דרשות אל עמי, חגים וזמנים שונים ג׳Sermons Unto My People, Chanuka, Purim, and Special Shabbatot 3
א׳ג. החג הארצי-ישראלי
"דרש רב נתן בר מניומי משמיה דר' תנחום, נר של חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי. ואמר רב כהנא, דרש רב נתן בר מניומי משמיה דר' תנחום מאי דכתיב, והבור ריק אין בו מים, ממשמע שנאמר והבור ריק, איני יודע שאין בו מים, אלא מה ת"ל אין בו מים, מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו", (שבת כא, ב).
"דרש רב נתן בר מניומי משמיה דר' תנחום, נר של חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי. ואמר רב כהנא, דרש רב נתן בר מניומי משמיה דר' תנחום מאי דכתיב, והבור ריק אין בו מים, ממשמע שנאמר והבור ריק, איני יודע שאין בו מים, אלא מה ת"ל אין בו מים, מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו", (שבת כא, ב).
1
ב׳אין אורה בחוץ לארץ.
2
ג׳מצוין הוא חג החנוכה מכל החגים באורך זמנו, ובשפע האורה שבו, כל החגים שלנו לא ימשכו אלא יום אחד בלבד, אם לא נצרף את חול המוד שבינתיים ואם גם נצרפם, אינם מגיעים לכל היותר רק לשבעה ימים, כי הלא "שמיני עצרת רגל בפני עצמו הוא", ורק חג אחד של שמונה ימים יש לנו, זהו חג החנוכה, ובשום חג אין לנו מצוה של הדלקת נרות כמו שיש לנו בחנוכה, ומדוע?
3
ד׳מפני שכל החגים שלנו מזכירים לנו או את המדבר השמם המטיל עלינו אימה וזועה, או את הגלות המר והנורא, ורק בן-יחיד יש לנו, זהו חג החנוכה שהוא כולו מראשו ועד סופו חג ארצי ישראלי.
4
ה׳פסח הוא יו"ט שגלות ומדבר מעורבים בו יחד, בו יצאנו מגלות למדבר; שבועות וסוכות, יו"ט של מדבר לבד, ופורים יו"ט שכולו גלות, גלות בשבע ועשרים ומאה מדינה, תחת ממשלתו של מלך טפש אחד, שיועצו הראשי הוא המן בן המדתא האגגי.
5
ו׳ואמנם גם בגלות וגם במדבר יש תחנות המשמחות את הלב לרגע ומטילות עלינו רוח חגיגי ועונג יו"ט, אבל הן רק כאיים קטנים בים הגדול, שכמעט תעיף עיניך בם ואינם, ואי אפשר ולא יתכן שהרוח החגיגי יאריך ימים, כי אחרי ה"ויחנו" של המדבר, אחרי החניה הקצרה באה "ויסעו" המשעמם את הנפש והמדכא את הרוח שנמשך בלי קץ ובלי סוף, ובגלות, אם יקרה לפעמים ש"שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי", הנה תיכף ומיד רואים, כי "לשמחה מה זו עושה" בעוד ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן". בקיצור, רק חג ארצי ישראלי יוכל להאריך ימים וכל מה שמאריך יותר הוא מוסיף והולך.
6
ז׳וכמו כן בגלות ובמדבר, אף בשעה ששמחה יש כאן, אורה אין כאן, כי על זה נאמר "ובמקום אשר ישכון הענן שם יחנו בני ישראל", ובכל מקום שאתה פונה שם הנך מוקף עננים למעלה ולמטה, מפנים ומאחור. וחז"ל אומרים "במחשכים הושיבני כמתי עולם זהו תלמודה של בבל" (סנהדרין כד, א), זאת אומרת, שגם על כל יצורי הגלות החשך שרוי, ואם נרצה באיזה אבוקה של אור, באיזו נצוצות המאירים, אז עלינו לבקש ולמצוא זאת רק ממקור ארצי ישראלי.
7
ח׳והנרות הקטנטנים הללו מספרים לנו, כי לא לעולם היינו עם נודד, והיו ימים וגם אנחנו היינו עם ככל העמים אשר על פני אדמה, וישבנו בארץ חמדת שלנו, ואם קטנה היא בכמותה גדולה היא באיכותה, "ר' שמעון בן יוחאי פתח, עמד וימודד ארץ, מדד הקב"ה כל הארצות ולא מצא ארץ הראויה ליתן לישראל אלא ארץ ישראל" (מדרש רבה ויקרא יג, ב).
8
ט׳והנרות הללו נותנים לנו פריסת שלום גם מארץ ישראל המחודשת, שאחרי בלותה היתה לה עדנה שוב על ידי בניה בוניה שחכתה עליהם זה כאלפים שנה ולא נתנה לזרים את פריה. הנרות הללו מכניסים בכל ארבע רוחות העולם את האויר נשמות של הארץ, את ריח הלבנון ואת טל חרמון, הם מראים לנו את שמי התכלת הבהירים והמזהירים הסוככים את הארץ והם משיבים לנו את השכינה שניטלה ממנו ואיננה מוצאת את מקומה בחו"ל, כי אין השכינה שורה בחוץ לארץ (ע"פ מועד קטן כה, א).
9
י׳וברגע זה, שבכל ארבע רוחות העולם דולקים הנרות שלנו, מתפשטת ארץ ישראל בכל הארצות והננו מתחברים עמדה בקשר אמיץ שלא ינתק לעולם. ושבה אלינו שוב תקופת החשמונאים הגבורים, גבורי ישראל, ושומעים אנו את הד קולם, קול יעקב, קול גור אריה יהודה שלא יחת מפני כל. והנרות מחממים ומעודדים את הלבבות, מאירים ומזהירים בהנפש פנימה, משפיעים עלינו טל של תחיה, טל של ברכה מציון המצוינת, קודש הקדשים, מהשמן הטהור שבהיכל, מהנר תמיד שלנו שלא יכבה נרו לעולם ועד.
10
י״אאסיר בור בארץ ישראל ומשנה למלך בחו"ל.
11
י״בויפה מסמיכים חז"ל את שני המאמרים, נר חנוכה למעלה מעשרים אמה, והבור ריק אין בו מים של יוסף, כדי ללמדנו בזה דבר גדול, שיפה להיות אסיר בור בארץ ישראל מלהיות משנה למלך בחו"ל.
12
י״גבכל החגים יש לנו רק מצוות מעשיות, אבל בחנוכה יש לנו מלבד המצוה במעשה ההדלקה גם מצות ראיה, לראות את הנרות, ולמעלה מעשרים אמה פסולה משום "דלא שלטה בה עינא", כי "וראיתם אותו וזכרתם", ועל ידי ראית הנרות נזכרים מאליהם כל מחמדינו מימי קדם, כל ימי ההוד וההדר, הגאון והתפארת, בשבתנו בארצנו הברוכה והטובה.
13
י״דואל תאמרו, כי גם בגלות ובחו"ל יש אורה למכביר וגם על אדמת נכר אפשר ליהודי להיות שמח בחלקו, שהרי ב"ה לא אלמן ישראל גם בהיותו מפוזר בגויים, וכבר הבטיח לנו השי"ת כי "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו", וההבטחה נתקימה עד היום הזה, שבהרבה מארצות הגלות יש לנו יהודים התופסים משרות חשובות וכבודם גדול מאוד.
14
ט״ואל תאמרו כן כי לא נכון הדבר כלל וכלל, וחז"ל קלעו היטב אל המטרה כשפרשו את הכתוב לא יסור שבט מיהודה, כי אלו "ראשי גליות שבבבל שרודים את ישראל בשבט" (סנהדרין ה, א), והשרים שיש לנו בגלות כוחם יפה רק לרדות את ישראל בשבט ולא יותר.
15
ט״זובגופא דעובדא גם המשנה למלך בגלות הוא רק עבד עבדים, משועבד ומכור לעקר בתוך תוכו.
16
י״זומלבד מה שכל המסתכל בעין פקוחה הוא רואה זאת בעיניו ממש, ואין הדבר צריך לפנים כלל, הנה המתעקש יכול למצוא זאת גם בכתוב מפורש בתורה.
17
י״ח"וישמע ראובן ויצילהו מידם... ויאמר... השליכו אותו אל הבור הזה... והבור ריק אין בו מים", והדברים ברורים שרק "מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו" ובכל זאת על זה נאמר "וישמע ראובן ויצילהו מידם".
18
י״טוליוסף היה עוד אח ויהודה שמו, והוא יעץ אחרת "מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו, לכו ונמכרנו לישמעאלים... כי אחינו בשרו הוא", והוא לא נחשב כלל לגואל ולמציל שהרי עליו לא אמרה התורה "וישמע יהודה ויצילהו מידם". וחז"ל אומרים על זה בצדק "כל המברך את יהודה, שאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו, הרי זה מנאץ ועל זה נאמר ובוצע ברך נאץ ד'" (סנהדרין ו, ב), ומדוע? הלא לכאורה רק יהודה היה הגורם בדבר שיהיה למשנה למלך בכל ארץ מצרים שבלעדו "לא ירום איש את ידו ואת רגלו", ובכל האופנים הרי מסרו לאנשים ולא לנחשים ועקרבים?
19
כ׳אלא, שמוטב להיות בבור שאין בו מים בארץ ישראל, מלהיות גם משנה למלך בחו"ל, גם הנחשים ועקרבים שבארץ ישראל המה יותר טובים מאלה ההולכים על שתים המנשקים אותנו באהבה רבה בחו"ל. וכבר אמרו חז"ל, "מוטב ללון במדבריות של ארץ ישראל ולא ללון בפלטריות של חו"ל" (מדרש רבה בראשית לט), וע"כ אל תהי חנוכה היו"ט היחידי המזכיר לנו את ארץ ישראל, לא בחורבנה אך בשלותה, קלה בעיניכם, ואם אינכם יכולים לראות את הארץ, ראו לכה"פ את הנרות, הניחו אותם במקום ששלטא בו עינא ועיניכם לא תמושנה מהם לעולם.
20
כ״אוהביטו אל הנרות, כי גם הם מביטים עליכם באהבה רבה, אהבה נאמנה שלא תדע שבעה.
21
כ״בעפר חול וכוכבים.
22
כ״גואם תשאלו הלא גם ארץ ישראל איננה כעת ארץ ישראל, כי בני ישמעאל נאחזו על אדמתה והמה הרוב ואנחנו המיעוט, ומה יתרון לנו בכל עמלנו שמה מכל ארצות הגלות?
23
כ״דגם על זה נמצא תשובה כהלכה בתורה.
24
כ״ההנה השי"ת נתן את הבטחתו לאבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, שירבה את זרעיהם כעפר הארץ, כחול אשר על שפת הים וככוכבי השמים. וראו זה דבר פלא, שלאברהם ברך בכל הברכות האלה יחד "ושמתי את זרעך כעפר הארץ, אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ, גם זרעך ימנה (בראשית יג, טז), "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים" (שם כב, יז), ליצחק ברך הקב"ה רק ברכה אחת, הברכה של "והרביתי את זרעך ככוכבי השמים" (שם, כו, ד), וליעקב רק הברכה של עפר "והיה זרעך כעפר הארץ" (ויצא), ואמנם כדאי לעמוד על ההבדל שעשה הקב"ה בין האבות בנוגע להברכות הנ"ל?
25
כ״ווכבר עמדו על זה גדולי הדרשנים בדורות הקודמים, והאחד המיוחד שבהם, הרב בעל "אפיקי יהודה", מבאר זאת עפ"י דרכו - וכמובן, בהוספת הרבה נופך משלנו - כי אם אמנם, שגם עפר, גם חול וגם כוכבים לא יספרו מרוב וזהו הצד השוה שבהם, אבל בעצמם ותכונתם המה שונים זה מזה, שהרי להעפר יש התדבקות עצמית, והרבה פרורי עפר אנו רואים מחוברים יחד כאילו המה חטיבה אחת, ולא עוד אלא שאפשר לקחת רגבי עפר מארצות שונות ולהציק עליהם מים והמה נעשים לגוש אחד, סימן הוא לזה שאף בהיותם מפורדים בפועל הנם מאוחדים בכח. לחול אין התדבקות כזו שהרי כל אבק ואבק שבהם הוא דבר בפני עצמו, ואם גם נשפוך מים על החול שעל שפת הים, לא יועילו לקרבם אך לרחקם זה מזה, אכן אם התדבקות אין להם, התקרבות יש להם, שהרי המה מונחים בשכנות זה על גבי זה, ואינם מפריעים כלל וכלל אחד לחברו, מה שאין כן הכוכבים, שלא רק שאין להם התדבקות, אך גם התקרבות אין להם. הפזור של הכוכבים הנאה להם והנאה לעולם, כל כוכב צריך להיות במקומו המיוחד הוא, ואם יתנגשו שני כוכבים יחד, אזי המה מביאים פורעניות לעולם, ולפעמים תבוא מזה מהפכה של ארצות שלמות.
26
כ״זוהנה יודעים אנו שחז"ל כינו את כל העמים הנוצרים בשם בני אדום, ואת כל העמים המחמדנים בשם בני ישמעאל, ונמצא שבני אברהם המה כל בני האמונות הראשיות בתבל, ולא לחנם ברך השי"ת את אברהם ביחוד "והיית לאב המון גויים", לא רק אב של גוי אחד, אך אב של גויים רבים, כי אמנם הרבה עשרות גויים יש כאלה, בני יצחק המה רק בעלי שתי האמונות, הישראלית - ולהבדיל - והנוצרית, ובני יעקב המה רק אנחנו היהודים.
27
כ״חועלינו להוסיף עוד על זה, כי אף על פי שהצד השוה שבבני אדום ובני ישמעאל, ששניהם אינם אוהבים נאמנים לנו, אבל השנאה של הראשונים יותר גדולה אלינו מזו של האחרונים. וכבר רמזו על זה חז"ל (פרקי דרבי אליעזר מז) בפרשם את הכתוב "תרום ידך על צריך וכל אויביך יכרתו", כי הצרים אלו בני עשו והאויבים אלו בני ישמעאל, וידוע שצר הוא שונא יותר גדול מאויב, ועל כן אמר (גיטין נו, ב) "היו צריה לראש כי כל המצר לישראל נעשה ראש", ואויביה, שהשנאה שלהם לנו הוא במדרגה יותר פחותה, אם אינם נעשים ראשים, על כל פנים המה שלוים, ואמנם כך היא גם כן העובדא המציאותית שבני אדום המה הראשים כעת ולא הבני ישמעאל.
28
כ״טואם ברך הקב"ה את אברהם בשלשה הדברים יחד, גם בעפר, גם בחול גם בכוכבים, הוא כדי להורות את אברהם איך צריכים להתיחס זרעיו זה לזה.
29
ל׳כעפר - כך צריך להיות היחוס של זרעיו היהודים זה לזה, שצריכה להיות אצלם התדבקות אמתית, התדבקות פנימית וגם בזמן שאינם מדובקים בפועל, הנם באמת מדובקים המה בכח.
30
ל״אכחול - זה היחס שלנו עם בניו של ישמעאל, שאי אפשר שתהא בנו התדבקות אמתית, אבל התקרבות של שכנים אפשרית להיות בינינו ולא ירעו ולא ישחיתו זה לזה.
31
ל״בככוכבים - זהו היחס שלנו עם בניו ובני בניו של אדום, שמוטב לשניהם יחד, שישב כל אחד מהם במקומו המיוחד ויחיה את חייו על פי רוחו וטבעו הוא ויתפתח על פי תכונותיו הטבעיים, כי תמיד כשהם מתפגשים יחד יבוא לידי קטסטרופה, בחומר או ברוח, כמו שני כוכבים המתקרבים זה לזה, ופזורם - כאלו הכוכבים שרחוק האחד מחברו כמה אלפי מילין, הנאה להם והנאה לעולם, כי כידוע שעליהם נאמר "ולאם מלאם יאמץ" ולא נתמלא זה אלא מחורבנו של זה (בראשית כה, כג וברש"י שם).
32
ל״גומאליו מובן, שאם אברהם שהיה האב המון גויים היה צריך לכל הברכות האלה יחד, הנה ליצחק שהיה רק אבי עשו ויעקב לא היה צריך רק להברכה של הכוכבים ללמדו על היחס של הבנים האלה זה לזה כנ"ל, ויעקב שהיה רק אבי הי"ב שבטים, שבטי יה, שלא נמצא במטתו שום פסול, לו דיה היתה הברכה של עפר לבד, ולא ברכו הקב"ה בשאר הברכות, שאז יהיה "כל יתר כנטול דמי", כי ביניניו לבין עצמנו אסור לנו להתיחס זה לזה ביחס של חול וכוכבים, אך ורק בהיחס של עפר, מדובקים ומחוברים כחטיבה אחת כגוש אחד "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".
33
ל״דעובדה היסטורית.
34
ל״האכן כל הדברים הללו אינם רק דברי דרוש בעלמא שנאמר "אין משיבין על הדרוש", אלא גם עובדה היסטורית, שאין עליה תשובה ולית לה פרכא.
35
ל״ועלעלו בספרי ההיסטוריה ותראו, כי זה קרוב לשני אלפים שנה, שהננו נמצאים בארצות בני אדום, והראו נא לי, אדרבא, במטותא מכם, איזו פנה, איזו קרן זוית בהארצות האלה, ששם יש לנו או היה לנו גם מנוחת הגוף וגם מנוחת הנפש, מקום מקלט גם לחומר וגם לרוח שלנו. לא תמצאו מקום שכזה, מפני שאיננו במציאות בהארצות האלה, או שיש שריפת הגוף, ואם הגוף קיים הרי בודאי יש שם שריפת נשמה, בני אדום או שמנשכים לנו ואם מנשקים לנו הרי יש בנשיקה זו מות לרוחנו. וכבר המליצו על זה את המאמר "משיב הרוח ומוריד הגשם", רק אז נושב הרוח שלנו, כשהגשם, הגשמיות שלנו הורדה עד הדיוטא התחתונה. וכל זה מראה לנו, כי הקולקטורא שלנו ושלהן הנה שני הקצוות שלא יתאחדו לעולם, תרתי דסתרי שלא תבואנה לעולם לעמק השוה, ואין אחת מתמלאת אלא מחורבנה של השניה.
36
ל״זובכל תקופת הגלות אנו מוצאים רק תקופת הזהב אחת, זוהי תקופת ספרד, כשהיינו תחת ממשלתם של הערביים, אז ראינו איך שנתאחדו ערב ועבר יחד, איך שהתמזגו הרוחניות שלנו עם הרוחניות של בני ישמעאל באוצר רוחני אחד, שעד היום השפעתו של האוצר הזה גדולה מאד על כל עמי התרבות.
37
ל״חוכל זאת מראה לנו באותיות בולטות למאד, כי אמנם יחסנו לבני אדום הוא יחס של כוכבים, ויחסנו לבני ישמעאל הוא יחס של חול, ואם אהבה ואחוה אי אפשר להיות בינינו, כי סוף סוף ישמעאל פרא אדם, אבל שלום ורעות אפשר שיהיה בינינו בכל האופנים.
38
ל״טלארץ המזרח, מראים לנו הנרות הללו את הדרך, לארץ המזרח, ששם עמדה ערשנו, ערש הילדות, ומני אז שיצאנו משם היינו בבחינת אבר המדולדל, אילן שנעקר מגדולו, ואם נרצה לחדש ימינו כקדם אין לנו רק עצה אחת:
39
מ׳לשוב לארץ המזרח, לארץ אבותינו.
40
מ״איעקב סבא, בניו והשי"ת.
41
מ״בומבלי משים עולה על לבבי נאום שנאמתי לפני קהל עם ועדה, זה עשרות בשנים באחד הכרכים ברוסיא המדינה.
42
מ״גהדבר היה בשנת תרס"ו, אחרי היום השבעה עשר לחודש אקטובר למספרם, אותו היום שבו הכריז הצאר ניקוליי השני על כל מיני חופש שבעולם, חופש הדבור, הדפוס, הדת וכדומה וכדומה, ולכל עמי רוסיא הגדולה והרחבה מאד מאד היתה אורה ושמחה וששון ויקר, ומרוב שמחה התהוללו מעט עמי הארץ בהרבה עשרות ערים ועירות של תחום המושב שלנו, ויהרגו וישרפו, ויסקלו ויחנקו הרבה אלפים נפשות מישראל ושללם לבוז, למרות מה שהצעירים שלנו היו הגורמים הראשים לכל מיני החופש שהכריז ה"מלך של חסד" הזה, שהרי הם "בדמים" קנו את כל המניפסט הנאדר הזה, הם היו הריביליציונרים הראשונים והם הם שמסרו נפשם על כל תג ותג ועל כל קוץ וקוץ של הלכות "חופש", ולמרות מה שבעת הפוגרומים גם הם לא ישבו בחבוק ידים, אז כבר ידעו מהפסוק "ללמד לבני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר", ובני ישראל כבר אחזו רומח ומגן והכריזו על "הגנה עצמית", אך סוף סוף "הידים ידי עשו" ורק "הקול קול יעקב", ולא הועילה ההגנה עצמית רק לעורר יותר את חמת ההמון השובב והפרוע, שיגזור על ימין ועל שמאל ולא יחמול גם על עוללים ויונקים.
43
מ״דאז הטילו הזקנים והישישים שלנו את כל האשמה על הצעירים ויאמרו, כי רק המה שהסבו בכל זאת, המה שהתערבו בריב שאינם שלהם, ובחרבם שלקחו בידם בשביל הגנה עצמית, שיסו בזה את כל הלכבים לכלותינו מעל פני האדמה, כי הלא סוף סוף רק מתי מספר אנחנו לעומת המאות מיליונים פראים האלה.
44
מ״הולעומתם הריעו הצעירים על הזקנים ויחרפום ויגדפום בשמות שפנים, מוגי לב, עבדים עבדי עולם, מלכחי פנכא, בעלי "מה יפית" וכדומה, ומה אתם רוצים שנחיה חיי כלב, אתם רוצים שנפשוט את צוארנו לשחיטה כצאן לטבח יובל? לא ולא! הזמנים האלה כבר חלפו ועברו ולא ישובו עוד לעולם, אנו יודעים להגן על כבודנו, ואם נמות, נמות לכל הפחות מות גבורים, מיתה יפה של אבירים, בני ענק, היודעים להשיב מלחמה שערה, ואמנם יודעים אנו, שעוד כהנה וכהנה תאכל החרב, אבל זה לא יפחידנו, הדם שלנו זהו השמן המשחה של הריבילוציא, והפגרים מתים שלנו זהו הזבל המזבל את שדמות המדינה הגדולה שתהפך לגן עדן גם בשבילנו.
45
מ״ווכשנתאספו גם הזקנים וגם הצעירים לערוך אזכרה לנשמות ה"קדושים" ופנו אלי בבקשה "פסוק לנו את פסוקיך", הקריתי לפניהם את הפסוקים הללו:
46
מ״ז"ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אתי להבאישני בישב הארץ, בכנעני ובפריזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי. ויאמרו הכזונה יעשה את אחותנו. ויאמר אלקים אל יעקב, קום עלה בית אל", (בראשית לד, ל - לה, א).
47
מ״חואמנם יש דבר שיאמר, ראה זה חדש הוא וכבר היה לעולמים אשר היה מלפנינו, כי הוכוח שלכם הלא הוא וכוחם של יעקב סבא ובניו.
48
מ״טאתם הזקנים הישישים הנכם טוענים ממש את אותה הטענה של הסבא הקדמון, יעקב סבא, "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ". יודע הוא אמנם גם כן את גודל העול הנעשה על ידי שכם בן חמור, וכבודה של דינה בתו, המרומס באופן גס כל כך על ידי המנוול הזה, יקר לו בכל האופנים לא פחות מכפי שהוא לשמעון וללוי, אלא שכזקן מנוסה הוא יותר בעל מעשה מבעל דמיון והוא רואה את הנולד "ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני" ומה יועילו לי כל האידיאלים המצלצלים האלה.
49
נ׳אבל גם הבנים טוענים ומביאים ראיה שאין עליה תשובה ממקרא מפורש בתורה: "הכזונה יעשה את אחותנו" - לכל יש גבול, ולא תמיד עת לחשות, וכי אפשר להביט בשויון נפש על מעשה נבלה כזו, וכי אפשר לראות כבלע את הקודש ולשתוק שתיקה כהודאה? הנך אומר, סבא, "ונשמדתי אני וביתי" ובכן מה היה עלינו לעשות, לחבק ולנשק את שכם בן חמור ולאמר לו, ישר כח בעד המעשה היפה שלו כדי שלא יגע בנו לרעה, ונוכל לחיות חיים שיש בהם בושה וכלמה, חיים של שפלות ובזיונות, חיים שנוח להם שלא נבראו משנבראו.
50
נ״אוהשי"ת שעומד ושומע את טענת שני הצדדים מה הוא אומר?
51
נ״ב"לא בסבי טעמא, ולא בדרדקי עצה", חסר להצעירים נסיון החיים, וההתלהבות היתירה לפעמים מעבירה אותם על דעתם, אבל חסר להסבי הטעם הרגש, המשאת נפש, חסרה להם לפעמים הלחלוחיות, והם מתאבנים ונעשים לעצמות יבשות, וכשדוקרים אותם במחט הוא כמחט בבשר המת ואינם מרגישים כלום.
52
נ״גבאמת שניהם, גם יעקב וגם שמעון ולוי, צודקים, אבל מזה גופא ראיה ששניהם בלתי צודקים.
53
נ״דכי אמנם לא טוב לחיות חיי כלב, אבל מאידך גיסא לא טוב גם כן למות מות גבורים, וסוף סוף "לכלב חי טוב מן הארי המת".
54
נ״הוגם יעקב סבא וגם שמעון ולוי נשארו בתיובתא, שמעון ולוי לא השיבו כלום על התיובתא של יעקב "ונשמדתי אני וביתי", כשם שיעקב לא השיב כלום על הקושיא החזקה של בניו "הכזונה יעשה את אחותנו".
55
נ״וואמנם תכונה יהודית היא מאז ומעולם לישב קושיה אחת על פי קושיה שניה, אבל סוף סוף נשארות באמת שתי הקושיות בלי תשובה כהלכה. ותשובה רדיקלית לכל הקושיות והאיבעיות הללו היא רק אחת:
56
נ״ז"קום עלה בית אל".
57
נ״חאם תרצו להנצל מן הפטיש והסדן ולצאת מן המבוכה ומעגל הקסמים האלה, אם לא תחפצו לא בחיים של בושה וכלמה ולא במות גבורים אך בחיים של כבוד, אז הנכם יכולים להשיג זאת רק שם, בארץ המזרח, בארץ אבותינו, ששם נבאו נביאינו ושרו משוררינו והד קולם נשמע מסוף העולם ועד סופו.
58
נ״טבית אל, ששם השכינה שרויה ואויר נשמות מרחף בה תמיד, עיני ד' בה מראשית השנה עד אחרית השנה, וקדושתה לא פסקה גם בחורבנה, כי "אפילו למאן דאמר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, קדושה שניה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא". שם, שם תמצאו את מה שיגעתם ולא מצאתם בכל ימי הגלות. שם, שם תמצאו גם מרפא לנפש וגם מרפא לגויה, שם תחליפו כנשר נעוריכם ותחדשו ימיכם כקדם.
59
ס׳ולשוא באים אליכם רופאי אליל ומרפאים את שברכם על נקלה לאמר, שלום שלום גם בארצי הגלות, אל תשעו אל נביאי שקר האלה, כי עליכם לדעת שבארצות הגלות יש לכם רק שתי ברירות, או הברירה של "ונשמדתי אני וביתי" או הברירה של "הכזונה יעשה את אחותנו", ואם תרצו בברירה שלישית אז:
60
ס״א"קום עלה בית אל".
61
ס״בואמנם מני אז ועד היום נשתנו העתים ונתחלפו הזמנים, גבולי המדינות שבכל העולם כולו קבלו פנים חדשות, נהרסו מדינות ישנות ונבנו חדשות, וגם במחננו אנו, כבר שומעים ציפורים חדשות עם צפצופים משונים שלא שמענו אז, אבל האלקים לא נשתנה והפסוק שלו לא נתחלף, והוא המדבר אלינו גם היום בקולו המצלצל ההולך מסוף העולם ועד סופו:
62
ס״ג"קום עלה בית אל".
63
ס״דוהנרות הללו שאנו מדליקים לזכר הבית אל העתיק יומין שלנו, לזכר התקופה, תקופת הזהב, שכבוד ד' זרח עלינו ונתבשם כל העולם כולו מריח השמן שלנו, הנרות הללו מרמזים ומקרצים לנו באופן בולט:
64
ס״ה"קום עלה בית אל".
65
ס״והעולם הזה והעולם הבא בגלות ובארץ ישראל.
66
ס״זוחג החנוכה - החג הארצי ישראלי מעמיד אותנו על טעות אחת, שנעשית אצלנו להנחה מוסכמת. כי העולם הזה והעולם הבא המה אצלנו בבחינת תרתי דסתרי, כי הטל השמים ומשמני הארץ אי אפשר שידורו אצלנו בכפיפה אחת.
67
ס״חולהנחה זו יש הרבה סמוכין מדברי חז"ל שאמרו "למה נמשלו ישראל לזית, לומר לך, מה זית חובטין וטוחנין ומקיפין בחבלים, ואחר כך נותן שמנו, כך ישראל באים אומות העולם וחובטין אותו ממקום למקום, וחובשין אותו, ואחר כך עושה תשובה (ע"פ מדרש רבה שמות פל"ו, א), וכהנה מאמרים הרבה. והדרשנים שבכל דור השתמשו בהנחה זו לפרש הרבה כתובים, כמו את הכתוב "ובמקום אשר ישכון הענן שם יחנו בני ישראל", והכתוב "ומשה נגש אל הערפל אשר שם אלקים" כי רק אז הננו חזקים באמונתנו ולאומיותנו כשהענן והערפל סוככים אותנו, ולהיפך אם "ויזרח לו השמש והוא צולע על ירכו", כשהשמש זורחת להיהודי הוא נעשה צולע על ירכו פוסח על שני הסעיפים וכדומה.
68
ס״טאבל באמת גם הנחה זו היא אחת מהשקרים המוסכמים, כי הלא דוקא לנו נתנה הברכה של "ויתן לך אלקים מטל השמים ומשמני הארץ", וכבר אמרו חז"ל (ע"פ הוריות י, ב) "ומי סני להו לצדיקים דאכלו תרי עלמא" ואין כלל סתירה אצלנו בין העולם הזה והעולם הבא, ולהיפך על תורתנו נאמר "ובחרת בחיים למען תחיה", ואלקינו אוהב דוקא את האורה "וירא אלקים את האור כי טוב" ולא יחד את שמו על החושך כמו דכתיב "ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה" ולא אמר קרא אלקים, מפני שאלקים שלנו שונא את החשך, ואם באמת קשה למצוא אצלנו תורה וגדולה במקום אחד הנה לא תכונתנו היא הגורמת לזה, אלא שזו היא תכונת הגלות המזוהמת.
69
ע׳כי הגלות כשהיא לעצמה היא בריאה אי-נורמלית שמשרצת רק ברואים אינורמליים.
70
ע״אואי אפשר שבגלות יתאימו העוה"ז והעוה"ב יחד, כי העוה"ז שבגלות יונק את יניקתו מעולם זר, שכל אוירו הוא עבודה זרה, ואי אפשר שיתאחדו שם ה"טל השמים" עם ה"משמני הארץ", בעוד שכבר "גזרו טומאה על ארץ העמים", וגם האויר של ארץ העמים מטמא, ומי שיש לו משמני הארץ, ע"כ הוא מסור לתנאי חיים ולסביבה של גלולים, וכמובן שזה מפריע לו להשגת הטל שמים. אבל בארץ ישראל שגם השמים וגם הארץ שלנו הם, האויר מחכים ומטהר יחד, שגם העולם הזה הוא עולמנו אנו, שם לא רק שאין סתירה בין העוה"ז והעוה"ב, אך להיפך המה משלימים זה לזה ומשפיעים אחד על חברו.
71
ע״בואת זה אנו מוצאים גם בתקופת הבית ראשון וגם בתקופת הבית שני, הימים היותר טובים בבית ראשון היו ימי דוד ושלמה ובבית שני בימי החשמונאים, שבשניהם אנו רואים תקופת הזהב גם לעוה"ז וגם לעוה"ב שלנו, גם להחומר וגם להרוח שלנו.
72
ע״גנר חנוכה מצוה להניח על פתח ביתו מבחוץ.
73
ע״דולא לחנם אמרו "נר חנוכה מצוה להניח על פתח ביתו מבחוץ", להראות לנו על ההבדל שבין ארץ ישראל ובין הגלות, בגלות אנו צריכים לומר אם נרצה להתקיים "לך עמי בוא בחדריך", לבלי לראות את אור השמש להתבודד ולהיות כלואים בקרן זוית, אבל בארץ ישראל דוקא להיפך מצוה לצאת לחוץ למרחביה, כי לנו הוא ולא לצרנו.
74
ע״הוחכז"ל אומרים על הכתוב "בהעלותך את הנרות" - "מכאן שמעלה היה לפני המנורה שעליה עומד הכהן ומיטיב" (מ"ר והובא ברש"י), ועוד אמרו אל מול פני המנורה, מלמד שמצדד כלפי נר מערבי ונר מערבי כלפי שכינה (מגילה כא, ב), ולא כמו בהגלות שבמקום שיש נרות אין שכינה ובמקום שיש שכינה אין נרות, כי אמנם הכתובים "ובמקום אשר ישכון הענן שם יחנו בני ישראל", "ומשה נגש אל הערפל אשר שם אלקים" נאמרו רק במדבר, אבל בארץ ישראל להיפך, הנרות צריכים לשכינה והשכינה צריכה לנרות, ועוד צריך הכהן להיטיב את הנרות, כי זוהי מצוה מן המובחר.
75
ע״וכי על כן רק ארץ ישראל הוא לנו בית אל, אבל בגלות במקום שיש לנו בית איננו מחזיקים באל, חלילה, ובמקום שיש לנו אל אין בית בעדנו. כי רק בארץ ישראל "בית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה" (ירושלמי פ"ד דברכות), אבל בחו"ל המטה והמעלה המה תרתי דסתרי.
76
ע״זומה נמרצים ונשגבים דברי חז"ל "נמשלו ישראל לזית ונמשל הקב"ה לנר, מה דרכו של שמן להנתן בנר והמה מאירים שניהם כאחד, כך אמר הקב"ה לישראל, בני הואיל ואורי הוא אורכם ואורכם הוא אורי, אני ואתם נלך ונאיר לציון, קומי אורי כי בא אורך" (פסיקתא דרב כהנא כא, א).
77
ע״חכי רק בציון אורו של הקב"ה ואורו של ישראל יונקים ממקור אחד ומשפיעים זה על זה השפעת גומלין, ואין סתירה בין הקולטורא החילונית ובין התורה הקדושה, אבל בחו"ל שני המאורות הגדולים האלה הם כשני מלכים שאי אפשר להם להשתמש בכתר אחד, כי כל תנאי החיים והסביבה הוא בנגוד להאורה האמיתית, אורה של הקב"ה.
78
ע״טואמנם אלו ואלו דברי אלקים חיים, המדרש "למה נמשלו ישראל לזית לומר לך מה זית חובטין וכו'" והמדרש "נמשל ישראל לזית ונמשל הקב"ה לנר", שניהם אמת, כי זהו ההבדל בין ארץ ישראל ובין חוצה לארץ.
79
פ׳לאומיות שלנו בארץ ישראל ובחוץ לארץ.
80
פ״אבנוהג שבעולם כל עם מתגאה בלאומיותו כששמש ההצלחה זורחת על ראש האומה והוא מתחמם לאורה, ואצלנו הדבר להיפך, כשהננו שפלים ונבזים בעיני כל הגויים, אז הננו יודעים כי "אתה בחרתנו מכל העמים", ולהיפך אם אנו חשובים בעיני אחרים אין אנו חשובים כלל בעינינו אנו, והאם גם זאת אחת מתכונתינו המשונות והמוזרות?
81
פ״בלא ולא, אלא שגם זאת היא פרי הגלות המשונה והמוזרה, ושוב תקופת החשמונאים תוכיח, שכל מה שנצחונם היה הולך וגדול, נתבצרה האהבה והלאומית יותר ויותר בכל שדרות העם.
82
פ״גוכבר הרגישו בזה חז"ל ואמרו:
83
פ״ד"לא כבדד של משה, שאמר, ד' בדד ינחנו, ולא כבדד של אותו רשע, שאמר, עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב, ולא כבדד של ירמיהו שאמר, מפני ידך בדד ישבתי, אלא כבדד של יעקב, שאמר, וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב" (מדרש רבה דברים).
84
פ״הכי גם משה, גם בלעם הרשע וגם ירמיהו כולם מדברים כשעם ישראל נמצא או במדבר - משה ובלעם - או בגלות - ירמיהו - ובאותן התקופות רק אז הננו מתבודדים לנפשנו ואיננו מתערבים עם הגויים, רק אז שהצד השני, כלומר, הגויים, אינו רוצה שנתערב בו, וזהו שאמר בלעם "עם לבדד ישכון - רק אז - ובגויים לא יתחשב" כשאיננו חשובים כלל לבני אדם בעיני הגויים, או כשהם עוד מכבידים את ידם עלינו וגוזרים עלינו גזירות קשות, ומפני גודל ההתמרמרות שבלבנו עליהם אנחנו נעשים ללאומיים, כמו שראינו את הלאומיים החדשים שלנו שנעשו בין לילה אחרי הפרעות של שנות השמונים ברוסיא, ואחרי משפט דריפוס בצרפת, וזהו הבדד של ירמיהו "מפני ידך בדד ישבתי". ובאופן היותר טוב רק אז חזקה הלאומיות שלנו כשאנו סוגרים את תריסי החלונות שלנו לבלי יחדור שם אור מן החוץ, זהו הבדד של משה "ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר", שאמנם כולם אמרו אמת בזמנם ובמקומם, בגלות ובמדבר. אבל אנו אומרים "לא הן ולא שכרן", אין אנו חפצים לא בגלות ובמדבר ולא בתוצאותיהם, חפצים אנו שיתקיים הבדד של יעקב "וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב", לשכון בטח ועין תהיה לנו לראות את כל הנעשה בבית ובחוץ, ובכל זאת להיות בדד, חטיבה אחת בעולם.
85
פ״וזהו הנר חנוכה שלנו, שדוקא במצותה להניח למטה מעשרים אמה כדי שתהא "שלטא בה עינא", ולהרגיש דוקא אז את "הנסים הגבורות התשועות והמלחמות" שנעשו לאבותינו ולנו ולא עשה כן לכל גוי.
86
פ״זהשתחואה חיצונית ופנימית.
87
פ״חאבל אטו כרוכלא נחשוב וניזיל את כל המאמרים הרבים בחז"ל המבליטים את ההבדל בשבתנו בארץ ובשבתנו בגלות, הן מאמרים כאלה ישנם לעשרות.
88
פ״טנסתפק נא בסוף דבר להזכיר את דברי הרב בעל ה"תניא" זצ"ל, שפירש את התפילה "ומפני חטאינו גלינו מארצנו, וכו', ואין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך". והוא מותיב לה, בשלמא לעלות ולראות שפיר, שאין לנו יכולת עכשיו, אבל "להשתחוות לפניך", הלא ד' מלא כל הארץ כבודו ולית אתר דפנוי מניה ואנו יכולים להשתחוות לפניו בכל מקום שאנו רוצים? והוא מפרק לה, כי יש השתחואה פנימית, ויש השתחואה חצונית, האחרונה נאמרה רק על הגוף, אבל הראשונה נאמרה על הנפש שהנפש כולה כורעת ומשתחות לנשמת כל חי, מתבטלת לפניה ומתרפקת על קונה, ואם האחרונה, התשחואת הגוף נוהגת בכל מקום, הנה הראשונה, השתחואת הנפש אפשרית רק בארץ ישראל, ובשביל זה אנו מתאוננים באמת, "ואין אנו יכולים להשתחוות לפניך".
89
צ׳וסוף דבר הכל נשמע, רק בן יחיד יש לנו בין כל החגים שלנו, חג החנוכה, שהוא החג הארצי-ישראלי.
90
צ״אוהבו גודל להחג הארצי-ישראלי היחידי.
91