דרשות אל עמי, שלש רגלים כ״הSermons Unto My People, The Three Festivals 25

א׳כה. רות וכנסת ישראל
דרשה ליום ב' דחג השבועות ולהזכרת נשמות, בשנת תרע"ח בין רעבון ובין תקוה ויאוש

ב׳"ויהי בימי שפט השפטים ויהי רעב בארץ" (רות א, א).

ג׳"ומה ענין רות אצל עצרת, שנקראת בעצרת בזמן מתן תורה? ללמדך שלא ניתנה תורה אלא על ידי יסורים ועוני (ילקוט שמעוני - רות א, רמז תקצו).

ד׳שאלה גדולה.

ה׳ואמנם שאלה גדולה שואל המדרש בכאן "מה ענין רות אצל מתן תורה"? כי הלא מלבד שאין שום סמיכת הפרשה ביניהם, הנם לכאורה תרתי דסתרי, שני הפכים וגם הנושא אינו אחד, בעוד שמתן תורה הוא לא רק דבר למעלה מן הטבע ולמעלה מן השכל, אך הוא ממש דבר ש"אין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע", שכל הנסים שקרו מששת ימי בראשית עד היום הזה כלא נחשבו לעומת המחזה הנורא הזה, התגלות אלקות לבני אדם יושבי חושך וצלמות. ולעומת זאת מגילת רות מספרת לנו דבר רגיל לגמרי, מעשה יום יום שאין בזה כל חדוש ופלא "ומה ענין רות אצל מתן תורה?"

ו׳אם נרצה להרגיש משהו מן המשהו מהמחזה של מתן תורה, אזי נחוצה לזה התפשטות הגשמיות ממש ולשוט בעולמות העליונים למעלה מכל השבעה רקיעים, להפגש שם עם המלאכים האומרים שירה למאריה דעלמא כולא, ולהתרועע עם השרפים ואופנים וחיות הקודש שעונים ואומרים בקול רעש גדול קדוש קדוש, קדוש ד' צבאות. ולעומת זאת כשרוצים אנו להרגיש את המסופר במגילת רות, אזי אנו צריכים לרדת מטה מטה בעולם המגושם, להתחבר עם האכרים אנשי השדה ולהיות כאחד מהם שכל מטרת חייהם הוא "ויאכל וישת וייטב לבו ויבוא לשכב בקצה הערמה", וכמה גדול המרחק ממתן תורה למגילת רות, ממש עוד גדול יותר מהמרחק שבין השמים והארץ, מהמרחק של מזרח ממערב והדרא קושיא לדוכתה "מה ענין רות אצל מתן תורה?"

ז׳ויהי רעב בארץ.

ח׳ואמנם בגופא דעובדא, לפי מצבנו ההוה, לפי הרוחות של בני אדם עכשיו הנה באמת מגילת רות הוא דבר בעתו, לא רק בחג השבועות, אך בכל שס"ה ימות השנה.

ט׳כי בפסוק הראשון של המגילה זו כבר אתה רואה כמו בראי מלוטש אם הזמן ההוה.

י׳"ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ".

י״אואם תראה זאת, שבני אדם טרודים כל כך ותמיד המה רצים ונחפזים בכל מאמצי כחם בהתלהבות גדולה, אין להם שהות אף לרגע אחד, ולא יספיקו להם אף ימי הקיץ הארוכים והמה זריזים מקדימים וקמים באשמרת הבוקר, ואמנם "אגרא דכלה דוחקא" ו"אגרא דפרקא רהיטא", אומרים חז"ל, אבל הלא איננו רואים לא כלה ולא פרקא, ומה כל החרדה הזו?

י״בהנה משיב הכתוב על זה בדברים קצרים למאד "ויהי רעב בארץ"...

י״גואם האנשים כשהמה נפגשים עכשיו זה עם זה לא נשמעה מפיהם הברכה הרגילה, ברכת "צפרא טבא", אך מביטים זה על זה, למרות מה שהיו תמיד חברים ורעים נאמנים, כתרנגולים זועפים, והולכים להם איש לדרכו בחמה גדולה ובשצף קצף, אל תתמהו גם על זה, אלו הן התוצאות של "ויהי רעב בארץ".

י״דואם תשמעו כעת בכל מקום שאתם פונים קול ענות, לא קול ענות גבורה ולא ענות חלושה, אך קול ענות של ריב ומצה, עליכם לדעת כי "ויהי רעב בארץ" "כמשלם שערי מכדא נקיש ואתי תיגרא" (בבא מציעא נט, א).

ט״ואם תראו, שהלבבות נתאבנו, שהמוחות נתבלבלו, את צערם של החיים אינם חשים, ואת המתים אינם מבכים עוד, ובבוקר כשאנשים קמים משנתם והמה שומעים כי פלוני בן אלמוני הלך לעולמו, אזי המה מנענעים בראשם על זה בשלות השקט ובמין טובת הנאה כאילו יאמרו: אם העולם קטן ביותר אז השמחה מרובה ביותר. אם נתמעטו האנשים יתרבה חלק הלחם שמגיע לכל אחד. אל תשאלו היתכן שכל כך ירד המין האנושי במצבו הרוחני, כי "ויהי רעב בארץ".

ט״זאם תראו כי כמו להעורבים השחורים יש חוש הריח מיוחד להריח מרחוק איזה פגר מובס ולמצץ את דמו, כך יש חוש הריח כזה גם לאנשים שנבראו בצלם אלקים, ומהדם הרב שנשפך כעת כמים הם עשו נאדת של יין לעצמם, ושותים מהם לתאבון גדול, ומהגופות הנופלים במלחמה לרבבות בכל יום המה עושים גשרים לטייל עליהם בתענוג מיוחד, אם בכל מקום אשר תפנו הנכם נתקלים בשפיקולנטים שונים האורבים לנפשכם ומוצצים את דם התמצית שלכם, אלה השפיקולנטים העושים עסקים טובים גם בלחם וגם בתכריכים, וכשאתם חיים הנכם משועבדים להשפיקולנט של לחם, וכשאתם מתים הנכם נופלים בידי השפיקולנט של תכריכים, באופן שגם החיים וגם המות מסורים אך ורק בידו וקשה לכם המות כשם שקשים לכם החיים, וידעתם, כי "ויהי רעב בארץ"...

י״זואמנם הננו מוצאים אצל אבותינו לא פעם אחת ש"ויהי רעב בארץ", אבל אין שום דמיון בכל אלה להרעב של ימי רות ולהרעב של ימינו אלה. אנו מוצאים למשל ש"ויהי רעב בימי דוד שלש שנים" שנה אחרי שנה - ממש כמו בימינו אלה - ובכל זאת לא באו לידי יאוש, אך "ויבקש דוד את פני ד'" - ותיכף נגלה להם הסוד כי "אל שאול ואל בית הדמים אשר המית את הגבעונים", וכפירוש חז"ל (יבמות עח, ב) ש"נוב עיר הכהנים הספיקה להם מים ומזון" ועל ידי אבידת נוב, חסרו להם המים ומזון האלה. ועל כל פנים ידעו אז כי נחוץ לדאוג גם להעניים, שיהיה להם מה לאכול ובזכות זאת נושעו והרעב חדל. אבל בימי רות היה הדבר באופן אחר לגמרי "ושם האיש אלימלך" וכדברי חז"ל שכל אחד מהעשירים היה אומר "אלי תבוא המלוכה", באופן שכל אחד מהעשירים דאג רק לעצמו ולבשרו, אם שגם על ידי זה יחרב כל העולם כולו לא איכפת לו כלל, כי ע"כ כשהותחלו ימי הרעבון היה אומר אלימלך "עכשיו כל ישראל מסבבים פתחי זה בקופתו וזה בקופתו ועמד לברוח מפניהם" (מדרש רבה). אמנם ה"אלימלכים" שלנו, שלברוח אינם יכולים מפני שאינם משיגים את ה"וויזות" מהשלטונות לזה, הנם מבריחים את עצמם ומתחבאים בחדרי חדרים, ששם "כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם", מעין חתונה על בית הקברות, בימי המגפה.

י״חוכשה"אלימלכים" דזמנינו מתחבאים בחדרי חדרים, הנה נשאר להעניים רק דרך אחד, לפנות אל השופט "אשר יהיה בימים ההם", כי הלא השופט בין אם ירצה בכך ובין אם לא ירצה בכך, ע"כ דלתו פתוחה לרוחה, וכמובן, שגם הוא בעצמו מבלי עזר וסעד מאחרים לא יוכל להספיק לכל עני ועני די מחסורו אשר יחסר לו, הנה זה מביא ש"ויהיה בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ", הרעב מביא גם לידי זה ששופטים את השופט על כל צרה שלא תבוא והוא חטאת הקהל והשעיר לעזאזל בעד כל תקלה וכל קטטה, אבל מאידך גיסא הנה "שפוט השופטים" מה ששופטים את השופטים היא הסיבה במדה ידועה ל"ויהי רעב בארץ" כי כשאנדרלמוסיא שוררת בעולם, אז ממילא השתות יהרסון וב"אין תורה אין קמח" וכמו שב"אין קמח אין תורה".

י״טבקיצור, קריאת מגילת רות הוא כעת דבר בעתו, הננו מבינים עכשיו היטב את הכתוב "ויהי רעב בארץ", כשם שלפני שנתיים הרגשנו היטב את הדברים "ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר ויחרד כל העם אשר במחנה". אז בעת שהאוירונים עפו ממעל לראשנו וזרקו כדורי אש עלינו, וראינו בחוש גם את הקולות וברקים וגם את הענן כבד, ומי יראה וישמע כאלה ולא יחרד "ויחרד כל העם אשר במחנה". ועתה ב"ה הקולות חדלו וחדלנו גם להחריד, אבל לעומת זאת "ויהי רעב בארץ", ומובן שהצד השוה שבהם, שאשרי האיש שלא טעם גם את טעם שניהם - אבל, כמדומה לנו, שהאחרון עוד קשה מהראשון, כי על כל פנים החרדה מביאה גם לידי הרגשה וההרגשה מביאה לידי חיות, אבל עתה נפשנו יבשה אין כל, אין לא חרדה ולא הרגשה אבל אין גם חיות, זולת החיות של "ירעה עד שיסתאב"...

כ׳ובכל זאת ולמרות כל אלה יום טוב לנו היום, היום טוב היותר מפואר ו"הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם". ועל כן ביחד עם הנביא (חבקוק ג, יז-יח) נאמר "כי תאנה לא תפרח ואין יבול בגפנים כחש מעשה זית ושדמות לא עשה אכל" - וכו' - ואני בד' אעלוזה אגילה באלקי ישעי" וכשם שנתקיים אצלנו הפסוק הראשון של "כי תאנה לא תפרח" כך עלינו לקיים ג"כ את הפסוק השני "ואני בד' אעלוזה" וכו'.

כ״אאכן כל זאת, רבותי, אמרנו רק מעין אגב אורחא, אבל שאלת המדרש הלא עדיין במקומה עומדת "ומה ענין רות אצל עצרת", כי סוף סוף מגילת רות נקראת אצלנו לאו דוקא בשנות מלחמה ובשנות רעבון, ומה ענין אז למגילה זו?

כ״בהתשובה על שאלה זו יש רק אחת: תשובת המדרש גופא "ללמדך, שלא ניתנה התורה אלא על ידי יסורים ועוני".

כ״גבאשר תמותי אמות.

כ״דכי מה שקרה לרות קרה גם לכנסת ישראל מימי מתן תורה עד היום הזה.

כ״ההנה נעמי מפחידה את רות כלתה הרוצה לקבל עליה דת משה וישראל ואומרת לה כדברי חז"ל (ע"פ ילקוט שמעוני רות רמז תרא) "אסור לן תחום שבת, אסור לן יחוד", ועל זה משיבה רות בעוז ובמרץ, "כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין". וכשנעמי מתעקשת עוד ומטילה על כלתה מורא מארבע מיתות בית דין, אינה נופלת רות ברוחה כלל ומשיבה בגאון "ובאשר תמותי אמות" וכפירוש חז"ל "שני קברים מתוקנים לבית דין ושם אקבר" (ילקוט שמעוני רות רמז תרא).

כ״וואמנם גם כנסת ישראל כשהתעקשה לקבל את התורה, שמאנו בה ישמעאל ועשו, ידעה מראש, כי זה יביא לה לאיסור "תחומים דאורייתא", ינהיגו לה "תחום המושב" ויופקד עליה "שבו איש תחתיו ואל יצא איש ממקומו" מהתחום והלאה אף פסיעה אחת והעובר על זה ענוש יענש. אבל כנס"י משיבה גם על זה "אל אשר תלכי אלך", והיא הולכת אחרי הקב"ה בעינים עצומות, שגם הוא מצמצם את שכינתו כביכול ב"תחום המושב" שלנו כי זוכר הוא את החסד נעורים שלנו "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" וכשם שאנחנו הלכנו אז אחריו, כך הוא הולך כביכול כעת אחרינו.

כ״זואמנם לא נעלם מאתנו גם זאת, כי על ידי התורה אסר לן יחוד, כי למה נקרא הר סיני "מפני שירדה שנאה לאומות העולם עליו", וכל כך גדלה השנאה של העכו"ם לנו עד כי אסור לנו היחוד להתיחד עמהם בדרך מפני הסכנה, ובכל זאת איננו נופלים ברוחנו והננו אומרים "באשר תליני אלין" ושומר ישראל לא ינום ולא ישן.

כ״חואנחנו איננו נבהלים כלל כשאנו שומעים מהאומות העולם שמפחידות אותנו גם בארבע מיתות בית דין, בסקילה שריפה, הרג וחנק, שהן מומחיות גדולות בזה בהידים ידי עשו שלהן, והנן משתמשות בזה נגדנו בלי הרף, וגם על זה נשוב: אל תפחידנה אותנו בזה "ובאשר תמותי אמות", כי "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה - שבין כנסת ישראל לאביה שבשמים - ונהרות לא ישטפוה", ואמנם "שני קברות מתוקנים לבית דין ושם אקבר". ולכבוד גדול הוא הדבר למי שזכה בכך, כי כל גדולינו היו מצפים לזה, וכדברי ר"ע בעת שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה - וכו' - אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו" (ברכות סא, ב). וכל אלה שנהרגו על קדוש השם נתקדשו גם הם וגם הקברים שלהם בקדושה עולמית, קדושת הגוף, ומדי שבת בשבתו הננו מזכירים אותם בהדרת הכבוד "קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו".

כ״טאחרי הקוצרים.

ל׳אכן גם באלה המקומות שזרחה עלינו שמש ההצלחה, גם באלה המקומות ששם אינם דנים אותנו בארבע מיתות בית דין ואין אנו יודעים שם גם מ"הלכות תחומים" וחוסים אנו בצלם של מלכי חסד, גם אז מה אומלל הוא העם החי בחסדם של אחרים.

ל״א"ותלך ותבוא ותלקט בשדה אחרי הקוצרים", ואמנם זוהי מנת חלקנו וגורלנו ללקט את הפרורים משולחן אחרים ולחכות עד שישאירו הם שיריים לנו. וכדברי המשורר (תהלים ד, ז) "רבים אמרים מי יראנו טוב נסה עלינו אור פניך ד', נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירשם רבו", זאת אומרת, שבעת שהרבים, כל האומות, מתפללים רק על עצמם "נסה עלינו אור פניך ד'" הנה כנסת ישראל שמחה בלבה על זה "שדגנם ותירושם - של אחרים - רבו", כי אז כשישפיע להם הקב"ה רוב טובה שאינם יכולים עוד לקבל, יש תקוה גם לנו, שאנחנו נבנה מהנותר שלהם. באופן, שגם בהמקומות שמצאנו שם מעט מנוחה הננו תמיד אחרי הקוצרים.

ל״ב"וצמית והלכת אל הכלים ושתית מאשר ישאבון הנערים", זאת אומרת, שהננו צריכים לחלק כבוד גם להנערים, הפחותי ערך, העבדים, גם המה מיוחסים נגדנו כי הלא תושבי הארץ הם ועל כן המה ישאבו מקודם, ורק מה שישאר מהם מותר לנו בהנאה.

ל״גואמנם בחסד גדול התנהג בועז עם רות, ובכל זאת הוא אומר אליה "אל תלכי ללקוט בשדה אחר וגם לא תעבורי מזה וכה תדבקין עם נערותי", עם נערותי ולא עם בני ביתי, כי אמנם גם אלה שמתיחסים אלינו בחסד, חרפה הוא להם הדבר לשבת עמנו במחיצה אחת "וכה תדבקין עם נערותי".

ל״דרות מכרת טובה.

ל״האכן רות היא בטבעה מכרת טובה "ותפול על פניה ותשתחו ארצה ותאמר אליו מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה", "אמצא חן בעיניך אדוני כי נחמתני, וכי דברת על לב שפחתך, ואנכי לא אהיה כאחת שפחתך". ובטבעה של כנסת ישראל גם כן להיות מכרת טובה, כי יודעת היא שבכל ארצות גלותיה היא צריכה לומר "ואנכי נכריה" כי לא כאן הוא המקום שלה, רק שם, שם בארץ אבות, ועל כן כל חוט של חסד שמראים לה היא יודעת להעריך באופן שאין למעלה הימנה "ודרשו בשלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה, והתפללו בעדה, כי בשלומה יהיה גם לכם שלום".

ל״וכי גואל אתה.

ל״זאבל סוף סוף קצה נפשה של רות בלחם הקלוקל הזה, קצה נפשה להיות תמיד סמוכה על שולחן אחרים, והיא רוצה לנסות את מזלה, אולי סוף סוף יעלה בידה להיות בעלת בית לעצמה ולבוא אל המנוחה ואל הנחלה, ובשביל זה היא מנסה לעשות צעד מסוכן שכזה לרדת הגרן בחצי הלילה, ובתחנונים רבים היא פונה אל האיש: "אנכי רות אמתך ופרשת כנפיך על אמתך, כי גואל אתה".

ל״חואם כי בועז היה איש טוב ומטיב, בכל זאת לא מהר כל כך בגאולתה, כי אכן זוהי חולשה של כל האנשים הטובים שהמה רוצים להיות תמיד מטיבים, וכשיגאלו את הזקוק לעזרתם בגאולה שלמה, הרי שוב לא יצטרכו עוד יותר להיטיב עמו, ולכן הוא מנסה לדחות אותה בקש ואומר לה "כי אמנם כי אם גואל אנכי, וגם יש גואל קרוב ממני".

ל״טואמנם לא בנקל עלתה הגאולה לרות "ובעז עלה השער, וישב שם והנה הגואל עובר אשר דבר בועז, ויאמר סורה שבה פה פלוני אלמוני - וכו' - אם תגאל גאל, ואם לא תגאל הגידה לי ואדע, כי אין זולתך לגאול ואנכי אחריך - וכו' - ויאמר הגואל, לא אוכל לגאול לי פן אשחית את נחלתי".

מ׳ואת הפרשה הזו האחרונה בהמגילה הנ"ל אנו רואים ג"כ כעת בדברי ימינו כי סוף סוף פקעה סבלנותה של כנסת ישראל והיא איננה מסתפקת עוד ב"שש שעורים" שזורקים לה הבעלי טובות בהמטפחת שלה שגם זאת היא משיגה אחרי שמלאה את דברי חמותה "ובאת וגלית מרגלותיו ושכבת"... וכבודה נרמס לארץ באופן גס, וסוף סוף גם סבלנותה של כנסת ישראל פקעה, והיא פונה בתחינה גדולה הנשמעת מסוף העולם ועד סופו "ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה" האם לא בני אב אחד ולא בני אם אחת אנחנו ומה נשתנינו מכל אומה ולשון, מדוע כל העמים יושבים שלוים ושקטים על אדמתם ורק אנחנו הננו משוללים כל זה, ואין לנו אף ד' אמות קרקע משלנו בכל כדור הארץ, מדוע יש לכל האומות אף היותר קטנות ושפלות אפוטרופסים וגואלים רבים, הרבים את ריבן והדנים את דינן והנוקמים את נקמתן, ורק אנחנו יצאנו מן הכלל הזה והננו בודדים ונעזבים לנפשנו, והלא גם לנו יש קרובים רבי הערך ובעלי השפעה גדולה, יש לנו הדוד ישמעאל והדוד עשו, ומדוע "אוהבי ורעי מנגד נגעי יעמודו וקרובי מרחוק עמדו". ובכן אנא אוהבי ורעי, קרובי ומיודעי "ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה", ואין אנו חפצים כלל במתנות ובלחם חסד, אך ורק שיקיימו את הכתוב "והשיב את הגזלה אשר גזל" שישיבו לנו את ארצנו שישמעאל ועשו לקחו ממנו ביד חזקה, בגזל ובחמס לקחו את כבשת הרש ולא השאירו לנו מאומה.

מ״אכהנה וכהנה טוענת ומתחננת כנסת ישראל לדודיה הרבים.

מ״באבל דא עקא, שכל אחד מהדודים משיב לה: "אמנם גואל אנכי וגם יש גואל קרוב ממני", וכל אחד מהדודים אומר לחברו "כי אין זולתך לגאול ואנכי אחריך" וזיל הכא קא מדחה לה וזיל הכא קא מדחה לה באמתלאות שונות "לא אוכל לגאול פן אשחית את נחלתי", הלא נחלתי קודמת לכל, הענינים שלי קרובים לי יותר. וכשם שידוע, ש"כל המצר לישראל נעשה ראש" כך ידוע שכל המטיב לישראל יורד מגדולתו, וגם אלה הבעלי טובות, כביכול, שלנו, כשדורשים אנו מהם שיעשו איזה צעד ממשי בעבור גאולת הארץ בעבורנו משתמטים באמתלא הנ"ל "פן אשחית את נחלתי", כי הלא ארץ קדושה היא לכל הדתות והמלוכות הגדולות והן מצודתן פרושה בכל קצוי תבל ומתיראות הן לנפשן פן יקניטו ע"י צעד שכזה את בני דת פלונית או אלמונית.

מ״גאבל סוף סוף, מספרת המגילה, נמצא הגואל האמתי, שהקים את שם המת על נחלתו, וסוף סוף ימצא גם הגואל ישראל שיביאנו אל המנוחה ואל הנחלה בעזהי"ת.

מ״דהזכרת נשמות.

מ״האכן כדי לזכות לגאולה זו בעגלא ובזמן קריב, הנה עלינו להזכיר נשמות בכוונה עצומה, בדחילו ורחימו.

מ״וכי אז בודאי תעלה על לבבכם גם הזכרת נשמותיכם גופא, כי הלא גם נשמותינו אנו עמדו לפנים על הר סיני כמאמר חז"ל (ע"פ מדרש רבה שמות פכ"ח, ו) "שכן משה אומר להם לישראל, כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר איננו פה עמנו היום, עמנו עומד היום אין כתיב כאן, אלא עמנו היום, אלו הנשמות העתידות להבראות, שאין בהן ממש, שלא נאמרה בהן עמידה, אע"פ שלא היו באותה שעה כל אחד ואחד קיבל את שלו". ואם בכל השנה אנו מסיחים את דעתנו מזה, הלא עכשיו ביום מתן תורה ובעת הזכרת נשמות האם אפשר לבלי להזכיר את הר סיני, שלפני איזה אלפי שנה עמדנו בעצמנו שם.

מ״זלהקים שם המת על נחלתו.

מ״חוכשאתם רוצים כעת להזכיר את המתים, הזכירו נא את המת הגדול, שאנחנו כולנו הננו קרובים לו וכולנו חייבים בכבודו.

מ״טהנה הפלוני אלמוני שבמגילת רות נענה בחשק גדול להצעת בועז ואמר בפה מלא "אנכי אגאל", אבל כשאמר לו בועז "ביום קנותך השדה אשת המת קנית להקים שם המת על נחלתו", כבר השתמט הגואל ואמר "לא אוכל לגאול לי", ואמנם הדין ודברים האלה הולכים ונשנים גם היום הזה.

נ׳כי אמנם רבו הגואלים אצלנו היום, ממש רבבה כצמח השדה, כל פה וכל לשון מדברים כעת על דבר הגאולה הקרובה, הכל מרגישים כי קרובה ישועתנו לבוא וצדקתנו להגלות, וסוף סוף ישיבו לנו האומות את הגזלה אשר גזלו מאתנו זה כאלפים שנה. וכמובן, שבעת כזאת אסור לנו לשבת בחבוק ידים ועל כל אחד מאתנו החיוב לעשות בזה את כל אשר ביכלתו כדי לקרב את קץ הפלאות, ומי שמשתמט בעת הכושר זו גדול עוונו מנשוא.

נ״אוהגעו בעצמכם, אם התורה מצוה לנו על מי שלא ירצה לקחת את יבמתו ש"ונגשה יבמתו אליו - וכו' - וירקה בפניו וענתה ואמרה, ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו" כמה אנו צריכים לירוק בפני כל אלה שאינם רוצים לבנות את בית אבות שלהם, את ביתם עצמם, בית הלאומי היחידי שלנו.

נ״בואמנם נמצאו אצלנו כעת אנשים נלבבים חלוצים וחלוצות ממין אחר לגמרי, שאדרבא מוסרים את נפשם בשביל בנין הארץ. אכן דא עקא, שגם אלה שוכחים את הכתוב כי "ביום קנותך השדה קנית להקים שם המת על נחלתו" ואלה הרוצים בנחלה אינם רוצים לגמרי בשם המת ולאט לאט הוא נעשה לשם שנשתקע...

נ״גארץ ישראל הלא היא ארץ אבות, ארץ ש"חיי נשמות אויר ארצה", אבל הרבה מה"גואלים" שלנו מגרשים את הנשמות משם ושם המת הולך ונשכח לאט לאט.

נ״דהוא אשר אמרנו, כי בעת שאתם מזכירים את המתים הזכירו נא גם את המת הגדול, ישראל סבא, והקימו נא שם המת על נחלתו... כי בלי הקמת שם המת על נחלתו לא נזכה לעולם בהנחלה גופא...

נ״הה"נשמות שבגוף".

נ״וואמנם הנכם עומדים, רבותי, כעת אחרי קריאת המגילה, מגילת רות, המספרת תולדות דוד בן ישי, ולפני הזכרת נשמות, וכדבר בעתו יהיה להזכיר לכם את מאמר חז"ל המדבר גם מדוד וגם מנשמות: "אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף" (יבמות סב, א).

נ״זואמנם הרבה רזי דרזין וסודי סודות נאמרו על המאמר הזה אבל באמת אפשר להבינו גם כפשוטו.

נ״חכי כשאתם אומרים, למשל, רבותי, שהנכם נמצאים כעת בביהכנ"ס... שברחוב... סימן הוא, שהרחוב גדול מביהכנ"ס, כי קטן נתלה בגדול ואין גדול נתלה בקטן. וכן כשאתם אומרים שרחוב זה הוא בעיר... שמע מינה, שהעיר גדול מהרחוב, וכן תאמרו העיר שבמדינות... מפני שהמדינה גדולה יותר מהעיר, וכו' וכו'.

נ״טוכשאומרים חז"ל "נשמה שבגוף" זהו סימן מובהק שהגוף גדול יותר מהנשמה. ואמנם יש הרבה, הרבה מאד, אנשים שכאלה שהגוף גדול אצלם הרבה יותר מהנשמה, ואם כי גם להם יש נשמה, אבל היא רק נשמה שבגוף, היא מתחבאת שם בקרבן זוית לגמרי, רואה ואינה נראה כלל, היא רק כלי שרת ושפחה חרופה אצל הגוף לשרתו ולעמוד לפניו כעבדא קמי מריה. "בנפשו יביא לחמו" כל מהותה של הנפש היא בעיניהם רק בשביל הבאת לחמו, אבל רק לחמו הוא, כי בעד אחרים לא איכפת לו כלל. אבל יש גם קטיגוריה אחרת של אנשים, אם כי מספרם מעט מאד, אלה היחידי סגולה, שהמה בגדר אחר לגמרי, אצלם אין נשמה שבגוף, אך גוף בנפש, כי אם אמנם גם להם יש גוף, אך אינם "בעל גופים", כי אצלם הגוף הוא רק אמצעי לתכלית, פרוזדור לטרקלין, והמה להיפך משמשים בהגוף את הנשמה שלהם ובאים למדרגה זו של "כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך" ו"מבשרי אחזה אלקי".

ס׳ואם תשאלו, מדוע לא בא עוד בן דוד שהננו מחכים עליו זה כמה? הא לכם תשובה מספיקה:

ס״א"אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף", אז כשיכלו אלה ה"בעלי גופים", האיגואיסטים, החומרניים, בעלי "נשמה שבגוף", ובמקומם יבאו אנשי רוח, בעלי נפש, אנשי "גוף שבנפש" אז יבוא בן דוד, יבוא במהרה בימינו ולא יתמהמה אף רגע אחד יותר.

ס״בובכן אחרי מגילת רות התחילו רבותי בהזכרת נשמות, להזכיר כי הגוף הוא בנפש, ואז תזכו לראות בעיניכם גופא את סוף המגילה "וישי הוליד את דוד"...

ס״גהזאת נעמי.

ס״דוגם על זאת תשימו לב, הנה בראשית המגילה שאלו הכל הזאת נעמי בלשון תמיהא ובה' השאלה, אבל בסופה אמרו הכל בניחותא ובודאות "יולד בן לנעמי".

ס״הואמנם גם על כנסת ישראל מתפלאים כל העמים ושואלים בתמיהא גדולה "הזאת נעמי?" כי אמנם כל העמים מוקירים ומעריצים מאד את שם ישראל, כי הלא בתורתנו ובנביאינו המה מאמינים, שהשם ישראל מראה "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל", "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו" או "אשריך ישראל, מי כמוך עם נושע בד'" וכו' וכו' ויודעים המה היטב, שכל הפוגע בעם ישראל לא ינוקה, כי "קודש ישראל לד'... כל אוכליו יאשמו רעה תבוא אליהם נאום ד'" אבל המה שואלים בפליאה גדולה הזאת נעמי, ולא עוד אלא שכבר לא נחשב להם אצלם הדבר גם לשאלה כלל, וברי להם, כי כל הדברים האלה לא נאמרו עלינו, עם בזוי ושסוי, אך על איזה ענין אחר, שכבר הלך לעולמו.

ס״ואולם יבא יום ויולד הבן ישי שלנו שנקרא שמו "פלא יועץ, אל גבור אבי עד שר שלום", ואז "יאמרו בגוים הגדיל ד' לעשות עם אלה" דוקא! אז ידעו כולם כי יולד בן לנעמי, לנעמי הזקנה שכבר ספדוה ספדיא, הנה אחרי בלותה היתה לה עדנה.

ס״זבכן הכינו את עצמכם, רבותי, לאותו היום שנשמע שוב את הבשורה הטובה:

ס״ח"יולד בן לנעמי" במהרה בימינו אמן.