דרשות אל עמי, חגים וזמנים שונים כ״חSermons Unto My People, Chanuka, Purim, and Special Shabbatot 28
א׳כח. שמו של משיח
"נחמו נחמו עמי, מה כתיב למעלה מן הענין, כי יהיה שלום ואמת בימי, א"ל הקב"ה, צרכך בקשת, נחמו נחמו עמי ואין אתם צריכים לתפילתו של חזקיהו, כי אני מנחם אתכם מן הגלות" (ילקוט שמעוני - ישעיהו מ, רמז תמ"ב).
"נחמו נחמו עמי, מה כתיב למעלה מן הענין, כי יהיה שלום ואמת בימי, א"ל הקב"ה, צרכך בקשת, נחמו נחמו עמי ואין אתם צריכים לתפילתו של חזקיהו, כי אני מנחם אתכם מן הגלות" (ילקוט שמעוני - ישעיהו מ, רמז תמ"ב).
1
ב׳"אמר רב גידל אמר רב, עתידין ישראל דאכלי שני משיח. אמר רב יוסף, פשיטא, ואלא מאן אכיל להו, חילק ובילק אכלי. להו? לאפוקי מדרבי הילל, דאמר, אין משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה... מה שמו? דבי ר' שילא אמרי, שילה שמו... דבי ר' ינאי אמרי, ינון שמו... דבי ר' חנינא אמר, חנינא שמו" (סנהדרין צח, ב).
2
ג׳אין להם משיח.
3
ד׳אין בכל הספרות התלמודית מאמר יותר מתמיה כהמאמר של "אין משיח לישראל". מלבד מה שהאמונה בביאת המשיח היא אחד מי"ג עיקרים, הנה באמת בזה משתקפת כל התמצית והמהות של היהדות, ומי שכופר בזה, את כל נשמתה ומשאת נפשה של היהדות כולה הוא קובע, והיתכן, שאחד מחכמי התלמוד יכפור בזה בפומבי ובריש גלי, ועוד יתנו מקום למאמרו זה בתלמוד גופא?
4
ה׳אמנם אנו מוצאים להלן (בדף צט, א) את מאמרו זה אבל בהוספה של מלה אחת "אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיהו", והמלה "להם" הלא לכאורה מיותרת לגמרי, והאם חלילה הוציא את עצמו מן הכלל, לומר להם ולא לו?
5
ו׳אבל בידענו, כי ר' הלל זה חי בזמן אורינס הפילוסוף הנוצרי, שהתוכח תמיד עם חכמי ישראל ובידענו גם כן, כי הנוצרים השתמשו תמיד בהבטחת הנביאים על ימות המשיח, שלדעתם נאמרו הכל על "אותו האיש", וביחוד מצאו מקום להתגדר בנבואותיו של ישעיה, "ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה ונחה עלינו רוח ד' וכו' וכו'", בידענו את כל אלה אולי יתגלה לנו את הסוד הצפון במאמרו הנ"ל.
6
ז׳כי מיראה לדבר בזה דברים ברורים, כי היתה ידם תקיפה, אמר זאת בקיצור נמרץ למאד, אין להם, להנוצרים, משיח לישראל, - והמלה משיח משמשת גם לשלפניה וגם לשלאחריה, כמו שמצינו דוגמאות כאלה הרבה - זאת אומרת, שהמשיח הוא לא להם אך לישראל.
7
ח׳ואם הנוצרים אומרים שהמשיח כבר בא, הלא עליהם להקדים את ביאתו עוד הרבה מאות בשנים לפני לידת "אותו האיש", כי ה"ויצא חטר מגזע ישי" וכו' בודאי נאמר על חזקיהו, ואמנם כדברי חז"ל ביקש הקב"ה באמת לעשות לחזקיהו משיח, אבל סוף סוף החליט לדחות את ביאת המשיח לאחרית הימים, שבוא יבוא אף על פי שמתמהמה עדיין, והמשיח הזה הוא משיח לישראל.
8
ט׳אין משיח לישראל.
9
י׳אכן גם אם הגרסא האמיתית היא "אין משיח לישראל" אין בזה ח"ו שום כפירה באחד מהי"ג עיקרים, וגם ר' הלל מסכים בכל לבבו ונפשו ש"שבת נחמו" היום, ונחמתנו קרובה לבוא ועוד לא אבדה תקותנו ח"ו אלא שעלינו להבין את דבריו כראוי.
10
י״אהנה עפרא לפומייהו לכל אלה הרוצים לגזור את כתבי הקודש שלנו לגזרים.
11
י״בהתחילו בזה שונאי בני שם צוררינו ומנדינו, ומפני הבושה להרים יד על ישראל גופא, הרימו את הכלי זיין שלהם נגד נשמת ישראל, נגד נביאי האמת והצדק שלנו. ולגודל התמיהא נמצאו להם תלמידים דוקא מאחינו בני ישראל המתחרים עוד לעלות על רבותיהם הנכרים ולגזור על ימין ועל שמאל, ומדמים בנפשם, כי גדולות ונצורות המה עושים בזה בעד כל כלל ישראל וכולם חייבים בכבודם.
12
י״גומושכל ראשון הוא אצל ה"חכמים" וה"משכילים" האלה, כי אין אצלנו ישעיה אחד, אך שני ישעיה שנבאו בשני זמנים שונים, אחד נבא בימי עזיהו, יותם, אחז, יחזקיהו, והשני נבא בימי מלכותו של כרש אחרי גלות בבל, ושני חלקים המה רואים בספר ישעיה, החלק הראשון מחזון ישעיה עד "נחמו נחמו עמי", והחלק השני משם עד הסוף. ולמותר להגיד, שכל אלה דברים בטלים לא שרירים ולא קיימים, ואנחנו מאמינים בני מאמינים באמונה שלמה במסורת אבות, שרק ישעיה אחד היה אצלנו, אחד ואין שני לו.
13
י״דאבל בכל זאת כדאי להתבונן על נקודה מרכזית אחת המבדלת בין הנבואות שלפני נחמו ובין הנבואות שאחרי זה.
14
ט״וכי אמנם גם לפני נחמו הוא מדבר הרבה על דבר הנחמה העתידה, אלא שהוא תולה את כל הנחמה ביחיד שיבוא. כמו למשל הנ"ל "ויצא חטר מגזע ישי... ונחה עליו רוח ד'... והכה ארץ בשבט פיו... והיה ביום ההוא שרש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גויים ידרשו" (ישעיה יא, י) וכדומה וכדומה. או הדברים האמורים למעלה מזה "כי ילד ילד לנו, בן נתן לנו, ותהי המשרה על שכמו, ויקרא שמו, פלא יועץ, אל גבור, אבי עד, שר שלום, למרבה המשרה ולשלום אין קץ, על כסא דוד ועל ממלכתו, להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה" וכו' וכו' (ישעיה ט, ו). אבל מנחמו ואילך הננו רואים אותו, איך שתולה את הנחמה לא על היחיד, אך על הכלל, על האומה כולה "נחמו נחמו עמי... פנו דרך ד' ישרו בערבה מסלה לאלקינו... על הר גבוה עלי לך, מבשרת ציון, הרימי בכח קולך, מבשרת ירושלים... ואתה ישראל, עבדי... אשר החזקתיך מקצות הארץ... אל תירא, כי עמך אני... כי כה אמר ד', חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו" (ישעיה מ ואילך) וכדומה. וביותר איזו סמיכת הפרשה בין הא שמסיים "ויאמר, כי שלום ואמת יהיה בימי" ובין ההתחלה "נחמו נחמו עמי"?
15
ט״זועל שאלה זו באה תשובה כהלכה במאמר הילקוט הנ"ל.
16
י״ז"מה כתיב למעלה מן הענין, כי יהיה שלום ואמת בימי, אמר לו הקב"ה, צרכך בקשת, נחמו נחמו עמי, ואין אתם צריכים לתפילתו של חזקיהו, כי אני מנחם אתכם מן הגלות". כלומר, כי אמנם ה"כי יהיה שלום ואמת בימי" הוא שגרם לה"נחמו נחמו עמי".
17
י״חואם כי מתחלה "בקש הקב"ה לעשות את חזקיהו משיח" הנה אחרי שאמר "כי שלום ואמת יהיה בימי" בא שינוי בזה, ולא רק השינוי בהאישיות של המשיח, שבמקום יחזקיהו יהיה פלוני אלמוני, אלא שינוי בעצם הדבר, שלא תהא גאולתנו תלויה באישיות אחת, תהיה מי שתהיה, אלא בהאומה כולה.
18
י״טאם מבשרים לחזקיהו דברים מרים ודוקרים כמדקרת חרב כאלה (ישעיהו לט, ו): "הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך ואשר אצרו אבתיך עד היום הזה בבל לא יותר דבר וכו', ומבניך... וכו' יקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל", ועל זה הוא משיב רק תשובה נצחת אחת "טוב דבר ד' אשר דברת... כי יהיה שלום ואמת בימי". הרי הדברים מדברים בעדם כי "אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" ואין בזה יוצא מן הכלל.
19
כ׳ואמנם "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" אבל במה דברים אמורים, בהרעה הבא להיחיד, אבל חלילה וחלילה לברך על הרעה הבאה על האומה כולה, אדרבא על זה צריכים להרעיש שמים וארץ ולאמר כאותו המקונן (ירמיה ו, כו) "בת עמי חגרי שק והתפלשי באפר, אבל יחיד עשי לך מספד תמרורים", וחזקיהו לא עשה כן, אלא אמר על זה ברוך הטוב והמטיב וטעמו ונמוקו עמו "כי שלום ואמת יהיה בימי".
20
כ״אוזו היא סמיכת הפרשה, אם גם חזקיה הצדיק היותר גדול שבעולם אומר "כי שלום ואמת יהיה בימי" אז "נחמו נחמו עמי", אי אפשר לתלות שוב את נחמתה של האומה כולה על אדם יחיד, יהיה גם היחיד ומיוחד בכל הדורות והזמנים, אלא שהנחמה תלויה בהאומה כולה, ולה רק לה בעצמה, הננו צריכים לפנות בהקול קורא "נחמו נחמו עמי".
21
כ״בוזהו שאמר רבי הלל "אין משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה", לא חלילה שיכפור במשיחיות בנחמת ישראל ותקותו הנצחית, אלא שאין משיח לישראל, אין המשיח היחיד הסיבה לנחמת ישראל, אלא להיפך, ישראל בעצמו הוא הסיבה להמשיחיות, כי אותו התכסיס שיחיד יבוא ויגאל אותנו "כבר אכלוהו בימי חזקיה" כשאמר "כי שלום ואמת יהיה בימי" כנ"ל.
22
כ״גוזהו שפירש רש"י בדברים קצרים "אין משיח לישראל, אלא הקב"ה ימלוך בעצמו ויגאלם לבדו", והדברים מובנים היטב.
23
כ״דשרא ליה מריה לרבי הלל.
24
כ״הואף על פי כן בצדק אמר רב יוסף על זה "שרא ליה מריה לרבי הלל", כי סוף סוף אי אפשר להפריד בין הדבקים, ואי אפשר למשיחיות בלי משיח בראשה, והמשיח הוא דוקא משיח בן דוד, "ופוק חזו מה עמא דבר" בזה שמנער ועד זקן הכל מתארים את המשיח בדמות אישיות מגזע דוד וכמו שאמר הנביא זכריה (ט, ט), שכבר היה חי בבית שני "הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על החמור".
25
כ״וובכן יש משיח לישראל, ולא אכלנוהו בימי חזקיהו, חלילה, ואף על פי כן "נחמו נחמו עמי" כי הנחמה תלויה בעיקר בנו בהעצמנו.
26
כ״זהמשיח והתנועה המשיחית.
27
כ״חולא לחנם שאלו חז"ל אחרי שסתרו את דעתו של ר' הילל "מה שמו"? ועל זה באו התשובות "דבי ר' שילא אמרי שילה שמו, דבי ר' ינאי אמרי ינון שמו, דבי ר' חנינא אמרי חנינא שמו", ורש"י מוסיף על זה "כל אחד היה דורש אחר שמו", שלכאורה מה ראו חכמינו אלה שיהיה כל אחד מהם דורש לטובת עצמו? אבל באמת דבר גדול השמיעונו חכמינו אלה, שנפקא מינה לנו גם עכשיו להלכה למעשה.
28
כ״טהם השמיעו לנו, כי המשיחיות קדמה להמשיח, כשם שהתנאי קודם למעשה.
29
ל׳ובתשובתם זו הראו דוגמא לכל אחד מאתנו, שגם עלינו להשיב כל אחד על השאלה הנ"ל בסגנון זה:
30
ל״אדבי ראובני אמרי ראובן שמו, דבי שמעוני אמרי שמעון שמו, וכן הלאה וכן הלאה.
31
ל״בזאת אומרת, כשם שהתורה שארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים כל עיקרה כלול מחמשה ספרים, והם חלוקים לסדרות, והסדרות לפרשיות, והפרשיות לפסוקים, והפסוקים לתיבות, והתיבות לאותיות, והאותיות לנקודות, ואם חסרה בתורה נקודה אחת כל הספר תורה היא פסולה, כך הוא גם כן בהמשיח הגדול שלנו, המשיח שיביא גאולה לכל העולם כולו, כי הלא הוא גם הוא סוף סוף מכלל ישראל הוא בא, ובכן כל יהודי ויהודי הוא סדרה ממנו, ולכל הפחות פרשה פסוק תיבה אות ונקודה ממנו, ועל כל אחד ואחד מכלל ישראל לאמר אם אני לא אמלא את חובתי להמשיחיות, אז יהיה המשיח חסר ולא שלם. ואל יאמרו דבי ר' שילה שינון שמו, ודבי ר' ינאי ששילה שמו וכו', וכל אחד יסמוך בזה על אחרים, כי על זה לא נאמר הכלל ש"בזמן שעושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית על ידי אחרים", אך כל אחד יראה את המשיח דוקא בדמותו ובצלמו הוא, ואם המשיח עדיין מתמהמה בדרכו, אז אל יתלו דבי ר' שילה את האשם בדבי ר' ינאי ואלה האחרונים בדבי ר' שילה וכו', אך כל אחד מהם יאמר: בי האשם.
32
ל״גההבדל בין הגאולה הראשונה להאחרונה.
33
ל״דועל דבר התנועה המשיחית שצריכה לבוא מתוך האומה גופא, מדבר הנביא ישעיה, בעצמו, אחרי שיחזקיה שבקשו הקב"ה לעשותו משיח החטיא את המטרה ואמר "כי יהיה שלום ואמת בימי".
34
ל״הותנועה משיחית זו פרושה, הרצון העז בתוך כל שדרות האומה להגאל ולהחלץ ממסגר הגלות.
35
ל״וזוהי הידיעה ההחלטית של לב ירושלים, כי כבר מלאה צבאה וכבר באה העת להסיר את השלשלאות של ברזל, וידיעה זו רק אז שמה ידיעה, אם היא מביאה למעשים לפנות דרך ד' ולישר בערבה מסלה לאלקינו.
36
ל״זוכבר הדגישו חז"ל בסגנונים שונים את ההבדל בין הגאולה הראשונה, יציאת מצרים, להגאולה האחרונה.
37
ל״חלמשל "בעולם הזה עשה להם נס בלילה, אבל לעתיד לבוא הלילה נעשה יום, שנאמר והיה אור הלבנה כאור החמה" (מדרש רבה שמות יח, יא).
38
ל״טאו "כשאכלו ישראל הפסח במצרים אכלו אותו בחפזון, שנאמר וככה תאכלו אותו - כו' - אבל לעתיד לבא כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון - כו' - לשעבר אני ובית דיני הייתי מהלך לפניהם, שנאמר וד' הולך לפניהם יומם, אבל לעתיד לבא אני לבדי, שנאמר ומאספכם אלקי ישראל" (מדרש ח').
39
מ׳והכל הולך לתוכן אחד להבדיל בין אופן הגאולה הראשונה לאופנה של האחרונה.
40
מ״אבראשונה הוזקק הקב"ה ליד חזקה וזרוע נטויה לא רק כלפי מצרים אך גם כלפי ישראל, שלא היתה להם תשוקה יתירה לזה, ועל כן הוצרכנו ללכת בחפזון ובלילה, אבל הגאולה האחרונה נאמר "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון".
41
מ״בוכבר אמר השי"ת למשה "עתה תראה... כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו", אבל כל זה רק עתה, אבל לעתיד לבוא לא נצטרך לשלוח ולגרוש.
42
מ״גלפנים לא היה ניכר אצלנו הבדל גדול בין ה"בצאתי ממצרים", ובין ה"בצאתי מירושלים", אע"פ שבהראשונה "משה ירענו ואהרן ינחנו" ובהשניה היו השושבינים שלנו נבוכדראצר ונבוזראדן, אספסינוס וטיטוס, ובכל זאת כשם שבהשניה "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו" כך גם בהראשונה "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא", אבל לעתיד לבוא הנה "בשוב ד' את שיבת ציון... אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה".
43
מ״דוכבר פירש אחד מגדולי הדרשנים את הכתוב "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן", כי כל האלה מסעי שלנו בגלות הארוכה בלי קץ וגבול, הוא מפני שהיציאת מצרים לא היתה יציאה מלאה, כי יצאנו רק ביד משה ואהרן, בעל כרחנו על ידי יד חזקה, בלי שום התעוררות עצמית ורצון מיוחד מצדנו אנו.
44
מ״הועל כן אם נרצה עכשיו בנחמה אמיתית, אז "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון", ולא כלפנים שהיציאה מגלות גופא היתה על ידי כפיית הר כגיגית עלינו.
45
מ״ו"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה", ואם לא זכינו עדיין ולא ראינו עוד בשמחתה, הוא מפני שלא על ירושלים אנו מתאבלים גם "בליל זה יבכיון וילילון בני", אלא כל אחד מתאבל על צרת הפרט שלו ועוד יותר על טובת הפרט של חברו... על ה"מי יחיה" יותר מעל ה"מי ימות".
46
מ״ז"בשוב ד' את שיבת ציון היינו כחולמים" - אם היינו חולמים על דבר שיבת ציון - "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה", אבל דא עקא שאין אנו חולמים כלל על דבר שיבת ציון, אך על דבר דגים ואבטיחים, קשואים ובצלים של הגלות...
47
מ״חמשל למה הדבר דומה, לשני עניים המחזרים על הפתחים, שבדרך הלוכם התחילו לחלום בהקיץ, איך שנפל להם אוצר מן השמים ובין לילה נהפכו ל"רוטשולדים", ואז התחילו להתוכח ביניהם, ע"ד חייהם בעתיד, אחד אמר, כי יבנה בהאוצר המוכן לפניו שבעה היכלים שעין לא ראתה עוד כמוהם, ויושיב שם שבעה בעה"ב היותר נכבדים שיתחייב כל אחד מהם להאכילו על שולחנו כיד המלך יום אחד בשבוע, והשני אמר כי לא זה הדרך, אלא שיותר נכון לבנות בעד זה עיר שלמה, וכל אחד מהתושבים יתחייב לתת לו כשיחזיר על הפתחים במקום פרוטה אחת, אגורה שלמה וחסל.
48
מ״טולשני החולמים הללו נמשלה כל האומה הישראלית בהיותה בגלות "נתת שמחה בלבי בעת דגנם ותירושם רבו", כדי שחלקנו יהיה יותר יפה בחזירתנו על הפתחים שלהם.
49
נ׳בקיצור, אם המשיח עדיין לא בא המניעה הוא לא כל כך מצדו, אך מצדנו אנו.
50
נ״אהחסרון העיקרי הוא, מפני שאנו נותנים תשובה מהופכת לגמרי על השאלה "מה שמו" של משיח.
51
נ״בעני ורוכב על החמור.
52
נ״גברם, כי מלבד שמו של משיח, עלינו לדעת ולהכיר גם את דמותו ותוארו, את צביונו ומהותו של המשיח.
53
נ״דוזה מתבטא בדברים קצרים למאד: עני ורוכב על החמור, וגם זה לא לתפארת המליצה בעלמא, אך בתור נפקא מינה להלכה למעשה.
54
נ״הכי שני אמצעים יש לכבישת ארצות זרות.
55
נ״וא) קני רובה ותותחים כבדים וכדומה.
56
נ״זב) דולרים ולירות וכו'.
57
נ״חבימי הקדם ובימי הבינים השתמשו ביחוד בהאמצעי הראשון, אבל בעת החדשה הוכשר דרא ומשתמשים על פי רוב בהאמצעי האחרון לזכות את הארצות הנדחות במכמני כסף וזהב, ועל ידי זה הן נצודות ובאות תחת עול ה"בעלי טובות" שלהן.
58
נ״טוהאם המשיח שלנו ישתמש גם כן באחד מהאמצעים הנ"ל כדי לרשת את ארץ ישראל?
59
ס׳חלילה וחלילה. ראשית כל הוא עני, אין לו אף פרוטה משלו, ושנית הוא רוכב על החמור ולא על סוס, וידענו כי סוס הוא סמל המלחמה, כמה דכתיב "סוס שוטף למלחמה", "אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ד' אלקינו נזכיר", "סוס ורוכבו רמה בים", ולהיפך החמור הוא סמל העבודה המדעית והעיונית "יששכר חמור גרם". כל סוס הוא מתקנא בחברו, וכשרואה שחברו רץ הוא רוצה להעבירו, לא כן החמור שעיניו למטה ולא למעלה ויודע רק את דרכו הוא.
60
ס״אובכן אי אפשר שהמשיח שלנו ישתמש בשפיכת דם כי אין לו המכשירים לכך, אין לו אף הסוס סמל המלחמה, ואי אפשר גם כן שישפוך את ממשלתו על ידי ברק הכסף והזהב שיוליך בזה שולל את העמים הבלתי מקולטרים, כמו שנוהגות הממשלות הנאורות, בהיותו עני ממש, ואין בידו פרוטה לפורטה.
61
ס״בובכן "חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו" ו"בשובה ונחת" - ההיפך הגמור מהמלחמה - תושעון.
62
ס״גשמואל ושבור מלכא.
63
ס״דומצינו וכוח בין שבור מלכא ושמואל על דבר המשיח שלנו.
64
ס״ה"אמר ליה שבור מלכא לשמואל, אמריתו משיח על חמרא אתי אישדר ליה סוסיא ברקא דאית לי, אמר ליה מי אית לך בר חיוור גווני" (סנהדרין צח, א), וברש"י שם "סוסיא ברקא, סוס מסורק ומצויין ונאה שיש לי, דגנאי הוא שיבא על חמור, מלגלג היה, בר חיוור גווני כלומר יש לך סוס בר מאה גוונין, שחמור שלו כן הוא".
65
ס״וולמותר להגיד שכל הוכוח נראה כל כך פעוט ומחוסר ערך לכאורה.
66
ס״זאכן רק "לכאורה" כי באמת צפון בזה וכוח פוליטי עצום כמו שנאה לגדולים מופלאים כאלה.
67
ס״חכי שבור מלכא, כידוע, קם נגד ממלכת רומא ונלחם בה בחרוף נפש, והשתדל שכל הממלכות בארצות המזרח יעמדו על ימינו להלחם ברומי עד רדתה.
68
ס״טוכדרך כל המלכים, שבעת צר להם המה בבחינת "מלכי חסד" ומבטיחים הרים וגבעות לכל הבא לעזרתם, ומה גם שבור מלכא שבאמת היה ידיד נפש לשמואל, הנה בודאי ובודאי הבטיח לו, כי אם יראה שהיהודים יבואו לעזרתו, אזי ישוב להם שוב את הארץ הגזולה מידם ויקים הבית על תלו.
69
ע׳וזהו שאמר לשמואל "אמריתו משיח על חמרא אתי" והנכם רואים בעצמכם, איך אפשר לסמוך על חמור עלוב זה שעברו כבר מאות שנים ועדיין עקבותיו אינן נראות, ומי יודע עד מתי ישרך דרכו "אישדר ליה סוסיא ברקאי דאית לי", הלא מוטב יותר לכם שתלוו עמדי להלחם יחד עמדי מלחמת גבורים בהנשר הרומי ולהסיר אותו משאתו ביד חזקה ובזרוע נטויה. והלא תדעו, כי יש לכם על מי לסמוך, הנכם מכירים היטב את ה"סוסיא ברקאי, המלומדי מלחמה שלי.
70
ע״אאבל גם שמואל השיב לו על זה תשובה כהלכה "מי אית לך בר חיוור גווני", ו"חיוור" הוא פשוט תרגום של לבן, כלומר, האם יש לך סוס לבן, וזה באמת אין במציאות בכל העולם ולא יהיה לעולם.
71
ע״ב"סוס שוטף למלחמה". לבן, זאת אומרת מלחמה לבנה, הלא זהו תרתי דסתרי, שני הפכים בנושא אחד, כי כל מלחמה בלי יוצא מן הכלל היא אדומה מדם אדם ורטובה מהם, כל מלחמה היא מלאה משוד עניים ומאנקת אביונים, בכל מלחמה אנו רואים ושומעים את קול השכינה המתיפחת ואומרת "קלני מראשי קלני מזרועי". וכיון שאי אפשר להשיג סוס חיורי במציאות, הנה תודה רבה לך בעד הצעתך, שבור מלכא, אבל "שקיל טובתך ושדי אחיזרי", הסוס יהיה לכם, בני עשו ובני ישמעאל, בני בניו של אלו ש"על חרבך תחיה" וה"פרא אדם ידו בכל ויד כל בו" נשרשו בכל לבבם ונפשם, ואותנו עם עני ואביון הנח לנו את החמור העלוב, הבריה השתקנית ההולכת לה בעצלתים, הנח לנו את ה"עני ורוכב על החמור".
72
ע״גהעני ורוכב על החמור בתור גואל לכל העולם כולו.
73
ע״דאכן לא איגאיסתים ולא בני איגאיסתים אנחנו, שנקבל את העני ורוכב על החמור רק לעצמנו אנו ולבלי לשייר ממנו כלום בעד כל העולם כולו. הן חזקיה כשאמר "כי יהיה שלום ואמת בימי" אבד את משיחיותו כנ"ל, ואיך נסתפק אנו רק בזה ששלום ואמת יהיה לנו.
74
ע״הברם, שהעני ורוכב על החמור בא להביא גאולה לכל העולם כולו, לכל תחלואיו ומכאוביו הרבים, לכל עקא ומרעין בישין.
75
ע״והלא בימינו ולעינינו אנו ראינו מלחמה גדולה ועצומה מאד, מלחמת העולם כולו, שכל איתני ארץ השתתפו בה. והמלחמה היתה בין שני צדדים, בין ממלכות ההסכם וממלכות הברית, ושתיהן נלחמו "מלחמת מצוה" ו"לשם שמים" כמובן, הראשונות טענו שאין להן חס ושלום שום פניה אחרת רק להסיר מעל העולם את סכנת המילטריזמוס של האשכנזים, ואלה האחרונים השיבו גם הם טלו קורה מבין עיניכם, כי הקפיטליזמוס שלכם עושה שמות יותר נוראות מהמילטריזמוס שלנו, והדברים עתיקים.
76
ע״זואנן מה נעני אבתרייהו? כי אמנם לא ראי זה כראי זה אבל הצד השוה שבהם, שכולם... ואם נרצה באמת להביא גאולה לכל העולם כולו, אזי עלינו רק להשתדל לקרב את ה"אחרית הימים" שאז יעברו מן העולם שני מלאכי חבלה הללו גם יחד.
77
ע״חאז "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". ואז "ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו".
78
ע״טכי הא בהא תליא, כל זמן שכל איש מחזיק באלילי כספו וזהבו, על כרחך שכל גוי יחזיק את אלהי המלחמה שלו, כי סיבה אחת לשתי התופעות הללו יחד, היא התאוה להשתרר אחד על חברו, התאוה להשתמש בהנפילה של חברו להעליה של עצמו.
79
פ׳ואת ה"אחרית הימים" יביא עמדו משיח בן דוד, העני ורוכב על החמור.
80
פ״א"עני" כדי שממנו יראו וכן יעשו כולם להשליך כל אחד את אלילי כספו ואלילי זהבו".
81
פ״בו"רוכב על החמור" על אפם ועל חמתם של כל הגויים הרוכבים על סוסים השוטפים למלחמה, למען דעת כל הגויים כי "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".
82
פ״גחמור עתיק יומין.
83
פ״דואמנם חמורו של משיח איננו חמור פשוט, כמובן, הוא חמור עתיק יומין מאד ושלשלת היוחסין גדולה מעטרתו והולמתו.
84
פ״הוכדברי חז"ל (ע"פ פרקי דרבי אליעזר פרק ל) "הוא החמור שרכב עליו אברהם אבינו, שנאמר ויחבוש את חמורו, הוא החמור שרכב עליו משה, שנאמר ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור, והוא החמור שעתיד מלך המשיח לרכוב עליו, שנאמר, עני ורוכב על החמור".
85
פ״וכי אמנם "אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה" והגומר בזה יהיה מלך המשיח, אבל לא הוא היה גם המתחיל בזה.
86
פ״זמתחילים גדולים קדמו לפניו אברהם ומשה.
87
פ״חלכל אלה הגדולים אברהם, משה ומלך המשיח היתה הפרוגרמה של אחרית הימים לנגד עיניהם, הפרוגרמה של "עני ורוכב על חמור". אברהם המציא זאת בתיאוריה, משה הגשים זאת בחיים על ידי חוקים ומשפטים, שהרבה מהם קולעים למטרה זו, אבל עדיין התורה מונחת בקרן זוית אצל עם המעט מכל העמים לבד, שהוא ללעג ולקלס לגויים, עד שיבוא מלך המשיח במהרה בימינו ויוציא את התורה הזאת מרשות היחיד שלנו לרשות הרבים של כל העולם כולו "ונהרו אליו כל הגויים".
88
פ״טוהחמור איננו פזיז וזריז מטבעו, הולך הוא לאט לאט, בצעדים מהירות זה קרוב לארבעת אלפים שנה, מטייל לו בהרחבת הדעת מימי אברהם אבינו עד היום הזה, רואה ומקשיב הכל ועושה את עצמו כלא ידע מאומה, וכאילו לא איכפת לו כלום כל הנעשה והנשמע מסביבו, אבל אין בכך כלום הוא סוף סוף יודע את אשר לפניו ודרך כבושה לו מימות עולם, ובדרך זה הוא סולל וצועד ובוא יבוא למטרתו ההחלטית אף על פי שיתמהמה.
89
צ׳ועלינו רק לפנות את הדרך לפני העני ורוכב על החמור.
90
צ״א"פנו דרך ד' ישרו בערבה מסילה לאלקינו", במהרה בימינו, אמן.
91