דרשות אל עמי, חגים וזמנים שונים ו׳Sermons Unto My People, Chanuka, Purim, and Special Shabbatot 6
א׳ו. היונים והמתיונים
לחנוכה ופרשת וישב
לחנוכה ופרשת וישב
1
ב׳"אלה תלדות יעקב יוסף... ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. וישראל אהב את יוסף מכל בניו... ועשה לו כתנת פסים... ויחלם יוסף חלום... ויוספו עוד שנא אותו על חלמותיו ועל דבריו. ויחלם עוד חלום אחר... ויקנאו בו אחיו" (בראשית לז, ב...).
2
ג׳"בקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף" (ברש"י שם).
3
ד׳שנאת אחים.
4
ה׳"אלה תולדות יעקב יוסף", כל התולדה שלנו מראשיתה ועד היום הזה היא גלגל החוזר של מכירת יוסף.
5
ו׳כי מה מלמד אותנו המעשה ביוסף?
6
ז׳שגדולה השנאה ששונאים בני יעקב זה לזה מהשנאה ששונאים אותנו הגויים.
7
ח׳ולא לחנם אומר הכתוב (דברים כג, ח) "לא תתעב אדמי, כי אחיך הוא". אין לנו, כמדומה, שונא יותר גדול מאדומי שכל מחשבתו הוא "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי", ובכל זאת כשבא הדבר לידי מעשה, כשפגש את יעקב בדרך ועליו היה להוציא את מחשבתו זו מכח אל הפועל, הנה "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו" (בראשית לג, ד), ואמנם ה"וישקהו" מלאה נקודות להראות, כי לא היתה נשיקה של חיבה, אבל סוף סוף לא הרג אותו בפועל ממש.
8
ט׳אין לנו אויב יותר נורא מלבן שעליו נאמר "ארמי אובד אבי", וכששמע שברח יעקב ממנו רץ אחריו ברציחה גדולה, אבל על כל פנים מן השמים עכבוהו "ויבא אלקים אל לבן הארמי בחלום הלילה, ויאמר לו, השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב ועד רע" (שמות לא, כד), והסוף היה שפנה אליו בהדברים "ועתה לכה נכרתה ברית אני ואתה והיה לעד ביני ובינך".
9
י׳אכן השנאה ששונאים בני יעקב גופא זה לזה היא ממין אחר לגמרי, שנאה זו לא תדע רחם כלל, שנאה זו עזה ממות וקשה משאול, היא אינה מסתפקת באמירה בעלמא, אלא מתגשמת במעשה באכזריות נוראה.
10
י״או"לא תתעב אדומי" - על שנאתו לך "כי אחיך הוא", אחיך שונא לך שינאה יותר גדולה ויותר עמוקה.
11
י״ב"דל כבודנו בגויים" - אין לנו כבוד כל כך מהגויים, אבל "ושקצונו", השקוץ שלנו גופא שאנו משקצים זה לזה נורא עוד שבעתיים "כטומאת הנדה", שכל טפה וטפה מביאה לידי טומאת שבעה.
12
י״גואחרי שספרה התורה בפרשיות ויצא - וישלח משנאת הגויים אלינו, מספרת לנו התורה בפ' וישב משנאת הבני יעקב גופא.
13
י״דוכל כך גדולה השנאה האחרונה עד שאפילו המציל שעליו נאמר "וישמע ראובן ויצילהו מידם", הוא גופא משליך אותו הבורה "והבור ריק אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו".
14
ט״והרוגז שבשלוה.
15
ט״זוכל זאת יקרה לנו בימי השלוה "בקש יעקב לישב בשלוה וקפץ עליו רוגזו של יוסף", כשהצוררים ואויבים מן הגויים מניחים לנו רגע לישב בשלוה, הנה אנחנו גופא איננו מניחים זה לזה לחיות.
16
י״ז"אחים בצרה", הננו רק אחים בצרה, אבל לא אחים בשמחה והדברים עתיקים.
17
י״חואת הסדר הזו אנו קוראים בההיסטוריה שלנו, אחרי שכבר עבר הרבה מאות שנים, מלה במלה. כמעט בכל תקופת הבית שני היתה נקראת "שנים מקרא ואחד תרגום" פרשת וישב הנ"ל.
18
י״טישבו בני בניו של יעקב בארץ מגורי אביהם, בארץ כנען, שכבר נעשית לארץ ישראל, בקשו לישב בשלוה, והיו יכולים באמת לישב בשלוה באין נוגש ומפריע, אבל כאמור אנחנו רק אחים לצרה ולא אחים לשמחה, ובימי השלוה אנו שוכחים את האחוה שבינינו, וחוזרת ונשנת אותה השנאת חנם, שהביאה בשעתה למכירת יוסף.
19
כ׳ולא רק עשרה הרוגי מלכות הידועים, אך כל הרוגי מלכות שבהתקופה ההיא ועצם המלוכה שנפלה ולא יספה עוד לקום, בא לנו מצד אותה הפסיכולוגיה של מכירת יוסף, זהו הלב רגז שבנו המתעורר ביחוד בימי השלוה שלנו.
20
כ״אחלומות ודברים.
21
כ״בואמנם בכל האומות אנו רואים מפלגות שונות המתגודדות זו עם זו, אבל מצוינת היא אומתנו בזה, שמעשה אבות ירשו בנים, שכל השנאה באה - על ידי חלומות.
22
כ״ג"ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו", באמת כל עיקר השנאה בא מתוך חלומות שאין בהם ממש, מעשיות של עורבא פרח וכדומה "על חלומותיו ועל דבריו", מתוך החלומות המה באים לידי ריב דברים, וכשם שאי אפשר לחלום בלי דברים בטלים, כך גם הדברים גופא המה דברים בטלים שאין בהם ממש, ולא באו רק בשביל שיהא מקום להתגדר ולתלות בהם את השנאה.
23
כ״דשנאה וקנאה.
24
כ״הבנוהג שבעולם שהקנאה מביאה לידי שנאה, מקנא פלוני באלמוני על שההצלחה מאירה לו פנים, בעוד שלו היא פונה עורף, ולאט לאט מתהוה הקנאה לטינא שבלב ולשנאה כבושה ואז השנאה היא רק מסובב מהקנאה שהיא הסיבה, אבל הכתוב מספר לנו כי בנידון דידן היה הדבר באופן אחר, מקודם "וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום", ואחר כך כתיב "ויקנאו בו אחיו", זאת אומרת, שלא הקנאה הביאה לידי שנאה, אך להיפך, השנאה הביאה לידי קנאה, כי באמת שנאת חינם היא בלי שום טעם ונמוק, אלא שכאשר לא נאה ולא יאה היא לומר ששונאים סתם, חנם על לא דבר, בודים איזו אמתלא לזה, שנשרשת כל כך בלב, עד שמדמים אח"כ שהיא באמת עובדא מציאותית, ואחרי השנאה המה מתחילים לקנאות באמת את השנוי.
25
כ״ו"ויראו אותו מרחוק, ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו", כי דא עקא, שכל אחד רואה את חברו מרחוק ולא מקרוב, והוא שונא אותו לא בשביל שהוא מכירו, אך מאשר שאינו רוצה כלל להכירו. הוא מתירא להתודע אליו מקרוב, פן תתבטל השנאה, ואז לא יהא ביכלתו לקיים את המצוה של "ויתנכלו אותו להמיתו" ועל כן הוא מתרחק ממנו כמטחוי קשת.
26
כ״זבעת צרה, הנה "לא קרב זה אל זה - יהודי עם מצרי - כל הלילה" אבל בעת שלוה הנה דוקא על היהודים גופא נאמר "לא קרב זה אל זה".
27
כ״חאבר מן החי.
28
כ״ט"ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם" וחז"ל מבארים זאת "ר' מאיר אומר, אמר חשודים הם על אבר מן החי" (ירושלמי פאה פ"א ה"א), וראו זה דבר פלא, כי עד היום הזה הנה השחיטה שהשי"ת צוה עלינו מפני אבר מן החי, מביאה הרבה פעמים לידי פרוד בין אחים, לידי שנאה וקנאה.
29
ל׳יושבים להם יהודים בשלוה באיזו קהלה בישראל, הכל טוב וישר ומיד נמצאים איזה קופצים בראש המוציאים לעז על השחיטה המקומית, שאיננה כשירה למהדרים מן המהדרים, והולכים להם ועושים במה לעצמם, קהלה מיוחדת, ומתרוצצות הקהלות זו בזו ואין נחת.
30
ל״אוהשחיטה שאחד מהטעמים שנתנה התורה עליה הוא "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה... והייתם לי קדושים כי קדוש אני ד', ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כו, ו), הנה אצלנו משמשת לפעמים דוקא כדי להבדיל אותנו זה מזה, ולהפריד בין הדבקים.
31
ל״באבר מן החי אסור לנו משום צער בעל חיים, אבל שוכחים אלה המביאים דבה רעה על זה, כי גם צער בני אדם דאורייתא, ואסור לגרום להם צער בחנם על לא דבר.
32
ל״גהקנאי הראשון.
33
ל״דושוכחים הקנאים האלה את הנהגתו של הקנאי הראשון שלנו בזה.
34
ל״ההלא כך מעידה התורה על הקנאי הראשון שבישראל:
35
ל״ו"פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם וגו', לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כה, יא-יב), שלכאורה המלה בתוכם מיותרת? ואומרים בשם הגאון החסיד ר' פינחס מקוריץ זצ"ל, כי זאת באה ללמדנו, שגם הקנאי היותר גדול איננו צריך להסיח דעתו אף לרגע, כי הקנאות שלו צריכה להיות בתוכם, בתוך המחנה גופא, וחלילה לו לצאת בשביל זה מחוץ למחנה, וליסד בעדו במה מיוחדת כדי להתגדר בה.
36
ל״זולא לחנם מסיימה התורה על זה: "לכן אמור, הנני נותן לו את בריתי שלום", כי מעשהו זה מורה שהקנאות לא העבירה אותו על דעתו ועל דעת קונו ששמו שלום, וגם הקנאות גופא מתבלטת אצלו בתור קנאות של שלום.
37
ל״חנכדיו של הקנאי הראשון.
38
ל״טואמנם ככה נהגו גם כן נכדיו של אותו הקנאי הנ"ל, מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, שכל תקופתם היא תקופת של "בקנאם את קנאתי בתוכם" ובכל משך ימי ממשלתם קנאו את קנאת ד' צבאות, אבל לא יצאו מחוץ למחנה ובתוך עמם נמצאו תמיד.
39
מ׳ואמנם זוהי תכונתם של הכהנים, שמחד גיסא הם מצטינים בקנאות, בקנאת ד' צבאות, ומצד השני הם מצטינים באהבת השלום, ותמיד אמרו "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום", כי הכהנים השכילו להמציא קנאות של שלום ושלום של קנאות.
40
מ״אועלינו כולנו להיות ממלכת כהנים ולהתנהג באופן שכזה בקנאות ושלום יחד.
41
מ״בכמו שבאמת היתה בכל תקופת החשמונאים, שגם אז היו אצלנו מפלגות שונות, שהיו רחוקות זו מזו הרבה מאד בדעות ובמעשים, פרושים, צדוקים, אסיים וכדומה, ובכל זאת היו נאחדים כולם תחת דגל של קהל אחד ומדינה מאוחדת.
42
מ״גכי לעולם עלינו לזכור ש"והיה מחנך קדוש", הקדושה באה לנו רק כשיש מחנך, מחנה אחד לכל ישראל.
43
מ״דהשנאת חנם המנוצחת בחנוכה.
44
מ״הועל כל פנים חג החנוכה הוא החג היחידי שבו באנו לידי נצחון, לא רק נגד שונאינו מבחוץ, אך גם נגד שונאינו מבפנים. בו, בחג הזה, נצחנו את עצמנו גופא, נצחנו את השנאת חנם, המחלה המתדבקת בנו מימות עולם, ועושה בנו שמות נוראות, הוא אשר אמרנו, כי חג החנוכה הוא חג השנאת-חנם המנוצחת.
45
מ״וואם הנצחון נגד שונאינו מבחוץ תלוי מאת השי"ת לבדו, שהוא רק הוא השומר ישראל, הנה הנצחון נגד שונאינו מבפנים, נגד אלה שעליהם אומר הנביא "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו", הנצחון כבר תלוי גם בנו לא מעט, כי לזה אנו צריכים לנצח את עצמנו גופא, לנצח את השנאת חנם שבנו.
46
מ״זועל כן אין שום חג שצריכה להיות "שלטא בו עינא" זולת חג החנוכה, כי בכל החגים מספיקות עיני ד' לבדו, ולא כן בחנוכה כי על זה נאמר "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".
47
מ״חואולי גם זהו מרומז בדרשת רב נתן בר מניומי משמיה דר' תנחום (שבת כא, ב): "נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה", והטעם שדוקא בזה יש עכובא של "שלטא בה עינא" הוא משום החדוש שיש בו, נצחון לא רק נגד הגויים, אך גם נגד יהודים, נצוחו בו לא רק היונים, אך גם המתיונים, ושנאת היהודים זה לזה גרועה הרבה יותר משנאת הגויים.
48
מ״טשהרי "והבור ריק אין בו מים, מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו", וכבר מקשים, שלכאורה היה לו לראובן להעמידם בחזקת כשרות, שאף על פי שאמרו "ועתה לכו ונהרגהו", בכל זאת כשיבוא הדבר לידי מעשה תתעורר בקרבם אהבת אחים, שבשביל זה קיימא לן גם כן ש"מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה". וקל וחומר הדברים מעשו שהתהלל ג"כ מקודם "יקרבו ימי אבל אבי, ואהרגה את יעקב אחי", ובכל זאת כשבא לידי מעשה נפל על צוארו וישקהו?
49
נ׳אכן חג החנוכה נותן לנו תירוץ מספיק על זה. הוא מראה לנו, ששנאת בני יעקב זה לזה גרועה לפעמים הרבה יותר משנאת עשו ליעקב.
50
נ״אושנאת המתיונים היתה יותר חזקה ומוחלטה משנאת היונים אלינו, כי היונים המה בני אדום והמתיונים בני יעקב.
51
נ״בבשביל כתנת פסים.
52
נ״ג"וישראל אהב את יוסף מכל בניו... ועשה לו כתנת של פסים" (בראשית לז, ג), וחז"ל מעירים על זה: ואמר רבא בר מחסיא ואמר רב חמא בר גוריא אמר רב, לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים (שבת י, ב).
53
נ״דואמנם בשביל כתנת פסים נתגלגלו אבותינו למצרים ובשביל כתנת פסים היינו בכל רע בימי מלכותם של היונים. כי המתיונים הם הם שהכניסו את היונים להיכל ובשביל מה? בשביל שרצו לזכות דוקא בהכתנת פסים של הכהן הגדול.
54
נ״הואמנם הכהונה הגדולה היא במעלתה וקדושתה מאד מצד עצמה, וכתרה, כתר כהונה, תופסת מקום חשוב מאד בין השלשת כתרים הראשיים האפשריים בכלל לבני תמותה, אכן במה דברים אמורים לאלה שמודים בקדושה וכהונת ד' בכלל, אבל אלה המתיונים הכופרים בכל, שאין להם חלק ונחלה באלקי ישראל, מה להם ולכהונה במקדש ד'? אלא שנפשם חשקה בכתנת בד ובמכנסי בד שעל בשרו של כהן גדול. ובשביל זה חפצו רשעים, מרשיעי ברית כיהושע יזון ומינילאוס להיות דוקא כהנים גדולים בישראל.
55
נ״וומעשי האבות, המתיונים, ירשו בניהם המתבוללים שלנו, בכל האומות שבתוכם הם נמצאים שיש להם עד היום הז התאוה מיוחדה להיות פרנסים וראשי קהלה בישראל. מחד גיסא המה מבזים את כל קדשי האומה, ומאידך גיסא המה חפצים דוקא, שאומה זו תבחור אותם אלופים לראשה.
56
נ״זזוהי שוב תאות הכתנת בד והמכנסי בד...
57
נ״חבשביל כתנת פסים ירדו אבותינו למצרים ובשביל כתנת פסים עלו היונים להיכל ד'.
58
נ״טהיונים והמתיונים.
59
ס׳המתיונים אוהבים מאד את היונים, והיונים שונאים את המתיונים, ואף על פי שכלל גדול הוא שכמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, הנה בזה אנו רואים יוצא מן הכלל.
60
ס״אהמתבוללים אינם חדלים להכריז ערב ובוקר וצהרים בכל מקום שהמה נמצאים "אהבתי את אדוני", והאדונים שונאים אותם תכלית שנאה.
61
ס״בוחג החנוכה מבליט ביותר את המדה הזו.
62
ס״גמינילאוס הבוגד שהתיונותו הביאה אותו לידי כך "לבוז את היכל ד' להוציא ממנו כל חמודותיו, עד כי כמעט לא נותר כלי יקר בבית ד'", והובילם שי למורה לאנטיוכס הרשע, הנה הוא דוקא נהרג אחר כך על ידי ליזאש שר הצבא של אנטיוכס, ולהיפך עם בנו של מתתיהו החשמונאי, יהודה המכבי, שנלחם עם היונים בשצף קצף כל כך, עמדו דוקא כרת ברית שלום.
63
ס״דועד היום הזה שונאים הגויים את המתבוללים ומבזים אותם בלבם, הרבה יותר ממה ששונאים ומבזים את ה"לאומיים" שלנו.
64
ס״הוכשיש להם להגויים דבר להיהודים, המה פונים דוקא אל הציונים, ולא להמתבוללים, אף על פי שאלה האחרונים המה המלחכי פנכא ונושאי כלים שלהם.
65
ס״וראובן ויהודה.
66
ס״זואת זה גופא משמיעה לנו התורה בהמעשה של מכירת יוסף.
67
ס״חעל ראובן מעידה התורה "וישמע ראובן ויצילהו מידם", אף על פי שהוא השליך אותו לבור של נחשים ועקרבים, ועל יהודה שעל ידו נתגלגל הדבר, שיוסף נעשה למשנה למלך בכל ארץ מצרים, לא זכרה אותו התורה לטוב אף במלה אחת. וחז"ל חדרו היטב לתוך רוחה של התורה באמרם על הכתוב "מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו", כדברים האלה "ר' מאיר אומר כל המברך את יהודה, שאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר ובוצע ברך נאץ ד'" (סנהדרין ו, ב), כי כיון שלא ברכה אותו התורה בעד מעשהו זה שמע מינה שאסור לברכו עבור זה.
68
ס״טולא לחנם שפכו חז"ל את חמתם כל כך על המברכים את יהודה, מפני שהרגישו בה"מברכים" האלה את תכסיסם של המתבוללים שתמיד עצתם היא למכור אותנו לישמעאלים או לבני אדום כדי להנצל מבור הגיטו שלפעמים נחשים ועקרבים מטילים שם לרווחה.
69
ע׳אכן באמת מוטב להיות "עם לבדד ישכון" אף בבור של נחשים ועקרבים אבל בבור מיוחד לעצמו, מלהיות "איש מצליח בבית אדוניו המצרי".
70
ע״אודוקא אלה המבדילים אותנו מן העמים אף על פי שעל ידי זה הם משליכים אותנו לפעמים הבורה, דוקא אלה המה מצילינו ופודאינו, ולהיפך אלה שרוצים לזכות אותנו בכל טוב ובלבד שנתערב ביחד עם ישמעאל ואדום, דוקא אלה המה בעוכרנו.
71
ע״בויראו נא מתבוללינו וילמדו לקח מיוסף גופא, שכבר זכה לכל הכבוד והגדולה להיות משנה למלך, שבלעדו לא ירום איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים, ובכל זאת אנו רואים שגם בביתו לא היה שורר.
72
ע״ג"ויבקש לבכות, ויבא החדרה ויבך שמה וירחץ פניו ויצא ויתאפק ויאמר שימו לחם, וישימו לו לבדו, ולהם לבדם, ולמצרים האוכלים אתו לבדם, כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם, כי תועבה היא למצרים", זאת אומרת שאף על פי שהיה משנה למלך בכל ארץ מצרים, הנה בביתו גופא היה עבד עבדים עד שלהמצרים המשרתים בביתו לא נאה ויאה להם לאכול אתו לחם, כי תועבה היא למצרים, למצרים ולא ליוסף. לו אולי נחשב הדבר לכבוד לאכול אתם לחם, אבל להעבדים בזיון היא לאכול עם אדוניהם, כי - עברי הוא.
73
ע״דולא עוד אלא שאף לבכות אינו יכול בשעה שנפשו מרה עליו והוא מוכרח להעמיד פנים שוחקות בעת שבמסתרים תבכה נפשו והכל מפני הבושה לפני עבדיו.
74
ע״הואולי גם לזה רמזו חז"ל בסמכם את הנר חנוכה להבור ריק אין בו מים, מפני ששניהם מלמדים אותנו דבר אחד, כי עלינו להלחם עם המתבוללים עד רדתם.
75
ע״וכסוכה, עלינו להיות מובדלים ומופרשים בענני כבוד שלנו, ואף על פי שהעננים מחשיכים לפעמים, הנה סוף סוף ענני כבוד הם לנו.
76
ע״זוכמבוי, שכל דיניו נוסדו אל המקרא "אל יצא איש ממקומו", שעל כל אחד לשמור את רשותו המיוחדת ואסור להוציא מרשות לרשות.
77
ע״חולכל המתבוללים אנו קוראים: "אל יצא איש ממקומו", "וכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני".
78
ע״טהיונים והרומאים.
79
פ׳חז"ל מספרים "מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין, שנפלה לבור גדול, באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא... אמר להם שלום... אמרו לו נביא אתה? אמר להם, לא נביא ולא בן נביא אנכי, אלא כך אמרתי, דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו, אמר רבי אחא, אעפ"כ מת בנו בצמא" (בבא קמא נ, א). ואמנם מה נורא היא הטרגדיא הזו של נחוניא חופר שיחין לכל העולם כולו, "שר המשקים" לכל צמא למים ובנו גופא מת בצמא, ודוקא בדבר שאותו צדיק מצטער בו נכשל בו זרעו.
80
פ״אהטרגדיא הזו אמנם פגעה רק באיש יחיד, אבל בתקופת החשמונאים אנו רואים את אותו המחזה שהוא פוגע בכל עם ישראל.
81
פ״בנלחמו החשמונאים הראשונים בכל כחם ומרצם, במסירות נפש שאין דוגמתה נגד המתבוללים וההתבוללות, ולבסוף נכשלו בזה גופא החשמונאים האחרונים. ובמקום החנופה ליון באה החנופה לרומי, ואם המתיונים הכניסו את היונים להיכל, הנה החשמונאים האחרונים הכניסו את הרומאים להיכל.
82
פ״גהרוקנוס ואריסטובלוס החשמונאים האחרונים, שני האחים הללו, בניהם של אלכסנדר ינאי ושלומית כשרבו על דבר הירושה הגדולה הכהונה והמלוכה, לא מצאו דיין שיכריע ביניהם אלא פומפיוס הרומי, שבעבור הפסק לקח שכר בטלה כדבעי, ולאט לאט תחב את צפרני הנשר הרומי בעם ישראל וארצו עד שגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו לגמרי.
83
פ״דוחז"ל העירו בצדק על זה "א"ר יהודה אמר שמואל, בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה עליו שרטון ועליו נבנה כרך גדול שברומי (שבת נו, ב), ולא אגדא בעלמא היא, אך היא עובדא היסטורית. הכרך גדול שברומי שנתפשט גם בארץ ישראל הוא פרי רוח ההתבוללות שנשרשה בקרבנו עוד מימי עולם ומשנים קדמוניות.
84
פ״הכי מהו הפסיכולוגיא של רוח ההתבוללות? זהו בנגוד התכונה האנושית הטבעית ש"אדם רוצה בקב שלו יותר מעשרה קבין של חברו". הנה תכונת ההתבוללות גורמת להיפך, לבכר את הקב של חברו על עשרה קבין שלו, כל מה שבא מן החוץ הוא טוב ואהוב וחביב ונחמד בעיניו, ולהיפך כל הבא מתוך עצמותו גופו פגול הוא ולא ירצה בעיניו. ואם "חן המקום על יושביו", הנה ההתבוללות מביאה לזה שמוצא חן דוקא במקומות אחרים ולא בהמקום שהוא יושב.
85
פ״ושלמה נושא את בת פרעה בשעה שבנות ציון לפניו שהן כל כך יפות ומלאות חן, והוא מבכר דוקא את בת פרעה, מפני שהיא בת פרעה, אסופת חוץ וזמורת זר, והורקנוס ואריסטבלוס מבכרים דוקא את פומפיוס הרומי שיהיה דיין ושופט, בעוד שהסנהדרין שלנו יושבים בלשכת הגזית ומלאים רוח הקודש, מפני שפומפיוס הרומי הוא ולא יהודי.
86
פ״זואמנם סיבה אחת היא לשני המחזות השונים האלה, לנשואת שלמה את בת פרעה ולכרך גדול שברומי שהגיע עד ארץ ישראל ועד בכלל. ובשעה שנשא שלמה את בת פרעה כבר הונח היסוד לכרך גדול שברומי שבני בניהם של החשמונאים הראשונים הביאו אותו לידי גמר.
87
פ״חודבר שנצטער עליו אותו צדיק, מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי, נכשלו בו זרעיו.
88
פ״טהמתבוללים וההתבוללות.
89
צ׳ולכשנסתכל בדבר נראה, כי אף על פי שמספר המתבוללים פוחת והולך, הנה ההתבוללות גופה מוספת והולכת.
90
צ״אהמתבוללים וההתבוללות, לכאורה, בדבור אחד נאמרו: נשוא ונושא, הרעיון ונושאי הרעיון. אבל יש לפעמים שהנשוא מתקיים גם בלי הנושאים, מעין גלגול נשמה שמתגלגלת מגוף אחד לשני ולא נודעה כי באה אל תוכו. והתגלגלה ההתבוללות גם לתוך הרבה מן ה"לאומיים" החדשים.
91
צ״בודוגמאות לזה יש לעשרות, אך לצורך ענינינו נסתפק לעת עתה באחת:
92
צ״גיש לנו "חשן משפט" משלנו הנוסד על עיקרי הצדק והמשפט, החסד והרחמים של היהדות, ויש ה"קודקס" האירופי הנוסד על חוקי הרומאים הקדמונים המבוססים על העריצות והתקיפות שבתכונתם. וכשבאים אלה הלאומיים החדשים להחזיר את ה"שכנתא בגלותא" לציון, עיר אלקינו, המה חפצים להנהיג דוקא את "משפט השלום" של הגויים ולא את ה"חשן משפט" שלנו.
93
צ״ד"והיה ביום ההוא - מבטיח לנו הנביא - לא יוסיף עוד שאר ישראל ופליטת בית יעקב להשען על מכהו, ונשען על ה' קדוש ישראל באמת" (ישעיה י, כ), אך דא עקא, שלא רק שהמתבוללים נשענים תמיד דוקא על המכים ונושקים את השבט שלהם, אך גם הלאומיים החדשים מחקים את מעשיהם אלה ו"משפט השלום" הוא אחד מהמעשים האלה.
94
צ״הולא דעת ותבונה להם להבין, כי המשפט הרומי כמשפטו של פומפיוס הרומי יוכל להביא רק לידי בנינו של כרך גדול שברומי, ולא לבנינו של כרך ירושלים.
95
צ״ו"ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", אבל רק במשפט שלנו המבוסס על הצדק והצדקה.
96
צ״זשנאת חנם והתבוללות.
97
צ״חיש תכונות שונות, שלכאורה אין להן כלל שייכות זו לזו, אכן כשנסתכל מעט נראה, כי ממקור אחד הן באות ויניקה אחת להן.
98
צ״טשנאת חנם והתבוללות שתי מכות הן בבית ישראל האוכלות אותנו בכל פה מראשית יציאתנו לאויר העולם עד היום הזה. למראית עין נדמה, כי כל אחת היא מכה בפני עצמה שאין לה כלל שייכות להשניה, אבל באמת אותה הסיבה הגורמת להתבוללות, אותה הסיבה היא גם להשנאת חנם.
99
ק׳השנאת חנם באה גם כן מזה שאנו מזלזלים בעצמנו גופא, יען כי עצמנו ובשרנו הוא. אלא שאצל החרדים היא מביאה לפעמים לשנאת היהודים, ואצל החופשיים לשנאת היהדות. אצל הראשונים היא מתלבשת בדמות שנאת חנם, ואצל האחרונים בדמות ההתבוללות.
100
ק״אועל דבר זה כבר עמדו חז"ל באמרם "תני משום ר' יוסי, שכם מקום מוכן לפורעניות, בשכם עינו את דינה, בשכם מכרו את יוסף, בשכם נתחלקה מלכות בית דוד" (סנהדרין קב, א).
101
ק״בכי הנה כבר העירו חז"ל (ע"פ ילקוט שמעוני וישלח קלה) על הכתוב "ויקחו את דינה מבית שכם" שלקחו אותה בעל כרחה, כי נפשה כבר חשקה בשכם בן חמור, שזוהי התבוללות פשוטה ונגלת, וזהו המקום המוכן לפורעניות הסיבה הגורמת גם למכירת יוסף ולהתחלקות מלכות בית דוד, שהסיבה הנגלית בזה היא שנאת חנם, כי כאמור שנאת חנם והתבוללות ממקור אחד הן באות ומיניקה אחת הן יונקות.
102
ק״גולא לחנם מוצאת התורה לנחוץ להזהיר אותנו באזהרה חמורה "מקרב אחיך תשים עליך מלך, לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא" (דברים יז, טו), כי יש לנו חולשה להמליך דוקא איש נכרי.
103
ק״דכל העמים אשר על פני האדמה אינם צריכים לאזהרה כזו, כי אך למותר הוא להם ומשנה שאינה צריכה, אבל אנחנו לא רק שאנו צריכים לאזהרה, אך גם האזהרה לא הועילה הרבה פעמים, ולמרות מה שהתורה מנמקת כי מלבד האיסור שבזה, הוא גם דבר בלתי טבעי לגמרי "לא תוכל לתת עליך איש נכרי", בכל זאת עברנו על זה כמה פעמים.
104
ק״הבקיצור, נצחנו לעת עתה את המתבוללים אבל לא נצחנו עדיין את ההתבוללות שנתגלגלה אצל החרדים בדמות שנאת חנם, ואצל הלאומיים החדשים בכמה דמויות שונות.
105
ק״ווחג החנוכה קורא לנו למלחמה לא רק עם היונים אך גם עם המתיונים, ולא רק עם המתיונים אך גם עם ההתיונות.
106
ק״זזאת אומרת, מלחמה לא רק עם המתבוללים, אך גם עם ההתבוללות.
107