות שלהם הכל נעשות לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה, ממילא המה מלאים מצוות כרמון.
88
פ״טוהמצוות הללו מביאות רק ל"חטאו בכפלים".
89
צ׳ולקו בכפלים.
90
צ״אכי על ידי החטאו בכפלים אנו נמצאים במעגל קסמים שאי אפשר לצאת ממנו, על ידי השנאת חנם גלו ישראל ממקומם, ועל ידי הגלות מתרבה השנאת חנם עוד יותר ויותר וחוזר חלילה.
91
צ״בעל ידי החטא מתכפלות המלקות, ועל ידי כפל המלקות מתכפלים שוב החטאים.
92
צ״גויפה אמר אחד מגדולי החסידים הטעם לאורך גלותנו זו, מפני שהקב"ה מעניש מדה כנגד מדה, וכיון שהעברה היא שנאת חנם, אם לא יעניש הקב"ה רק לפי כמות החטא, הרי שוב לא תהא זאת מדה כנגד מדה, כי העונש הוא מטעם החטא, בעוד שהחטא גופא הוא בלי טעם, ובכן צריך להיות גם העונש גופא בלי טעם כלל וכלל.
93
צ״דזהו ה"לקו בכפלים", ולא רק מפני שהחטא הוא בכפלים, שאם כן הרי המלקות הן שוב רק לפי מדת החטא, אלא שמלקות גופא הן בחנם לקיים מה שנאמר "מדה כנגד מדה".
94
צ״הומתנחמים בכפלים.
95
צ״וושוב מפני שיגרא דלשנא קראנו לחטא הגלות "שנאת חנם", בעוד שבאמת החטא מקיף הרבה יותר משנאת חנם.
96
צ״זכי גם זאת, השנאת חנם, היא רק מסובב מסיבה אחרת, הסיבה של חורבן האומה ואבוד החוש הבריא לזה.
97
צ״חאבל אז הרי מתעוררת השאלה איך ננחם? הננו מצפים לגאולת האומה זה כמה, אבל אם האומה איננה על מה תחול הגאולה?
98
צ״טמשל למה הדבר דומה, למה שמספרים על הפילוסוף ארכימודוס היוני, שבבוקר לא עבות אחד, בא בהמצאה חדשה שהמציא מכונה נפלאה, שעל ידי זה יהיה ביכלתו לשקול את כדור הארץ ולהגיד בדיוק כמה לטרות יש בה, וכשבאו כל העולם כולו לראות בהפלא הגדול הזה, אז לעג עליהם הפילוסוף הנ"ל, ואמר להם, שוטים שבעולם, אנכי אמנם מצאתי את המכונה הנ"ל, אבל אתם תנו לי בטובכם איזה נקודה מחוץ לכדור הארץ, כדי שיהיה לי מקום להעמיד את המכונה הנ"ל, וכמובן שעד היום לא נמצאה עוד נקודה מחוץ לכדור הארץ, ואין עדיין מקום בשביל המכונה הנ"ל. והנמשל הרי מובן מאליו, ששוב מתעוררת השאלה אם אי אפשר לגאולה בלי אומה, ואי אפשר לאומתנו שתהא בכלל אומה בלי גאולה, ואם כן איך ננחם?
99
ק׳על זה נשוב, כי אותה השאלה היא בכל גאולה ושחרור. עבד כנעני יוצא למשל לחרות על ידי שטר שנותנים לידו, והלא לפני החרות אין לו כלל יד כי מה שקנה עבד קנה רבו, וגם שם היא הקשיא הנ"ל, אי אפשר לחרות בלי יד המקבלת את השטר ואי אפשר ליד בלי חרות, ואם כן איך הוא משתחרר?
100
ק״אעל זה מתרצינן בגמרא "גיטו וידו באים כאחד", על ידי הגט גופא נעשה היד לידו שלו (עי' גיטין עז, ב).
101
ק״בוגם אנחנו נאמר: גאולת הארץ וגאולת האומה באות כאחד. על ידי גאולת הארץ תבוא גאולת האומה, ועל ידי גאולת האומה תבוא גם כן גאולת הארץ.
102
ק״גזהו ה"מתנחמים בכפלים" נחמה גם להארץ וגם להאומה.
103
ק״ד"נחמו נחמו עמי, - דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה" וכו' הא בהא תליא על ידי בנין הארץ תבנה האומה, ועל ידי בנין האומה תבנה הארץ.
104
ק״הואל תתפלאו איך "צבת בצבת עשויה", כי לולי הנס הזה לא היה אפשר מעולם לעבד שישתחרר, וגם שאין זה נס יוצא מן הכלל, אלא כך היא ההלכה ש"גיטו וידו באים כאחד".
105
ק״והכשרה רוחנית.
106
ק״זכידוע יש מחלוקת עצומה בחוגי העוסקים בה"תחיה" שלנו, על דבר האמצעים הרצויים לזה. יש אומרים, כי אי אפשר לנו לבנות את ארץ ישראל בלי הכשרה רוחנית מקודם, כי בלי זה הרי נכניס גם בארץ ישראל את הרקבון הפנימי של הגלות המכלה ועושה בנו שמות נוראות עד היום הזה, ובכדי יהיה כל הטורח והעמל בעבור בנין הארץ, שלא תהא גם היא רק הוספה על ארצות הגלות. ויש אומרים אדרבא, איפכא מסתברא, שבגלות לא נבוא מעולם להכשרה רוחנית אך על ידי גאולת הארץ תבוא ממילא גם גאולת הרוח.
107
ק״חואמנם המחלוקת הזו היא מחלוקת נושנה בתלמוד בין רב ושמואל (בפסחים קטז, א) על הא דמתחילין בגנות "מאי בגנות? רב אמר, מתחלה עובדי עכו"ם היו אבותינו, ושמואל אמר עבדים היינו", כי אמנם שניהם מודים, שאנו צריכים להדגיש גם את שני הדברים יחד, גם מה שיצאנו מעבדות לחרות וגם מה שקרבנו השם לעבודתו, אלא שהמחלוקת היא במה צריך להתחיל, אם להתחיל מקודם בהכשרה רוחנית להסיר את העבודה זרה שבנו, שהיא גם היא פרי הגלות, כי "ישראל בחו"ל עובד עבודה זרה בטהרה הם", או להתחיל בהיציאה מעבדות לחרות, וממילא תבוא על ידי זה ההכשרה הרוחנית.
108
ק״טורב סובר כהדעה הראשונה ושמואל כהדעה השניה.
109
ק״יאבל כבר נהגו כל העם כולו, ומנהג קדמונים הוא לפסוק בזה כשמואל, ובכל ההגדות אתם רואים את הנוסח "עבדים היינו" ואחר כך "מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", ללמדנו, כי צדקה הדעה השניה שממקור קדוש תהלך, מישעיה הנביא גופא שאמר "נחמו נחמו עמי", וכפירוש חז"ל "מתנחמים בכפלים" כי על ידי בנין הארץ יבוא ממילא גם בנין האומה.
110
קי״א"נחמו נחמו עמי".
111