דרשות אל עמי, חגים וזמנים שונים כ״זSermons Unto My People, Chanuka, Purim, and Special Shabbatot 27
א׳כז. הגלות והגאולה
"וכן את מוצא שכל נבואות קשות שנתנבא ירמיהו על ישראל הקדים ישעיה ורפאן. ירמיה אמר, איכה ישבה בדד, ישעיה אמר, ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה וגו'. ירמיה אמר, בכה תבכה בלילה, ישעיה אמר, בכה לא תבכה חנון יחנך, וגו'. ירמיה אמר, גלתה יהודה מעני, ישעיה אמר, ונפוצות יהודה יקבץ, וגו'. ירמיה אמר, דרכי ציון אבלות, ישעיה אמר, קול קורא במדבר פנו דרך ד'. ירמיה אמר היו צריה לראש, ישעיה אמר, והלכו אליך שחוח בני מעניך - וכו' - ירמיה אמר, תבא כל רעתם לפניך, ישעיה אמר, והביאותים אל הר קדשי" (מדרש רבה איכה א, כג).
"וכן את מוצא שכל נבואות קשות שנתנבא ירמיהו על ישראל הקדים ישעיה ורפאן. ירמיה אמר, איכה ישבה בדד, ישעיה אמר, ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה וגו'. ירמיה אמר, בכה תבכה בלילה, ישעיה אמר, בכה לא תבכה חנון יחנך, וגו'. ירמיה אמר, גלתה יהודה מעני, ישעיה אמר, ונפוצות יהודה יקבץ, וגו'. ירמיה אמר, דרכי ציון אבלות, ישעיה אמר, קול קורא במדבר פנו דרך ד'. ירמיה אמר היו צריה לראש, ישעיה אמר, והלכו אליך שחוח בני מעניך - וכו' - ירמיה אמר, תבא כל רעתם לפניך, ישעיה אמר, והביאותים אל הר קדשי" (מדרש רבה איכה א, כג).
1
ב׳שבת חזון ושבת נחמו.
2
ג׳אחרי השבת חזון באה השבת נחמו, אחרי התלתא שבתא דפורענתא באות השבע שבתא דנחמתא, זהו רק ימים אחדים שישבנו על הארץ והתיפחנו מרה איכה ישבה בדד, אלי ציון ועריה, והננו שוב מלאי שמחה, גילה, רינה, דיצה וחדוה, ואנו קוראים "נחמו נחמו עמי וגו', רני עקרה לא ילדה פצחי רנה וצהלי וגו', רני ושמחי בת ציון". אבל איך יתכנו שני הפכים בזמן אחד כמעט, שבת חזון ושבת נחמו שהן תרתי דסתרי באות בסמיכות כל כך כאילו הן משלימות זו לזו. האם בתשעה באב לא ידענו כי בוא תבוא השבת נחמו, ואם ידענו מזה, על מה בכינו מרה בעוד שידענו כי קרובה כל כך ישועתנו לבוא, ולהיפך איך נוכל להנחם בשבת נחמו בעוד שרשמי הדמעות של תשעה באב עוד לא נמחו מעינינו, והחורבן עדיין נמשך כמו שהיה, הלא "אין מנחמים לאדם בשעה שמתו מוטל לפניו"?
3
ד׳הטוב והמטיב שבגלות.
4
ה׳הנה בדרושנו הקודם דברנו ארוכות על דבר הדמעה השלישית, "על ישראל שגלו ממקומם" והראנו לדעת את כל האי-נורמליות שיש בגלות, ויודעים אנו, שכל הופעה אי-נורמלית לא תאריך ימים, אבל הגלות מה ארוכה היא, עד שנעשה למשל לכל דבר הנמשך בלי קץ לאמר, שהוא ארוך כאורך הגלות, ואיך יתכן הדבר?
5
ו׳על זה נותן לנו תשובה מאמר חז"ל זה:
6
ז׳"א"ר נחמן, משה תקן לישראל ברכת הזן, בשעה שירד להם מן, יהושע תקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים, דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, ושלמה תקן על הבית הגדול והקדוש. הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר, דאמר רב מתנה, אותו היום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה" (ברכות מח, ב).
7
ח׳כי ה"סדור תפלה" שלנו לא הוסדר בעת ובעונה אחת, הסדור יכלכל בקרבו את כל דברי ימינו, בו אנו שומעים הד קולם של דורות הרבה מימי קדם ותקופות שונות שעברו עלינו. הסדור זהו הנאד של דמעות שלנו, שנאספו בו מדור דור, וביחד עם זה הוא אוצר כל כלי חמדה שלנו, אוצר התקוה והנחמה שלנו.
8
ט׳מחברי הסדור הראשונים היו האבות שלנו גופא, אברהם, יצחק ויעקב, וכל אחד מהם מצא מקום להתגדר בזה, אברהם תיקן תפילת שחרית, יצחק - תפילת מנחה ויעקב תקן תפילת ערבית, ובניהם ובני בניהם עד היום הזה עדיין עוסקים בהשלמת החבור, שלא יגמר לעולם.
9
י׳וכמו להסדור בכלל כן לברכת המזון בפרט יש דברי הימים שלה. כי אמנם בכל העתים והזמנים הננו נותנים שבח והודאה להשי"ת, אבל הזמנים משתנים ואנחנו עמהם.
10
י״אבימי משה נתנו שבח והודאה להשי"ת על המן שנפל לנו מן השמים בלי שום עמל ויגיעה, בימי יהושע - על הכניסה לארץ, ארץ חמדה טובה ורחבה, בימי דוד ושלמה על ירושלים עיר כלילת יופי משוש לכל הארץ, ועל הבית אשר "כל מי שלא ראה אותו לא ראה בנין נאה מימיו". אבל במקום תקופות משה יהושע, דוד ושלמה באה תקופת... אנדרינוס, ואז כבר לא היה מן ולא ארץ, לא ירושלים ולא בית, אכן גם אז מצאנו פתחון פה להודות ולהלל להשי"ת, ולא עוד אלא שהוספנו אז על כל הקודמים, ודוקא אז שמע השי"ת ממנו קלוס כזה שלא שמע עוד מעולם, זהו ברכת הטוב והמטיב. וכל כך למה? הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה.
11
י״בוהתקופה הזו של ברכת הטוב והמטיב על ענינים שכאלה, נמשכת בכל ימי הגלות הארוכה שלנו עד היום הזה.
12
י״גלכל בריה שבעולם חנן הקב"ה באינסטינקט הנחוץ לו לקיומו וגם הגלות היא בריה של מרא דכולה עלמא, ואף על פי שבריה משונה היא, לא מנע גם ממנה אינסטינקט הנחוץ ומועיל לה לקיומה, וזו היא ברכת הטוב והמטיב הנאמרת אצלנו בגלות כמו מאליה על כל צרה שלא תבוא.
13
י״דהם שונאינו ואויבינו בנפש הורגים בנו על ימין ועל שמאל ואנחנו מוצאים גם בזה את הטוב והמטיב "הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה".
14
ט״וחביבים יסורים.
15
ט״זובתקופה הנ"ל, תקופת אנדרינוס, אנו מוצאים גם כן את ספור המעשה הזה, "ת"ר, כשחלה ר' אליעזר נכנסו ארבעה זקנים לבקרו ר' טרפון ור' יהושע, ר' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא, נענה ר' טרפון ואמר, טוב אתה לישראל מטיפה של גשמים - וכו' - נענה ר' יהושע ואמר, טוב אתה לישראל יותר מגלגל חמה - וכו' - נענה ר' אב"ע ואמר, טוב אתה לישראל יותר מאב ואם - וכו' - נענה ר' עקיבא ואמר, חביבים יסורים, אמר להם סמכוני ואשמעה דברי עקיבא תלמידי, שאמר חביבים יסורים" (סנהדרין קא, א).
16
י״זואמנם ראויים הדברים למי שאמרם, זהו ר"ע, שהיה הראש והראשון בתקופת הרוגי ביתר, זהו ר"ע שעליו נשפכה כל חמתו של אנדרינוס, ושבעת שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, אמר, כל ימי נצטערתי על מצוה זו, הוא חש בנפשו גופא, כי חביבים יסורים...
17
י״חואם חבריו לקחו להם למשל את הטפה של גשמים, את הגלגל חמה ואת האב והאם, הנה הוא ר"ע, גבור הגלות, הרגיש כי היסורים עוד יותר חביבים מכל אלה הדברים הנ"ל, והגלות תוכיח, שאין בה לא טיפה של גשמים ולא גלגל חמה וגם לפעמים נקרא בה הפסוק "כי אבי ואמי עזבוני" ואנו מתקיימים בה רק הודות... לה"חביבים יסורים".
18
י״טבמה כחנו?
19
כ׳וממילא מובן, שעל השאלה הנושנה במה כחנו גדול? נשיב בקצרה: בהטוב והמטיב ובחביבים יסורים.
20
כ״אשום עם אחר לא היה יכול להתקיים בגלות מפני שתיכף היה קצה עליו נפשו מחיי עמל ותלאה כאלה, ולא היה יכול לשאת עליו את כל הבוז והחרפה, את לעג השאננים והבוז לגאי יונים והיה מאבד - בתור עם - את עצמו לדעת.
21
כ״בורק מי כעם ישראל גוי אחד בארץ, שיש לו תרופה וסגולה בדוקה נגד כל היסורים שעוברים עליו, זהו ה"חביבים יסורים", ועל כל ההריגות והשמדות שעוברות עליו יש לו רפואה אחת: ברכת הטוב והמטיב, על שלא הסריחו החללים ושנתנו לקבורה.
22
כ״גבקיצור, הננו מתקיימים עד היום הזה בברכת הטוב והמטיב ובהמאמר חביבים יסורים.
23
כ״דישב בדד וידום.
24
כ״הומה נמרצים דברי חז"ל באגדתם הנפלאה על הכתוב ישב בדד וידום. "א"ר שמואל בר' נחמן קרא הקב"ה למלאכי השרת ואמר להם, מלך בשר ודם אבל מהו עושה? אמרו לו לובש שחורים ומכסה את ראשו בשק, אמר אף אני עושה כן. הה"ד אלבש שמים קדרות ושק אשים כסותם, ועוד שאל להם, מלך בשר ודם כשהוא אבל מהו עושה? אמרו לו, מכבה את הפנסין, אף אני עושה כן, הדא הוא דכתיב שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נגהם. ועוד שאל להם, מלך בשר ודם אבל מהו עושה? אמרו לו, מהלך יחף, אמר להם אף אני עושה כן, הדא הוא דכתיב בסופה דרכו ובענן אבק רגליו, ועוד שאל להם, מלך בשר ודם אבל מהו עושה? אמרו לו, יושב דומם. אמר להם, אף אני עושה כן, הדא הוא דכתיב, ישב בדד וידום כי נטל עליו, יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה, יתן למכהו לחי ישבע בחרפה" (מדרש זוטא איכה נוסח ב).
25
כ״וכי לא בפעם אחת באנו למצבנו הנורא של עכשיו, ובאמת החורבן הותחל גם בעוד שהבית היה קיים.
26
כ״זהירידה הראשונה היתה "לובש שחורים ומכסה את ראשו בשק" זו היא תקופת ההורדסים, שאם כי למראית עין היה לנו אז צל של מלוכה, אבל כבר היתה גם אז צלתה של המלוכה מרובה מחמתה, והשחור מרובה על הלבן.
27
כ״חהירידה השניה היה חורבן הבית, שאז נכבו הפנסין שלנו כי בית המקדש הוא אורו של עולם, כמו דכתיב ונהרו אליו כל הגויים (עי' ב"ב ד, א).
28
כ״טואמנם גם זאת לא היתה עוד הצרה האחרונה, ובטעות הורגלנו לכלול את החורבן והגלות ביחד, כאילו היו שני שמות נרדפים, וברם הדבר, שהחורבן היה בימיהם של אספסינוס וטיטוס, והגלות, גלות שלמה במלוא מובן המלה, באה לנו רק בימיו של אנדרינוס שחיק עצמות, אז הותחלה התקופה של "מהלך יחף", ונעשינו להיחפים בה' הידיעה של כל העולם כולו, שבעים אומות יש בתבל ולכולן יש בסיס מתחת לרגליהן ואנחנו הננו האומה היחידה, שנשמט הבסיס מתחת לרגלינו והננו נעים ונדים באין ד' אמות קרקע משלנו.
29
ל׳וכה ירדנו מדחי אל דחי, עד שגלות המקום הביאה אותנו גם לגלות הרוח, לפסיכולוגיה גלותית המבטאת באופן מדויק בהדברים האלה "ישב בדד וידום כי נטל עליו, יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה, יתן למכהו לחי ישבע בחרפה".
30
ל״אוזה בא לנו לא מחורבן בית שני אלא מחורבן ביתר.
31
ל״בדמיונו של עם ישראל אחרי חורבן בית שני היה כאיש שנשרף ביתו, והוא עושה לו אהל עראי באחד המקומות לזמן מועט עד אשר ישוב לבנות את ביתו ההרוס, ואז כשהיו אומרים "מהרה יבנה בית המקדש" לא היה זה רק פתגם ושטפא דלישנא בעלמא, אך הרגשה חיה בכל נימי נפשם, ואמנם בכל תקנות העת ההיא ובכל שיחות בני הדור ההוא, אנו רואים את עקבות ההכרה הזאת. אולם פולמוס אנדרינוס שהביא ל"חרישת העיר" טשטש במדה מרובה את ההכרה הזו, ואף על פי שגם אחר כך לא הסיח העם את דעתו מתקותו זו אף לרגע אחד, אבל ההרגשה הפנימית אמרה לו כי "אין משיח בן דוד בא אלא בהיסח הדעת".
32
ל״גואז נשבענו בפעם הראשונה את השבועה הגדולה "שלא ידחקו את הקץ". וכל הגלות הארוכה שלנו מני אז עד היום הזה הוא רק פירוש ובאור מספיק להשבועה הזאת. והשבועה הזאת נעשית אצלנו לאט לאט לאינסטינקט טבעי, למלאך מושיע המלוה אותנו בדרך ארוכה של גלותנו לתת לנו כח ועצמה שלא נרד לגמרי מעל במת החיים.
33
ל״ד"שלא ידחקו את הקץ", זאת אומרת לברך גם על הצרות היותר גדולות ברכת הטוב והמטיב ולאמר על כל היסורין "חביבין יסורין".
34
ל״הועל ידי זה מצאנו לא רק את נחמתנו בענינו, אך גם את הכלי זין המובחרים במלחמתנו עם הגויים, על ידה מצאנו תמיד את הנחמה שבצער, את הטוב שברע, את העונג שביסורים וקבלנו הכל באהבה.
35
ל״ווכל אלה כבר חזה הנביא המקונן באמרו "ישב בדד וידום כי נטל עליו... יתן למכהו לחי ישבע בחרפה" שפירושם התאבנות הלב והתחנטות הרוח שיהיו כל החצים העוברים עלינו כמחט בבשר המת...
36
ל״זהגלות והגאולה - תרתי דסתרי.
37
ל״חאבל אין טוב ואין רע מוחלט בתבל, וגם תכונה זו של "ישב בדד וידום" שרק לה הננו אסירי תודה בעד קיומנו בגלות, הנה מאידך גיסא נהפכה לנו לרועץ בדרך גאולתנו, כי על ידי ההרגל שנעשה טבע אצלנו לברך על הכל הטוב והמטיב, חדלנו כבר להרגיש מה שטוב ומטיב באמת. על ידי האמירת חביבים יסורים נמאסו לנו החי שלוה, ועל ידי ההכרח של "ישב בדד וידום" נאבד מאתנו לאט לאט כח הדבור והיינו כאלמים לא יפתחו פיהם, גם במקום שהשתיקה מזקת מאד. החניטה וההתאבנות היו לכתחלה מאונס, אבל אחר כך נעשו זאת אצלנו לטבע שני, ומכאן האפטיה והאינדופרנטיות שלנו לכל המעשים הבאים לקרב את גאולתנו.
38
ל״טכי הפסיכולוגיה הגלותית והפסיכולוגיה הגאולתית שני הפכים הן.
39
מ׳הגלות אומרת "תפסת מרובה לא תפסת", כלומר, לבלי להלוך בגדולות אך להסתפק במועט ובמעוטא דמעוטא עד המינימום הקצוני, והגאולה אומרת להיפך "חוצפא אפילו כלפי שמיא מהני" כאשר יורה לנו הנסיון ההיסטורי שכל העמים הנגאלים רק בחוצפא נגאלו, שידעו לתפוס דוקא את המרובה...
40
מ״אהגלות אומרת "ישב בדד וידום כי נטל עליו" והגאולה אומרת להיפך - "צאו והפגינו בלילה" להרעיש שמים וארץ ולהתריע על הצרות ועל כל עול ועול שעושים עמנו למען שישמעו זאת כולם מסוף העולם ועד סופו.
41
מ״בהגלות אומרת "ברוך ד' יום יום", כלומר, ואל תדאג דאגת מחר ואין כדאי העבודה אם אין מתן שכרה תיכף בצדה, והגאולה אומרת להיפך "והכינו את אשר יביאו" ו"מי שלא טרח בערב שבת לא אכל בשבת" ועלינו לעבוד לא רק בשביל המחר, אך גם בשביל השנה הבאה, בשביל הדורות הבאים וסוף הכבוד לבוא.
42
מ״גהגלות אומרת "דיה לצרה בשעתה" ו"אקדומי פורענותא לא מקדמינן", כי אם לא כן "לא שבקת חיים לכל חי", והגאולה אומרת להיפך "איזה חכם הרואה את הנולד" ואף של צרה בכלל, ועלינו לעמוד על המשמר להקדים רפואה למכה.
43
מ״דבאחת: הגלות משביעה אותנו שלא נדחק את הקץ, והגאולה משביעה אותנו להיפך, לדחוק ולדחוק את הקץ עד מקום שידינו מגעת, אולי יחוס אולי ירחם...
44
מ״ה"איכה" ו"נחמו" - סיבה ומסובב.
45
מ״וומעכשיו אין כלל שאלה בדבר איזו סמיכת הפרשה יש בין שבת חזון לשבת נחמו. כי אמנם שבת חזון מביאה לנו ממילא את השבת נחמו, וה"איכה" היא סיבה לה"נחמו".
46
מ״זכי כדי להגאל מהגלות נחוץ לנו מקודם להגאל מהפסיכולוגיה הגלותית שבידנו היא, וכדי לשום קץ לצרותינו, נחוץ מקודם לשום קץ להצרה האחרונה של "ישב בדד וידום".
47
מ״חואת זה אנו עושים בתשעה באב, שבו ביום אנו מסירים מעלינו את החניטה וההתאבנות, ובשר המת נעשה שוב לבשר החי, והננו מרגישים שוב את הדקירות המכאיבות מאד מאד, והפצעים הישנים שכבר עלתה עליהם חלודה נפתחים שוב, והננו משיגים שוב את כח הדבור שנאבד מאתנו זה כמה וכנגד כל העולם כולו הננו מתריעים ומוחים: "לא עליכם כל עוברי דרך הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי... ראה ד' כי צר לי מעי חמרמרו... תבוא כל רעתם לפניך ועולל למו כאשר עוללת לי... ראה ד' והביטה למי עוללת כה אם תאכלנה נשים פרים... אתה ד' לעולם תשב כסאך לדור ודור למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים" וכו' וכו'.
48
מ״טואם יש הרגשה, לו גם הרגשת הכאב, שוב יש חיים ולחי יש תקוה, ואותו השבוע שחל בו תשעה באב הוא גם השבוע של שבת נחמו.
49
נ׳בתשעה באב הננו מתחילים לתפוס את החרפה והעלבון, את הלעג והבוז לכל סדרי חיינו בגלות, זהו המצב המשונה שאין על עפר משלו "כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה... היתה ירושלים לנדה ביניהם... ספקו עליך כפים כל עוברי דרך... זכור ד' מה היה לנו הביטה וראה את חרפתנו" והרגשת החרפה ותביעת העלבון כבר הוא בגדר אתחלתא דגאולה.
50
נ״אמגילת איכה זו היא ההפגנה הגדולה מעם שסוי ורצוץ משפט נגד כל העולם כולו.
51
נ״ב"איכה ישבה בדד... נחמו נחמו עמי", ההשתוממות זו היא המדרגה הראשונה להמדע, מאות אלפי אנשים ראו את התפוח נופל מעל האילן לארץ ואינו טס למרום ולא השתוממו ולא שאלו כלל וכלל על זה, עד שבא חכם אחד והתחיל להשתומם על זה ולשאול שאלת מדוע, מדוע הוא נופל למטה ואינו עולה למעלה? ומהשתוממות זו בא לכלל מדע חדש, שיש כח המושך בכל הבריאה כולה.
52
נ״ג"איכה ישבה בדד", הננו יושבים בגלות ועוסקים במה שעוסקים. הננו נושאים נשים ופרים ורבים כאילו היינו אנשים מן הישוב, ואיננו חלים ומרגישים כלל את כל הזרות והאי-טבעיות, את כל המלתא דתמיהא שיש בחיי הגלות, אבל ב"ליל זה יבכיון וילילון בני", הננו באים להשתוממות, משתוממים אנחנו על נפשנו ושואלים אנו את עצמנו גופא שאלה רבתי מאד "איכה", והשתוממות, כאמור, היא התחלת המדע וגם אתחלתא דגאולה "נחמו נחמו עמי".
53
נ״דואם תכסיס הגלות הוא לומר על כל צרה שלא תבוא הטוב והמטיב וחביבים יסורים, הנה אחרי התמיהא רבתי של "איכה" אנו באים כבר לתכסיס אחר, לתכסיס הגאולה האומר "דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה, כי נרצה עונה, כי לקחה מיד ד' כפלים בכל חטאתיה". ואם כי חביבים יסורים וגם על זה נאמר הטוב והמטיב, אבל "השפעת עלינו רוב טובה ואיננו יכולים לקבל עוד" ועלינו לבקש אמצעים איך להחלץ מן היסורים האלה.
54
נ״האם הגלות אומרת "ישב בדד וידום", הנה הגאולה מורה לנו להיפך "קול קורא במדבר פנו דרך ד'", זו היא העצה של "צאו והפגינו בלילה" ואע"פ שכל העולם ישן אז שינה כבדה ועצומה למאד, ותריסי החלונות והדלתות סגורים על מסגר, ואין מאזין ואין מקשיב לקול שועתנו, אל תבהלו ברוחכם ואל יפול לבבכם. "קול קורא במדבר", לכתחלה אמנם ידמה לך כי אתה מדבר אל המדבר, אבל גם להקורא במדבר יש מעלה אחת, כי מהקול יצא גם הד-קול ומי שלא ישמע את קולנו אנו, ישמע סוף סוף את הד קולנו בהקדם או באחור.
55
נ״ואם הגלות השרישה בקרבנו את המדה להתבטל מפני כל ולחשוב כי להם מגיע הכל, בעוד שלמעננו אנו צריכים להיות רק מסתפקים במועט ולומר "תפסת מרובה לא תפסת", הנה בשבת נחמו עלינו לעמוד על נקודת השקפה אחרת לגמרי "קול אומר קרא, ואמר, מה אקרא, כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה... על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים הרימי אל תראי", זאת אומרת, שבעוד שאנו רגילים בגלות לראות את כל הגויים עומדים על ההר גבוה ואת עצמנו גופא בתור חציר וציץ השדה, הנה בשבת נחמו עלינו להפוך את ה"יוצרות"...
56
נ״זישעיה וירמיה.
57
נ״ח"אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד", אף על פי שכל הנביאים מתנבאים בתוכן אחד, כלומר, אפשר ששני נביאים חזו מחזה אחד, ובכל זאת ימצא בזה כל אחד מהם טעם מיוחד.
58
נ״טוזהו שאמרו חז"ל (מדרש רבה איכה א, כג) "וכך אתה מוצא שכל נבואות קשות שנתנבא ירמיהו על ישראל" וכו', זאת אומרת, שאף על פי ששניהם גם ירמיה וגם ישעיה חזו את כל פרטי החורבן הנורא, בכל זאת ירמיה בוכה וישעיה משחק.
59
ס׳מי ילד לי את אלה.
60
ס״א"ירמיה אמר איכה ישבה בדד וישעיה אמר ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה".
61
ס״בופירוש מספיק על זה נותנת תקופתנו, תקופת התחיה הלאומית, שלמרות מה שעוד לא נבנו כל החורבות שלנו, הנה מה גדולים הם הנצחונות שלנו על כל החזיתות גם בארץ ישראל וגם בגולה, ואנו רואים מבשרי התחיה שלנו גם משאינם בני ברית ומלכים ושרים רבי ההשפעה מתענינים בהקמת ה"בית-לאומי" שלנו, ובכל הארצות מתיסדים ועודים "למען ארץ ישראל" מגדולי הגויים, ומבלי משים תתעורר השאלה "מי ילד לי את אלה... ואלה מי גדול" אבל התשובה על זה היא שאלת "איכה".
62
ס״געל ידי השאלה הנוראה "איכה" שהתחילו לשאול אנשים נלהבים על כל סדרי חיינו בגלות, והבינו כי אין כאן שאלות היהודים אך יש רק שאלה אחת, השאלה של "איכה ישבה בדד העיר", השאלה של מדוע "כל עיר ועיר על תלה בנויה ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה", והבינו גם זאת להדגיש נגד כל העולם כולו כי שאלת היהודים איננה רק שאלת היהודים אך גם שאלת הגויים, השאלה הזו הביאה לנו את זאת, שאפשר לנו לשאול כעת בשמחה רבה "מי ילד לי את אלה".
63
ס״דבכה לא תבכה.
64
ס״הואם ירמיה אמר "בכה תבכה בלילה" וישעיה אומר "בכה לא תבכה" אל תשאלו שאלת "ורמינהו", כי "אלו ואלו דברי אלקים חיים". על פי הביאור הידוע על המאמר, "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (בבא בתרא ס, ב) ש"מקשים העולם", שהוה ליה למימר יזכה ויראה, ולא זוכה ורואה שמשמע שתיכף בשעת האבלות כבר הוא רואה בשמחתה? ומתרצים על פי הכלל הידוע ש"גזרה על המת שישתכח לאחר י"ב חודש" אבל החי הנאבד אינו משתכח לעולם, ומי שמתאבל על ירושלים ועיניו מורידות דמעות באמת, הרי שמע מינה שירושלים עוד לא מתה עדיין, ועוד לא הלכה לעולמה, והיא רק בגדר חי הנאבד מאתנו לשעה.
65
ס״ווכשראה ירמיה, כי "בליל זה יבכיון וילילון בני", הנה גם הוא בכה ואמר "בכה תבכה בלילה" והשיב לו ישעיה, אדרבא אפכא מסתברא "בכה לא תבכה" הבכיה גופה היא ראיה שאין עליה תשובה, כי "לא תבכה" שכבר הוא זוכה ורואה בשמחתה.
66
ס״זאין "ונושנתם" אצלנו.
67
ס״חואם ירמיה בוכה מרה על שגלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה, וישעיה משחק על זה ואומר "ונפוצות יהודה יקבץ", גם על זה אל תתמהו.
68
ס״טורק צריכים אנו להקדים לזה מאמר חז"ל התמוה מאד לכאורה.
69
ע׳"דרש מרימר, מאי דכתיב וישקוד ד' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ד' אלקינו, משום דצדיק ד' אלקינו וישקוד ד' על הרעה ויביאה עלינו?... אמר עולא שהקדים שתי שנים לונושנתם" (גיטין פח, א), וברש"י שם "היינו צדקה שמיהר להביא הרעה לסוף ח' מאות וחמשים דהיינו ב' שנים קודם ונושנתם דהוא גימטריא ח' מאות ונ"ב, ואם שהו עד ונושנתם היה מתקיים בהם, כי אבד תאבדון".
70
ע״אומובן, שגם אחרי הביאור הזה עדיין הדרא קושיא לדוכתה "משום דצדיק ד' אלקינו וישקוד ד' על הרעה ויביאה עלינו?"
71
ע״באכן באמת בזה ביארו חז"ל את סוד אריכת ימיו של עם ישראל וקיומו הנצחי. כי כשם שיש ילדות וזקנה בכל בעל חי פרטי, כך יש ילדות וזקנה באומה בתור אומה, וכשם שהמיתה הטבעית בבעל חיים פרטי הוא אחרי שהגיע לימי זקנה, כך הוא הדבר גם בנוגע למיתת אומה.
72
ע״גכי כל אומה יש שהיא מגעת לתקופת "ונושנתם" זקנה קופצת עליה, ושיבה נזרקת בה והיא הולכת לעולמה. כשהיא שוכבת על מטתה בשבתה בארצה ובמקומה גופא, וכשהיא גולה אחרי כך ממקומה אינה גולה באמת אלא בר-מינן, פגר מובס. אכן צדיק ד' אלקינו שאינו מניח לנו לבוא למדרגת "ונושנתם" ואמנם הוגלינו מארצנו, אבל זה קרה בעוד שעדיין לא נזרקה בנו שיבה, ועוד היה הוד עלומים על פנינו.
73
ע״דובגלות גופא הנה "חביבים יסורים" שלא נתנו לנו להזדקן ולהתישן, כי ה"טיפי מרה" שזרקו עלינו בכל רגע ורגע לא נתנו לנו מנוח ולא הרשו לנו את הלוקסוס של הנהגת הזקן ושיבה. והרואה יראה, שזו היא עובדא היסטורית ההולכת ונשנה אצלנו תמיד.
74
ע״הגם הגלות הראשונה וגם הגלות השניה באו עלינו בזמן שהיינו עוד במעלה גדולה במצבנו הרוחני, וכחות הנפש שלנו עודם היו חזקים למדי ותמיד יד ד' צופיה להקדים את הפורעניות עלינו טרם שנגיע ל"נושנתם".
75
ע״וולא רק הגלויות מארץ ישראל, אך גם הגלויות השונות מארצות הגלות גופא כשהלכנו מגוי אל גוי, באו תמיד כדי להקדים את המכה לפני ה"ונושנתם".
76
ע״זואמנם ירמיה בכה על זה מרה ואמר "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם... רבתי בגוים שרתי במדינות", שזהו שלא כדרך כל הארץ, כי אצלם באה הגלות רק אחרי אפיסת הכחות של האומה, ואצלנו הרי עוד היו כוחנו וגבורתיו עמנו, והיינו עוד בכלל "רבתי בגויים שרתי במדינות" ו"גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה", העוני שלנו בא דוקא כשהיינו במצב של מרוב עבודה.
77
ע״חאבל על זה השיב לו ישעיה, אדרבא, איפכא מסתברא, זו היא הנותנת לנו תקוה ונחמה כי "ונפוצות יהודה יקבץ" זהו המראה לנו כי "צדיק ד' אלקינו" ולא ינום ולא יישן שומר ישראל להקדים את המכה שאיננה באמת אלא רפואה. שלא נבוא למדרגת "ונושנתם".
78
ע״טכי כל הצרות והפורענות יכולים הם אויבינו להביא עלינו, אבל את ה"ונושנתם" בנוגע אלינו לא יעלה בידם לעולם.
79
פ׳קול קורא במדבר.
80
פ״א"ירמיה אמר, דרכי ציון אבלות, ישעיה אמר קול קורא במדבר פנו דרך ד'".
81
פ״בואמנם ארץ ישראל איננה הבת יחידה לחורבן, על הרבה ארצות עבר בזמן מן הזמנים איזה חורבן. אכן כל אלה נבנו שוב על ידי האומות המחריבות גופא, שחרבו את הארץ כדי לנשל את האומה יושבת הארץ, ואחרי הכבוש הקימו את הנהרסות, והם, האומה המנצחת, אכלו מפריה ושבעו מטובה. לא כן ארץ ישראל, שעד היום בחורבנה היא עומדת כמעט, היא עברה מיד אל יד, מגוי אל גוי, וגם לאחד מהם לא עלה הדבר להקימה על תלה וליהנות כראוי מהחלב ודבש של "ארץ זבת חלב ודבש", וכשחזה זאת המקונן ירמיה בכה על זה מרה "דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד", לא רק האומה אבלה, אך גם הארץ אבלה ו"אלי ציון ועריה", ובא ישעיה המנחם ומצא גם בזה מקור נאמן לנחמה, כי זהו סימן שהארץ עודנה מחכה על בעליה האמיתי כ"בתולה חגורת שק על בעל נעוריה", וכדברי הרמב"ן, שאת זאת הבטיחה לנו התורה באמרה "והשמתי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה", זאת אומרת, שהברית בין הארץ ובין ישראל לא הופרה גם בחורבנה, ולא תתן הארץ לאחרים חילה בשום אופן. וכבר אמרנו בהקינות "אבחר לקאת וקפוד ישכנו בך, ואוי לי אם אדום וערב קוננו בקניך", ובצדק אמר ישעיה "קול קורא במדבר פנו דרך ד'", אם ארץ ישראל היא עדיין מכבר שממה, הלא זו גופא אומרת לנו "פנו דרך ד'" כי רק למענכם חכתה בכל העת וצברה את כוחותיה לבלי לתת לאחרים חילה.
82
פ״גואם אמתת דברי ישעיה מראה התקופה האחרונה בישראל, שאת מה שלא עלתה לאדום וערב בארץ ישראל, עלתה לבני אברהם, יצחק ויעקב, שעל ידם נהפכת כעת הארץ ממדבר שממה לגן עדן, עד שגם המלאכים הרעים בעל כרחם ענו אמן כי הזיווג בין הארץ ובין ישראל הוא זיווג מן השמים.
83
פ״דואמנם כדברי ר' יהודה הלוי שישראל הוא לב האומות וארץ ישראל היא לב הארצות וכמאמר העולם שלב מרגיש בלב חברו, ושני לבבות העולם הללו מרגישים בזה היטב היטב, וכשאחד מהם הוא באבלות מתאבל גם חברו ומצטער בצערו, ואם היא, האומה הישראלית ישבה בגויים ולא מצאה מנוח, גם היא, הארץ, עברה מגוי אל גוי וגם אחד מהם לא מצא שם מנוח.
84
פ״ההגלות והגאולה משלימות זו לזו בתכליתן.
85
פ״ולא נאריך הרבה במה שאומרים שם עוד במדרש הנ"ל "ירמיה אמר, היו צריה לראש, ישעיה אמר, והלכו אליך שחוח בני מעניך", שהדברים מובנים בנקל על פי מה שהארכנו במקום אחר (בדרשה ז), שגם בנוגע לחיי האומה אנו רואים, שאחרי העליה באה הירידה ו"לפני שבר גאון", ואם אנו רואים ש"היו צריה לראש" וכדברי חז"ל ש"כל המצר לישראל נעשה ראש", הנה גם על זה יש לשמוח, כי כל זאת היא יד ההשגחה העליונה של שומר ישראל, ומי שמצר לישראל מרימו הקב"ה למעלה ראש, כדי שתבוא ירידתו חיש מהר, והוא נעשה ל"גאון" כדי שיקויים עליו "לפני שבר גאון", וסוף סוף יהיה "והלכו אליך שחוח בני מעניך", כאשר ראינו זאת בעינינו אנו מלוכות שצרו לישראל באופן נורא מאד ואמנם נעשו לראש, ובימינו גופא כבר אנו רואים את ה"והלכו שחוח" שלהן.
86
פ״זובכן לא נאריך בזה וגם בשאר הפרטים המפורטים שם במדרש עפ"י סדר א"ב ונתפוס רק את הת'.
87
פ״ח"ירמיה אמר תבוא כל רעתם לפניך, ישעיה אמר והביאותים אל הר קדשי".
88
פ״טכי עלינו לדעת שאף על פי שכאמור לעיל, הגלות והגאולה הנן תרתי דסתרי בהאמצעים הדרושים לכך, אינן תרתי דסתרי כלל וכלל בתכליתן. להיפך, בנדון זה הן משלימות זו לזו, וכשם שלא יתכן תשעה באב בלי שבת נחמו אחריו כך לא יתכן גם להיפך, שתהא שבת נחמו בלי ת"ב מקודם, כלומר, שבנוגע לתכליתנו בתור עם סגולה הנה כשם שלא תתכן גלות בלי גאולה אחריה, כן אי אפשרית גאולה בלי גלות לפניה.
89
צ׳ואם כי רב מאד ההפסד שהביאה לנו הגלות, כאמור לעיל, אבל גם שכר מרובה נתנה לנו הגלות. הגלות עלתה לנו ביציאה מרובה, כי הוציאה הרבה מכחותינו לריק ולבהלה, אבל מאידך גיסא גם שבח הביאה לנו בחיינו ההיסטוריים, ומי יוכל להכריע בזה אם היציאה מרובה על השבח או להיפך.
90
צ״אכי הגלות איננה רק מקרה אצלנו, אך היא חלק מעצמותה של היהדות. הגלות זוהי בית המצרף של היהדות, שבה יצאה מצורפה ומזוקקה שבעתיים.
91
צ״בחז"ל מספרים לנו, כי אחרי גלות בבל נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קודש הקדשים ונשרף יצרא דעבודה זרה, ואמנם זוהי לא אגדא בעלמא, אך אמת היסטורית כי עובדא היא, שכל המ"ח נביאים ושבע נביאות שעמדו לישראל בזמן הבית במשך של הרבה מאות שנה, כולם לחמו עם יצרא דעבודה זרה בחרף נפש ולא יכלו לו מאומה, עד שבאה הגלות הקצרה של בבל ועשתה את יצרא דעבודה זרה למאכולת אש לא נשאר ממנו עוד זכר ושריד, ומני אז חדלה העבודה זרה מישראל לנצח.
92
צ״גאמנם גם לפני גלות בבל כשישבנו בארץ ישראל ידעו גם עובדי ע"ז שלנו מאלקי ישראל, כשם שאשור ידע מאלקי אשור, ובבל מאלקי בבל וכדומה, אבל אחרי שיצאנו מהארץ ונפזרנו לארבע רוחות העולם, באנו לההכרה הנכונה, כי אלקי ישראל זהו אלקי העולם, ומלוא כל הארץ כבודו, אז, יותר נכון, שאלקי העולם זהו אלקי ישראל שלהם.
93
צ״דואם בגלות בבל הקצרה של שבעים שנה עלה בידינו לשרוף את הע"ז שלנו, הנה בגלות אדום הארוכה מאד זה יותר מאלף ות"ת שנה, הספקנו כמעט לשרוף את היצרא דעבודה זרה של כל העולם כולו.
94
צ״הוזהו שאמרו חז"ל "ביום שחרב בית המקדש נולד משיח", כי הגאולה הנצחית, המשיחיות שלנו, כל עיקרה ושרשה באה מהחורבן, וכשם שכל ילד ביציאתו לאויר העולם אינו יוצא תיכף בצביונו ובקומתו המלאה, אך במשך הזמן וברבות הימים הוא מתגדל ומתפתח, כן הוא גם כן עם המשיח שלנו, מהחורבן נולד וכל החורבנות שבאו עלינו אחר כך בלי מספר ובלי סכום הועילו רק להשתלמותו והתפתחותו של משיחנו זה.
95
צ״ו"חבלי משיח" ומכל החבלים מתגדל ומתרחב המשיח שלנו.
96
צ״זוטועים הם, שונאינו בנפש, שמתחכמים בכל דור ודור להמציא לנו חורבנות חדשים וחבלים נוספים, ואינם חלים ואינם מרגישים כלל וכלל, שעל ידי זה המה מוסיפים גידים ועצמות חיל וכח לה"עני ורוכב על החמור" שלנו.
97
צ״חואמנם יש שאין אדם נתפס על צערו, ומרוב מכאובינו וצרות לבבינו יש שמתפרצת מאתנו דברים כבושים כלפי שונאינו ומנדינו, כגון "תבא כל רעתם לפניך ועולל למו כאשר עוללת לי", אבל בגופא דעובדא הכל הוא לטובה, וכל הצרות והחורבנות יביאו רק לזה ש"והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי, עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי יהיו, כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים".
98
צ״טרני עקרה לא ילדה.
99
ק׳וזהו שספרו חז"ל "אמר ליה ההוא צדוקי לברוריא, כתיב רני עקרה לא ילדה משום דלא ילדה רני? אמרה ליה, שטיא, שפיל לסיפא דקרא, דכתיב כי רבים בני שוממה מבני בעולה, ואלא מאי עקרה לא ילדה? רני כנסת ישראל שלא ילדה בנים לגיהנם כוותיכו (ברכות י, א).
100
ק״אהעקרה שלא ילדה מעולם שמחה בחלקה גם כשנולד לה איזה ילד שמושחת מאיש מראהו, בעוד שנשים שכבר ברכן ד' בבנים ובנות אינן מתפארות כלל בזה.
101
ק״בואמנם רבים הם הצדוקים גם בימינו אלה, שחושבים את כל התקוה שלנו על דבר הגאולה, שהיא מעין תקות עקרה להולדת ולד, המה חושבים, שכל האושר שלנו יהיה כשנזכה להיות בעלים של כברת ארץ קטנה של ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה, ולכל היותר נהיה כאחד העמים הקטנים שמספרם לעשות, ולגבי עקרה כמונו גם זהו אושר רב.
102
ק״גאבל ברוריא הראתה לו להצדוקי לדעת, כי מעיקרא דדינא פרכא ובאמת כי רבים בני שוממה מבני בעולה, וגם בגלות לא היינו חלילה בגדר עקרה, גם בגלות יצרנו יצירות רוחניות כאלה, שאפשר לנו להתפאר בהן נגד כל העולם כולו.
103
ק״ד"ואלא מאי עקרה לא ילדה, שלא ילדה בנים לגיהנם כוותיכו".
104
ק״הלא בסתם ארץ ישראל אנו חפצים, אך משאת נפשנו היא לציון המצוינת, קודש הקדשים, רצוף אהבה.
105
ק״וואת כל הגיהנם שיצרו כולן, הגיהנם של להרוג וליהרג נהפוך לגן עדן.
106
ק״זומי השלוח שלנו ההולכים לאט לאט, ישטפו את כל הטומאה והעבודה זרה, את כל הכעור והמאוס של כל העולם כולו. וארזי הלבנון שלנו יתנו ריח למרחוק מסוף העולם ועד סופו, ויבריאו את האויר המלא צחנה ובצילים רעים ואין מנוס ומפלט מהם.
107
ק״חומה ראויים הדברים למי שאמרם, זו ברוריא אשת ר' מאיר, בתו של ר' חנניא בן תרדיון שהיתה ספר תורה מונחת לו בחיקו תמיד וכשנשרף וספר תורה עמו ראה את הגוילים נשרפים ואותיות פורחות באויר, היא הרגישה היטב את כל טעם הגלות, היא חשה היטב את כל הגיהנם, שיצרו כל העמים היושבים שלוים ושקטים על אדמתם, ובהרגישה את טעם הגלות, הרגישה היטב גם את טעם הגאולה, והבינה כי ה"לא ילדה הוא שלא ילדה בנים לגיהנם כוותיכו".
108
ק״טואמנם הוכוח הזה הוא דבר בעתו גם כהיום הזה. כי יש שאנו עמלים והם עמלים בשביל תחית הארץ, אבל בעוד שהם, הלאומיים החופשיים רוצים להביא את שקיעת החמה של המערב לתוך המזרח שלנו, אנו רוצים להיפך, שהנץ החמה ועמוד השחר של המזרח שלנו יאירו באורם הנעים והמלא הוד גם את המערב.
109
ק״יהמה רוצים להעמיד את כל אלילי אירופה השונים על הר ציון הקטן שלנו, ואנו רוצים שאלקי ציון יניס בעברתו את כל האלילים השונים.
110
קי״א"ונשגב ד' לבדו ביום ההוא... ובאו במערות צורים ובמחלות עפר מפני פחד ד' ומהדר גאונו בקומו לערץ הארץ" (ישעיה ב, יז-יט).
111
קי״בובכן "רני עקרה לא ילדה".
112