דרשות אל עמי, חגים וזמנים שונים ד׳Sermons Unto My People, Chanuka, Purim, and Special Shabbatot 4
א׳ד. יעקב וישראל
"בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, רבת את ריבם, דנת את דינם, נקמת את נקמתם".
"בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, רבת את ריבם, דנת את דינם, נקמת את נקמתם".
1
ב׳החג הישראלי.
2
ג׳לא רק, כאמור, שחג החנוכה הוא החג הארצי ישראלי היחידי, אך כשנתסכל היטב נראה, כי הוא גם כן כמעט החג הישראלי היחידי.
3
ד׳מפני ששתי תכונות שונות המתנגדות זו לזו נמצאות בתוכנו שאפשר לכנותם בשם תכונת יעקב ותכונת ישראל. ובההיסטוריה שלנו אנו רואים תקופות שלמות ששוררת בנו התכונה הראשונה ותקופות שלמות ששוררת בהן התכונה השניה, ויש גם תקופות כאלה, ששתי התכונות המתנגדות הללו משמשות בערבוביא יחד ומתרוצצות ומתנגשות זו בזו ואין נחת.
4
ה׳וגם בהחגים שלנו יש חגים שהורתם ולידתם בתכונת יעקב שבנו, ויש חגים שמבליטים יותר את תכונת ישראל שבנו, וזהו שאמרנו שחג החנוכה מצטיין בזה שהוא כולו חג ישראלי, כי הוא מבליט ביחוד את תכונת ישראל שבנו.
5
ו׳תכונת יעקב - הפסיכולוגיה הגלותית.
6
ז׳אם רוצים אנו לדעת ולירד לתוך עומקה של תכונת יעקב שבנו, די לנו לקרוא את הפרשה של "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו" עד הכתוב "ויאבק איש עמו עד עלות השחר - וכו' - לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל". ולהוסיף על זה עוד איזה מדרשים שדרשו חז"ל וחדרו בזה לתוך תוכם של הדברים.
7
ח׳למשל, אמרו על הכתוב "ויחץ את העם אשר אתו וכו' לשני מחנות - "התקין עצמו לג' דברים, לדורון - ותעבור המנחה על פניו, למלחמה - אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, לתפילה - ויאמר יעקב אלקי אבי אברהם".
8
ט׳ועל הכתוב ויותר יעקב לבדו אמרו "שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים, שחביב עליהם ממונם יותר מגופם" (חולין צא, א).
9
י׳ועל הכתוב כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים הם אומרים: "מותר להחניף לרשעים בעולם הזה", שנאמר "כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים" (סוטה מא, ב).
10
י״אועל הכתוב שלחני כי עלה השחר הם אומרים "א"ל - יעקב - וכי גנב אתה או קוביוסטוס אתה, שאתה מתירא מן השחר, באו כתות כתות של מלאכי השרת שאמרו לו, מיכאל עלה, כי עת הזמיר הגיע, לאמר שירה, אם אין אתה פותח בשיר, נמצא השיר בטל, התחיל מתחנן ליעקב א"ל, בבקשה ממך שלח אותי, שלא ישרפוני מלאכי השרת שבערבות בשביל עיכוב השיר" (ילקוט שמעוני רמז קלב).
11
י״בובכלל אמרו על כל הפרשה הזו: "באותה שעה שקרא יעקב אבינו לעשו אדוני א"ל הקב"ה אתה השפלת עצמך לפני אחיך וקראת אותו אדון שמונה פעמים, אני מעמיד ממנו שמונה מלכים קודם לבניך, דכתיב "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל" (ילקוט שמעוני בראשית רמז קל).
12
י״גועוד אמרו "מפני מה זכה בנימין, שתשרה שכינה בחלקו? מפני שלא השתחוה לעשו בחזירתו מבית לבן" (ספרי).
13
י״דמן המאמרים הללו אנו רואים כי לא היו חז"ל שבעים רצון כל כך מהשתחוואותיו של יעקב לפני עשו, וכמובן, שחלילה וחלילה לדמות כי חז"ל בקרו בזה את מעשיו של יעקב, בחיר האבות, שבודאי בכל השתחואה שלו יש סודות עמוקים וע' פנים לתורה, אלא שהשתמשו בהכלל, כי מעשי אבות סימן לבנים, ואם התורה כתבה לנו בחיי האבות איזה מעשים תמוהים על פי פשוטם, הוא מפני הסימן לבנים שיעשו בעתיד את אותם המעשים כפשוטם ממש, ואת מעשי הבנים כבר אפשר לבקר.
14
ט״וומכאן מודעה רבה שכל מה שנדבר בהמשך דרושנו על דבר יעקב, אין כוונתנו על דבר יעקב אבינו אלא על שם יעקב שנמסר בירושה לנו, בקיצור לא על המעשי אבות אלא על הסימן לבנים שיש בזה.
15
ט״זהצידה לדרך שלנו.
16
י״ז"וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו - וכו' - ויצו אותם לאמר, כה תאמרו לאדוני לעשו" לא גלות אחת אך גליות הרבה עמדו עלינו "ויתהלכו מגוי אל גוי, ומממלכה אל עם אחר", ותמיד מתנינו חגורים ומקלותינו בידינו להיות מוכן ומזומן לדרך, ועובדא היא, כי בהכרכים הגדולים יושבים אחינו בני ישראל על פי רוב לא רחוק מבית הנתיבות של מסלת הברזל לאות ולראיה, כי תמיד הפרשה של "ואלה מסעי" לפנינו.
17
י״חומה היא הקטרת שלנו, מה היא הצידה לדרך שלנו?
18
י״טראשית כל ההכנעה, השפלות, נתקיימה בנו הקללה של הנחש "על גחונך תלך" והננו הולכים בשפל ברך, בפשוט ידים ורגלים, הננו שולחים מקודם מלאכים שביחד עם החניפה ליושב הארץ המביאה לידי גועל נפש, וראו אותו לדעת, כי אנחנו הננו פרה חולבת, ואם יכניסו אותנו אל הארץ יהיה להם תיכף מתן שכרו בצדו "ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה" ואת כולם יחלבו ויהיה להם מזה שפע רב ורק אלו, השור והחמור, וכדומה, נותנים לנו זכות הקיום על פני האדמה.
19
כ׳ומראים אנו להם גם על כח ההסתגלות שבנו, כי אפשר לנו להסתגל לכל תנאי החיים ולמצוא חן בעיני כל, "עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי".
20
כ״אוהמלאכים אינם מפריזים כלל על המדה בזה, וכשיעקב פוגש את עשו אחיו, הוא משתחוה לפניו לא פעם אחת, אך שבע פעמים.
21
כ״בהפוליטיקה של הגלות.
22
כ״גומהו הפוליטיקה שלנו, הפוליטיקה של הגלות?
23
כ״דכי אמנם גם בימי גליותינו לא חסרו לנו מעולם פוליטיקאים מומחים ומנוסים, חכמים ונבונים יודעי בינה לעתים, שהיו מתווכים בינינו לבין האומות ע"י - "עזים מאתים ותישים עשרים", ע"י "פרות ארבעים ופרים עשרה" וכדומה וכדומה, זוהי הפוליטיקה של "ויפצר בו ויקח"...
24
כ״הההכנה למלחמה בהיותנו בגלות.
25
כ״וואמנם גם בהיותנו בגלות לא שכחנו מעולם שהננו צריכים להיות מוכנים למלחמה, אבל כל ההכנה היתה בזה ש"אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו", ובכל ימי הגלות הם מתכוננים ואנחנו מתכוננים למלחמה, הם משחיזים את הסכינים ושוחטים בכח ואנחנו פושטים את הצוארים לשחיטה, הם הצולבים ואנחנו הנצלבים, ורק בחסדי ד' נשארה לנו איזה שארית הפליטה, "והיה המחנה הנשאר לפליטה".
26
כ״ז"יחץ" והפסיכולוגיה של הגלות בכלל.
27
כ״ח"ויחץ את העם לשני מחנות", ואמנם הדבר הזה בא לכתחלה רק מתוך הכרח ובאין ברירה, אבל אנו רואים הרבה מעשים ש"תחילתם באונס וסופם ברצון", וגם ה"יחץ" שתחילתו בא רק מאונס, נעשה אצלנו בהמשך הזמן לטבע שני, ולדבר הכרח.
28
כ״טובמקום שיש שני יהודים יש שני מחנות העוסקים במצות "יחץ", בדחילו ורחימו.
29
ל׳ואנו רואים בחיינו כמעט תמיד את הכתוב ברבקה "וימלאו ימיה ללדת והנה תומים בבטנה", מקודם היתה עקרה לגמרי, אבל כאשר פקד לה ד', שוב לא אחד בבטנה, אך שנים, ואצלנו גם כן יש מקומות, שמקודם לא היתה שמה קהלה כלל, אבל כיון שנמלאו ימיו של אותו מקום ללדת, הוא מוליד תיכף שתי קהלות, שני רבנים ושני מיני שחיטות בבת אחת.
30
ל״אויש אצלנו מפלגות כאלה, שכל עיקר הפרוגרמה והתכנית שלהם הוא "יחץ", כל שאר הדברים הם לאו דוקא, ולא נכתבו רק כדי שלא להוציא את הנייר חלק. גם "קדש" וגם "רחץ" היא לאו דוקא, אבל "יחץ" זהו עיקר העיקרים, בשביל זה המה מוסרים את נפשם ממש ושום קרבן לא יכבד להם לסבב בכל מיני התאמציות שלא יהיה אצלנו מחנה אחד, אך "ויחץ את העם לשני מחנות".
31
ל״בובכלל נעשה אצלנו לתכונה טבעית ליחץ ולפרר כל דבר לפירורים קטנים וכל המוסיף בזה הרי זה משובח, ובמקום הבית-הכנסת יש אצלנו ה"קלויזל" וה"שטיבל", וכו' וכו', כי הפסיכולוגיה של גלות לא היתה יכולה לתפוס את הגודל והרוחב של בית שלם, והוכרחה לצמצם ולהקטינו עד כמה שאפשר.
32
ל״גובכלל על ידי הגיטו הצרה פעלה על נפשותינו שנמוד הכל במדה צרה ומוגבלת, ולאט לאט נשרשה בנו המדה של צרות עין, כי חסרו לנו הדברים המרחיבים דעתם של אדם.
33
ל״דהגלות למדה אותנו שמותר להחניף לרשעים בעולם הזה, שנאמר "כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים", אכן גם זה היה תחילתו באונס וסופו ברצון ונתרגלנו בחנופה גם לצורך וגם שלא לצורך, והעברה לשמה נעשה לעברה פשוטה ומלאכה הצריכה לגופה.
34
ל״הכשאמר יעקב "כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים" חשב בלבו שגם אלקים של עשו הוא רשע כמותו, אבל לבסוף אמרנו לכל רשע ורשע "פניך כפני אלקים" כפשוטם וכמשמעם.
35
ל״וולבסוף עלינו להודות על האמת, איך שלא ידאב לנו הדבר מאד, כי נשרשה בנו ע"י הגלות גם המדה המגונה של התשוקה לכסף יותר מדאי. לכתחלה נתעוררה בנו התשוקה המגונה הזו בידענו, כי רק הכסף יענה את עשו, ורק סגולה בדוקה אחת יש המצילה אותנו מידיו, ידי עשו, והוא ה"ויפצר בו ויקח", וכאשר כלל גדול הוא בתורה ובחיים ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה", נהפכה גם האהבה הזו, אהבת הכסף שהיתה מקודם אהבה התלויה בדבר, לאהבה שאינה תלויה בדבר, לאהוב את הכסף לשם כסף סתם.
36
ל״זוכמה פעמים אנו רואים אצלנו את הכתוב "ויותר יעקב לבדו", וכפירוש חז"ל "נשתייר על פכים קטנים", ויש שהננו נשארים מעין סרח העודף בעיני כל העמים והלשונות והכל מתרחקים ממנו "ויותר יעקב לבדו", נחשב ל"נותר" בעיני כל, למשנה שאינה צריכה רק מפני החולשה שבנו, להשתייר על פכין קטנים ולשמור אותם יותר מבבת עינינו. ואמנם יעקב אבינו עשה זאת רק מפני הטעם שלצדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם לפי שאין פושטים ידיהם בגזל, אבל אנו, בני יעקב נוהגים ככה רק מפני החשיבות של הפכים קטנים כשהם לעצמם.
37
ל״חהשם "יעקב" - הסיבה הגורמת.
38
ל״טואל תחשדוני, כי כוונתנו בזה להאשים את ישראל ולהצדיק עליהם את הדין, כי באמת "אשמנו מכל עם בושנו מכל דור ודור". חלילה וחלילה, כי אמנם "בנות ישראל יפות הן אלא שהעניות מנוולתן", כי כל אלה הן פרי הגלות הבלתי טבעית, הבריאה המשונה, שאין על עפר משלה.
39
מ׳ולא הפריזו חז"ל כלל על המדה באמרם כי "לעתיד לבוא נוטל הקב"ה עוונותיהם של ישראל ונותנם בראשו של עשו", כי האשמה תחול רק עליו.
40
מ״א"ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער... ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו, ויקרא שמו יעקב", עשו היה ההדיוט הקופץ בראש, ויעקב הוכרח לאחוז בעקב עשו, וכשאדם מוכרח לאחוז בידו בעקבו של חברו, הוא צריך בע"כ להרכין את ראשו ולהיות כרמש הרומש על הארץ.
41
מ״בהשם "יעקב" המדבר בעדו, כי עשו הוא הראשון, ואחיו הוא רק מעין סרח העודף הנגרר אחריו כאורח בלתי קרוא, השם יעקב זו הוא הסיבה הגורמת לכל האשמות שמאשימים אותנו, וזהו שאמרנו כי "בנות ישראל יפות הן אלא שהעניות מנוולתן".
42
מ״גיהיה איך שיהיה, סוף סוף עלינו להודות, כי העניות נוולה אותנו לא רק בהחצוניות לבד, אך גם בהפנימיות, פנימיות הנפש.
43
מ״דעד כאן אופיו של ה"יעקב שבנו".
44
מ״הרוחות חדשות מנשבות.
45
מ״ואכן גם רוחות חדשות מנשבות במחנה, וכשיעקב עומד על הפכים הקטנים ושומרם בדחילו ורחימו והנה "ויאבק איש עמו עד עלות השחר", והאיש טוען שלעולם יהא אדם - איש, ואל יזחול על ארבע אף אם פחד המות לנגד עיניו. את הכל יתן האדם בעד נפשו, אבל לא את הרגש האנושי שבו ולא ינשק את השבט אף אם הוא שבטו של ה"פריץ" בכבודו ובעצמו.
46
מ״זלא, לא זה הדרך, על ידי הפוליטיקה שלכם, הפוליטיקה של "עזים מאתים ותישים עשרים" וכדומה תרדו מטה מטה עד שתהיו באמת לבריות שפלות ונמבזות.
47
מ״חויאבק "איש" עמו, טענת המאבק הוא רק אחת "איש", כי יעקב סבא שכח והסית את דעתו מה"איש" שבו.
48
מ״ט"עד עלות השחר" והוא טוען עוד, כי כבר עומד השחר לבוא, ולא כימים הראשונים הימים אלו, כבר מנשבות רוחות חדשות, רוח של חופש ודרור, רוח של שיווי זכיות לכל בני אנוש וכדומה וכדומה, ואם נרצה שלא נהיה ללעג ולקלס בגויים, אז עלינו להחזיק קודם כל את עצמנו גופא לאנשים.
49
נ׳כעכו"ם או כתלמיד חכם נדמה לו.
50
נ״אואיך התיחס יעקב אל ה"איש", וההתאבקות שלו?
51
נ״ב"חד אמר כעכו"ם נדמה לו וחד אמר כתלמיד חכם נדמה לו" ועל כל פנים אלו ואלו מודים שלא כיהודי כשר נדמה לו, מפני שבית יעקב לא הורגל זה מאות בשנים לשמוע טענות כאלה, ואע"פ שבעצם הדבר הטענות הללו אינן מתנגדות כלל לרוחנו, ההרגל עושה את שלו ובהמשך הימים גם הגלות גופא עם כל תולדותיה הכרוכות בה נתקדשו אצלנו בעשר קדושות, ומי שהיה מדבר נגד זה, הבטנו עליו בעיני חשד, ואם איננו עכו"ם הוא על כל פנים אחד מהמתחכמים הפורצים גדר - ת"ח - שנחוץ לגעור עליו בנזיפה.
52
נ״גכי עלה השחר.
53
נ״דאכן ראו זה דבר פלא, כי דוקא בעלי ה"מהלך החדש" האלה, שכעכו"ם וכת"ח נדמו לו ליעקב, דוקא לאלה חוש הראיה שלהם מפותח ביותר, ובשביל זה המה מרגישים מקודם "כי עלה השחר" ויהי אור. ואין בזה כלל פחיתת הכבוד לבית יעקב, שאינו רואה ואינו מרגיש זאת, כי כל זה בא לו רק מתוקף הצרות שגרמו לכך שגם פרשת "ויחי יעקב" היא פרשה סתומה מפני "שנסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד", ומי שעיניו נסתמו אינו מרגיש כל כך באור השחר הבוקע ועולה.
54
נ״הובין כה ובין כה וההתאבקות שבין יעקב סבא ובין ה"איש" - שאמנם לחד מאן דאמר במדרש רבה היה המלאך מיכאל - המלחמה בין הזקנים והצעירים גדולה עד מאד, אע"פ שלוחמים לא בחרב ולא בחנית, אך במבול של דברים ובפולמוס של וכוחים נלהבים, הנה "העלו אבק ברגליהם עד כסא הכבוד" (חולין צא, א) מחלוקת לשם שמים.
55
נ״ווהצעירים צועקים בקולי קולות ובכל הלשונות שבעולם "שלחני כי עלה שחר", כבר צר להם הגיטו הסוגרת ומסוגרת, שואפים הם למרחב יה, ולדברים המרחיבים דעתו של אדם בכלל, שואפים הם להעולם הגדול ולא להיות כלואים בעולם קטן המכווץ והמצומצם של "רחוב היהודים".
56
נ״זוכשמגיעים הדברים האלה לאזני יעקב סבא הוא מתרעם מאד על זה, ושואל בתמהון "וכי גנב קוביוסטוס אתה שאתה מתירא מן השחר", כי מרוב שיעבוד הגלות חדלנו כבר להתענין בשחר ובעוד דברים "הבלים" כאלה שאינם נפקא מינה כלל לדינא ומי שבא אלינו ב"קטנות" כאלה הוא חשוד מעט בעינינו.
57
נ״חוה"איש" משיב לא גנב ולא קוביוסטוס אני, אך הזמן הזמיר הגיע, ואם אין אני פותח בשיר נמצא השיר בטל, ממש כמו שטוענים הצעירים של זמננו, שבאים תמיד בכוחה של ה"עת החדשה" ובהזמירות החדשות שלה.
58
נ״טישראל יהיה שמך.
59
ס׳וכשיעקב סבא מתעקש לאמר "לא אשלחך" כי מתירא הוא שלא ירחיקו ללכת למקום אשר משם לא ישובו עוד, לא יוכל עוד ה"איש" להתאפק ומדבר דברים ברורים: "לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל".
60
ס״אהה, יעקב, יעקב, כבר באה העת שתבין, כי רוחות חדשות מנשבות כעת בעולם, הזמנים נשתנו ואנחנו עמהם, ומה שנאה ויאה היה לפנים לא נאה ויאה כלל וכלל היום, ועליך סוף סוף לדעת שעל ידי "תולעת יעקב" תלך תמיד מטה מטה, כל עשו ירמוס עליך ברגליו, אתה תאחז בעקבו של עשו והוא יבעוט בו בפניך, וכבר באה העת שתרגיש כי ישראל שמך, השם המעיד על ההיפך הגמור של תכסיסך עד היום, "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל", עליך ללכת אדרבא בקומה זקופה ובהרמת ראש, לא תחת מפני כל ולא תשא פנים לשום גוי, כי "ישראל עזים שבאומות" (ע"פ ביצה כה, ב); ו"חוצפא אפילו כלפי שמיא מהני" (סנהדרין קה, א), ואין לך דבר העומד בפני הרצון. בקיצור עליך להכיר את ערך עצמך כי רב הוא ואז תהיה בטוח כי הנצחון יהיה על צדך "ותוכל".
61
ס״בהפשרה של השי"ת בזה.
62
ס״גועם מי הוא הצדק, עם יעקב או עם ה"איש"?
63
ס״דהנה כבר הביאנו את דברי חז"ל במדרש "באותה שעה שקרא יעקב אבינו לעשו אדוני, אמר לו הקב"ה, אתה השפלת את עצמך לפני אחיך וקראת אותו אדון שמונה פעמים" וכו', והדברים מדברים בעדם, ועוד אמרו "מפני מה זכה בנימין שתשרה שכינה בחלקו מפני שלא השתתחוה לעשו בחזרת יעקב מבית לבן", אע"פ שכמובן מה שבנימין לא השתחוה, אי אפשר לזקוף זאת על חשבונו בתור מעלה, כי פשוט לא השתחוה מפני שלא נברא עדיין, כשם שמאידך גיסא אי אפשר לזקוף את ההשתחואה של יעקב בתור חסרון שלו, כי רק הצרות הביאוהו לכך. אכן סוף סוף אנו רואים מזה, שאין רוח חכמים נוחה כל כך מהשתחואות לעשו ושותפיו.
64
ס״האכן למותר להגיד כי גם ה"איש" אינו צודק לגמרי, לה"איש" אמנם יש הרגשה דקה מן הדקה להרגיש בדמדומי חמה הראשונים של עלות השחר באיזו מארבע רוחות העולם, אבל מסיח דעת, כי אצלנו בגלות גם השחר איננו עדיין סגולה לכל תחלואינו, ולפעמים אדרבא "ויזרח לו השמש והוא צולע על ירכו", ואם לכל העולם כולו הנה "שמש צדקה מרפא בכנפיה", הנה גם בכלל הזה יש חוץ, "חוץ מן היהודים"...
65
ס״וובכן איך עלינו להתנהג?
66
ס״זעלינו לשמוע לעצתו של השי"ת השומר ישראל מימות עולם שתיכף אחרי ההתאבקות של יעקב עם ה"איש" נראה אליו.
67
ס״ח"ויאמר לו אלקים, שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך", וכפירוש חז"ל "לא שיעקר שם יעקב ממקומו אלא שיהא ישראל עיקר ויעקב טפל לו".
68
ס״טכל זמן שאין אנו יושבים באצרנו ובין האומות הננו שרויים, הנה גם אחד משני הקצוות הנ"ל איננו הדרך הישרה באמת, ובעל כרחנו עלינו לבקש ולמצוא גם בזה את דרך הממוצע, שביל הזהב, ואם כי השם "יעקב" כבר נעשה באמת לישן יותר מדאי, בכל זאת לא יעקר לגמרי ממקומו, וישאר רק בתור טפל להשם העיקר - ישראל.
69
ע׳האידיאל צריך להיות השם ישראל ובשם יעקב עלינו להשתמש רק באין ברירה בתור "הכרח לא יגונה", בתור הוראת שעה, מעין יוצא מן הכלל המחזק את הכלל, שהוא "יהא ישראל עיקר".
70
ע״איעקב וישראל בספר בראשית ושמות.
71
ע״בוהיוצא מדברינו, כי תיכף בספר בראשית, זאת אומרת, מתחילת הויתנו ויציאתנו לאויר העולם, אנו רואים שתי תכונות המתנגדות זו לזו מן הקצה אל הקצה, מתרוצצות בקרבנו יחד.
72
ע״גואת שתי התכונות המתאבקות זו עם זו, אנו רואים שהולכות ונשנות בכל משך ההיסטוריה הארוכה שלנו עד היום הזה ועד בכלל.
73
ע״דורק על ידי זה תתבארנה לנו באר היטב כמה פרשיות סתומות בההיסטוריה ובעיקר תתבארנה לנו בזה הרבה פליאות באומתנו גופא, שאי אתה יכול לעמוד על אופיה של אומה זו, שלפעמים אנו רואים אותה בדמות תולעת יעקב הזוחלת על הארץ ומשתחות לכל עובר ושב יהיה מי שיהיה, ולפעמים אנו רואים אותה בדמות "ישראל עזים שבאומות" המטיל אימה ופחד על כל יושבי תבל. גם על זה אל תתפלאו כי גלגל החוזר הוא בעולמנו ועוברים אנו בנקל מיעקב המשתחוה לארץ לאחוז בעקבו של עשו, לישראל המעיד עליו כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, ולפעמים שתי התכונות מתערבות יחד.
74
ע״הלמשל הכתוב בתחילת ספר שמות: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב", שלכאורה שינוי הלשון - בני ישראל את יעקב - תמוה מאד.
75
ע״ואכן כשנסתכל היטב נראה, כי זהו המבוא ופתח השער לחדור על ידו להבנת כל המאורעות המענינות המסופרות בספר הזה וגם בהספרים הבאים אחריו.
76
ע״זאם קוראים אנו, למשל אחר כך את המסופר על משה "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול", הנה המפתח להבנת המעשיה הזו הוא הכתוב הנ"ל.
77
ע״ח"אלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב", הם באו מצרימה כשיעקב וישראל מעורבים בהם יחד, ואע"פ שלמראית עין המה בני ישראל, אבל במעמקי נפשם נשארה עדיין בקרבם תכונת יעקב - את יעקב - וע"כ רק בשביל כך אפשר היה מחזה שכזה ש"איש מצרי מכה איש עברי מאחיו", ואע"פ שהמצרי היה רק אחד, והעברים רבים, עברי מאחיו, שנמצא בתוך סביבה של אחים רבים, בכל זאת המצרי הוא המכה והעברי הוא המוכה - יען כי בא מצרימה "את יעקב", שאמר "אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו", כי אם האדון רוצה להכות על העבד לשום כארץ גוו ולנשק את השבט.
78
ע״ט"וירא כי אין איש" - כי שכחו לגמרי את ה"איש", את ה"ויאבק איש עמו", שכחו לגמרי את הישראל שבקרבם, וקיים "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" ויך את המצרי.
79
פ׳"ויצא ביום השני" והוא רואה שוב את אותה הפסיכולוגיה של "תולעת יעקב" ועוד ביתר בהירות: "שני אנשים עברים נצים, ויאמר לרשע למה תכה רעך, ויאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו".
80
פ״אוהלא באמת היה משה שר חשוב, אחד מיושבי שער המלך, ולא עוד אלא שכבן בית נחשב שם בחצר המלכות, ואיך הרהיב הרשע, להתנפל עליו בדברים שכאלה, בעוד שהוא, משה, פנה אליו רק בדברים רכים ובנמוס "למה תכה רעך"?
81
פ״בהתשובה פשוטה יען ש"ויגדל משה ויצא אל אחיו". לו היה מתרחק מתוך אחיו כמטחוי קשת, כי אז היו מכבדים ומוקירים אותו והיו יראים מפניו לא רק יראת העונש, אך גם יראת הרוממות, יראת הכבוד, אבל כיון ש"ויצא אל אחיו", הוא נעשה ל"חולין" בעיניהם והכל שואלים אותו "מי שמך לאיש שר ושופט".
82
פ״ג"אחינו אתה", אם המלים האלו יוצאות מפי נכרי לנכרי, אזי הן מצלצלות כדברי חבה וכבוד, אבל כשהן יוצאות מפי יהודי אז פירושן הוא בטול, לעג וקלס, אחינו אתה יהודי שכמותנו ומה היחוס שלך.
83
פ״דולשוטר פשוט נכרי או מתנכר מתיחסים ברגש הכבוד יותר חזק מכפי שמתיחסים גם לשר הגדול הקרוב למלכות, אם הוא יהודי ויוצא אל אחיו.
84
פ״הולא לחנם נזרקו אז מפי משה הדברים האלה "אכן נודע הדבר" וכמדרשו "נודע לי הדבר שהייתי תמוה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך אבל רואה אני שהמה ראויים לכך", כי המחזה השני עוד מבליט ביותר שכבר נשתקע לגמרי השם ישראל, ולא רק שאיננו שם עיקר אך גם איננו שם טפל אצלו, ואיך אפשר שיקויים בו הכתוב "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל", בעוד שאיננו מחזיק את עצמו גופא לאיש.
85
פ״וואם כל האומות יושבות שלוות ושקטות ורק אנחנו יוצאים מן הכלל הזה, הוא מפני שאנו גופא הוצאנו את עצמנו מכלל האומות כשאנו מחזיקים את עצמנו לתולעת ולא איש...
86
פ״זוכשהיהודים טוענים אחרי כך בקול גדול "חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבוד את מצרים", או "מי יתן מותנו ביד ד' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר", הנה "קול יעקב" מדבר בגרונם, קול יעקב בהסחת דעת לגמרי מה"ישראל" שבקרבם.
87
פ״חוכשרואים את המצרים מתים על שפת הים נעור בקרבם שוב ה"ישראל", וכששרים המה שרים כבני ישראל.
88
פ״ט"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לד'".
89
צ׳יעקב וישראל בספר במדבר.
90
צ״אוהדבר הולך ונשנה גם בספר במדבר, לא פעם אחת אך הרבה פעמים, ובא לידי בטוי יותר חזק במעשה המרגלים.
91
צ״בעשרת המרגלים היו בעלי תכונת יעקב, ורק כלב ויהושע בן נון בעלי תכונת ישראל. הראשונים טוענים "ונהי בעינינו כחגבים", תולעת יעקב, זוחלים בפשוט ידים ורגלים על הארץ. והאחרונים משיבים לאמר "אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם סר צלם מעליהם" זהו הפירוש של ישראל "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל".
92
צ״גוכל העם כולו מכריעים לדברי הראשונים "נתנה ראש ונשובה מצרימה".
93
צ״דאכן, אם כאמור בגלות יש עוד מקום גם ליעקב וגם לישראל וגם השם יעקב אינו נעקר שם לגמרי, הנה בארץ ישראל אין מקום רק לישראל ולא ליעקב.
94
צ״הארץ ישראל ולא ארץ יעקב.
95
צ״וולא נכנסו לארץ ישראל רק אלה שני בני ישראל כלב בן יפנה ויהושע בן נון, וזולתם מתו במדבר, כי אינם מסוגלים לארץ ישראל.
96
צ״זרבת את ריבם.
97
צ״חובחג החנוכה, החג הארצי ישראלי, מתבלט ביחוד גם החג הישראלי בכלל, בו אנו עושים פומבי להישראל שבקרבנו.
98
צ״טואם אסתר המלכה אמרה את הדברים הנוקבים עד התהום "ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי", הנה הגלות והתכונת יעקב המסתעפת מזה דברה מתוך גרונה ואף למלכה בגולה יש רק הפסיכולוגיה של יעקב.
99
ק׳אבל אוירא דארעא דישראל מחכים ומביא את תכונת הישראל ואינם מחרישים כלל שם אף אם רואים רק צל של עבדות.
100
ק״אשם אינם מחכים עד שיבוא המלך והמן אל המשתה, אלא קמים נגד המלך וההמנים שלו גופא ומראים להם, כי השם ישראל נאה ויאה לנו.
101
ק״ברבת את ריבם דנת את דינם נקמת את נקמתם, ואמנם כל חג החנוכה בא מנס מן השמים, כי בדרך טבע אי אפשר להבין את הנצחון של עם קטן ודל, אך מאידך גיסא אי אפשר לשכוח, כי שמנו ישראל הוא מפני ש"שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל", ואי אפשר שיבוא ה"ותוכל" לפני ה"שרית", ואחרי שכבר התחלנו בעצמנו לריב את הריב ולדון את הדין ולנקום את הנקמה ועשינו את שלנו, אז עשה ד' את שלו, ורבת את ריבם ודנת את דינם, וכו'.
102
ק״גבקיצור, כל עיקרו של חג החנוכה הוא פירוש להשם ישראל שבנו.
103
ק״דואמנם באותה מדה שה"ישראל" שבנו מתגבר על ה"יעקב" שבקרבנו באותה מדה מתגדל אצלנו ערכו של חג החנוכה, כי בני ישראל "אם אינם נביאים בני נביאים הם" ומרגישים לפעמים בהרגשה אינסטינקטית יותר ממה שאפשר לחכמים להשיג בחכמתם.
104
ק״הומאות הרבה בשנים שמפני קושי השעבוד כמעט שנשתקע השם ישראל מקרבנו, תפס החג הזה מקום קטן בחיינו, מדור לדור התחכמו להקטין יותר ויותר את "הנרות הללו", עד כי היו למשל ולסמל להקטנה בכלל, ומרגלא בפומי דאינשי, "הן גדולות כל כך כמו הנרות של חנוכה", כמובן, בלשון "סגי נהור", כי העם הרגיש שכל החיים עמדו בנגוד גמור לרוח החג הזה וחפצו רק לצאת ידי חובתם בלבד, וכיון שעל פי דין אין שיעור לזה, הנה כל מי שהתחכם להקטין יותר את הנרות הרי היה זה משובח.
105
ק״ואכן כשנראה שוב ה"איש" ברחובותינו ושירות חדשות נשמעו בתחומנו כי "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל", אז תיכף התחיל העם בהמוניו להרגיש את גודל ערכו של חנוכה, וכולם בפה אחד, מבלי להמלך תחלה זה עם זה, נותנים כבוד ויקר להחג המכבים ומשבחים ומפארים ומעריצים אותו בפומביות יתירה.
106
ק״זואחרי שכבר היה החג הזה כמעט בלתי מורגש בתוכנו חזר ונעור שוב בתוקף ועוז כימי קדמותו. הכל תלוי במזל וגם החגים בכלל.
107
ק״חפכים קטנים ופך השמן.
108
ק״טבשבת העברה [פרשת וישלח] קראנו על דבר פכים קטנים "ויותר יעקב לבדו" - נשתייר על פכים קטנים. והיום הננו רואים לעינינו את פך השמן, הגדול מאוד באיכותו, של המכביים הקדמונים.
109
ק״יהפכים קטנים מזכירים לנו את התכונת יעקב שבנו, והפך השמן - את תכונת ישראל שבקרבנו.
110
קי״אוכבר באה העת שבמקום הפכים קטנים שלפעמים היו חביבים עלינו יותר מגופותינו ונפשותינו גם יחד, ולפעמים רבות הם שגרמו כי "ויותר יעקב לבדו" באין חברותא, כי הביטו עלינו כעל אנשים העובדים רק לעגל הזהב והמטבע זהו הנשמה שלהם - שבמקום הפכים הקטנים האלה נשמור נא בקדושה ובטהרה את פך השמן המקורי שלנו המרומם ומעדן את הנפש, המשפיע עלינו שפע של אורה, שפע של תחיה.
111
קי״בהחליפו את הפכים הקטנים על פך השמן הגדול.
112
קי״גאין מרצין מעות לאור הנר.
113
קי״דוכבר שנו חז"ל (שבת כב, א), ש"אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה", כי אמנם נר אלקים טרם יכבה בקרבנו בכל דור ודור, וגם בהתקופות הכי רעות, נשארנו עם חכם ונבון, וגם שונאינו היותר נוראים בעל כרחם יענו אמן על זה, אלא שלפעמים רבות השתמשנו בחכמתנו ובכשרוננו רק כדי להרצות מעות, למלאות בכסף וזהב את הפכים הקטנים שלנו ולא שמנו כלל לב שהפך הגדול שלנו מתרוקן לגמרי.
114
קי״הועלינו לדעת, כי רק לפך השמן שלנו אפשר שיהא מוסיף והולך, אבל הפכים הקטנים שלנו בעל כרחם שהם פוחתים והולכים, למרות כל ההשתדלות והחריצות שאנו מצטיינים בהן, כי פכינו הקטנים בגולה נקובים הם ו"כבולעם כך פולטם" אם תיכף ומיד או בהמשך הזמן, וסוף סוף נשארים אצלנו רק הפכים ריקנים וה"אוצר" שהיה מונח בהם עובר לאחוזת עולם ליושב הארץ ולא לנו כידוע.
115
קי״ווהנסיון ההסטורי - ואין חכם כבעל הנסיון - כבר הורה לנו בבהירות גמורה, כי "אין מרצין מעות לאור הנר של חנוכה".
116
קי״זבדיקה בהנרות הללו במסתרי הלב.
117
קי״חועלינו לבדוק בהנרות הללו במסתרי הלב שלנו לראות עד כמה נעור שם ה"ישראל" שבקרבנו.
118
קי״טכי יש מעשים כאלה, שלמראית עין נדמה כי כל הורתם ולידתם באים ממקור "ישראל", אבל אחרי בדיקה מעטה הננו רואים שם כי יד עכו"ם באמצע, את ה"יעקב" הנגרר רק אחרי עקבו של עשו.
119
ק״ככשאנו מסתכלים היטב נוכל לראות,ְ למשל, גם בעבודת התחיה הלאומית שלנו, את ה"ויצא הראשון אדמוני... ואחרי כן יצא אחיו" זאת אומרת השפעתם של זרים.
120
קכ״אחז"ל מספרים (כתובות סב, א), "ההוא ישראל ועכו"ם דהוה קאזלי באורחא בהדי הדדי, לא אימצי עכו"ם לסגויי בהדי ישראל, אדכריה חורבן ביהמ"ק נגיד ואיתנח, ואפ"ה לא אימצי עכו"ם לסגויי בהדיה אמר ליה לאו אמריתו אנחה שוברת חצי גופו של אדם? אמר ליה, הני מילי מילתא חדתי אבל הא דשנן בה לא".
121
קכ״בואמנם נזכרו כעת הרבה מאתנו בחורבן ביהמ"ק ובחורבן הארץ, והמה רוצים לבנות את הנהרסות, אבל דא עקא, כי זה בא להם לא מהתעוררות עצמית, אך מפני שהעכו"ם הזכירו להם זאת, העכו"ם התחילו להתענין על דבר בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל, ואם עשו יוצא ראשון, בעל כרחן נגרר אחריו גם כן יעקב.
122
קכ״גוכמובן, כיון שהדבר נעשה כאילו כפאום שד ולבם בל עמם, הדבר מתנהל בעצלתיים.
123
קכ״דויש שהעכו"ם מתחילים להתפלא עלינו "לאו אמריתו אנחנה שוברת חצי גופו של אדם" ואיך אפשר שעם ישראל הנאנח זה כאלפים שנה על "ציון האבלה והשוממה", ואנחות האלו אינן עושות רושם כלל ואינן מביאות לשום מעשים, אדרבא "לא מצי עכו"ם לסגויי בהדי ישראל" שהוא תמיד אץ לדרכו על דבר ה"סחר מכר" והפכין קטנים שלו כאילו לא קרה כלל חורבן בעולמו?
124
קכ״הוהתשובה על שאלה זו היא ג"כ תשובת אותו היהודי הנ"ל "הני מילי מלתא חדתי" כי זו איננה אנחנה היוצאת מקרב הלב, ואנחה כזו לא רק שאיננה שוברת את חצי גופו, אך גם אין רשומה ניכר בכלל וכמו שאומרים, שמגיעה רק עד כפתור של בגדו ולא יותר. ומפני זה הולכת עבודתנו, העבודה בשביל ארץ ישראל בכבדות כל כך, כי ארץ ישראל אי אפשר לה להבנות רק על ידי "ישראל", ולא כשעשו צריך להיות המזכיר נשכחות לנו בזה.
125
קכ״ורק באורו של פך השמן העתיק יומין שלנו נביא אור חדש על ציון.
126