דרשות אל עמי, חגים וזמנים שונים ב׳Sermons Unto My People, Chanuka, Purim, and Special Shabbatot 2
א׳ב. הפך השמן הנצחי שלנו
"מאי חנוכה? דתנו רבנן, בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ולדלא להתענות בהון, שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כא, ב).
"מאי חנוכה? דתנו רבנן, בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ולדלא להתענות בהון, שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כא, ב).
1
ב׳ההיסטוריה בתור תירוץ לקושיה עתיקה.
2
ג׳ואמנם מי מכם רבותי, אינו יודע את המאמר הישן נושן הנ"ל, ורבים מכם בודאי יודעים גם כן את הקושיה העתיקה, שכבר עמדו עליה ראשוני הראשונים, א"כ הדבר הרי חוגגים אנו יום אחד משמונת ימי חנוכה למותר, חנם על לא דבר, שהרי יום הראשון אי אפשר להביא בחשבון, מאחרי שבו מצאו שמן מן המוכן, וכל הנס נמשך רק שבעה ימים?
3
ד׳והקושיה הזו שכמה קולמסים כבר נשברו ודיו לרוב נשפכו עליה, וביחוד היתה משמשת חמר לדרוש להדרשנים שבכל דור ודור, הנה תשובה מספקת על זה באמת, אפשר למצא רק בההיסטוריה הארוכה שלנו, שממנה נראה שאין כלל קושיה במציאות.
4
ה׳שמונת החשמונאים.
5
ו׳כי ראו זה דבר פלא - עמדתי על זה בעצמי ואחרי כך ראיתי שכבר קדמוני אחד בזה - כי לא רק שהפך השמן הנדלק שמונה ימים, אך גם כן שמונה חשמונאים יש לנו שמשלו בישראל זה אחרי זה, ואחר כך נשקעה מלכותם ועברה לזרים.
6
ז׳הלא המה: מתתיהו, יהודה, יונתן, שמעון, יוחנן הורקנוס, אריסטובל הראשון, ינאי אלכסנדר ושלומית.
7
ח׳תקופה שנמשכה קרוב למאה ושלשים שנה, זו היא תקופת הזהב שלנו בימי בית שני, ואח"כ התחילה המלחמת אחים, מלחמת הורקנוס ואריסטובלוס, והם הם שגרמו, שבמקום היונים נכנסו הרומיים להיכל, ומני אז לא נחת ביעקב, עבדים - הורדוס עבד האדומי ויוצאי חלציו - משלו בנו עד שגרמו העונות וחרב הבית לגמרי.
8
ט׳ומה שמספרת לנו הברייתא בסגנונה היא, מספרים לנו ההיסטוריונים של הזמן ההוא בסגנונם הם.
9
י׳"נכנסו יונים להיכל וטמאו כל השמנים שבהיכל" ופירוש לזה ב"ספר חשמונאים" ששם אנו קוראים "אז ישלח המלך אנטיוכס ספרים ביד הרצים לכל ערי יהודה, ויצום ללכת בדרכי הגויים לבלתי הקריב עוד עולה ומנחה במקדש, לבלתי הסך נסך לד' ולהפר את השבתות והמועדים... ויסוגו רבים ממצות ד' ויצמדו לגויים ותשחת כל הארץ".
10
י״א"בדקו ולא מצאו" ובלשון ה"ספר חשמונאים הנ"ל: כלמה כסתה בני בית יעקב ויהי אבל גדול לכל בני ישראל במושבותם, שרים וזקנים נאנחו בחורים ובתולות אומללו, כי על היונים נספחו עוד המתיונים "מרשיעי ברית" ויטמאו את כל הארץ וכמעט לא נמצא עוד שמן טהור בכל תפוצות ישראל, בדקו ולא מצאו, וגם אחרי היגיעה לא מצאו.
11
י״ב"אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול" הלא הוא מתתיהו הכהן הזקן, אשר ענה לפקידי המלך שרצו לאנוס גם אותו לעבור על הדת: "אם אמנם יסורו כל עבדי המלך גוי גוי מאלהיו, וישמעו לקולו להמיר את חוקת אבותיהם, אנכי ובני משפחתי לא נסוג אחור מאחרי אלקינו ולא נפיר את בריתו אתנו", ולא הסתפק בזה לבד, אך עוד הכריז בקולי קולות נגד כל בני עמו לאמר: "מי האיש החרד לתורת אלקיו ומחזיק בבריתו ילך אחרי".
12
י״ג"ולא היה בו להדליק אלא יום אחד", כי זקן האיש מתתיהו, זקן ושבע ימים מאד, וכבר הוא מוכן ומזומן ללכת בדרך כל הארץ ולאסוף אל עמיו, ורבים אומרים, מה יוכל להושיענו הסבא הזה, שכבר כשל כחו מרוב עמל ונדודים ומכמה הרפתקאות שעברו עליו, ואם כוונתו באמת רצויה, אבל האם אפשר לקוות למעשים כבירים מאיש שבור ורצוץ זה, ואם אמת שנר אלקים בוער בקרבו כיקוד אש, הרי אין בו להדליק אלא יום אחד בלבד, יודלק ויכבה חיש מהר, יאספו המאורות ועלטה תכסה שוב את כל הארץ.
13
י״ד"ונעשה בו נס והדליקו ממנו ח' ימים", כי נר אלקים טרם יכבה הצית את אשו בלב רבים וכן שלמים ההולכים בעקבותיו "ויצוה את בניו אחריו, כי שמעון בנו איש נבון דבר ומכלכל דברי מדינה במשפט יהיה לאב ולמושל ויהודה המכבי איש גבור חיל מנעוריו יהיה לשר צבא", ובהדברים "שימו נפשכם על ברית אלקינו והלחמו מלחמת ד'" גוע ויאסף אל עמיו, (שם בס' חשמונאים הנ"ל).
14
ט״ווכה האיר הפך של שמן שמונה ימים רצופים, וכה יצא חטר מגזע מתתיהו הזקן שמונה חשמונאים שעד היום מזהירים אצלנו כזוהר הרקיע וזכרם לא יסוף מאתנו לעולם.
15
ט״זוהנבואה מספרת לנו גם כן אותם הדברים בעצמם על פי סגנונה המיוחד (זכריה ד, א-ב).
16
י״ז"וישב המלאך הדובר בי ויעירני כאיש אשר יעור משנתו, ויאמר אלי מה אתה רואה? ואומר ראיתי והנה מנורת זהב כלה - מתתיהו - וגלה על ראשה - המצנפת שבראש כהן, - ושבעה נרותיה עליה" - שבעה יוצאי חלציו, ועוד יפים כח הבנים והבני בנים מכח האב הסבא שבעתיים ולכל בני ישראל היה אור במושבותם.
17
י״חהפך השמן - ההיסטוריה שלנו.
18
י״טואם תרצו הנה כל ההיסטוריה שלנו הוא מעשה בפך השמן שהולך ונשנה אצלנו תמיד, כי נס חנוכה נגמר אצלנו ב"המשך יבא" שנמשך עוד עד היום הזה.
19
כ׳"בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו" בדקו ומצאו פך של שמן אחד, ובימי בבא בן בוטא, אנו מוצאים שוב את אותו הפך חוזר וניעור כמו שמספרים חז"ל (ב"ב ג, ב; ד, א): "הורדס עבדא דבית חשמונאי הוה נתן עיניו באותה תינוקת... כי חזת ההיא ינוקתא דקא בעי למינסבה, סליקא לאיגרא ורמא קלא, אמרה כל מאן דאתי ואמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, דלא אישתיירא מינייהו אלא ההיא ינוקתא... אמר מאן דריש מקרב אחיך תשים אליך מלך רבנן, קם קטלינהו לכלהו רבנן, שבקיה לבבא בן בוטא למשקל עצה מינה", והעצה של בבא בן בוטא היתה "הוא כבה אורו של עולם, דכתיב כי נר מצוה ותורה אור, ילך ויעסוק באורו של עולם, דכתיב, ונהרו אליו כל הגוים".
20
כ״אוהורדס כמו אנטיוכס שבקש להשכיח את תורתנו השאיר פך של שמן אחד, בדמות בבא בן בוטא, אבל זהו כחו של פך השמן שלנו, שאם שאין בו להדליק אלא יום אחד בלבד, הנס נכנס בו והוא דולק עשרות בשנים וגם מאות בשנים, וכה נבנה על ידו בית המקדש החדש בנינו של הורדס שעמד זמן ארוך לגאון ולתפארת ונהרו אליו באמת כל הגויים.
21
כ״בואם כי "קטלינהו לכולהו רבנן" ולא שייר רק אחד את בבא בן בוטא, מהאחד נעשו רבים, וה"רבנן" נתרבו דוקא אז בהפלגה יתירה עד שנעשו לשני בתים רמים ונשאים, בית שמאי ובית הלל.
22
כ״גוכשנכנסו הרומיים להיכל, וכשחדרו צבאות אספסינוס וטיטוס לבית המקדש ושרפו את הכל, הסיחו גם כן את דעתם הרעה מפך של שמן אחד שהיה מונח בחותמו של ר' יוחנן בן זכאי, ששוב נעשה בו נס והדליק כמה וכמה מאות בשנים.
23
כ״דכי זהו "מקום התורפה" של כל שונאי ישראל מאז ומעולם, שאינם שמים לב להפכים הקטנים שלנו, ואחרי שמכבים את המאורות הגדולים שלנו הם אינם דואגים כלל, אם נשאר באחד מהחורין והסדקין איזה פך קטן שאין לו ערך כלל בעיניהם, ואנחנו משתמשים ב"מקום תורפה" זה של שונאינו, והיא שעמדה לנו לחיותנו עד היום הזה.
24
כ״ה"תן לי יבנה וחכמיה" אומר רבי יוחנן בן זכאי לאספסינוס, ואספסינוס מהרהר בלבו ומה איכפת לי אם ישאר אצלם הפך הקטן הזה.
25
כ״ולא עלה על דעתו אז, כי כשם שנוצחו היונים על ידי פך השמן כך ינוצחו גם הרומיים על ידי פכנו הקטן.
26
כ״זוהרבה מאות שנים אח"כ בשקיעת החמה של הישיבות סורא ופומבדיתא שבבבל שכבר היה "העולם שמם" ודמו ש"עתידה תורה שתשתכחה מישראל", הנה דוקא אז נתפשטה התורה בכל קצוי תבל ותגיע עד מצרים ואפריקא, עד ספרד וצרפת, מפני שד' הותיר לנו אז שריד כמעט, ארבעת השבויים מסוריא: רב שמריה בר' אלחנן, רב חושיאל, ר' נתן הבבלי ור' משה בר' חנוך, שההשגחה העליונה סבבה שיולקחו בשביה וימכרו בתור עבדים לארבע רוחות העולם, כדי להפיץ תורה גם בכל איים רחוקים.
27
כ״חוכל המסתכל בעינים פקוחות יראה, כי פך השמן הזה לא נתרוקן עוד, והנס הזה הולך ונשנה עוד בימינו אלה, וכשם שעם ישראל הוא נצחי כך גם פך השמן נצחי, ועוד יותר שהנצחיות של השני היא הסיבה להנצחיות של הראשון.
28
כ״טאין מצנפת בראש כהן גדול.
29
ל׳ובעלי הבריתא של "מאי חנוכה", שחיו כנראה בתקופת הורדס, עבד האדומי, באותה התקופה שאמרו, כי נס חנוכה לא ניתן כלל לכתוב כמאמרם (יומא כט, א) "למה נמשלה אסתר לאילת השחר? לומר לך, מה אילת השחר סוף הלילה, אף אסתר סוף כל הנסים, והא איכא נס חנוכה? ניתן לכתוב קאמינא", מפני שיראו מפני חמת המציק של מלכות בית הורדוס, באותה התקופה שנאנחו בסתר לבבם ואמרו ביגון קודר "הסר המצנפת והרם העטרה, בזמן שמצנפת בראש כהן גדול, עטרה בראש כל אדם, נסתלקה מצנפת מראש כהן גדול נסתלקה עטרה מראש כל אדם" (גיטין ז, א), כלומר, אז, בתקופת הזהב, בתקופת החשמונאים, שהמלוכה והכהונה היו כרוכים יחד, שהמשרה היתה על שכמו של בעל המצנפת, אז היתה גם כן עטרה בראש כל אדם, כל אחד מהפרושים הרגיש את עצמו כאילו עטרה בראשו, וכשהמצנפת הוסרה מעל הכהן גדול ונמסרה לעבד האדומי, אז נפלה גם העטרה.
30
ל״אואז באותה התקופה כששאלו הבנים מאי חנוכה? ויראו גם לספר להם, מפני אימת המלך, מכל הנסים הגבורות התשועות והמלחמות, הנה לא פחדו כלל לספר מהנס של פך השמן הכולל בקרבו את כל אלה יחד.
31
ל״בואם אין עוד מצנפת בראש כהן גדול, אבל יש פך של שמן המונח בחותמו, שהוא גבור התבל והוא לא יחות מפני כל.
32
ל״גפך השמן גופא בנס הוא עומד.
33
ל״דהוא אשר אמרנו, כי בההיסטוריה אנו מוצאים התירוץ היותר מרווח להקושיה הידועה הנ"ל, ממנה אנו רואים כי הנס הוא לא רק במה שהדליק שמונה ימים, אך כי פך השמן גופא בנס הוא עומד.
34
ל״הנס הנסים הוא שאיך שלא יהיה הנה תמיד נשאר לנו לפליטה לכל הפחות פך של שמן אחד טהור, אם כי הוא נראה אצלנו בשמות ובתוארים שונים, בדמות מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי, או בדמות בבא בן בוטא, בדמות ר' יוחנן בן זכאי או בדמות ארבעה האסורים, כי לא הדמות ולא השם והתואר הוא העיקר, אך העיקר הוא, שאיך שלא יטמאו שונאינו אותנו, שומר ישראל לא ינום ולא יישן להמציא לנו איזה פך של שמן טהור, ובזה אנו רואים את ההשגחה המיוחדה של השי"ת עלינו.
35
ל״וולא עוד, אלא שזה שבדקו ומצאו פך של שמן אחד, הנס עוד יותר גדול מזה שהדליקו ממנו שמונה ימים, כי זהו כלל גדול אצלנו, ש"אין עושה טוב אין גם אחד", לנו נחוץ רק האחד, והרבים באים כבר ממילא, ורע לנו רק אז, אם אין גם אחד, אבל זהו כמעט דבר שאיננו במציאות, כי תמיד נשאר לנו לפחות אחד והוא מהפך את כל הכלל לעושה טוב.
36
ל״זבקיצור, יש כח מאגניטי בהפך השמן שלנו. וע"כ נאמר כדברי המשורר "כי רק עם אחרון היהודי גם אחרונים תקותנו".
37
ל״חהמהדרין מן המהדרין.
38
ל״טוידועה היא המחלוקת של בית שמאי ובית הלל, איך צריכים המהדרים מן המהדרים להתנהג בזה "ב"ש אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך, וב"ה אומרים, יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך" (שבת כא, ב).
39
מ׳ולכשתרצו הנה גם המחלוקת הזו נוגעת לא רק בסדור הנרות אך גם בסדור הענינים של מעשי החשמונאים בכלל, זו היא מחלוקת היסטורית בהערכת דברי הימים של המכבים למי לתת משפט הבכורה, אם להראשונים, או להאחרונים שבהם.
40
מ״אכי אין ספק, שבפועל ממש אנו רואים בכל תקופת החשמונאים עליה בלתי פוסקת מדור לדור גם בחומר וגם ברוח, גם במצב הפוליטי וגם במצב התורה. כל אחד מהחשמונאים המושלים הוסיף נופך משלו על הקודמים לו, ולא רק שגבולי הארץ נתרחקו, אך גם גבולי הרוח של היהדות נתפשטו בתקופתם בכל דור ודור יותר ויותר, כל זה מנקודת ההשקפה של ה"בפועל" אבל אם נשקיף מנקודת ה"בכח" הרי אפשר לבוא לידי החלטה אחרת לגמרי.
41
מ״בכי בודאי כחו של מסולל המסלה הראשון גדול יותר מאלה ההולכים בעקבותיו, אם גם אלה מרחיבים ומשפרים אותה, קל הרבה יותר להיות מוסיף נופך משלו מלהיות מחדש את עצם הדבר. גם ננס על גבי ענק נראה גדול יותר, אבל סוף סוף הענק נשאר ענק והננס רק ננס.
42
מ״גמחלוקת מעין זה אנו מוצאים למשל בין ר' יוחנן וריש לקיש על הכתוב "נח איש צדיק תמים היה בדרתיו" ש"ר' יוחנן אמר, בדורותיו ולא בדורות אחרים, וריש לקיש אמר, בדורותיו וכ"ש בדורות אחרים" (סנהדרין קח, א), שהראשון הביט על צדקתו בפועל, והאחרון על צדקתו בכח, כי אין ספק, שבפועל היו בדורות אחרים שאחרי המבול, כשכבר באה האנושיות להתפתחות יותר גדולה, צדיקים בעלי מעשים טובים יותר חשובים מנח, אבל מאידך גיסא אין לשכוח, כי בכח נקל הרבה יותר להיות צדיק גדול בדור של צדיקים מלהיות צדיק קטן בדור של רשעים.
43
מ״דויובן עוד ביותר, אם נשים לב, כי ר' יוחנן היה צדיק מלידה ומבטן, וריש לקיש היה בעל עבירה גדול ונהפך אחר כך לבעל תשובה, וכל אחד מהם דבר בזה את מה שהרגיש בעצמו, ר' יוחנן הרגיש יותר את הצדיקים בדורות של צדיקים, כי בתור צדיק מלידה ומבטן חי גם כן בסביבה של צדיקים, אבל ריש לקיש הרגיש את כל הקושי שבדבר להיות צדיק בדורות של רשעים, כי, כמובן, גם הסביבה שלו בימי נערותו היתה כזו.
44
מ״הוכשנסתכל מעט נראה, כי הרבה ממחלוקת בית שמאי ובית הלל בנויות על היסוד הזה, שבית שמאי שמו לב ביחוד להבכח ובית הלל להבפועל.
45
מ״ולמשל, מחלוקתם בשטר הנוגע לכמה פרטים, שבית שמאי סוברים, דשטר העומד לגבות כגיבוי דמי, ובית הלל סוברים, דלאו כגבוי דמי, (יבמות לח, ב, סוטה כה, א וש"מ), שהדברים בולטים למדי דבית שמאי מביטים על הבכח ובית הלל על הבפועל.
46
מ״זאו, למשל, מחלקתם בעדיות (פ"ד מ"י) "המפלת אור לשמונים ואחד, ב"ש פוטרין מקרבן וב"ה מחייבין, אמרו להם ב"ה לב"ש, מאי שנא אור שמונים ואחד מיום שמונים ואחד, אם שוה לו לטומאה לא ישוה לו לקרבן", ותשובת ב"ש על זה שנויה במס' כריתות (ז, ב) "לא אם אמרתם במפלת לאור שמונים ואחד, שלא יצאה לשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן", שהדברים מדברים בעדם, שב"ש מבדילים בין השעה שהיא ראויה להביא בה קרבן ובין השעה שאיננה ראויה אף על פי שבפועל ממש אין הבדל, שהרי סוף סוף לא הביאה עדיין את קרבנה, וב"ה אינם מבדילים בזה כלל ואם היא מחויבת ביום שמונים ואחד, הרי על כרחך שלא השעה הראויה היא הגורמת בזה, אלא יומא דקא גרם והלילה הרי הולך להיום הבא, וזהו שאמר "אם שוה לו לטומאה לא ישוה לו לקרבן".
47
מ״חואמנם אפשר להאריך עוד בדוגמאות, אבל גם אלו תספקנה להבין גם את טעמם של ב"ש שבכל יום ויום פוחת והולך, וגם טעמם של ב"ה שמוסיף והולך, כי שניהם לשיטתם הולכים בזה.
48
מ״טכי מנקודת השקפה של בכח גדול כחו של מתתיהו הזקן מכל החשמונאים הבאים אחריו, כי הוא היה הראשון, שהרהיב להוציא את פך השמן הטהור מתוך חותמו, בעוד שלפניו היו רק שמנים טמאים בכל הארץ וגם בתוך ההיכל בכלל, והוא כבר סלל את המסלה לההולכים בעקבותיו שמצאו לפניהם כבר שמן טהור במדה מרובה, וקל היה להם הדבר להוסיף על זה נופך משלהם.
49
נ׳אבל מנקודת ההשקפה של ה"בפועל" אין לנו עסק בנסתרות ובהדי כבשי דרחמנא למה לן, וסוף סוף המעשים מעידים שכל תקופת החשמונאים היתה תקופה של עליה, שמדור לדור הגדילו עלילה והוסיפו חיל למעלה למעלה. ואם נשים לב, למשל, למצבו של יהודה בימי מתתיהו הזקן ולמצבנו בימי שלומית המלכה האחרונה של החשמונאים לפני בא הפירוד על ידי בניה, אז נראה כי באמת הוטב המצב שבעתיים, ואם ביום הראשון, הבא לזכרון מתתיהו אנו מדליקים אחת, הנה ביום השמיני הבאה לזכרון שלומית, זו המלכה הדגולה מרבבה שפעלה כל כך גדולות ונצורות בימי מלכותה, בודאי ובודאי אנו צריכים להדליק שמונה.
50
נ״אקדשים וחולין מעורבים זה בזה.
51
נ״בואת מחלקתם של ב"ש וב"ה אפשר להבין גם מצד אחר, מצד החול והקודש שבתנועת החשמונאים.
52
נ״גכי אם בודאי שהתנועה הנ"ל נעוצה מתחלתה רק בקודש לבד, ומקורה ושרשה בא רק מקדשי הקדשים, מהשמן המונח בחותמו של כהן גדול, הנה במשך הימים סבבה סחור סחור, ונעשית לתנועה שחול וקודש מעורבים בה זה בזה.
53
נ״ד"בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך", ואמנם מלכות יון הרשעה עמדה בימים ההם על עם ישראל לא רק לזה לבד להשכיח תורתו ולהעבירו על חוקי רצון ד', אך גם לשעבד את האומה כולה בתכלית השעבוד, ואם כי ישבנו בארץ ישראל, לא היתה זאת, ארץ ישראל במלוא מובן המלה, אך אחת מנפות יון של היהודים לא היתה בה גם צל של ממשלה, אבל המסתכל בההיסטוריה יראה כי השיעבוד מלכיות לא הניע כלל את הקדשים, כי אז היה נשאר מתתיהו ובניו בעירו מודיעין הרחוקה כשלש פרסאות מירושלים, ואנחנו כעת גם את שמם לא היינו שומעים, ורק אז כשטמאו את ההיכל לא יכול להתאפק עוד הישיש הזה ויקרא בקול "אוי לי כי נולדתי לראות בשבר בת עמי, מקדש אלוה בכף זרים, צבי תפארתנו לחבל שוסים ואיך לא אקוץ בחיים" (ס' חשמונאים), ואז הוציא את חרבו מתערה שחולל בה נפלאות.
54
נ״הוהתנועה הזו שהיתה מתחלתה כולה רוחנית, הנה בהמשך הזמן הלבישה עליה גם בשר ועצמות ידים וגידים.
55
נ״וובעוד שפתגמו של מתתיהו היה "מי לד' אלי", הנה פתגמו של בנו, יהודה המכבי היה "חזקו ונתחזקה להלחם בעד עמנו, תורת אלקינו ובעד נשינו וטפנו", והוא נלחם לא רק בעד כבוד התורה, אך גם בעד כבוד האומה המחולל, והוא נלחם גם עם המלך דימינטרוס שמלך אחרי אנטיוכס, אף על פי שזה לא דרש להעבירם מעל דת קדשם, כי אם להכניעם לבל יתפרצו מפני ממלכת סוריא, ובאמת נמצאו רבים מן החסידים שהתנגדו למלחמה זו, כיון שאיננה מלחמת מצוה, אך יהודה המכבי קרא בקול "חלילה לנו להפוך עורף, ואם קרבה עתנו ומתנו כאנשי חיל, ואל יהי כבודנו לכלמה", והוא קיים את דבריו ומת כאיש חיל.
56
נ״זואם כי מתתיהו החשמונאי היה רק כהן גדול, הנה בניו היו גם חכמי מדינה מצוינים, וכדיפלומטים מומחים ומנוסים ידעו להשתמש בכל שעת הכושר גם ע"י נכלי הפוליטיקה, ויהודה המכבי כבר התחיל בדבר למשוך את רומי על צדו ולהטיל איבה ושנאה בינה ובין יון, אם שגם על זה התנגדו רבים מן החסידים, שדברם היה בכל עת "ברוך הגבר אשר יבטח רק בד' וארור הגבר אשר ישים בשר זרועו", אבל החשמונאים לא שמו על זה לב בידעם כי "עת לעשות לד' הפרו תורתך", ובכל האמצעים האפשריים השתמשו כדי להגדיל ולהרחיב את המדינה, לבצור את מבצריה ולהבטיח את שלומה וקיומה לאורך ימים.
57
נ״חוכה פרק שמעון, הרביעי לתקופת חשמונאים, את עול ממלכת סוריא לגמרי, ובהיותו לכהן גדול לא שחר פני המלך סוריא להקים את המשרה הכבודה הזאת בידו כאשר עשה זאת גם אחיו יונתן, ובימיו חדלו לספר מספר השנים למלכי יון, ויחלו לספור מספר חדש מימי נשיאותו של שמעון החשמונאי, והוא היה הראשון אשר התיך מטבעות בישראל שנשארו לנו לפליטה עד היום, שמעבר אחד הכתובת: "שקל ישראל" ומעבר השני "לגאולת ציון", וכה באה בימיו לא רק גאולת התורה, אך גם גאולת ציון.
58
נ״טויוחנן הורקנס בנו עוד לא הסתפק במלחמת הגנה לבד וישם פניו גם למלחמת תנופה, ויסע את חילו מול ערי שמורון ותתך חמתו על שכם ומקדש הכותים על הר גריזים, ואחרי ששם שפטים בהשמרונים, שם פניו בהאדומים ויכריחם להתיהד ולמול בשר ערלתם, וכה נספחו גם הם על בית יעקב, אם שגם על זה היו מתנגדים רבים, כי "קשים גרים לישראל כספחת".
59
ס׳ובנו יהודה אריסטובול הששי לתקופת החשמונאים, עוד הרחיק ללכת ממנו, והוא היה הראשון בימי הבית השני שלא הסתפק בכתר כהונה לבד, ויקח גם את כתר המלוכה ונקרא בשם "מלך יהודה", אם כי גם מעשהו זה הדאיב את לב רבים משלומי אמוני ישראל, אשר ידעו כי המלוכה יאתה רק לחטר מגזע ישי ונצר מבית דוד, אך הוא לא שם לב לזה, וכה הוריש את המלוכה גם לבינו החשמונאים האחרונים, אלכסנדר ינאי ושלומית המלכה, שהראשון אמנם לא התנהג כשורה עם הפרושים כידוע, ובכל זאת גם הוא פעל גדולות ונצורות בהרחבת והפרחת המדינה וילכד ערים רבות בנפות עבר הירדן ובחבל הבשן והגלעד. והאחרונה, שלומית, שהיתה באמת אשה טובת לב ויראת ד' בכל לבבה ונפשה, שבימיה הוחזרה עטרת התורה ליושנה ביחוד על ידי אחיה שמעון בן שטח שעמד בראש, אבל ס"ס גם היא בודאי שלא יכלה להפיק רצון כל הפרושים שידעו, כי "מקרב אחיך תשים עליך מלך" כתיב, מלך ולא מלכה.
60
ס״אבקיצור, בכל תקופת ימי חשמונאים, אנו רואים ג"כ אור וצל משמשים בערבוביא, והתנועה שמתחלתה היתה כולה קודש הנה במשך הימים קבלה צורה אחרת, צורה של קודש וחול מעורבים זה בזה, וברבות הזמן נתרבה החול על הקודש יותר ויותר.
61
ס״בכולה לגבוה או שתי אכילות.
62
ס״גוכשבא הדבר לבית שמאי ולבית הלל שכבר היו בתקופת ההורדסים, לתת הערכה נכונה לתקופת החשמונאים, תקופת הזהב בזמן בית שני, הנה בית שמאי לשיטתם ובית הלל לשיטתם.
63
ס״דכי מחלוקת נושנה היא ביניהם בערכי קרבנות ראיה וחגיגה "ב"ש אומרים, הראיה שתי כסף והחגיגה מעה כסף, וב"ה אומרים הראיה מעה כסף והחגיגה שתי כסף (חגיגה ב, א), ופלוגתתם הוא כדמפרש בגמ' שם (ו, א) שהראיה עולה כולה לגבוה, מה שאין כן בחגיגה - וכו' - וב"ה מאי טעמא לא אמרי כב"ש? דקא אמרת ראיה עדיפא, דעולה כולה לגבוה, אדרבא חגיגה עדיפא דאית בה שתי אכילות".
64
ס״הואתה המחלוקת ממש יש ביניהם גם בנרות של חנוכה.
65
ס״וב"ש לשיטתם, שמה שהוא כולה לגבוה הוא יותר חשוב, אומרים בצדק "יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך", שהרי מנקודת ההשקפה של כולה לגבוה, היו דורות החשמונאים פוחתים והולכים במעלתם וערכם, שמדור לדור שכחו יותר ויותר את העיקר של "כולה לגבוה".
66
ס״זוב"ה לשיטתם דחגיגה עדיפא דאית בה שתי אכילות, אי אפשר להם שלא יחלקו על ב"ש בזה, ולאמר להיפך ד"יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך", כי מנקודת ההשקפה של "שתי אכילות" היתה כשתקופת החשמונאים תקופת עליה, שמדור לדור עלו מעלה מעלה.
67
ס״חובשעת הסכנה מניחה על שולחנו.
68
ס״טואמנם הלכה כב"ה, וכולנו בנעורינו ובזקנינו נחשבים בעינינו למהדרין מן המהדרין והננו מוסיפים והולכים בכל שמונת ימי חנוכה והחג נגמר אצלנו בשמונה נרות, להראות כי גם המלחמות שעשו עם הגויים בשביל טובת המדינה, אנו מעריכים ומוקירים בכבוד גמור, ובמחתא חדא אנו אומרים "על הנסים ועל הגבורות ועל התשועות ועל המלחמות", כי גם הגבורות והמלחמות עומדות אצלנו במעלה לא קטנה מהנסים והתשועות.
69
ע׳וכבר שנו חז"ל "ת"ר, נר חנוכה מצוה להניח על פתח ביתו מבחוץ... ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו" (שבת כא, ב).
70
ע״אכי אמנם חג החנוכה הוא מכוון לא רק כלפי פנים אך גם כלפי חוץ, ולא רק אנחנו צריכים לראות את הנרות הללו, אך גם כל הגוים צריכים לראותם, למען ידעו כל עמי הארץ ולא יאמרו עוד איה אלקיהם.
71
ע״באנו צריכים להראות להם, כי גם אנחנו יכולים להשיב מלחמה שערה, וכי גם "ללמד לבני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר" שלנו, ועוד לא נס ליחו של גור אריה יהודה לגמרי, וביחד עם ה"רוממות אל בגרונם" של היהודים יש אצלם גם "חרב פיפיות בידם" שיכולים הם להשתמש בזה לעת מצוא.
72
ע״גאכן "בשעת הסכנה" כשיד עכו"ם תקיפה, והננו שה אחת בין שבעים אריות שעומדים עלינו לכלותינו, ואין לקוות לגבורות ולמלחמות מצדנו, אז "מניחה על שולחנו ודיו".
73
ע״דואם אין אנו יכולים להלחם עם היונים, נלחם נא עם המתיונים שלנו, ואם אי אפשר לנו להאיר את הרחובות והסמטאות החשכים והאפלים שבכל העולם כולו, נאיר לכל הפחות את מבואות בתי הכנסת שלנו; אם הרסו שונאינו ואויבנו בנפש את מזבח החיצון שלנו, נצטמצם ונתכווץ במזבח הפנימי שלנו.
74
ע״הבשעת הסכנה עלינו להפרש לקרן זוית, לצדי הדרכים, להתפרץ לאיזו פרצה דחוקה, למצוא איזה ד' אמות מצומצמים ושם יאירו הנרות חנוכה שלנו, שם ימצא פך השמן העתיק יומין את מקומו, ושם נחכה עד יעבור הזעם, עד שתעצר המגפה.
75
ע״ו"מניחה על שולחנו ודיו", כי עלינו להודות, שדא עקא, שגם בהשולחן שלפני ולפנים שלנו רבה העזובה והפרוץ מרובה על העומד, ועלינו לבקש את כל התחבולות שבעולם שנחזיק לכל הפחות את השולחן עם לחם הפנים שלנו בקדושה ובטהרה, כמו שהחזיקו אותו אבותינו מדור דור.
76
ע״זומה רחוק השולחן ערוך של עכשיו להשולחן ערוך שלפנים, רחוק כרחוק מזרח ממערב, כגבוה שמים מעל הארץ. אין אנו רואים עוד עליו את המפה הטהורה שהיינו רגילים לראותה מאז ומעולם והשולחן גופא הלא פוסח הוא על שני הסעיפים וצולע על ירכו ורבו בו הפרצים והבקעים.
77
ע״חויש שעל השולחנות שלנו דולקים כל הנרות והשמנים שבעולם, אך דוקא השמן היוצא מקודש הקודשים נפקד שם.
78
ע״טאבל חנוכה היום ועלינו לגרש את המחשבות המרגיזות האלה, נתנחם כי עוד לא אלמן ישראל ועוד נשאר פך של שמן טהור, זעיר שם, זעיר שם, וכל זמן שזה נמצא "עוד לא אבדה תקותינו".
79
פ׳כוס של שמן נשא ובשם ד' נקרא ונאמר לכל העולם כולו "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל".
80
פ״א"על הנסים ועל הפורקן - וכו' - בימים ההם בזמן הזה", כי הנס של חנוכה, הנס של פך השמן הוא לא רק נס של הימים ההם אך גם של הזמן הזה.
81
פ״בזהו פך השמן נצחי שלנו.
82