דרשות אל עמי, חגים וזמנים שונים ז׳Sermons Unto My People, Chanuka, Purim, and Special Shabbatot 7
א׳ז. חג החלשים והמועטים
לחנוכה ולפרשת מקץ
לחנוכה ולפרשת מקץ
1
ב׳"ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם, והנה עמד על היאר, והנה מן היאר עלת שבע פרות יפות מראה ובריאת בשר, ותרעינה באחו, והנה שבע פרות אחרות עלות אחריהן מן היאר, רעות מראה ודקת בשר... ותאכלנה הפרות רעות המראה ודקת הבשר את שבע הפרות יפת המראה והבריאות" (בראשית מא, א-ד).
2
ג׳חלום פרעה וחנוכה.
3
ד׳פרעה לא ראה בחלומו, כי את חלומו יקראו היהודים מדי שנה בשנה בשבת חנוכה. בני עמו המצריים כבר שכחו לא רק את חלומותיו, אך גם את מעשיו ופעולותיו וגם את עצמו גופא, ואילו היהודים זה יותר משלשת אלפים שנה שזכרו לא יסוף ממנו, וגם חלומותיו נקראות אצלנו שנים מקרא ואחד תרגום.
4
ה׳ואמנם "חלמא טבא" חזא לנו פרעה, כי הלא אותו החלום קבל את פתרונו הנצחי דוקא אצלנו "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו".
5
ו׳גם אז הננו רואים, ולא בחלום אך במציאות, איך שרעות המראה ודקות בשר - היהודים - בולעות את יפות המראה ובריאות הבשר - היונים. ו"מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים" הלא זהו הפתרון הנצחי לחלום פרעה.
6
ז׳כי סוף סוף, שבע השנים הטובות ושבע שנים הרעות הוא רק פתרון עובר, עברו הי"ד שנים והפתרון אינו נרגש שוב, אבל חג החנוכה הוא נצחי. ומי יגלה עפר מעיניך, פרעה, מלך מצרים, וראית כי עם שלם, היהודים, מתקיימים זה הרבה אלפים שנה רק על סמך חלומך זה.
7
ח׳ולא מקרה הוא, שתמיד אנו קוראים בחנוכה את חלום פרעה, כי אמנם חלום פרעה וחנוכה ב"דבור אחד נאמרו".
8
ט׳ולאו דוקא בחנוכה.
9
י׳וחלום פרעה אין אנו רואים אצלנו דוקא בחנוכה לבד, כי כשנסתכל בדבר אנו מבינים כי כל קיומנו עד עכשיו ועד בכלל, כל ההיסטוריה הארוכה שלנו נבנית על יסוד חלום פרעה.
10
י״א"כי אתם המעט מכל העמים", הננו תמיד הרעות המראה ודקות הבשר ביותר שבין כל הגויים, הננו תמיד השבלים הדקות והשדופות קדים שבין כל יושבי תבל, ובכל זאת הננו עדי ראיה לכמה וכמה גויים יפות מראה ובריאות בשר, שבלים בריאות ומלאות שהלכו לעולמם ולא נשאר מהם זכר ושריד, ואנחנו המעט מכל העמים, מתקיימים עד היום הזה.
11
י״בואמנם אין חלום בלי דברים בטלים, בחלום פרעה בלעו החלשים את הגבורים ואילו אנחנו איננו עוסקים בבליעה, מלאכה זו איננה חביבה עלינו ביותר, וגם יראים אנו, שלא להשחית את הקבה שלנו, אבל מלאכתנו זו נעשית על ידי אחרים, וסוף סוף הן הבריאות והמלאות נבלעות ומתבטלות ועוברות מן העולם, ואנחנו החלשים והמועטים עדיין אנו "רועים באחו", באופן שהחלום מתקיים בעיקרו עד היום הזה.
12
י״גאימת חלש על הגבור.
13
י״דועוד יותר עלינו להדגיש, שהמדה הזו, אימת חלש על הגבור, איננה דוקא תכונה יהודית, כי כשאנו מסתכלים בההיסטוריה העולמית, אנו רואים שדרכו של עולם כך הוא אצל כל האומות והגויים, שדוקא החלשים מנצחים את הגבורים, וזה כלל גדול בדין.
14
ט״ולו היו הגבורים המנצחים תמיד, כי אז היתה רק מלכות אחת מושלת בכפה מימות עולם, אבל כשאנו רואים גם בזה גלגל החוזר, זו עולה וזו יורדת, שמע מינה כי לא לגבורים המלחמה.
15
ט״זאין לנו גבורה יותר גדולה ממלכות בבל בשעתה, ומי נצחוה האם גבורים יותר גדולים ממנה שלא היו כלל בשעתה? הלא דוקא חלשים, וכשהיא, מלכות בבל, ירדה מעל הבמה על ידי החלשים ומדי תפסה את מקומה, היתה למדי אותו הסוף של בבל שנוצחה שוב על ידי חלשים.
16
י״זומהארבע מלכיות השולטות בעולם כל אחת בשעתה, בבל מדי יון ואדום, כבר ראינו את אותו הסוף, מיתה על ידי מלאך המות חלש, של שלש מהן, והרואה יראה, כי גם המלכות הרביעית הולכת ומתקרבת לקצה על ידי מלאך המות הנ"ל.
17
י״חוכבר נעשה הדבר למוסכם אצל חוקרי ההיסטוריה, כי כחיי היחיד - חיי האומה, וכשם שעל כל יחיד עוברות שלש תקופות, תקופת העליה, העמידה והירידה, כך הוא גם כן הדבר בחיי האומה בתור אומה, שאחרי שהגיעה למרום פסגת עמדתה, שלפניה יכרעו ברך כל אפסי ארץ והיא חושבת שאני ואפסי עוד, שאז נפל תפול ולא תוסיף עוד לקום, וכלל גדול היא ש"לפני שבר גאון".
18
י״טוכבר ראה דניאל את הסוף של כל הד' מלכיות הללו. ובנוגע להמלכות הרביעית, אדום, אמר בקיצור נמרץ "וצפיר העזים הגדיל עד מאד וכעצמו נשברה הקרן הגדלה" (דניאל ח, ח).
19
כ׳סבת המחזה הנפלא הזה.
20
כ״אאמנם עדיין צריכים אנו לחקור מה זו סיבת המחזה הנפלא הזה, כי סוף סוף גם אחרי הביאור של השלש תקופות, עדיין נשאר המחזה הנ"ל ל"מדרש פליאה", כי מובן מאליו, שאין הנידון דומה לראיה, אם אצל היחיד מתחלת הירידה אחרי העליה והעמידה, הוא מפני שגופו מתחיל להתמוטט, אבל אומה שגופה מתקיים גם אחרי ירידתה, שהלא גוף האומה מתהוה מהיחידים הרבים הנמנים עליה ואותם היחידים הרי אינם תמים לגוע גם אחרי ירידת האומה, אלא שרוח האומה יורדת. והדרא קושיה לדוכתה מהי סיבת הירידה הזו?
21
כ״בועל זה משיבים בשני טעמים.
22
כ״גא) כי בהיות העם במצב בלתי מזהיר כל כך, אז יתנו לב להליכותיהם בחיים להוסיף אמץ ולהתגבר חילים, ולמדו את בניהם קשת וכל אחד עושה את כל מה שביכלתו בשביל שגשוגה והפרחתה של המדינה שבתוכה הוא יושב, אבל כשמגיעים למרום פסגת הצלחתם ובסור פחד האויב מנגד עיניהם יתחילו להתרשל מעט בכבודת הכלל, וכל אחד רק טובת הפרט שלו לנגד עיניו, ולאט לאט יחליפו את הרוח הפנימי של האומה, הכח המעמיד שלה על רוחות חצוניות מתמכרים לתאוות בשרים ולתענוגים עוברים, עד אשר יחלש רוח גבורתם והיו לנשים, והאויבים יבאו שם כאל פרצה פרוצה.
23
כ״דומבארים בזה היטב את מאמר חז"ל במדרש רבה על הכתוב "היו בני שוממים כי גבר אויב", שמבארים זאת בזה הלשון: "ר' איבו אמר, כהדא אופתא דקרא, דכמה דהיא רביא היא קטנה, ר' יהודא ב"ר סימן אמר, כהדא חזירתא דכמה דבניה רביין היא קטנה".
24
כ״הכי הכלל הגדול ש"כל המצר לישראל נעשה ראש" לא בתור קללה לישראל נאמר זאת, אך בתור קללה להמצרים שתיכף המה נעשים לראשים ואחרי שיגיעו למרום פסגת הצלחתם, תיכף מתחלת הירידה שלהם, כאמור "לפני שבר גאון".
25
כ״ווזהו שאמר הנביא בהבדל בסיבת הבכיה שלו לסיבת הבכיה של הבנים, שאינם מבינים להעריך את הדבר כראוי. "על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים, כי רחק ממני מנחם משיב נפשי", הוא בוכה על "מי ימות" ולא על "מי יחיה" ודא עקא, ש"היו בני שוממים" על זה ש"גבר אויב" על ה"מי יחיה", ובשכל הילדותי שלהם אינם מרגישים שזהו דוקא לקללה בעדם ולא לנו, כי התגברו רק בשביל שיחלשו אחרי כך לגמרי ויפלו ולא יוסיפו עוד לקום.
26
כ״זוסיבת המחזה המשונה הזה, שדוקא הנצחון המוחלט מביא לידי אבדן, מבוארים בדברי חז"ל במאמרם הנ"ל.
27
כ״חר' איבו מבאר זאת על פי הטעם הראשון הנ"ל וכפירוש ה"מתנות כהונה", שהכוונה על קליפה של דלועין, שכל מה שהחצון נתגדל הפנימי מתמעט, זאת אומרת, שכשהגיעה האומה לאותה התקופה שהיא חושבת כבר "אני ואפסי עוד", אז היא מזניחה את הרוח הפנימי שלה על הסמך של החצוניות שהיא מתחילה להתעסק בזה בחשק נמרץ.
28
כ״טור' יהודא ב"ר סימון סובר כהטעם השני הנ"ל, ומסביר זאת לחזירתא, לראיה, שלא תמיד מעלה גדולה היא להרבות בבנים, והנמשל מובן מאליו, שכל אומה שבניה מרובים יותר מדאי, כי לקחה הרבה אסופים מן השוק והכניסה אותם לתוך נחלתה, סופה של אומה זו לירד לטמיון.
29
ל׳והנה ד' נצב עליו.
30
ל״אאולם באמת יש עוד טעם שלישי בזה, ואחרון אחרון חביב מפני שהוא יותר פשוט ויותר מתקבל על הלב.
31
ל״בזהו הצדק המוחלט שנראה בהנהגת הקב"ה את עולמו.
32
ל״גכאשר כבר אמר אחד מחכמי אומות העולם, שבדק בכל ארבע רוחות העולם ולא מצא את השי"ת, חלילה, חפש למעלה ולמטה, לפנים ולאחור ולא ראה אותו, אבל כשהתחיל לעלעל בההיסטוריה של כל העמים ומיד נראה לו האלקים כשהוא יושב על כסא רם ונשא ובידו מאזני משפט לשלם לכל אומה ואומה כמעשיה, אם לשבט או לחסד.
33
ל״דוחכם זה לא גלה לנו בדבריו אמריקא חדשה, כי כולנו יודעים, שיש השגחה פרטית בעולם, ואם אנו רואים רשע וטוב לו הוא מפני שהשי"ת הוא מאריך אף וחיי האדם קצרים מאד ועד שיתעורר האף, האדם כבר הלך לעולמו, והוא שקיל למטרפסיה בעלמא הדין, בעולם הנשמות, אבל אומה שיש לה אריכת ימים עכ"פ יותר מאיש פרטי היא שקלת למטרפסא בהאי עלמא, ועל כן אנו רואים מדת שכר ועונש, מדה כנגד מדה לא רק בההיסטוריה של עם ישראל, אך גם בההיסטוריה של כל הגויים.
34
ל״הואת זה כבר ראה יעקב בחלומו "ויחלום והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, והנה ד' נצב עליו", ועי' במדרש רבה (ע"פ מדרש רבה בראשית סח, יד) "והנה מלאכי אלקים אלו שרי ארבעה גליות, עולים ויורדים, יורדים ועולים אין כתיב כאן, אלא עולים ויורדים שכל אחד ירוד מחברו", כלומר שיעקב כבר ראה את הארבע מלכיות גם בעליתן וגם בירידתן, וראה גם זאת, שעליה זו צורך ירידה היא "עולים ויורדים" העליה גופא מביאה להם לירידה. אמנם במלאכי אלקים ממש הוא להיפך ש"ירידה צורך עליה היא", אבל לא כן הדבר במלאכים שהם שרי האומות שכל קיומם הוא רק בחלום... אצלם באה הירידה תיכף אחרי העליה.
35
ל״ו"והנה ד' נצב עליו" זוהי ההשגחה הפרטית הבולטת ונראה לעיני כל בההיסטוריה של כל הממלכות שבעולם.
36
ל״זבקיצור, בההיסטוריה אנו רואים את ה"והאלקים יבקש את הנרדף" וכל אותן האומות שהן רודפות סופן להעבר ולבטל מן העולם בהקדם או באחור.
37
ל״חואת ה"מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים" ראינו לא רק אצלנו בתקופת החשמונאים, אך גם אצל כל העמים ובכל התקופות, כשהיו הגבורים והרבים - הרודפים והחלשים והמועטים - הנרדפים.
38
ל״טהקולטורא של היוניות.
39
מ׳בימינו ובזמננו היה חי פילוסוף משוגע גרמני אחד וניטשא שמו, שעד היום יש לו תלמידים ההולכים בעקבותיו גם במחננו אנו.
40
מ״אהפילוסוף הזה הטיף ל"שנוי ערכין" גמור בכל מושגי הטוב והרע של מין האנושי המבוסס על המוסר היהודי.
41
מ״בלדבריו מטרת האדם הוא כמו מטרת שאר הברואים לפתח את הכחות שנתנה לו הטבע בשביל שיתרומם בו הטופס המיני, למדרגה יותר גבוה ועליונה - ופתוח הכחות באדם פירושו הוא, שהחזק ידכא את החלש עד כמו שיש באפשרותו להוציא זאת אל הפועל, כדי שהחלשים יעברו ויבטלו מן העולם וישארו רק החזקים, כמו שאנו רואים את הפרוצס הזה בכל סדרי הבריאה, שכל הנחשלים יורדים מעל במת החיים לתועלתם של הנשארים המסוגלים לזה יותר והמה נבנים מחורבנם של היורדים.
42
מ״גולשיטתו אדרבא הבו גדול להמלחמות, כי זהו כל החיים וכל התוכן שבהם. זהו השאור שבעיסה שעל ידי זה מתפתח המין האנושי לבוא לאט לאט להגובה הראוי, כי כל אלה המנוצחים במלחמה המה סרח העודף של האנושיות, המפגרים ללכת, ובשביל כך לא יכלו להחזיק מעמד, ולאלה הרי נוח להם שלא נבראו משנבראו.
43
מ״דוהוא שוחק להמוסר שלנו הנוסד על הרחמים והחסד, על החמלה והחנינה, כי כל המדות הללו הן חרפה ל"אדם העליון" אלו מראות רק על החולשה והרפיון שבאדם, והן מהפכות עליונים למטה ותחתונים למעלה, שהגבורים העליונים, אינם מפתחים את כחותיהם כראוי אך ורק בשביל התחתונים, החלשים, וכמליצתו ששוחטים את האריות שבחבורה בשביל הכבשה החלשה.
44
מ״הואמנם קולטורא יונית זו לא חדלה גם אצל הנצרות, אף על פי שלמראית עין היא מתנגדת לה מן הקצה אל הקצה, אלא שבמקום ה"אדם העליון" של עולם הזה יצרה היא, הנצרות, "אדם העליון" של עולם הבא, שהוא צריך להיות המושל בכפה, וכל השאר צריכים להיות הדום לרגליו.
45
מ״ואבל היהדות אינה מודה כלל ב"אדם העליון" כי מי שהוא מחזיק את עצמו ל"עליון" אדרבא הוא בהמדרגה היותר תחתונה, ודוקא "האיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", וכבר אמרו חז"ל על הכתוב "והאלקים יבקש את הנרדף, לעולם בין צדיק רודף צדיק, בין רשע רודף רשע, בין רשע רודף צדיק ואפילו צדיק רודף רשע, מכל מקום והאלקים יבקש את הנרדף" (מדרש רבה ויקרא פ' כ"ו), והמבין יבין כי רשע רודף צדיק זהו "האדם העליון" של היוניות "וצדיק רודף רשע" זהו ה"אדם העליון" של הנצרות, ובכל אלה אין אלקים עמהם כי ה"אלקים יבקש את הנרדף" דוקא.
46
מ״זועוד יותר, פסקו להלכה כי "אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה לטעון לשונא כדי לכוף את יצרו" (בבא מציעא לב, ב), אע"פ שהשונא שנוי לו רק מצד שאיננו מדקדק במצוות כמבואר בפסחים (קיב, ב) "חמור שונאך, מאי שונא, אילימא שונא ישראל, וישראל מי שרי למיסנא, והכתיב, לא תשנא את אחיך בלבבך? דחזי ביה דבר ערוה", וכבר עמדו בתוס' (שם בב"מ) כיון דמצוה לשנאותו, מאי כפית יצר שייך? ותרצו "דכיון שהוא שונא אותו, מסתמא גם חברו שונא לו, ובאים מתוך כך לשנאה גמורה ושייך כפית יצר".
47
מ״חוהדברים נוקבים ויורדים עד התהום, ומראים באופן היותר בולט "מה ביני לבין חמי".
48
מ״טאצלם מי שחשבו לשנוי במלכות השמים, מצווה כל אחד לרדפו בכל מיני הרדיפות שבעולם, ואצלנו אדרבא עלינו לבכרו עוד על האהובים מצד מעשיהם הטובים, כי סוף סוף כיון שהוא שנוי הוא נרדף "והאלקים יבקש את הנרדף". זה ההבדל בין "תורת הקנאות" שלנו - כפי שמכנים אותנו - ובין "תורת האהבה" שלהם...
49
נ׳וכל התורה כולה היא בניגוד לשיטת ניטשה המשוגע, מלחמה עם הגבורים אשר מעולם, מבלי הבדל במה בולטת גבורתם, ולמה נקרא התורה תושיה מפני שמתשת כחו של אדם (סנהדרין כו, ב) ומביאה לנצחון החלשים על הגבורים.
50
נ״אכתר תורה.
51
נ״בואמנם תאמרו, הלא החשמונאים בעצמם הם הגבורים בה הידיעה, גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, כי הם שמו על עצמם את שני הכתרים כתר מלכות וכתר כהונה גם יחד?
52
נ״גאל תשאלו זאת, כי להם היתה גם כתר תורה העולה על גביהם, כי כל הכתרים האחרים, כתר מלכות וכתר כהונתה בטלים ומבוטלים לגבי הכתר הזה שמחליש את כל הגבורה שיש בהמלוכה והכהונה גם יחד.
53
נ״דהנה, למשל, ינאי החשמונאי היה גם מלך וגם כהן גדול, אבל "מעשה שהיה, דעבדא דינאי מלכא קטל נפשא, אמר להו שמעון בן שטח לחכמים, תנו עיניכם בו ונדוננו, שלחו ליה עבדא קטל נפשא, שדריה להו, שלחו ליה, תא אנת נמי להכא, והועד בבעליו, אמרה תורה, יבא בעל השור ויעמוד על שורו, אתא ויתיב, אמר ליה שמעון בן שטח ינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך (סנהדרין יט, א), והאם יש טעם גם להכתר מלכות וגם להכתר כהונה, אם כל נושא כתר התורה יכול לפנות אליו ולאמר "עמוד על רגליך ויעידו בך".
54
נ״הואת זה הראה הקב"ה להנביא זכריה כששאל למלאך ד' "מה אלה אדני?" והשיב לו המלאך "זה דבר ד' אל זרבבל לאמר, לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוחי אמר ד' צבאות" (זכריה ד, ו), כי הוא שאל להמלאך "מה הועילו חכמים בתקנתם" אם החלשים גופא נעשו לגבורים? והמלאך באר לו את הדבר, כי אצל החשמונאים הרוח עולה על החיל ועל הכח, וכתר תורה שלהם עולה על הכתר כהונה וכתר מלכות שנעשו הדום לרגלי הכתר ראשון הנ"ל.
55
נ״ומלחמה נגד המלחמות.
56
נ״זגם החשמונאים לחמו כאריות, אבל זו היתה מלחמה נגד כל המלחמות שבעולם, וגם נגד רעיון המלחמה בכלל, כי במלחמתם זו הראו לכל שלא החיל והכח המה המנצחים, אך הצדק המוחלט והאמת הנצחית המה המנצחים.
57
נ״חהראו כי ההיסטוריה נותנת פירוש יפה להכלל שכללו חז"ל "כל דאלים גבר" וכפי הנמוק שנמק הרא"ש בזה, כי מי שהאמת והצדק אתו הוא המנצח, כי הוא נלחם באמץ לב יותר ממי שמתכוון למרוד בהאמת.
58
נ״ט"על הנסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל התשועות ועל המלחמות", אצל כל האומות המלחמות באות בראשונה ותופסות את המקום הראשון בחיי הכלל והפרט יחד, ואצלנו הן תופסות דוקא את המקום היותר אחרון, ולאו משום ש"אחרון אחרון חביב" אלא דוקא מפני שמאוס עלינו זה ביותר ואין אנו משתמשים בה רק מתוך הכרח כדי לבטל את המלחמות מעיניך, "על הנסים ועל המלחמות" אנו סומכים על הנסים יותר, אם כי אין סומכים על הנס, מכפי שאנו סומכים על המלחמות.
59
ס׳"על התשועות ועל המלחמות", כי מודים אנו שלא המלחמה מביאה להתשועה, אך להיפך הישועה, מי שבצדק הוא צריך להושע מביאה לו לידי נצחון במלחמה.
60
ס״א"והיה ביום ההוא שרש ישי אשר עמד לנס עמים אליו גוים ידרשו והיתה מנחתו כבוד" (ישעיה יא, י), אצלם נושאי הכבוד המה בעלי המלחמה שאין להם מנוחה ולא יתנו לאחרים מנוחה, ואילו אצלנו להיפך "והיתה מנוחתו כבוד", כל הכבוד הוא בהמנוחה, מי שנותן מנוחה לכל הבריות הוא המכובד.
61
ס״בחנוכה ותשעה באב.
62
ס״גחנוכה ותשעה באב המה שני המועדים - כי גם תשעה באב נקרא מועד "קרא עלי מועד לשבור בחורי" - המזכירים לנו את ארץ ישראל. הראשון - ארץ ישראל בבנינה השני - בחורבנה.
63
ס״דולכאורה איפכא מסתברא, החרבות מתאימות יותר לחנוכה להראות על הגבורות ועל המלחמות של החשמונאים שחרבם הצליחה, והנרות מתאימים יותר בתשעה באב בתור נרות נשמה לכל אלה גבורי ישראל שנפלו במלחמה?
64
ס״האבל באמת גם על זה נאמר "דבר בעתו מה טוב" החרב יפה לתשעה באב כדי לתחוב בהקברים, כי החרב הביאה לנו ומביאה לכל העולם כולו רק תשעה באב ורק קברים, קברי מתים ולא יותר. ואם יש נצחונות בחיים, בחיי הכלל והפרט, הנה לא החרב היא הגורמת לזה אך המנורה, הפך של שמן הנמצא בחותמו של כהן גדול, הנר תמיד שלא יכבה נרו לעולם.
65
ס״וכי "הנרות לעולם יאירו" והם נמצאים בכל עת, המה המנצחים בכל התקופות ובכל הזמנים ואצל כל אנושי, ובאותה המדה שהחזיקה בהם כל אומה ואומה, באותה המדה בא נצחונה.
66
ס״זולחנם יבזבזו העמים המקולטרים מילירדים רבים בכסף ומיליונים בבני אדם למען להשיג איזה נצחון, בעוד שבידם לעשות זאת על ידי נרות של פרוטות אחדות, כאשר עשינו זאת אנחנו והצלחנו.
67
ס״חמחלוקת בית שמאי ובית הלל.
68
ס״ט"רבי אומר, אמר הקב"ה רעומנין בני תרעומנין וכו', יעקב עסוק אני עם בנו להוליכו במצרים ומתרעם, נסתרה דרכי, אף ציון אני עסוק עמה להעביר מלכיות, ולא כבר העברתי מהם בבל, מדי, יון, ועתיד אני להעביר ומתרעמת, ד' עזרני וד' שכחני" (ע"פ ילקוט שמעוני במדבר רמז תשס"ד).
69
ע׳כי אמנם כן הדבר, מהד' מלכיות ששולטות בעולם מימות עולם ועד עכשיו, שלש מהן כבר עברו ובטלו מן העולם ובטח גם אחרית הרביעית תהיה כשלשת אחיותיה.
70
ע״אוהנרות הללו הם הם העדי ראיה שראו במפלת כל המלכיות הנ"ל. אדרבא שאלו אותם והם יספרו לכם את כל המוצאות לבבל, למדי ליון והיו בטוחים כי הם יהיו עדי ראיה גם לקורות המלכות הרביעית.
71
ע״בוהם לא רק עדי ראיה, אך גם עדי מעשה, כי יש שני מיני עדות, עדות שרואים את המעשה כשמעידים על דבר איזו עובדא שקרה, ועדות שמחדשים את המעשה שעל ידי ראייתם אדרבא מתהוה כל ההתחדשות, כמו, למשל, עדי גיטין וכל עדי שטרי קנין למאן דאמר עדי חתימה כרתי, שהעדים גופא המה הכורתים והפועלים את התוצאות שבזה.
72
ע״גוהנרות הללו לא רק שראו בכל המפלות והנצחונות של המלכיות, אך במדה ידועה הם הם הגורמים לכך, כי כל מי שלא היה לו מעט שמן מהפך השמן שלנו, מהשמן של אלקי ישראל שעליו כתיב "והאלקים יבקש את הנרדף" אי אפשר בשום אופן שינצחו נצחון מוחלט, ואם ינצחו לשעה הוא רק לשעה, לרגע, והנצחון המוחלט הוא דוקא להנרדפים.
73
ע״דומה נואלו האשכנזים, למשל, שכשיצאו למלחמת תנופה נגד כל העולם כולו במלחמת העולם האחרונה, רשמו על דגלם "עמנו אל", ולא הרגישו, שזהו תרתי דסתרי, כי האלקים הוא תמיד עם הנרדפים ולא עם הרודפים. ולא לחנם נוצחו במלחמה מפני הנרדפים החלשים, אע"פ שהם הרודפים כחם וגבורתם היה מלא עולם.
74
ע״הבאופן שהנרות הללו המה לא רק נרות הנצחון של עם ישראל הנרדף תמיד, אך המה גם כן נרות נשמה, נרות המעידים על יום הפטירה של כמה וכמה ממלכיות שחפצו להיות דוקא רודפות.
75
ע״וומאליו נופל הספק אם מכוונים אנו בהנרות ביחוד להראות על נצח ישראל או על הארעיות שבשבעים אומות, אם על התחיה שלנו, או על יום הפטירה של כמה וכמה מהאומות?
76
ע״זובזה המחלוקת של בית שמאי ובית הלל, שהראשונים סוברים, שפוחת והולך והאחרונים סוברים, שמוסיף והולך, כי בית שמאי ראו בהנרות את נשמות האומות שהלכו לעולמן, וזהו שאמרו "טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג" שהם גם כן כנגד שבעים האומות, ובית הלל ראו בזה את הנצח ישראל, את הממלכת כהנים וגוי קדוש, וכלשון הגמ' "טעמא דבית הלל, מעלין בקודש ואין מורידין".
77
ע״חהשגחה כללית והשגחה פרטית.
78
ע״טוהיוצא מדברינו, כי בהשגחה פרטית אנו מאמינים באמונה שלמה, אבל אין אנו רואים זאת בחוש, ולהיפך אנו רואים "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" ולפעמים הרבה מתקיים ה"למען יאריכו ימיך בעולם שכולו ארוך" שבעולם הבא, שהוא ממעל להכרתנו בעולם הזה. אכן את ההשגחה הכללית לא רק שאנו מאמינים בה, אך שאפשר לראותה גם בחוש בדברי הימים, ששם אנו רואים כי כל אומה שוקלת למטרפסה בהאי עלמא, אם בהקדם או באחור.
79
פ׳ועלינו להוסיף על זה, כי אף על פי שבנוגע להפרט אנו רואים ש"עולם כמנהגו נוהג", וכבר אמרו חז"ל "בני חיי ומזוני לאו בזכותא אלא במזלא תליא מלתא" אבל יוצא מן הכלל הזה המה האבות שלנו, שכל דברי ימי חייהם מתחילתם ועד סופם המה למעלה מדרך הטבע, גם הבני חיי ומזוני שלהם הוא על פי דרך נס. אברהם יורד לכבשן האש והוא יוצא משם בשלום - האבות והאמהות שלנו המה כמעט כולם עקרים ועקרות ופרים ורבות בכל זאת. אין להם פרנסה קבועה, ובכל זאת היו כולם בעלי רכוש רב כי נתברכו "בכל, מכל, כל" - ונראה שהכלל "אין סומכים על הנס" לא נאמר על אבותינו, כי בכל חייהם אנו רואים רק הנהגה נסית.
80
פ״אוהסיבה לזה היא גם כן פשוטה מפני שהאבות אף על פי שכשהם לעצמם היו אנשים פרטים ונחשבו להקב"ה בתור כלל, שהרי מהם יצא הכלל כולו והם היו לאבות המון גויים.
81
פ״בוביותר בולט הכלל הזה שהאבות סמכו על הנהגה למעלה מדרך הטבע - מראובן, שעליו מעידה התורה "וישמע ראובן ויצילהו מידם" אם כי השליך אותו הבורה שמים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו, וכבר ביארו המפרשים שעשה זאת במכוון, מפני שעונשם של בעלי לשון הוא הנחש שהוא מדה כנגד מדה, כמו שמצינו מאמר חז"ל (מדרש רבה דברים ה, ט) "שאלו לנחש, מה אתה נהנה שאתה נושך, ארי דורס ואוכל, דוב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך? אמר להם, עד שאתם שואלים אותי, שאלו לבעל לשון מה נהנה שאומר לשון הרע, שנאמר אם ישוך הנחש בלי לחש ומה יתרון לבעל הלשון? ואמרו לו, למה אתה נושך באבר אחד וארסו הולך לכל האברים? אמר להם, שאלו לבעל הלשון שהוא ברומי והורג בסוריה, בסוריה והורג ברומי. וכדי לנסות את יוסף אם באמת דבר לשון הרע על אחיו, השליך אותו לתוך הבור של נחשים. ואמנם אנו יודעים כי גם בזה הוא הכלל של "עולם כמנהגו נוהג" ויש כמה בעלי לשון הרע שהנחש לא פגע בהם לרעה ויש הנוצרים לשונם מרע, ובכל זאת הנחש שולח בהם ארסו, וביחוד איך סמך על הנס להשליך אותו במקום סכנה? אם לאו שעל האבות, אבות הכלל, היתה השגחה למעלה מדרך הטבע והם היו יכולים לסמוך גם על הנס.
82
פ״גואולי גם לזה התכוון ר' נתן בר מניומי משמיה דר' תנחום כשהסמיך את שני המאמרים האלה יחד.
83
פ״ד"נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה" משום "דלא שלטא בה עינא", כי אף על פי שבהשגחה פרטית לא שלטא בה עינא של בני אדם, הנה את ההשגחה הכללית כל איש שעיניו פקוחות יכול לראות זאת בנקל, ולא עוד אלא שגם האבות שהיו אנשים פרטים כשהם לעצמם, אך בתור אבות הכלל חיו כל ימיהם בהנהגה נסית וגם סמכו על הנסים כנ"ל "ומאי דכתיב והבור ריק אין בו מים" וכו', כנ"ל.
84
פ״החלמא טבא.
85
פ״וועל כל פנים צדקנו באמרנו חלמא טבא חזא פרעה מיודענו, והפתרון מזה איננו רק פתרון עובר של י"ד שנים שכבר עברו ונשכחו, אלא יש לזה גם פתרון עולמי, פתרון לדורות שנמשך עד היום הזה.
86
פ״זמחלום פרעה אפשר לנו להבין את סוד נצח ישראל, מדוע רק ישראל לבד מתקיים עד היום הזה בעוד שהרבה עמים שיותר צעירים ממנו כבר ספו תמו?
87
פ״חמפני שכלל גדול הוא בההיסטוריה העולמית ש"ותאכלנה הפרות רעות המראה ודקות הבשר את שבע הפרות יפות המראה והבריאות", וכשמספר זאת פרעה ליוסף הוא מפרש זאת עוד ביתרון באור "ותבאנה על קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחלה".
88
פ״טוזהו ההבדל בין ישראל לעמים, גם אצלם כלל גדול הוא שהחלשים בולעים את הגבורים, הנרדפים מנצחים את הרודפים, אבל כיון שכבר נצחו שוב המה גופא נהפכים לרודפים שרודפים את האחרים, וכיון שבלעו את הפרות הבריאות בשר, שוב המה גופא נעשים לבעלי בשר ולבעלי גוף שרוח אין בהם, ושוב באות פרות אחרות רעות המראה ודקות בשר ובולעות את אותן שכבר נעשו לבריאות וחוזר חלילה ה"חד גדיא" הידוע.
89
צ׳אחת היא האומה הישראלית, שלא נעשה לרודפת מעולם "ומראיה רע כאשר בתחלה" ונשארה תמיד רעת המראה ודקת בשר ועל כן תתקיים לעולם ועד כי עמנו אל, האלקים שמבקש את הנרדף.
90
צ״אוכשקוראים אנו פרשת מקץ בשבת חנוכה הרי אנו מביעים בזה, כי החג הזה הוא חג בין-לאומי לכל העולם כולו, לכל רעות המראה ודקות בשר, לכל הנרדפים והחלשים לכל העשוקים והרצוצים שבעולם.
91
צ״בובואו נא כל הנרדפים והעשוקים שבעולם להשתתף עמנו יחד בחג הנרות, בחג החנוכה, חג החלשים והמועטים...
92