דרשות אל עמי, חגים וזמנים שונים א׳Sermons Unto My People, Chanuka, Purim, and Special Shabbatot 1
א׳א. הנרות הללו
"הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד".
"הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד".
1
ב׳קדושת הנרות
2
ג׳עוד הפעם הודלקו הנרות שלנו בכל תפוצות ישראל, ועוד הפעם אנו נותנים שבח והודאה להשי"ת "שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה".
3
ד׳הננו מרגישים עכשיו מעין טעם עולם הבא "שאין בו לא אכילה ולא שתיה, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", כי הלא החג הזה אינו מביא לנו לא אכילה ולא שתיה יתירה מכל ימות החול, אלא רק אורה לבד, שאף על פי שאי אפשר לנו להשתמש ממנה, הנה הראיה לבד מביאה לנו הנאת הנפש, הנאה שאי אפשר לבטא אותה באומר ודברים.
4
ה׳אבל במה מצטינים הנרות שלנו? למי יש צורך בהם, בהנרות הקטנטנים הללו, אחרי שאור החשמל המאיר כזוהר הרקיע מצוי בכל מקום "ושרגא בטיהרא מאי אהני"? ובכלל איזה חדוש יש בדבר לאמר על זה "שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה", אחרי שבכל שבוע ושבוע אנו מדליקים נרות ואומרים "בורא מאורי האש"?
5
ו׳"הנרות הללו קודש הם" זו היא התשובה המספיקה על השאלות הללו.
6
ז׳כי בכל השנה כשאנו מדליקים נרות באה ביחד עם ברכת "בורא מאורי האש" גם ברכת "המבדיל בין קודש לחול", והננו מרגישים תיכף את החילוניות שבחיים ואת בריחת הנשמה היתירה מאתנו, הננו מרגישים בהאורה היוצאת מהם את ה"צלתה מרובה מחמתה", את העצבות והשממון של ימות החול, ואנו שומעים באזנינו גופא את קול שועת הרשעם בשובם חזרה להגיהנום שלהם.
7
ח׳ורק עם אחת בשנה הננו מדליקים נרות בלי "המבדיל בין קודש לחול", אך אדרבא אומרים אחרי ההדלקה "הנרות הללו קודש הם", והננו מרגישים את ריח השמן שבהיכל ד', את הד הקדושה היוצא מקדשי הקדשים של עולם הרוח.
8
ט׳"הנרות הללו קודש הם", זהו החדוש היותר גדול שחדשה היהדות ונשארה עד היום "חדא בדרא", בזה שחדשה את הנרות של קודש.
9
י׳כי בכל שאר הדתות גם בהישנות וגם בהחדשות, אנו מוצאים נרות וקדושה בגדר תרתי דסתרי, במקום שיש נרות אין קדושה, ובמקום שיש קדושה אין נרות והם בבל יראה ובל ימצא שם, מיראה פן יבולע הקודש על ידם. ואחת היא היהדות שמכרזת מימות עולם ועד היום, שהנרות הללו קודש הם, ולא סתירה יש ביניהם, אך אדרבה המה תלויים זה בזה, אי אפשר לקדושה אמתית בלי נרות, ואי אפשר לנרות של קיימא בלי קדושה.
10
י״אכי דוקא בבית המקדש שלנו מוכרח להמצא הנר תמיד, ורק שם אפשר לנר שיהיה נר תמיד.
11
י״בובעוד שכהני כל הדתות שבעולם המה המכבים את הנרות, אור הדעת, בכל מקום שהמה מוצאים, והמה עוסקים בזה לדחילו ורחימו ערב ובוקר וצהרים, ועושים זאת בכל האמצעים שיש בידם, אם ב"דם ואש ותמרות עשן" כמו שנהגו בדורות הראשונים, שכל מי שהיה חשוד על הדעת נידון לשריפה, ואם בתחבולות הפוליטיקה הקלריקלית כמו שנוהגים בדורות האחרונים, אבל הצד השוה שבהם שכולם המה "מורדי אור" ושואפים לחשכת מצרים. הנה אצלנו דוקא הכהנים המה המדליקים את הנרות, עליהם מוטלת המצוה הזו שאיננה כלל וכלל מצוה התלויה בארץ אחת, אך חובת הגוף והנפש שלהם בכל מקום שהמה נמצאים.
12
י״ג"והדליקו נרות בחצרות קדשך", והכהנים שלנו מדליקים את הנרות לאו דוקא בבית המקדש, שנמצא רק על הר הבית בירושלים, אלא גם בכל חצרות הקודש של ד' שבכל ארבע רוחות העולם. כי המה כהני ד' שעליו נאמר "וירא אלקים את האור כי טוב" וכשנגלה לעמו ישראל במתן תורה לא נגלה אלא על ידי האש.
13
י״דהיונים טמאו השמנים שבהיכל.
14
ט״וואם נכנסו יונים להיכל וטמאו כל השמנים שבהיכל, אין כל פלא בדבר, כי המה הלכו בזה לשיטתם, הלא המה היונים, שכבר היו להם חכמים גדולים כמו סוקרטס אפלטון וכדומה, שחכמתם מאירה לארץ ולדרים עליה עד היום הזה, ומאידך גיסא היו כל בני העם שרויים בחשך וצלמות, אסירי עני וברזל, כי הכהנים שלהם שמרו בכל משמרת "הקודש" שלא יעלה להם אף קרן אור נוגה משהו. וכשסוקרטס לא נזהר בלשונו והטיף את דבריו המאירים לפני קהל עם ועדה, יצא עליו הגזר דין הנורא שישתה את כוס התרעלה כדי שילך הוא למיתה ולא יפריע את החיים מהתרדמה הארוכה שלהם, ו"כבו את הנר בשביל החולה - העם החולה במחלת הבערות - שישן". וכשנכנסו יונים להיכל, נכדיהם של שומרי משמרת "הקודש" הנ"ל וראו שמן בהיכל, ראו מנורות דולקות ופתילים מאירים עמדו נדהמים ונשתוממים על המראה המוזר הזה והתפעלו על זה הפלא ופלא היתכן הדבר המגונה הזה, נרות בעזרה מנין, ואם באמת במקדש אתם חפצים הרי השמן צריך להיות בבל יראה ובבל ימצא, ואם בשמן אתם חפצים למה לכם מקדש?
15
ט״זוטמאו את כל השמנים שבהיכל, כי לשיטתם לא היתה להם דרך אחרת ואדרבא מרוב "אהבה" לנו עשו את מה שעשו.
16
י״זבקיצור, היוניות חוגגת את חגה כשעולה בידה לסתום את הגולל על השמנים, והיהדות חוגגת דוקא כשהשמנים דולקים ומאירים באורם המזהיר והצנוע.
17
י״חואין לנו רשות להשתמש בהם.
18
י״טאמנם מאידך גיסא עלינו לדעת, כי לא כל מה שנקראים נרות אצל כל העולם כולו נחשבים לנרות אצלנו. כי כעת השמן מצוי בזול ויש הרבה מיני שמנים ומכשירי הדלקה שלא יספרו מרוב ולא שערום הראשונים, ואור הציביליזציא חדר בכל עבר ופנה, בכל הרחובות והסמטאות גם היותר נדחים, "ותמלא הארץ דעה כמים לים מכסים". אבל דא עקא, כי אמנם כל ה"דעות" מצויות אבל אין "דעת אלקים" בארץ. מה שקורים אנחנו ציביליזציה, אלו המה הידיעות השמושיות שהן משמשות בתור קרדום לחפור בהן, והעיקר הפרס שמקבלים על ידן, הפרוטות והדינרין שמשיגים בחלופן. בקיצור, הכל בשביל הקיבה ולחם הקלקל שהמה רק המה המכריעים והפוסקים היחידים בכל השאלות העומדות על הפרק, ושכחו כולם ועושים עצמם כלא יודעים, "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ד' יחיה האדם" (דברים ח, ג), ועל ידי נרות חנוכה אנו מזכירים להם, כי מלבד הקיבה והבטן יש גם רוח ונפש בנו, ויש גם ידיעות "שאין לנו רשות להשתמש בהן", ידיעות בלתי שמושית בחיי היום יום, ובכל זאת המה מהדברים העומדים ברומו של עולם ואולי גם קדמו לבריאת עולם.
19
כ׳כי יודעים אנו מ"שמנים שבהיכל" שאלו עוד עולים אצלנו על כל השמנים שבעולם.
20
כ״א"שמנים שבהיכל", ולא כאותו הכהן הקתולי שהיה ביחד עם זה גם אסטרונום מצוין, וכששאלו לו איך הוא מאחד בנפשו שני אלה ההפכים, מספרים, שהיה דרכו להשיב "כשאני עוסק באסטרונומיא אשכח את כהונתי, וכשאני עוסק מעשי כהן אשכח את האסטרונומיא", כי זה לא יתכן אצלנו בשום אופן, אסור לנו להחזיק ב"שתי רשויות", אך באחדות מוחלטת, אחדות שלא ניתנה להתחלק בשום אופן, ובכל מקום גם בהיכל וגם בשדה צריכה לשרור אצלנו רק רשות אחת. ואותם השמנים גופא שאנו מדליקים בביהכנ"ס, אותם השמנים גופא אנו צריכים להדליק גם בבתינו, ואמנם כולנו יחד בנעורינו ובזקנינו הננו כהנים לאל עליון, כולנו שייכים לאותו העם של ממלכת כהנים, אבל כשאנו עושים מעשי כהונה, עלינו לבלי לשכוח את ידיעותינו, וכשאנו באים לכלל דעה עלינו לבלי לשכוח את הכהונה שלנו.
21
כ״בזהו "שמנים בהיכל".
22
כ״ג"מעלים בקודש".
23
כ״דרק נר אחד דולק היום, ואתם יודעים כולכם, רבותי, שאם ראשיתו של החג מצער, הנה אחריתו ישגה מאד, ובסוף החג כבר תראו שמונה נרות דולקים ברוב פאר וכבוד, כי הלכה כבית הלל ש"המהדרים מן המהדרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואלך מוסיף והולך", ואנו כולנו הננו מחזיקים את עצמנו לא רק למהדרים, אך גם למהדרים מן המהדרים, כי אך יתכן אחרת, ואתם יודעים גם כן את טעמו של בית הלל בזה שהוא מצד "מעלים בקודש ואין מורידים" (שבת כא, ב).
24
כ״הוכדאי לעמוד על זה הכלל גופא, כי אם אמנם מובן היטב, שאי אפשר להיות ירידה בקודש, אבל עליה מנלן? הלא בין עליה ובין ירידה יש גם כן דרך הממוצע: עמידה, ומי יאמר לנו שבחנוכה דוקא מוסיף והולך ולא יעמוד על מקום אחד?
25
כ״ואכן עלינו לדעת, כי כשם שהתורה שלנו היא תורת חיים, כך גם הקדושה שלנו היא קדושת חיים, ובחיים אין עמידה, אך או עליה או ירידה, ומה שקוראים אנו בחיים עמידה, אינו אלא לשבר את האזן "אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה". החיים מתפתחים בלי הספק, ואם אינך הולך מעלה אז בעל כרחך הנך יורד מטה.
26
כ״זועל ידי נרות החנוכה אנו מראים לא רק על הקדושה שביהדות, אך גם שהיא קדושה חיה ולא מתה.
27
כ״חובכלל לא תתכן אצלנו קדושת הגוף רק על דבר חי, ואם יקדישו איזה דבר דומם שאין בו רוח חיים, אין לו רק משום קדושת דמים שקלה ביותר ויש לה פדיון.
28
כ״טולא עוד אלא אף "קדשים שמתו - שהיתה בהם מתחלה קדושת הגוף - יצאו מידי מעילה דבר תורה" (מעילה ב, א) ונפקעה קדושתם.
29
ל׳קדשים שמתו, וביהדות אין קדשים שמתו, כי הננו מקדישים רק את הנשמת חיים ולא את הגוף המת יהיה מי שיהיה, ו"הקדושים" שיש לנו שבאמת יש בהם הצלם אלקים, המה קדושים לנו רק מצד האלקים שבהם ולא מצד הצלם שלהם, ואצל שאר הדתות כמה "קדשים שמתו" יש, שרק להם כורעים ומשתחוים ולפניהם יכרעו ברך.
30
ל״אבכל תקופה ותקופה מין שמן מיוחד.
31
ל״בואף על זה אנו צריכים להתבונן, מדוע לא נמשך הנס רק שמונה ימים ולא יותר, האם היד ד' תקצר שידליק השמן לא שמונה ימים, אך שמונים ושמונה שנה ועוד יותר!
32
ל״גוהתשובה על זה היא גם כן כנ"ל יען שאין אצלנו קדשים שמתו, אך קדשים חיים, והחיות מתבטאת לא רק על ידי התפתחות הגוף, אך גם על ידי התפתחות הנפש, לא רק ע"י העליה בכמות, אך גם על ידי העליה באיכות, ואינו דומה המצב נפש של הילדות לזו של הזקנות, ובכל זאת האדם ונפשו כשהוא לעצמו אחד הוא בכל זמניו, וממקור אחד יונקת נפשו בכל מצביה וזמניה השונים, וכך הוא המדה גם בהקדשים חיים שלנו.
33
ל״דועל כן צריכה היהדות בכל תקופה ותקופה למין שמן מיוחד, ואמנם יש אצלנו על זה פרק שלם של "במה מדליקים", ויש הרבה נרות ושמנים האסורים לנו, ואין מדליקים בהם בשבת ואין מדליקים בהם בחנוכה, אבל גם בה"במה מדליקים" אנו מוצאים הרבה מיני נרות ושמנים.
34
ל״הואם כי זאת התורה לא תהא מחולפת ולא תהא אחרת מאת הבורא יתברך שמו, וכל איתני עולם לא יוכלו לשנות בה אף אות אחת, בכל זאת אנו צריכים בכל תקופה ותקופה, בכל זמן וזמן לשמן חדש, כדי שיודלק היטב היטב בקרבנו הנר מצוה ותורה אור.
35
ל״ווהננו רואים בשלשת היהדות הארוכה טבעות טבעות שונות בכל תקופה ותקופה.
36
ל״זוהננו רואים בההסטוריה הארוכה תקופות שונות וכל תקופה ותקופה נושא עליה חותם מיוחד כמו אבות, שבטים, משה ויהושע, זקנים ונביאים, כנסה"ג, תנאים ואמוראים, רבנן סבוראי והגאונים, ראשונים ואחרונים, ואין לך תקופה בישראל שלא חדשה דבר מה ביהדות.
37
ל״חואם כי "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן מהקב"ה למשה בסיני" אבל על כל פנים עד לעולם ועד לא יחדלו התלמידים העתידים לחדש.
38
ל״טוכבר הראה הקב"ה לאדם הראשון בעצמו "דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו דור דור וסופריו" וכו' (מ"ר בראשית).
39
מ׳וכך אנו רואים, למשל, את תקופת החשמונאים לא רק לתקופה מיוחדת בתור מלוכה, אך גם בתור דור דור ודורשיו של התורה, שהותחלה מבית דין של חשמונאים ונגמרה בשמעון בן שטח.
40
מ״אוכך אנו רואים אחר כך את תקופת ההורדסים שאמנם בתור מלוכה לא לנו היא, אך לצרנו, אבל בתור דור דור ודורשיו לא היתה עקרה לא ילדה בהיהדות, הותחלה משמעיה ואבטליון ונגמרה בר' יוחנן בן זכאי.
41
מ״בוכך הוא הדבר בכל תקופה ותקופה עד היום הזה.
42
מ״גוחז"ל אומרים "למה נמשלה התורה למים, לומר לך, מה מים מגדלים את הצמחים, כך דברי תורה מגדלים את מי שהוא עמל בהם כל צרכם" (ע"פ ילקוט שמעוני ישעיה רמז תפ).
43
מ״דכי אמנם דברי תורה מגדלים ומוגדלים בלי הרף ואינם עומדים נקפאים אף לרגע.
44
מ״החשכים, מורדי אור וכו'.
45
מ״וובצדק אומרים חכז"ל באבות (פ, ו) "אל תקרי חרות אלא חרות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה, וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל במות".
46
מ״זכי בטעות מעריכים את היהדות בהערכה של שאר הדתות, וקוראים את השומרי תורה בכנויים יפים כאלה: חשכים, מורדי אור, מחזיקים בנושנות, בעלי הזיה וכדומה, ואת עצמם, כשהמה פורקי עול תורה, המה מקשטים בהשמות המצלצלים: חופשיים, נאורים, מתקדמים, מודרניים וכדומה, בעוד שבאמת איפכא מסתברא, כי אדרבא רק אנחנו הננו החופשיים באמת, הבני חורין האמתיים ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה והמה, מי שקוראים לעצמם חופשיים, דוקא המה המשועבדים והאדוקים בתאוות; רק אנחנו הננו המתקדמים והנאורים האמיתיים "וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה", פריגסישט בלע"ז, והמה דוקא החשכים והמורדי אור, כשם שגם זה איננו אמת מה שקוראים אותנו מחזיקים בנושנות, או בריות מעולם הישן, כי מי קשיש יותר אברהם או תרח, ואם אנחנו בני אברהם הננו, כי מעשה האבות בידינו, הנה המה הפורקים עול תורה נחשבים לבני תרח ונמצא שהדבר הוא כלפי לייא, שהמה שייכים דוקא לעולם הישן יותר מעולמנו.
47
מ״חכל הנוגע בהם יוקדש.
48
מ״טסרנו מעט הצדה ונשוב לענינינו להיונים והתמתיונים שרק הודות להם אנו חוגגים את החג הזה.
49
נ׳נכנסו יונים להיכל, נכנסו אבל הוצאו משם, נכנסו ברצונם והוצאו בעל כרחם, המה טמאו את השמנים שבהיכל, אבל הטומאה לא נמשכה זמן רב ומיד נמצא פך שמן טהור שהחזיר את הטהרה בהיכל ליושנו, אבל כשיצאו מההיכל, והנה ההיכל רודף אחריהם בכל מקום אשר פנו ללכת, רודף אחריהם אחרי זה הרבה מאות שנים רצופות ולא נתן להם מנוחה.
50
נ״אהמה רצו שהיוניות תכנס בההיכל ועלתה להם ההיפך, שרוח ההיכל נכנס לתוכה של היוניות גופא.
51
נ״בכי רואים אנו בהיהדות את מה שמספרים על המלך האגדתי מידאס, שכל מה שנגע באצבעו נהפך לזהב, נגע בחול ונהפכו לזהב, נגע בעצים ואבנים ומיד התחילו להיות נוצצים כזהב ממש.
52
נ״גואותה האגדה הנה הדבר שבמציאות אצל היהדות, כי בכל מה שנוגעת היא מקדשת במדה ידועה, מרובה או מעוטה, כי עליה נאמר "כל הנוגע בהם יוקדש", ואף אלה שנכנסים לההיכל במחשבה נמבזה כל כך כדי לטמאות אותו, הנה בעל כרחם ונגד רצונם יוקלט באיזו מדה בהם רוח ההיכל הטהור והקדוש.
53
נ״דואחרי שנכנסו יונים להיכל רואים אנו בתור תוצאות הדבר הזה את התורה גופה, תורת אלקים, תורת היהדות כשהיא נעתקת ליונית, יפת רצה לסתור את אהלי שם לגמרי והנה נתקיים להיפך כי אהלי שם נתעשרו גם ביפיפותו של יפת כדי לקיים מה שנאמר יפת אלקים ליפת וישכון באהלי שם.
54
נ״הורואים אנו, כי היוניות משמשת דוקא להעשיר את חכמת ישראל על ידי חבל נביאים המתנבאים בסגנון אחד להראות לכל העמים והשרים על ידי היוניות גופה את יפיה של היהדות, כמו למשל ספר אריסטיאס, אגרת ירמיהו, ספר החשמונאים, השלישי, שורת הסבלה, ספר החכמה המיוחס לשלמה המלך ועוד, ועל כולם ספרי פילון היהודי או ידידיה האלכסנדרוני, אשר אמרו עליו כי הדבר מוטל בספק, אם הוא ידבר בסגנונו של אפלטון או שאפלטון מדבר בסגנונו של פילון.
55
נ״ווהעבודה הזו, עבודת הקודש, לא פסקה מאתנו גם כשחדל ההיכל להתקיים, ואדרבא עוד נתחזקה ביתר שאת ויתר עוז ב"תקופת ספרד" שלנו ע"י המאורות הגדולים שמזהירים עד היום בתוכנו, ר' סעדיה גאון, הרמב"ם, ר' יהודא הלוי, האבן עזרא, ר' שלמה בן גבירול ועוד ועוד, שהצד השוה שבהם שכולם עסקו לגייר את היוניות ולהכניסה בבריתו של אברהם אבינו.
56
נ״זכי אם אמנם "קשים גרים לישראל כספחת", ואין היהדות שואפת לגייר אנשים, אבל קל הוא לנו הדבר לגייר שיטות ודעות, להוציא מהן את ניצוצות הקדושה, להוציא יקר מזולל וטהור מטמא.
57
נ״חבקיצור, גדול כח הקליטה של היהדות שיכולה לקלוט ולבלוע בתוכה מחשבות ודעות מכל העמים והלשונות ולעכל אותן היטב, לעשות אותן עצם מעצמה ובשר מבשרה, כמו כל בעל חיים שמעכל לתוכו מאכלים שונים, ולא נודע כי באו אל קרבנה.
58
נ״טוההיכל, היכל הקודש, היה הספוג, שספג לתוכו אגב אורחא גם את היוניות והכניסה אותה באחת הפנות של העזרות המרובות שלו.
59
ס׳וכשנכנסו רומיים להיכל.
60
ס״אואחרי היונים באים הרומים, שגם הם נכנסים להיכל ואינם יוצאים ממנו עד שעושים אותו למאכלת אש, ולא נשאר ממנו כמעט זכר ושריד, ואחרי שהורגים את כל בחור בעם, את כל גבורי ישראל, המה לוקחים את החלשים שבנו בשביה ומביאים אותם אסורים בשלשלאות של ברזל לרומי, ולאות כי נצחה רומי את יהודה המה מתיכים מטבעות של זהב, כסף ונחשת אשר מצוירת עליהם תבנית בת יהודה השדודה בתמונת אשה נגה ושוממה היושבת על הארץ ומתיפחת וידיה אסורות לאות עבדות עולם, ועליה נצב איש רומי, איש מלחמה נאזר בגבורה, נשען על חרב גאותו, ומתחת להציור הכתבת: "יהודה המנוצחת".
61
ס״ביהודה המנוצחת! אבל הכל, הכל יכולים שונאינו ומנדינו לשלול מאתנו, אך את פך השמן אינם יכולים לשדוד מאתנו, וכ"ז שהפך השמן בידינו אי אפשר להם לראות "יהודה המנוצחת" ולא יראו זאת עד עולם.
62
ס״גוהרומיים כיון שנכנסו פעם אחת לההיכל, וחדרו פעם אחת לתוך קדשי הקדשים פנימה, שוב אי אפשר היה להם לשתחרר מהקודש שלנו עד עולם, ואף על פי ששרפו את בית המקדש, הנה רדף אחריהם העשן של התבערה בכל מקום שהמה נחתים, וחדר גם לתוך רומי גופא, חדר גם לתוך היכליהם וארמונותיהם וגם עד חצר בית המלך הגיע.
63
ס״דוהעשן שלנו עשה שמות נוראות בכל רחבי מדינות רומי הגדולות.
64
ס״הואם המה שברו ושרפו את המבצרים שלנו, הנה העשן היוצא מקודש הקודשים שלנו שורף ומכלה את אלהיהם, אם המה שפכו את חמתם על העצים ועל האבנים שלנו, העשן הקודש שלנו לוחמת בשצף קצף בהרוחות והדעות שלהם, צפרני הנשר הרומי הותחרו עמוק עמוק בבשרינו, וקול הארי, גור אריה יהודה, חודר עמוק עמוק לתוך נפש הנשר.
65
ס״ווגם להרומיים כמו להיונים לא עלתה בידם לטמאות את השמנים שבהיכל, אך להיפך השמן הטהור שלנו טהר גם אותם במקצת, הם באו ללמד אותנו ונמצאו למדים מאתנו, ודוקא אז בהתקופה הנוראה הזו ליהודה, רבים מעמי הארץ מתיהדים, ואף על פי שלא נפל פחד היהודים עליהם, נפל פחד היהדות עליהם.
66
ס״זסופר דברי הימים המהולל טציטיוס מתפלא על זה הפלא ופלא ושואל: מה היה לגדולי רומי, כי אחזו במנהגי עם לועז למול את בשר ערלתם ולבזות את תורת האלילות המורשה להם משנות דור ודור, האבות מקשיחים לבם מבניהם, והבנים קמים באבותיהם וידבקו בדת ישראל.
67
ס״חאכן ההיסטוריון המומחה הזה שאל בזה שאלת תם בעלמא, ושכח כי כל זה בא באשר שנכנסו הרומיים להיכל ובאו אל הקודש פנימה, ומי שנכנס שם לא יצא שוב נקי כי "לא יראה פני ריקם" כתיב.
68
ס״טועל כן לא הועילו כל הגזירות והעונשים הקשים שהוציאו קסרי רומי בתקופה ההיא נגד המתיהדים, וסוף סוף נפלה האלילות של רומי ולא הוסיפה עוד קום מפני הדר גאונו של אלקי ישראל, ורומי האלילית נהפכה לרומי הנוצרית.
69
ע׳ולא יהודה נעשית למנוצחת אך רומי, וכל זה מפני כחו והודו של פך השמן שלנו.
70
ע״אהדלקת והטבת הנרות.
71
ע״בומצינו מחלוקת הרמב"ם והראב"ד (בפ"ט מהל' ביאת מקדש הלכה ז) שהראשון אומר: "וכן הדלקת הנרות כשירה בזרים, לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר להדליק", והראב"ד מצריך לכתחלה גם הדלקת הנרות שתהא נעשית על ידי כהן.
72
ע״גולכאורה מחלוקת זו אינה נוגעת רק באחד מפרטי אחת המצוות שבתורה, ומחלקות כאלה הרי ישנן למאות בין הרמב"ם והראב"ד. אכן אם נתעמק בזה אך מעט, נראה, כי מחלוקת זו לא ללמד על עצמה יצאה, אלא ללמד על הכלל כולו יצאה, היא נוגעת לא רק לאחת המצוות, אך לכל המצוות שבתורה, ומקפת את כל היהדות כולה, ובה אנו רואים שתי השקפות שונות על עצם היהדות.
73
ע״דוהרמב"ם לשיטתו, והראב"ד לשיטתו.
74
ע״ההרמב"ם שהכניס גם את אריסטו לתוך תחומה של היהדות, שגייר בכלל את חכמת יון והכניסה תחת כנפי השכינה, ושנהג בזה כר' מאיר בשעתו ש"רמון מצא תוכו אכל וקליפתו זרק", ואחרי שזרק את הקליפות השונות מהפילוסופיא של הגויים, הכניס חלקים מהתוכן שלה לתוך עצמותה של היהדות, הוא ידע היטב, כי לא ההדלקה הוא העיקר, אך ההטבה, ואפשר לעשות את ההדלקה גם בחוץ ועל ידי זרים ולהכניסם במקדש ולהיטיבם והם כשירים לכתחלה, כי אין אנו מקפידים לדעת מי הדליקם ואיפה הדליקם זה אין נפקא מינה לנו, לא להלכה ולא למעשה, תבוא ההדלקה מאיזה מקום שתבא ועל ידי מדליקים יהיו מי שיהיו, העיקר הוא ההטבה שבמקדש להיטיב אותם שיתאימו אל המקדש שלנו, לברר את האוכל מן הפסולת שבהם ולהבדיל את הקדש מן החול שלהם, ואת זה, עבודת הברור וההבדלה, צריכה להעשות דוקא על ידי הכהנים המשוחים בקדש ובמקום קדוש.
75
ע״ווהראב"ד שתמיד קרא תגר בזה על הרמב"ם, ומרגליה בפומיה תמיד, כי הפילוסופיא הארורה הטעתו להרמב"ם, וסבר תמיד כי תורת ד' צריכה להיות טהורה מכל תערובות ומכל כלאים, והשתדל לעשות חיץ מבדיל בין התורה ובין הפילוסופיא, הוא קורא תגר בצדק לפי שיטתו גם על פסק הלכה זו של הרמב"ם, ואינו מבין איזה הבדל יש בין ההדלקה ובין ההטבה, כי הכל צריך להיות ממקור קדוש, ובאופן שתחילתו וסופו בכשרות, ואם הודלק על ידי זרים לא יתכנו לנו, ומדוע נקח מזרים, בעוד שיש לנו מן המוכן אצלנו די והותר. ובעוד שהמקורות שלנו לא נכזבו ולא יכזבו לעולם ועד.
76
ע״זבהעלותך את הנרות.
77
ע״חואמנם נהגו בישראל לפסוק בזה כהרמב"ם, ואחרי הרעש הגדול שהרעישו כמה וכמה גדולי ישראל על הרמב"ם שהכניס נרות זרים במקדש, וקנאו את קנאת ד' צבאות בכל האמצעים שהיו אז בידם וכוונתם בודאי היתה לשם שמים, הנה אחרי הרעש הגדול הזה קם קול דממה דקה ונשתתקה המחלוקת לגמרי, ושמו של הרמב"ם ז"ל נשאר קדוש וטהור אצלנו עד היום הזה.
78
ע״טכי אמנם זה דוקא מביא לקדוש השם, אם יכולים אנו להיטיב גם את הנרות שהדליקו זרים, בזה דוקא אנו מראים את כחה הגדול של היהדות שאפשר לה להוציא נצוצות קדושה מכל מקום שהוא, ושיש לה, להיהדות, בית קבול גדול שכזה שאפשר לה לצרף את כל הרוחות הטמאות, להוציא טהור מטמא ולהכניסן לתוך תוכה.
79
פ׳אדרבא בזה כוחנו וגבורתנו ובזה הננו מתפארים נגד כל העמים ולהשונות.
80
פ״אכי על האלקים שלנו נאמר (ויקרא טז, טז) "השכן אתם בתוך טמאתם" כי אפשר להביא גם את הטומאה למדרגה של שכינה, "ומי יתן טהור מטמא לא אחד" (איוב יד, ד).
81
פ״בועל דברי תורה שלנו נאמר "הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים" וכשם שמטבע הדבש להפוך את הדברים הנמצאים ולעשותם לדבש כמו שהביא הרא"ש בחולין בשם רבנו יונה, דגם בשר טרפה השרוי בדבש מתכשר ונעשה ממש דבש, ככה גם התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, כל מה שהיא קולטת בקרבה נהפך ונעשה לתורה גופה.
82
פ״גבהעלותך את הנרות.
83
פ״דוכשהתורה הקדושה מדברת על דבר נרות היא אומרת (במדבר ח, ב) בקיצור נמרץ מאד: "בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו".
84
פ״הבהעלותך את הנרות, ולכאורה באיזו נרות הכתוב מדבר, הרי יש הרבה נרות בעולם ויש מינים ממינים שונים? כי באמת אין הנ"מ כל כך גדול ונכבד, יבואו הנרות מכל מקום, העיקר הוא העליה של הנרות, יעסקו כל העולם כולו בהדלקתם ואנחנו נביאם לידי העליה, לידי ההטבה והתקון הנחוץ שלהם.
85
פ״והעיקר הוא "אל מול פני המנורה יאירו", זאת אומרת, העבודה המרכזית, התמצית הפנימית, המכוון והתכלית של הנרות, אפשר לנו לקבל באהבה אל כל השבע חכמות שבעולם, אבל עלינו להתנהג כהחכם מכל אדם שספרו קהלת "תחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה", שכל החכמות שבעולם מוליכות אותו למטרה אחת ל"סוף דבר הכל נשמע".
86
פ״ז"אל מול פני המנורה, מלמד שמצדד כלפי נר מערבי ונר מערבי כלפי שכינה" (מגילה כא, ב), והדברים מובנים מאליהם ומדברים בעדם.
87
פ״חבהעלותך את הנרות והיהדות הביאה עליית נשמה לכמה נשמות רצוצות ושבורות, והעיקר הוא לא מקור הנרות, אך העליה והתקון שלהם.
88
פ״טזה איזו עשרות שנים ששונא ישראל אחד, חכם להרע, הרעיש את כל העולם כולו בהראותו שזמן רב לפני ה"ביבל", התנ"ך, היתה השבת ידועה ל"בבל", אבל מה נפקא מינה לנו בדבר, וסוף סוף לא יוכלו גם שונאי ישראל להכחיש, כי רק על ידינו קבלה השבת את הנשמה יתירה שלה, רק אנחנו הרכזנו מסביב להשבת את "מלאכי השלום מלאכי השרת מלאכי עליון" ורק על פי הזמנתנו המה באים בהמון חוגג עד היום הזה.
89
צ׳יודעים אנו גם כן, אף בלי שיעירו אותנו על זה שונאי ישראל, כי זמן רב לפני מתן תורה עוד בזמנו של אדם הראשון, כבר ידעו מקרבנות, אבל כל הרואה יראה, כי התורה הוסיפה על זה את השמן ולבונה, את הריח ניחוח ועוד ועוד.
90
צ״אבקיצור, העיקר הוא בהעלותך את הנרות.
91
צ״בשלהבת עולה מאליה.
92
צ״ג"תני רמי בר חמא, פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקים בהם בשבת, אין מדליקים בהם במקדש, משום שנאמר להעלות נר תמיד... כדי שתהא שלהבת עולה מאליה ולא על ידי דבר אחר" (שבת כא, א).
93
צ״דובכל זאת ואחרי כל אלה, עלינו לבלי להפריז על המדה יותר מדאי ולבלי להגדיש את הסאה גם בזה, כי לכל יש גבול וגם עליית הנרות אינה יוצאת מן הכלל הזה, כי סוף סוף לא כל הנרות והשמנים מוכשרים לזה. גם לכח הקליטה של היהדות יש מצרים וגבולים, ועיקר העיקרים הוא "שתהא שלהבת עולה מאליה ולא על ידי דבר אחר".
94
צ״הכי, דא עקא, שלפעמים רבות השתמשו באמצעים אחרים כדי להכניס נרות זרים בתוך גבולנו, ולא עלתה השלהבת מאליה, אלא על ידי אמצעי כפיה שכפו את ההר כגיגית על היהדות להכניס בה דברים אשר לא לפי רוחם הם, פתו ואנסו אותה שתסכים לדעות נכריות אשר אי אפשר להן בשום אופן שתתמזגנה עם היהדות.
95
צ״ו"לא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה", זאת אומרת, שהכניסו את דבריהם בעצמם, הדברים בטלים שלהם, בדין תורה, דחקום לשם בעל כרחה של התורה, בעוד שהתורה צועקת עליהם בקולי קולות לא בי הם.
96
צ״זוזאת היתה גם חטאת בעלי ההשכלה הברלינים, כידוע, והדברים עתיקים.
97
צ״חויזרח לו השמש.
98
צ״טאכן לא עכשיו הזמן לדבר על דבר חטאות, בעוד שהנרות של חנוכה עדיין דולקים ומזהירים, עלינו רק לראותם בלבד ולהתבונן מה בין הנרות שלנו לנרות שלהם.
99
ק׳ויפה אומר המדרש על הפסוק "ויזרח לו השמש" - "ר"א בשם ר' אחא אומר, כך היתה השמש מרפא באבינו יעקב, ומלהטת בעשו ובאלופיו, אמר לו הקב"ה, אתה סימן לבניך, מה אתה השמש מרפא בך ומלהט בעשו, כך השמש תהא מרפא בך, דכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה, ומלהטת באומות העולם דכתיב הנה היום בוער כתנור" (מ"ר וישלח).
100
ק״אכי הנרות שלנו אינם מלהטים, אינם שורפים ואינם מכלים, כמו אצל אומות העולם, שלפעמים רבות הם משתמשים בהנרות, באור הדעת וההשכלה, להשמיד להרוג ולאבד על לא דבר, ועל ידי הציוויליזציה שלהם, הם ממציאים בכל יום ויום מיתות קלות ויפות חדשים לבקרים, ואם לפנים היו בעולם רק ארבע מיתות, סקילה, שריפה וכו', הנה עכשיו יש להם הרבה מאות מיתות שונות ומשונות, אבל סוף סוף גם מיתה קלה ויפה הנה לא קלה ולא יפה כלל, הנה הנרות שלנו רק מאירים ומחממים, מזריחים ומזהירים, מבריאים ומרפאים.
101
ק״ב"וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה" מחד גיסא, ו"הנה היום בוער כתנור" מאידך גיסא, וכרחוק הכבשן אש, שמשליכים שם אנשים חיים, מהשמש צדקה, כך רחוקים הנרות שלהם מהנרות שלנו.
102
ק״גכי הנרות הללו קודש הם, והם יביאו לנו בהקדם או באיחור את מה שקרה ליעקב סבא:
103
ק״ד"ויזרח לו השמש"...
104