דרשות אל עמי, חגים וזמנים שונים ה׳Sermons Unto My People, Chanuka, Purim, and Special Shabbatot 5
א׳ה. המאור שבתורה
"ויאמר אלי מה אתה רואה? ואמר ראיתי, והנה מנורת זהב כלה וגלה על ראשה ושבעה נרתיה עליה, שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה. ושנים זיתים עליה, אחד מימין הגלה ואחד על שמאלה... זה דבר ד' אל זרובבל לאמר, לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוחי אמר ד' צבאות" (זכריה ד, ב-ו).
"ויאמר אלי מה אתה רואה? ואמר ראיתי, והנה מנורת זהב כלה וגלה על ראשה ושבעה נרתיה עליה, שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה. ושנים זיתים עליה, אחד מימין הגלה ואחד על שמאלה... זה דבר ד' אל זרובבל לאמר, לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוחי אמר ד' צבאות" (זכריה ד, ב-ו).
1
ב׳ארץ ישראל לעם ישראל עפ"י תורת ישראל.
2
ג׳הדגשנו בהדרשות הקודמות, כי חג החנוכה מבליט לנו ביותר מכל החגים את ערכם של ארץ ישראל ועם ישראל, אכן כל המדמה, כי רק בשביל זה לבד בא החג הנ"ל, אינו אלא טועה ומטעה.
3
ד׳כי החג הזה מכריז גם כן על ההוספה: על פי תורת ישראל, זאת אומרת, כי "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה", וגם אין ארצנו - ארץ ישראל, אלא בתורת ישראל.
4
ה׳ולא עוד, אלא שגם זה טעות אם חושבים כי זוהי רק הוספה, כי באמת "על פי תורת ישראל" זהו עיקר העיקרים ויסוד היסודות.
5
ו׳ואמנם עצם הגרסא "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל", שרבים מתימרים בה בתור הפרוגרמה וה"אני מאמין" שלהם, גם גרסא זו צריכה הגהה רבתי.
6
ז׳כי אין תורתנו רק קרדום לחפור בה בארץ ישראל. אין תורתנו רק אמצעי לתכלית אחרת, אין תורתנו תופסת רק קרן זוית בארץ ישראל, כי אדרבא הכל, הכל הם כשפחות חרופות לגבי התורה, שהיא צריכה להיות המושלת בכיפה מקצה תבל ועד קצהו. רק תכלית אחת יש לפני יצור כפיו של הקב"ה - זוהי התורה, וכל שאר הדברים, וגם ארץ ישראל בכלל, הם משמשים רק בתור אמצעים להתכלית הגדולה הזו.
7
ח׳גם ארץ ישראל היא רק פרוזדור להטרקלין של התורה, ומה נואלו אלה הרוצים לצמצם את אלקי ישראל, שהוא מלא בכל העולמות העליונים והתחתונים, תוך כברת ארץ קטנה של ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה.
8
ט׳לא רק שאלקי ישראל הוא מן העולם ועד העולם, אך גם תורתו היא ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, ורק מצוות אחדות יש שהן תלויות בארץ, אבל כל התורה כולה איננה תלויה כלל בארץ.
9
י׳והחג הזה יותר משהוא מבליט את ערכי ארץ ישראל ועם ישראל, הוא מבליט את ערכה של תורת ישראל שהיא למעלה מכל.
10
י״אכי האם חפצו היונים הרשעים להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן כמו שחפץ זאת המן הרשע, או לכל הפחות לנשלם מעל אדמתם? לא ולא, הם לא העמידו להם למטרה לא את הכחדת עם ישראל ולא את חורבן ארץ ישראל, אך "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך", אלא שזה גופא כולל כבר את חורבנם של כל עולמנו.
11
י״בגזירת שמד, נקראות גזירות מעין אלה, שמד בסתם מבלי להשאיר לנו זכר ושריד לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.
12
י״גהמכבים הקדמונים והאחרונים.
13
י״דלפנים היו לנו רק מכבים אחדים, יהודה המכבי היה הראשון ואחריו אחיו ויוצאי חלציהם, ואינם מגיעים אף לעשרות.
14
ט״ווכעת הרי אכשר דרא, שהמכבים פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד, ובכל ערי ישראל הגדולות והקטנות ואף היותר נדחות ונסתרות, אנו מוצאים על כל צעד וצעד, ועל כל שעל ושעל מכבים לאין מספר, בחורים ובתולות מכל המינים ותמלא הארץ אותם לאלפים ולרבבות. אכשר דרא!
15
ט״זאכן כל זה נדמה רק למראית עין, כי כשנחדור לתוך תוכו של דבר אנו רואים, כי השם הזה נעשה לשם שנתרוקן מתוכנו, ולא עוד אלא שהוא בא בנגוד גמור לתוכנו העתיק יומין.
16
י״זמה העיר ביחוד את חמתם של המכבים הקדמונים לנקום קנאת ד' צבאות? מה שהמתיונים בנו ב"הבירה" או "מצודות אקרא" בקרן צפונית מערבית להיכל ד' בית משחק ומקום מערכה לילדים ונערים, וכפי המסופר בספר חשמונאים, "ויצו לכל בחורי כח לשחק בו במסוה על פניהם, ויפרצו חוקות היונים בכל העיר, ויחפזו ללכת אל בית המשחק להתפתל ולהתנגח בחנית ורמח לרוץ במעגל ומערכה ולשחוק בשחוק הכדורים" - ובמה מתעסקים המכבים של עכשיו?
17
י״חאמנם היהדות יודעת להוקיר גם כן את הגוף שבאדם וגם חיים של חלוץ עצמות לא מוזרים לה, אדרבא היא מתפללת על זה בכל שבת מברכים, אבל היוניות עשתה את הגוף למין עבודה זרה, ו"בעל הגוף" היה האליל שהכל כורעים ומשתחוים לו. הוא נעשה לא רק להתקיף אך גם להמכובד שבמכובדים, ולעבודת המוח, גם של המוח היותר גדול שבגדולים לא היתה אף שמינית שבשמינית חשיבות מזו של עבודת הרגלים הגסות - פוטבאל בלע"ז. והאם איננו רואים עכשיו את היוניות זו כשהיא שבה לתחיה וחוזרת ונעורה עוד ביתר שאת ויתר עוז אף אצל המכבים שלנו?
18
י״טוכנראה ש"בעל המפטיר" שלנו, זכריה הנביא, ראה בעיני רוחו גם את המכבים הקדמונים וגם את המכבים האחרונים, וכאשר לא היה יכול לעמוד בהשקפה הראשונה על טבעם ומהותם של שני המחנות האלה ולהבדיל בין הקודש ובין החול, בין התכלת להקלא אילן, הוא פנה אל המלאך (ד, ד-ו): "ואען ואמר אל המלאך הדבר בי לאמר, מה אלה אדני? ויען המלאך הדובר בי, ויאמר אלי, הלא ידעת מה המה אלה, ואמר לא אדני", ואז השיב לו המלאך בדברים ברורים עד מאד:
19
כ׳"לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ד' צבאות". לא בחיל ולא בכח - אלו המה המכבים האחרונים - כי אם ברוחי - המכבים הקדמונים.
20
כ״אהורדוס ומרים החשמונאית.
21
כ״בוחז"ל מספרים בבבא בתרא (ג, ב) "הורדוס עבדא דבית חשמונאי הוה, נתן עיניו באותה תינוקת - וכו' - קם קטלינהו לכולהו מרותא ושייריה לההוא ינוקתא, כי חזת ההיא ינוקתא דקא בעי למינסבה סליקא לאיגרא ורמי קלא, אמרה, כל מאן דאתי ואמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא - דלא אישתיירא מינייהו אלא ההיא ינוקתא, וההיא ינוקתא נפלה מאיגרא לארעא, טמנה שבע שנין בדובשא - וכו' - כי היכי דנאמרו בת מלך נסב".
22
כ״גהורדוס עבד האדומי, חשב כי אם ישמור אצלו את גופה של המכבית האחרונה, ועוד יטמין את הגוף בדבש המתוק מאד, כי אז יהיה יחסן גדול גם הוא, ולא דעת ולא תבונה לו להבין, כי גוף מת אם גם הוא טמון בדבש אין לו שום חשיבות, אם הרוח חיים איננו בקרבו, ומה יועיל לו היחוס, בעוד שהכל יודעים כי החשמונאית האחרונה כבר נפלה מאיגרא לארעא.
23
כ״דואולי גם על המתימרים ומתיחסים עם המכבים בזמננו אנו, כדאי לעמוד רגע ולהתבונן, אם לא נשאר להם רק הגוף של המכבים טמון בדבש והרוח כבר פרח מהם למקום אשר לא ישוב עוד משמה.
24
כ״החג החנוכה - חג התורה שבעל פה.
25
כ״והחג הזה מכריז בפומביות יתירה, לא רק על ערכה של תורת ישראל בכלל, אך גם על ערכה המיוחד של התורה שבע"פ בפרט.
26
כ״ז"נכנסו יונים להיכל וטמאו כל השמנים שבהיכל", זאת אומרת, שהם לא חפצו לשרוף את ההיכל וגם לא לכלות את השמן, אלא רק לטמאות, וידוע שאין טומאה למשקין מן התורה (עי' בפסחים טז, א). והקב"ה לא עביד נסים בכדי, ואם נעשה הנס הנפלא הזה, הרי שמע מינה, שאמנם צדקו חז"ל באמרם "כי טובים דודיך מיין", שד' אומר "חביבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה" (ע"פ מדרש רבה שיר השירים פ"א, יח), וכשגזרו הסופרים טומאה על המשקים, הנה השי"ת בעצמו מקבל כביכול, את הגזרה, ומשנה בשביל זה את מערכות הטבע.
27
כ״חלא ניתן לכתוב.
28
כ״טוחז"ל אומרים "למה נמשלה אסתר לשחר, לומר לך, מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים, והא איכא חנוכה? ניתן לכתוב קאמינא" (יומא כט, א), זאת אומרת, שנס חנוכה לא ניתן לכתוב.
29
ל׳והוא לא ניתן לכתוב מטעם פשוט, כי נס חנוכה שכל עיקרו מובן רק על פי ההנחה של תורה שבעל פה, הנה "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב".
30
ל״אוכבר ביאר חכם אחד את חמשת החגים שלנו באופן שכזה.
31
ל״בפסח שבועות סוכות מעמידים לנו על שלשת העיקרים הראשיים כפי שבאר אותם מהר"י אלבו, פסח - מציאת ד', שבועות - תורה מן השמים, סוכות - ההשגחה הפרטית, הענני כבוד המקיפים את כל אחד ואחד שהוא היסוד לשכר ועונש.
32
ל״גאבל לשלשת העיקרים הנ"ל שהם משותפים לכל בעלי הדת, נחוץ להוסיף עוד שני עיקרים המיוחדים בעדנו.
33
ל״דשהתורה נוהגת בכל מקום, גם בהיותנו מפוזרים ומפורדים בין העמים שעל זה מעיד חג הפורים "קימו וקבלו, קימו מה שקבלו כבר" (שבת פח, א). ושהתורה שבכתב אין לה ערך בלי התורה שבעל פה שעל זה מעיד חג החנוכה עם נס פך השמן שלו. והוא על כן נס שלא ניתן לכתוב.
34
ל״הוהנס לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו של תקופת החשמונאים, שכולה חגיגה פומבית של תורה שבע"פ שעלתה אז כפורחת ותעש לה כנפים לעלות מעלה מעלה, ובימים ההם הרימו חכמי הפרושים ראש וידם היתה על העליונה גם בכל הנהגת המדינה שהם היו האורים ותומים של המלוכה. באופן שחג החשמונאים בכללו הוא חג של תורה שבע"פ, החג של ה"לא ניתן לכתוב".
35
ל״וכל חכמי ישראל - כקליפת השום.
36
ל״זואם רוצים אנו להסביר בקצרה את ערכה של תורה שבעל פה בהיהדות, די לנו אם נאמר בקצרה כבן עזאי (בכורות נח, א) כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום, אשר הכל משתוממים היתכנו הדברים לבן עזאי שהצטיין בענותנותו, לבטל כקליפת השום את כל חכמי ישראל?
37
ל״חאכן המשתוממים האלה אינם יודעים, כי קליפת השום הוא דבר חשוב עד למאד, ואי אפשר כלל להשום שיתקיים בלי הקליפה, וכבר אמרו (ע"פ נדה יז, א) "האוכל שום קלוף שעבר עליו הלילה דמו בראשו מפני הסכנה".
38
ל״טואמנם יש הרבה השואלים "מאי אהנו לן רבנן" שהוסיפו רק קליפות, סיגים, גדרים, גזירות וקנסות, ואינם חלים ואינם מרגישים השואלים האלה, שחכמי ישראל דומים כקליפת השום, השום מתקיים רק הודות להקליפה, וישראל מתקיים רק הודות לחכמיו שהוסיפו קליפות וסיגים וכו' להתורה שבכתב, ולולי חכמיו וסופריו היינו כשום קלוף שעבר עליו הלילה, ועלינו הרי כבר עברו לילות הרבה בלי מספר.
39
מ׳רק על ידי זה שחז"ל דרשו על כל קוץ וקוץ ועל כל תג ותג שבתורה תלי תלים של הלכות והקיפו אותנו בחבילי מצוות מעשיות בשבתנו ובלכתנו, בשכבנו ובקומנו, ובכל מקום שהננו פונים הננו רואים "שולחן ערוך" לפנינו, דוקא בזה כוחנו וגבורתנו לעמוד נגד כל הקמים עלינו מבית ומבחוץ מפנים ומאחור.
40
מ״אהודות להתורה שבע"פ נעשית התורה שבכתב לתורת חיים, לתורה מעשית, שלא נתנה לנו להסיח דעת אף לרגע ממנה.
41
מ״בהתורה והחיים.
42
מ״גוכשהותחלה אצלנו תנועת התיקונים בדת - ריפורמציין בלע"ז - זה יותר ממאה שנים תלו המתקנים את עצמם באילן גדול - בתורה שבעל פה דוקא. כי הלא אנו מוצאים בה כמה פעמים שכח בית דין יפה לעקור דברים מן התורה, וסמכו על הכתוב "עת לעשות לד' הפרו תורתך", ובכן כאשר "יפתח בדורו כשמואל בדורו" והתורה אומרת "ובאת אל השופט אשר יהיה בימים ההם", גם להם להמתקנים מותר ושרי לעשות נתוחים בהתורה ככל אות נפשם.
43
מ״דוהוסיפו עוד, כי מאיזה טעם אמרו "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב", על כרחך מפני שבזה אי אפשר לקבוע מסמרות לעולם ועד, כל אלו הם רק תקנות לצורך השעה, הכל לפי הזמן והמקום "ודור דור ודורשיו דור דור וחכמיו, דור דור וסופריו", ואם נאה ויאה היה להחכמים והסופרים בדורות הקדמונים לתקן כך וכך, הנה כחם של החכמים והסופרים בדורות הללו יפה לבטל את הישנות ולחדש חדשות ככל העולה על רוחם, כי התורה היא תורת חיים, זאת אומרת, שאנו צריכים להתאים תמיד את התורה להחיים, ואם מתעורר איזה נגוד ביניהם צריכים לפשר בזה, וכו' וכו' דברי הבלים כאלה.
44
מ״ההנני מדגיש את המלים "דברי הבלים". מפני שבאמת הפירוש של תורת חיים הוא להתאים את החיים להתרוה, ולא להיפך להתאים את התורה להחיים.
45
מ״וזהו מעין ההבדל בין הכנסת אורחים של סדום להכנסת אורחים של אברהם אבינו. שניהם ידעו, כי אי אפשר להכנסת אורחים בלי מטות בעדם, אכן בעוד שאברהם אבינו התקין את המטות לפי מדת האורחים, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, נהגו בסדום להיפך, להתקין את האורחים, לפי מדת המטות, זאת אומרת, שהמדה הקבועה להמטות היתה להם חק ולא יעבור, ואם האורח גדול יותר מכפי המטה עשו תקונים בו, בהאורח, שקצצו את רגליו עד שיתאים להמטה.
46
מ״זוכבר הארכתי בזה במאמרי "דרכה של תורה" (מבוא לספרי דרכי משה ח"א) להראות על הטעות, שטועים "מתקני הדת" בהראותם, כי גם קדמונינו השתמשו בזה כמו תיקון פרוזבול של הלל הזקן, והיתר עסקא וכדומה, כי לא דעת ולא תבונה להם להבין, שכל הדוגמאות האלה אינן תיקונים בדת, אך ורק תיקונים בחיים, דת התורה לא נשתנתה מאומה על ידי זה, אך החיים, באיזה פרטים נשתנו, למשל, פרוזבול, גם טרם שתיקן הלל את תקנתו היה דין התורה שהמוסר שטרותיו לבית דין אינו משמט, שזה מוכח מגופא דקרא שכל האיסור הוא ב"לא יגוש" (עי' גיטין לז, א). אלא שעד הלל לא היו נוהגים שהמלוה ימסור תמיד שטרותיו לבית דין, ובא הלל והנהיג את המנהג הזה בחיים הלכה למעשה, והוא הדין בתקנת היתר עסקא, שידעו תמיד כי אין איסור רבית בעסקא על פי דין תורה, ומהר"ם מלובלין ז"ל לא תיקן את הדת מאומה על ידי ההיתר עסקא שלו, אך תיקן את החיים שיתנהגו תמיד בהלואות באופנים של עסקא וכדומה בענינים כאלו, ובחנם תולים הם בעלי הבוקי סריקי, בעלי התיקונים בדת, את עצמם באילנות כל כך גדולים כאלה.
47
מ״חכי, כאמור, תורת חיים פירושה התאמת החיים אל התורה ולא להיפך.
48
מ״טובכלל כשנעיין בדבר, נראה, כשבית דין התנו לעקור דבר מן התורה, עשו זאת בשביל התורה גופא וחשבו תמיד בזה את השכר שתשתכר התורה בזה כנגד הפסדה.
49
נ׳וגם תקנת פרוזבול גופה, כל עיקר הצורך שראה בה הלל היה משום "שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו'" (עי' גיטין לו, א), וכן שאר תקנותיהם לעקור דברים מן התורה היו גם כן רק מפני הנמוקים הנ"ל. למשל, עקרו נטילת לולב ותקיעת שופר ביום טוב שחלו להיות בשבת, הלא הוא רק מצד "גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים" (עי' סוכה מג, א).
50
נ״אבקיצור, אין התורה מין הכנסת אורחים של סדום שאפשר יהיה לחתוך ממנה איברים איברים ובלבד שהמטה תשאר במדתה.
51
נ״בובכלל כל המושג "תיקונים בדת" הוא מין אבסורד, כשמוצאים אנשים מפיהם זאת אינם שומעים מה שמדברים, כי זהו תרתי דסתרי, אם יש דת, זאת אומרת, תורה מן השמים, הלא אי אפשר בה תיקונים בידי אדם, ואם שייכים בה תיקונים הלא אין דת כלל במציאות. ועל זה כבר התפלא הנביא באמרו: "איכה תאמרו חכמים אנחנו ותורת ד' אתנו, אכן הנה לשקר עשה עט שקר ספרים" (ירמיהו ח, ח).
52
נ״גהוא מתפלא לא רק על מה שיראה, יראת שמים חסרה להם, אך גם מה שחכמה אין בקרבם, כי לו היתה מעט חכמה בלבבם, לא היו אומרים "תורת ד' אתנו", כלומר ברשותנו, שזהו שני הפכים בנושא אחד, כי אם יש תורת ד' הרי בעל כרחך היא "קדמה לבריאת עולם" גופא.
53
נ״דכבר היה לעולמים.
54
נ״הולכל דרשני הריפורמא שלנו אנו אומרים, אותה הריפורמא שאתם דורשים כבר היתה לעולמים זה כאלף ושמונה מאות ועשרים ושמונה שנים על ידי "אותו האיש" - והתוצאות מזה הלא ידועות לכולכם.
55
נ״ווכבר בארתי בזה - במאמרי הנ"ל - את דבריהם ז"ל, "א"ר יהודה אמר שמואל, בשעה שנשא שלמה את בת פרעה, ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה עליו שרטון ועליו נבנה כרך גדול שברומי" (שבת נו, ב).
56
נ״זכי לא על רומי הישנה מדבר שמואל אך על רומי החדשה שפשטה את צורתה הקודמת, האלילות, ולבשה צורה אחרת, הנוצריות.
57
נ״חוראה שמואל בעיניו לא רק את רומי גופה, אך גם את הכרך גדול שברומי, שהיה מעין מדינה בתורך מדינה ומלוכה בתוך מלוכה, שבו ישב ה"אב" והאפטרופוס לכל המאמינים החדשים, המתווך בין שערי השמים וכל בני תמותה, והוא המושל בכפה גם בעולם הזה, הממליך מלכים ולו המלוכה.
58
נ״טהתבונן וראה בצער גדול ובדאבון נורא, איך שהכרך גדול שברומי מתגדל מיום ליום ומשעה לשעה והעיר אלקים הולכת מטה מטה, וכבר היא מושפלת עד שאול תחתיה.
59
ס׳וידע שמואל מה שאנו יודעים כולנו, כי כל הכרך גדול שברומי הוא יצור רוחו של "אותו האיש", שממקור ישראל בא ובלבל את כל עולמנו והפך קערה על פיה.
60
ס״או"אותו האיש" הרי לא בא לכתחלה לעקור את התורה משרשה, אדרבא, הכריז ברבים "שהמבטל אף מצוה קלה קטן יקרא במלכות שמים", אבל תלמידיו ירדו לסוף דעתו והבינו מתוך דבריו, כי הוא אינו נותן ערך רב להמצוות המעשיות והמה כבר פרסמו ברבים כי "מצוות בטלות לעתיד לבוא" ו"העתיד לבוא" כבר נעשה בעיניהם להוה, והתחילו לבטל את המצוות בכח ועוז בכל האמצעים שהיו בידם ובכל מיני התחבולות האפשריות, ואחד המיוחד שבהם שהיה מקודם קרוב ביותר להפרושים ונהפך מאוהב לאויב, הרהיב להוציא לעז על התורה לאמר "ממעשה התורה לא יצדק כל גבר, כי על ידי התורה דעת החטא, ולולי אמרה התורה לא תחמוד, לא היינו יודעים את החמוד, כי עד זמן התורה לא היה החמוד ובאין תורה אין חמוד".
61
ס״בוכשהתבונן שמואל לכל זה, אמר ביגון קודר "בשעה שנשא שלמה את בת פרעה" וכו'.
62
ס״גכי אמנם יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש שבשעה אחת נבנה עולם שלם, והשעה שנשא שלמה את בת פרעה, כלומר, השטה להקטין את המצוות המעשיות ולומר שהכל תלוי בכוונת הלב, ואע"פ שאמרה התורה, לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו, בכל זאת מי שבטוח בלבו שלא יסור אפשר לו להרבות כמה שלבו חפץ, הנה השיטה הזו הביאה לידי כרך גדול שברומי.
63
ס״דואמנם "כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה", ושלמה בודאי כל כונתו בכל מעשיו היתה רק לשם שמים. אבל השעה היתה לדאבוננו שעה רעה, כי בהשעה הזו מצאו אחר כך מקום להתגדר בו ויתד לתלות בו כל נלוזי דרך ומעקשי דרך הישרה לבטל את הדברים שבמעשה על סמך הדברים שבלב, ובאין עול מצוות אין גם עול תורה, וממילא פורחת נשמתה של היהדות מאליה.
64
ס״ה"אותו האיש" בהריפורמא שלו הביא להכרך גדול שברומי, שמקור כל הרדיפות והעלילות הגזירות והמצוקות נגדנו ממנו בא, ומה יביאו לנו בעלי הריפורמא החדשה, אלה שאוחזים מעשי "אותו האיש" בידיהם? ד' הוא היודע.
65
ס״וגוף ונפש במצוות.
66
ס״זואמנם אם כי עלינו לקיים את כל מצוות התורה בלי שום התחכמות והתפלספות אך פשוט ככל הנאמר בה"שולחן ערוך" שלנו, בכל זאת מאידך גיסא עלינו לדעת, כי אין אנו יוצאים בזה לבד את כל ידי חובתנו אם לא נצטרף לזה גם את המאור שבתורה.
67
ס״חוהמאור שבתורה אנו מוצאים רק על ידי התורה שבעל פה, שידעה לחדור לתוך תוכה של התורה ולגלות את מצפונותיה ע"י המדות שהתורה נדרשת בהן.
68
ס״טוכלל גדול היה להם, כי "דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר", ולפעמים נלמד סתום מן המפורש, וכששני כתובים מכחישים זה את זה יבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם, ובעיקר עשו בית אב לתורה, ללמוד דבר מתוך דבר, להוציא מהפרטים כללים ומהכללים פרטים.
69
ע׳כי על התורה הזו נאמר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" ורק אז נרגיש את הנועם והשלום שבה, כשנשים לב להכלליות שבה לכל נתיבותיה ודרכיה.
70
ע״אוכבר אמרו חז"ל "כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר גם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם" (מגילה לב, א).
71
ע״בכי, למשל, יש אצלנו חוקים כאלה "עין תחת עין שן תחת שן" וכו' "וקצותה את כפה" או "וגם בעליו יומת" וכדומה, והאם אפשר לחיות בחוקים ומשפטים כאלה? אכן כשאנו קוראים את התורה בהזמרה והנעימה הראויה, אז מקבלים החוקים האלה פנים חדשות לגמרי והדיני נפשות נהפכים לדיני ממונות, כידוע.
72
ע״גוהנעימה והזמרה באה להם על ידי שימת לב לכל דרכיה ונתיבותיה, כאמור, שמתוך זה מצאו את הדרך הכבושה והישרה גם בהפרטים המוזרים לכאורה.
73
ע״דכי ברם צריך לדעת, שכשם שיש גוף ונפש בכל הבעלי חיים שבעולם, כך יש גוף ונפש בהתורת חיים "מצוות צריכות כוונה" - המצוות זהו הגוף והכוונה זוהי הנפש, וכשם שיש השארת הנפש אחרי מיתת הגוף, כך יש גם כן מצוות שאף על פי שאינן נוהגות אצלנו זה מכבר, והנפש שבהן לא תחדל לעולם.
74
ע״הלמשל, הקרבנות וכל המצוות התלויות בארץ, הנה רק המעשה שבהן תלויות בתנאים ידועים, אבל הרוח שבהן הוא תמיד למעלה מן המקום ומן הזמן. וכל זה הודות להמאור שבתורה שהמציאו לנו חכמי תורה שבעל פה.
75
ע״ווחג החנוכה שהוא, כאמור, חג התורה שבעל פה מצטיין בצדק ב"הנרות הללו", להראות לנו את המאור שבתורה שמידה בא לנו.
76
ע״זשלטא בה עינא.
77
ע״חובצדק אמרו חז"ל (שבת כב, א) "נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה" משום "דלא שלטא בה עינא", כי עלינו לדעת שאף על פי "שאין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד", אבל על כל פנים חובה עלינו לראותם.
78
ע״טכי אמנם אין לנו רשות להשתמש בהמאור שבתורה לדרוש טעמא דקרא כדי לבטל אותו על ידי מה שכבר בטל הטעם, ומחשבה שכזו פגול הוא לא ירצה. אבל מאידך גיסא עלינו לדעת כי "דע את אלקי אביך" זוהי גופה מצוה, ואם אין ביכלתנו לקרב את התורה אל השכל, עלינו לקרב את השכל אל התורה.
79
פ׳ולעולם צריך להיות בזה "שלטא בה עינא", וכבר נאמר (שמות לד, ג) "גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא", כי אותה התורה גופה שהיא סם חיים נהפכת לאלה שהם בבחינת צאן ובקר לסם מות, כמאמרם ז"ל (יומא עב, ב) "זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מות".
80
פ״אולא לחנם סמכו לזה את מאמרם "ומאי דכתיב והבור ריק אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו". כי אמנם זוהי דרכה של תורה, מי ששלטא בה עינא הוא מוצא בה מים, ומי שלא שלטא בה עינא אזי להיפך, הוא מוצא בה נחשים ועקרבים זהו ה"סם מות" הנ"ל, כי כלל גדול הוא ש"לא עם הארץ חסיד". ויותר מזה אמר רשב"ל (שבת סג, א), "אם עם הארץ הוא חסיד אל תדור בשכונתו", כי החסידות של עם הארץ נהפכת לו לרועץ, ומביאה רק קללה ולא ברכה.
81
פ״בוזהו שאמרו (מגילה לב, א) "כל האוחז ספר תורה ערום נקבר בחייו". כי זאת התורה לא ניתנה לנו רק בלבוש שלבשו אותה המאורות הגדולים שלנו, ואלה שאחזו אותה ערום בלי הלבוש הנ"ל, כבר נקברו והלכו לעולמם זה כבר, וה"קראים" יוכיחו, שכמעט כבר ספו תמו.
82
פ״גאכן גם מלבד הקראים אנו מוצאים הרבה דוגמאות גם בהעבר וגם בההוה שלנו, שעל ידי זה שלא ידעו רק מהנר מצוה ולא חפצו לדעת מה"תורה אור", הוחשכו עיניהם ולבם לגמרי וכל מעשיהם הם בנגוד גמור לרוח התורה, אם כי את החיצוניות של התורה המה מחזיקים בכל תוקף.
83
פ״ד"ראיתי והנה מנורת זהב כולה", זוהי התורה שבעל פה, שעל ידי שתפסה את ה"כולה" שבתורה ולא רק פרטים בודדים, על ידי זה שמדדה את כל דרכיה ונתיבותיה של התורה, ולא רק איזו קרני זויות שבה, ע"י זה נעשית כל היהדות שלנו למנורת זהב, ויש בה גם נעימה וגם זמרה גם חיים וגם שלום.
84
פ״הבקיצור, חג החנוכה - חג התורה שבעל פה.
85