דרשות אל עמי, שלש רגלים כ״דSermons Unto My People, The Three Festivals 24

א׳כד. משה ודוד
"ואלה תולדות פרץ, פרץ הוליד את חצרון, וחצרון הוליד את רם, ורם הוליד את עמינדב, ועמינדב הוליד את נחשון, ונחשון הוליד את שלמה, ושלמון הוליד את בעז, ובעז הוליד את עובד, ועובד הוליד את ישי, וישי הוליד את דוד" (סוף מגילת רות).

ב׳"אמר רב, לא אברי עלמא אלא לדוד, ושמואל אמר, למשה", וברש"י שם, שרב סובר, שהעולם נברא רק "בזכות דוד, שהיה עתיד לומר כמה שירות ותשבחות" ושמואל סובר שהעולם נברא "בשביל משה, שהיה עתיד לקבל את התורה" (סנהדרין צח, ב).

ג׳חסידים ומתנגדים.

ד׳אע"פ שכלנו מאמינים בני מאמינים בזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, בכל זאת חלוקים אנו לשתי סיעות ראשיות, לחסידים ולמתנגדים ושתי הסיעות תולות את עצמן באילנות גדולים, המתנגדים - בהגר"א מווילנא והחסידים - בהגרש"ז בעל התניא זצ"ל.

ה׳ואמנם שניהם היו אריות שבחבורה, הדומים למלאכי ד' צבאות, אשר בדורות רבים גם לפניהם וגם לאחריהם לא היו כמותם בישראל, ובכל זאת מחלוקת גדולה ופלוגתא רחוקה התעוררה ביניהם "ואם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר" אם לא ללכת אחרי שניהם יחד, ולהפרד לשתי מחנות שכל אחת טוענת "עלי יניח צדיק את ראשו".

ו׳כי אמנם המחלוקת הזו היתה בלי ספק מחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים והיא מתקיימת באמת עד היום הזה, ובכל תפוצות ישראל, בכל עיר ועיר ובכל פלך ופלך אתם רואים שתי כתות, כת החסידים וכת המתנגדים, ואתם שומעים שתי נוסחאות, נוסח אשכנז ונוסח ספרד.

ז׳ובמה נחלקו קדושי עליון אלה?

ח׳אם תשאלו את השטחיים משני הצדדים יאמרו לכם, כי עיקר המחלוקת היה בה"שלשה דברים שהעולם עומד" מה הוא העיקר בזה ולמי לתת את משפט הבכורה, אם להתורה או להעבודה, והגר"א הדגיש את הראשונה, בעוד שהרש"ז הדגיש את השניה.

ט׳ידיעה והרגשה.

י׳אכן באמת הבאור הזה אינו מספיק כלל, ואם נבוא לסכם את פרוד הדעות שלהם בדברים קצרים נאמר, כי חלקו בזה, אם לבכר את הידיעה של היהדות על ההרגשה שבה, או להיפך.

י״אהגר"א ז"ל הניח כל נקודת הכובד של היהדות על הידיעה שבה, על התלמוד שמביא לידי מעשה, בעוד שהגרש"ז ז"ל הקפיד ביותר על ההרגשה שבה, ההרגשה המביאה לידי תלמוד.

י״בהאחרון מבאר למשל, את המאמר, "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע" (ברכות ה, א) כי העיקר הוא בההרגזה כי היצ"ט גופא כיון שהאדם מתרגל בו והרגל נעשה טבע הוא גופא נהפך למין יצה"ר, וע"כ נחוץ תמיד להרגיזו ולהקניטו, באופן, שלא יהיה לו, להיצ"ט, מנוחה.

י״גוהמאמר "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" הוא מבאר על פי דרכו "הוה ליה למימר מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה"? אלא הענין, כי הדחילו ורחימו שבהתגלות לבו המתלבשים במעשי המצוה להחיותם לפרחא לעילא, גבהו דרכיהם למעלה מבחינת המעשה, ואי אפשר להם להתלבש בבחינת מעשה המצוות להיות להם בחינת מוחין וחיות להעלותן לפרחא לעילא, אם לא שהקב"ה מצרפן ומחברן לבחינת המעשה והן נקראות בשם מחשבה טובה (תניא פרק טו).

י״דועל כן הקפיד הרבה מאד על הדחילו ורחימו, ואחרי שמאריך מאד בהכנות הרבות שצריך גם האדם הבינוני לעשות לפני כל מצוה ומצוה ולפני כל תפלה ותפלה, הוא אומר "ובהכנה זו יתחיל ללמוד שעור קבוע, שעיקר הכנה לשמה לעכב היא בתחילת הלמוד בבינונים, וכמו בגט וס"ת שצריכים לשמה לעכב, וכשלומד בשעות הרבה רצופות יש לו להתבונן בהכנה זו הנ"ל בכל שעה ושעה על כל פנים, כי בכל שעה ושעה היא המשכה אחרת מהעולמות העליונים להחיות התחתונים והמשכת החיות שבשעה שלפניה חוזרת למקומה" (שם פרק מא).

ט״ווע"ז טוען הגר"ח מוולוזין ז"ל תלמידו המובהק של הגר"א ז"ל: "לזאת הזהר בנפשך מאד שלא ישאך יצרך לאמר, שכל עיקר תורה ומצוה המה דוקא כשהם בכונה עצומה ובדביקות אמתית, וכל זמן שאין לב האדם מלא לעשות בכוונה קדושה אינה נחשבת למעשה ועבודה כלל, וכל כך תהא מחשבתך טהורה בהכנת המצוה, עד שיעבור זמן המצוה או התפלה. והגע עצמך, כגון אם יטריד אדם עצמו לילה ראשונה של פסח בכוונת אכילת מצה ותמשך ההכנה עד לאחר שעלה עמוד השחר, וכי מאי נפקותא בין זה למי שהיה תוקע שופר בכוונה עצומה בליל ראשון של פסח, ואוכל כזית מצה בראש השנה ומתענה בערב יום כיפורים וביום הכיפורים נוטל הלולב - וכו' וכו' - וגם כי באמת כמעט בלתי אפשר לבוא תיכף בתחילת קביעת למוד למדרגת לשמה כראוי, כי העוסק בתורה שלא לשמה הוא למדרגה שמתוך כך יוכל לבוא למדרגת לשמה ולכן גם הוא חביב לפניו ית'". כהנה וכהנה הוא מאריך בספרו "נפש החיים".

ט״זוהוא לא היה רק נאה דורש בזה, אך גם נאה מקיים.

י״זוכבר הבאנו בח"א מה שמספרים עליו הלצה יפה: פעם אחת כשבקר את הישיבה בולוזין אחרי חצות הלילה - כי בהישיבה הזו לא פסקה תורה כל ימות קיומה אף שעה אחת לא ביום ולא בלילה, כידוע - וראה שני אברכים המשוחחים ביניהם בהתלהבות עצומה וכששאל להם במה הם עוסקים? וכשהשיבו לו, כי מתוכחים המה ביניהם באיזה אופנים לכבוש את היצה"ר ולחלק לו שתין פולסא דנורא כראוי לו. אמר להם, התדעו מה חושב היצה"ר כעת? הוא חושב יתנו הם לי פולסי דנורא כמה שלבם חפץ, אבל בתוך כך המה בטלים מתורה ובזה כבר השגתי את מטרתי בשלימות.

י״חוהדוגמאות האחדות האלה כבר דיין להראות באופן בולט את נקודת הפירוד שביניהם.

י״טאין כל חדש תחת השמש.

כ׳ועם מי מהם הוא הצדק?

כ״אמובן, שאי אפשר להכריע בזה, ועל כגון דא נאמר "אלו ואלו דברי אלקים חיים", כי באמת אין כל חדש תחת השמש, והמחלוקת הנ"ל, מחלוקת נושנה היא מדורות הראשונים וראשוני הראשונים בישראל, אלא שבכל דור ודור היא מתגלת באנפין שונים.

כ״בהרמב"ם ור' יהודה הלוי.

כ״גכי לכשתרצו לומר הנה באותה המחלוקת של הגר"א והרש"ז נחלקו גם הראשונים הרמב"ם ור' יהודה הלוי ז"ל, ואמנם שניהם היו פילוסופים גדולים, שאין כמותם בישראל.

כ״דאבל הראשון היה פילוסוף המח והשני - פילוסוף הלב.

כ״ההראשון נתן את משפט הבכורה להשכל, והשני - להרגש.

כ״וואם הרמב"ם למד אותנו איך לדעת את ד' הנה למד אותנו השני איך להרגיש את ד'.

כ״זועל כן היה הראשון רק פילוסוף והשני היה גם לפילוסוף וגם למשורר, והתמזגו אצלו שני הדברים האלה למלתא חדא, ורואים אנו שירה גם בהפילוסופיה שלו, כשם שמאידך גיסא אנו רואים אצלו פילוסופיה גם בהשירה שלו.

כ״חדי לשום עין בשני הספרים המסולאים מפז ה"מורה נבוכים" וה"כוזרי" למען לעמוד על ההבדל הגדול שביניהם בהבנת היהדות, אם כי שניהם כוונו אך ורק לשם שמים.

כ״טה"מורה נבוכים" מקרב את התורה אל השכל, וה"כוזרי" להיפך, מקרב את השכל אל התורה.

ל׳ובעוד שלדעת ה"מורה נבוכים" הנה כל תכלית האדם היא רק לדעת את ד' בשכלו הוא, הנה אומר הכוזרי "בעל התורה מבקש את האלקים לתועלת יותר גדולה זולת תועלת ידיעתו אותו, הפילוסוף אינו מבקש אלא שיכירהו על אמיתותו ואינה מזיקה הסכלות בידיעת אלקים אלא כחזקת הסכלות בידיעת הארץ שהיא שטחית" כלומר, שלדעתו התורה איננה בעיקרה מדעית, אך מוסרית ומפתחת את הרגש.

ל״אבאופן, שמחלקתם של הגר"א והרש"ז, החסידות וה"התנגדות" היא מעין גלגול של פרוד הדעות בין הרמב"ם ור' יהודה הלוי.

ל״ברב ושמואל.

ל״גאכן באמת כבר קדמום במחלוקת זו גדולי האמוראים רב ושמואל, בהמאמר שהבאנו לעיל.

ל״ד"רב אמר לא איברי עלמא אלא לדוד - כי דוד היה אומר שירות ותשבחות, דוד הדגיש את השירה והפיוט של היהדות - ושמואל אמר, למשה - שקיבל את התורה, שכוללת בעיקרה חוקים ומשפטים מצוות עשה ולא תעשה, התורה שמשה רבנו מעיד עליה בעצמו "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעו את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד, ו), כלומר, כי היהדות היא יותר דבר של חכמה ובינה מאשר של רגש ופיוט.

ל״הועל כן אנו רואים, כי רב היה לא רק בעל הלכה אך גם בעל אגדה, ומאמריו באגדה מפוזרים בכל הספרות התלמודית והמדרשות למאות, בעוד שמשמואל אנו מוצאים דברי אגדה רק מעט מזעיר.

ל״ומלבד זאת היה רב גם כן "בעל תפלה" גדול, הוא יסד את נוסח התפלה למוסף ראש השנה וזהו תקיעתא דרב הנזכר בירושלמי דראש השנה (פ"א ה"ה), תיקן תפלה על הגשמים "מודים אנחנו לך ד' אלקינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו" (תענית ו, ב), הודאה לציבור במודים (ירושלמי ברכות פ"ז ה"ח), וברכה למי שטעה ולא הזכיר של שבת (ברכות מט, ב ובירושלמי שם פ"ז ה"ה), והתפלה של שבת שמברכים בה את החודש ונודעה בשם "תפלת רב" (ברכות טז, ב), ויש האומרים שגם תפלת "ומפני חטאינו" במוסף רב תקנה.

ל״זוכשאמר רב "לא איברי עלמא אלא לדוד" הוא היה באמת בזה לא רק נאה דורש, אך גם נאה מקיים.

ל״חובצדק אמר רב "הריני כבן עזאי" (ירושלמי פאה פ"ב ה"ג) שהיה בעל רגש גדול כל כך, שכשניכנס לפרדס הציץ ומת מרוב התפעלות.

ל״טאולם שמואל במקום ההצטינות בפיוט ואגדה של רב היתה לו הצטינות בחשבון שאין בה כלל מן השירה ואמר על עצמו "נהירין לי שבילי דרקיע כשבילי דנהרדעא" (ברכות נח, ב).

מ׳בקיצור, גם רב ושמואל חלקו בזה "ואין כל חדש תחת השמש".

מ״אר' יוחנן בן זכאי ור' עקיבא.

מ״בולכן כשאנו מתבוננים בדבר הננו רואים, כי מחלוקת זו נודעה בין החיים עוד בדורות רבים שלפני רב ושמואל, באופן שזו היא גם כן מחלוקת של תנאים.

מ״גכי בזה נחלקו גם ר' יוחנן בן זכאי ור' עקיבא כמו שמסופר בגיטין (נו, ב) כשהביאו את ר' יוחנן בן זכאי לפני אספסינוס והוא מצא בעיניו חן כל כך, עד שאמר לו "בעי מינאי מידי דאתן לך" אמר לו "תן לי יבנה וחכמיה", קרי עליה ר' יוסף ואיתימא ר' עקיבא, משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא".

מ״דכי הבית המקדש שהיו שם כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם, הבית המקדש שנגנו שם בנבל וכנור, בתוף ומחול, במינים ועוגב, בצלצלי שמע ובצלצלי תרועה, הבית המקדש "שמי שלא ראה בנין זה לא ראה בנין נאה מימיו", ביהמ"ק זה חזק בלב כל רואה את ההרגשה של היהדות, את ההתלהבות של רוממות אל, אבל לעומת זה הביאה יבנה לכל העם כולו את ידיעת היהדות, ומשם יצאה תורה ואורה בכל תפוצות ישראל, ושם הונחה אבן הפנה לתורה שבעל פה, וממנה ישקו העדרים עד היום הזה.

מ״הונראה מזה שלר' יוחנן בן זכאי נחשבה ידיעת היהדות לעולה על כולן ועל כן בקש רק יבנה וחכמיה, ור' עקיבא שבקר אותו קשה על זה נתן את המשפט הבכורה לההרגשה.

מ״וואמנם גם הם לא היו רק נאה דורשים, אך גם נאה מקיימים כידוע.

מ״זישעיה הנביא וחזקיהו מלך יהודה.

מ״חאבל אם תדמו, רבותי, כי הם היו הראשונים שחדשו את המחלוקת הזו, אינכם אלא טועים, כי כשתתבוננו תראו, לפי דעת חז"ל, שעוד בדורות רבים לפני התנאים נחלקו בזה הני תרי צנתרי דדהבי: ישעיה הנביא וחזקיה מלך יהודה.

מ״טראו, למשל, במדרש (שיר השירים רבה, ד, כ) על הכתוב בדברי הימים (ב לב, כה) ולא כגמול עליו השיב יחזקיהו כי גבה לבו" שדרשו "אפשר חזקיהו צדיק גמור ואת אמרת כי גבה לבו? אלא כי גבה לבו מלומר שירה. אתא ישעיהו לגבי חזקיהו וסיעתו, אמר לו זמרו ד', א"ל, חזקיהו למה? א"ל כי גאות עשה, א"ל מודעת זאת בכל הארץ, אמר חזקיהו, תורה שאני לומד מכפרת על השירה".

נ׳ובסנהדרין (צד, א) דרשו על הכתוב "למרבה המשרה ולשלום אין קץ, א"ר תנחום, דרש בר קפרא בצפורי, מפני מה כל מ"ם שבאמצע תיבה פתוחה וזה סתום, ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג, אמרה מדת הדין לפני הקב"ה, ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיהו שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשה משיח, לכך נסתם".

נ״אאבל לעומת זה אנו מוצאים מספרים על חזקיהו מלך יהודה, שבימיו בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו מי שלא היה בקי בטומאה וטהרה - וחובל עול מפני שמן, וחובל עולו של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בביהמ"ד (שם עמוד ב).

נ״בומי לא יראה - שהראשונים האלה שהיו בודאי כמלאכי ד' צבאות נחלקו רק בזה, חזקיהו טען "תורה שאני לומד כבר מכפרת על השירה". ולגבי ידיעות התורה נחשבו לו כל השירות ותשבחות למלתא זוטרתי, כי הלא כל השירות הללו כבר "מודעת זאת בכל הארץ", ומאי קא משמע לן בזה, ויותר נראה לו הדבר להרחיב במקום זה את ידיעת התורה מדן ועד באר שבע, שהכל יהיו בקיאים בטומאה וטהרה בנגעים ואהלות, שיש בה כל כך חכמה ודעת "חכמה זהו סדר קדשים ודעת זהו סדר טהרות", אבל ישעיה הנביא חשב אחרת וטען, "זמרו ד' כי גאות עשה מודעת זאת בכל הארץ" כי למרות מה שמודעת זאת בכל הארץ, אל תאמרו: מאי קא משמע לן, פשיטא, או למאי נפקא מינה, כי הזמרה והשירה אלו הן דברים שברגש ולא בשכל, דברים שבלב ולא במוח, ובזה אין מספיקה הידיעה בלבד, אך צריכה להיות בזה גם ההרגשה ואם בלמוד יש שיעור של מאה פעמים ואחת, הנה בשירה אין שיעור לדבר, ודוד המלך אמר שירה כל ימיו ולא שאל "למאי נפקא מינה", כי השירה היא מטרה בפני עצמה והנפקא מינה מונח בה גופא, ובאמת יש "ספר שירה" ושם אנו רואים כי כל דרי מעלה עם דרי מטה אומרים שירה בלי הרף מראשית יציאתם לאויר העולם עד הרגע האחרון, וגם המות גופה אומרת שירה, והם אינם שואלים כלל קושיות כאלה, כי אין מקשים על השירה.

נ״גהכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה.

נ״דובכן אנו רואים גלגול של מחלוקת משנות דור ודור שבה נחלקו ישעיה הנביא וחזקיה, ר' יוחנן בן זכאי עקיבא, רב ושמואל, הרמב"ם ור' יהודה הלוי, הגר"א והרש"ז ז"ל, ועדיין המחלוקת נמשכת עד היום הזה.

נ״הואמנם חז"ל בעצמם עמדו על הסמיכות שבין חזקיהו מלך יהודה ור' יוחנן בן זכאי.

נ״ווזהו שמספרים "ת"ר, כשחלה ר' יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו, כיון שראה אותם התחיל לבכות, אמרו לו תלמידיו, נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק מפני מה אתה בוכה? אמר להם, אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכים אותי שהיום כאן ומחר בקבר - וכו' - אף על פי כן הייתי בוכה, ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהוא חי וקיים לעולמי עולמים - וכו' - ולא עוד אלא שיש שני דרכים לפני, אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזו מוליכים אותי ולא אבכה - וכו' - ובשעת פטירתו אמר להם, פנו כלים מפני הטומאה והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא" (ברכות כח, ב).

נ״זואת המאמר הזה שנחשב למעין "מדרש פליאה" הנה אחרי כל דברינו הנ"ל אפשר לא רק להבינו, אך אפשר גם כן לראות את המסופר בזה כמו חי נצב לעינינו.

נ״חכי כשחלה ר' יוחנן בן זכאי והרגיש שקרב קצו ללכת בדרך כל הארץ, עברו לפניו, כמו אצל כל אדם לפני מותו, כל המקרים היותר חשובים שבחייו. עברו לפני כבני מרון והוא רואה אותם בעיניו ממש כאילו עתה קרו, אז בא לפניו גם זכרון היום ההוא, יום הרת עולם בחייו, זה היום שהיה נחשב בו בעיני הבריות בין המתים, וכבר באו לחלק לו את הכבוד האחרון ולהלוותו לבית עולמו, אבל הוא היה אז רק מת מדומה הלא זהו אותו היום שמספרים חז"ל בגיטין (נו, א) "אבא סקרא ריש בריוני דירושלים בר אחתיה דר' יוחנן בן זכאי הוה שלח ליה תא בצנעא לגבאי, אתא אמר ליה, עד אימת עבדיתו הכי וקטליתו ליה לעלמא בכפנא, א"ל, מה איעביד, דאי אמינא להו מידי קטלי לי, א"ל חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק, אפשר כהוה הצלה פורתא, א"ל נקוט נפשך בקצירי וליתי כולי עלמא ולישיילי בך וכו' ולימרו נח נפשך וכו', עביד הכי נכנס בו ר' אליעזר מצד אחד ור' יהושע מצד אחר, כי מטו לפיתחא בעי למדקריה, אמר להו יאמרו רבן דקרו, בעו למדחפיה, אמר להו יאמרו רבן דחפו וכו', כי מטי להתם, אמר שלמא עלך מלכא שלמא עלך מלכא, א"ל מחייבת תרי קטלא, חדא דלאו מלכא אנא וקא קרית לי מלכא, ותו אי מלכא אנא עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי" וכו'. והמעשה הזה עמד עתה לפני מותו כמו חי, ורק הבדל קטן יש בין היום ההוא להיום הזה, אז היה מת מדומה והיום כבר הוא עומד להיות מת אמת. אז שמע איך שאמרו עליו הבריות נח נפשיה ושמע את כל ההספדים שספדו עליו הספדנים, וידע כי כל זה הוא רק למראית עין, והיום... אז בעי למדקריה ובעו למדחפיה, והיום כבר יתחיל חבוט הקבר באמת, אז כששמע הדברים יוצאים מפורש מפי מלך בשר ודם "מחייבת לי קטלא" נפל עליו אימה ופחד וסמרו שערת ראשו מזה, ומה יהיה עתה כשיוליכו אותו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.

נ״טאבל עיקר סיבת בכיתו היה "ולא עוד אלא שיש שני דרכים לפני אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזו מוליכים אותי" כי אמנם אז, באותו היום ההוא ברי היה לו, שהדרך שהלך בה בעת עמדו לפני אספסינוס ופנה לו בהבקשה "תן לי יבנה וחכמיה", היא הדרך המובילה לגן עדן, למרות מה שר' עקיבא קרא עליו את הפסוק "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל", כדאמרינן שם "הוא סבר דלמא כולי האי לא עביד והצלה פורתא לא הוי", ואין ספק מוציא מידי ודאי. אבל מי יודע להכריע דבר כזה ובהרגעים האחרונים לפני מותו נתעוררו אצלו רגשי נוחם ומוסר כליות, אולי באמת לא טוב עשה שויתר על קיום ביהמ"ק, ולו גם ספק קיום, מפני יבנה וחכמיה, והדרך הנ"ל שהלך בה היתה אולי דרך המובילה לגיהנם ולא לגן עדן, ורגשי הספק האלה מררו את הרגעים האחרונים בחייו עד מאד וביחוד כשהדבר כבר היה בבחינת "מעוות לא יוכל לתקן".

ס׳ובכה ר' יוחנן בן זכאי, בכה נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, בכה לפני כל תלמידיו שנוכחו באותו מעמד, ואמנם אלפי התלמידים האלה מעידים כעדים כשרים ונאמנים על התוצאות הטובות שהביאה יבנה וחכמיה, אבל מאידך גיסא עבר בדמיונו לפני עיני רוחו הביהמ"ק בכל יפיו והדרו עם "הכהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם", ואת כל אלה הביא אספסינוס המלך, שמצא כל כך חן בעיניו, למאכולת אש, ומה נורא הדבר.

ס״אאכן אז, כשגברה מצוקת לבו עד למות, נזכר בחזקיהו מלך יהודה, שהלך ג"כ בשיטתו, בחזקיהו מלך יהודה שהשיב לישעיהו הנביא בגאון "תורה שאני לומד מכפרת על השירה", והיה כי ישאלו לו בההוא עלמא, מדוע לא בקשת גדולות מאספסינוס, שישאיר את בית המקדש עם שירת הלוים ועבודת הכהנים, ישיב ג"כ בבטחה ובעוז, תורה שאני למדתי ברבים ביבנה, מכפרת על כל אלה.

ס״בואז אמר "והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא", כי הוא אח לצרה שיצילו מגיהנם ויפתח לפניו את שערי גן עדן לרוחה.

ס״גמ"ם סתומה.

ס״דובכן, תדעו רבותי, מכל זה כי מחלוקת החסידים והמתנגדים היא מחלוקת נושנה למאד.

ס״הואמנם האגדה מספרת, כי פעם אחת נסע הגרש"ז להגר"א ז"ל, כדי להתפשר עמדו, אבל, גרמו העוונות והגר"א לא נתן להגרש"ז להכנס, ולו לא הצליח מעשה שטן זה, כי אז כבר היה בא הקץ וזכינו כבר למלך המשיח.

ס״וואמנם האגדה הנ"ל יסודה בהמדרש שהביאנו לעיל על זה הכתוב למרבה המשרה "מפני מה כל מ"ם שבאמצע תיבה פתוחה וזה סתום? ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח - וכו' - אמרה מדת הדין לפני הקב"ה - וכו' - חזקיהו שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשה משיח, לכך נסתם", זאת אומרת, שכל זמן שפרוד הדעות שורר בין חזקיהו ובין ישעיהו, כל זמן שלא נתמזגה התורה של חזקיהו עם השירה של ישעיהו, ההתלהבות החסידית עם דרכי הלמוד של ה"מתנגדים", הנה עדיין המ"ם שבלמרבה המשרה סתומה ולא פתוחה ועדיין מדת הדין מקטרגת לפני הקב"ה, ומשיח בן דוד עדיין רוכב על החמור והחמור משרך דרכו ולא נראו עוד עקבותיו עד היום הזה.

ס״זולא לחנם אנו קוראים ביום הראשון של חג השבועות את השתלשלות המתן תורה, וביום השני את מגילת רות המספרת לנו מיחס דוד המלך, נעים זמירות ישראל, להראות לנו, כי באמת אין ביניהם שום הבדל, ואל תאמר כי לא איברי עלמא אלא לדוד או לא איברי עלמא אלא למשה, אך אמור טובים השנים מן האחד, ובאמת היהדות נקנית גם בידיעה, וגם בהרגשה, וביהדות יש גם תורה וגם שירה, ולא עוד אלא שבתורה שלנו יש גם שירה. וכבר אמרו חז"ל "כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר, וגם אני נתתי חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם (מגילה לא, א) ובהשירה שלנו יש גם תורה כתפלת דוד "יהיו לרצון אמרי פי שיעשו לדורות ויחקקו לדורות ולא יהיו כספרי מירוס, אלא יהיו קורים בה ונוטלים שכר עליהם כנגעים ואהלות" (ילקוט שמעוני תהלים רמז תריג).

ס״חכי חג השבועות הוא גם חגו של משה וגם חגו של דוד, כי זה בלי זה לא יתכן.

ס״טועל כן, ר' יוחנן כששמע את מחלוקת רב ושמואל הנ"ל באיזו זכות איברי עלמא הכריע בדבר ואמר "לא איברי עלמא אלא למשיח", המשיח שיאחד בקרבנו גם את משה וגם את דוד, שיאחד אצלנו גם את השירה וגם את התורה. ואז, רק אז יהיה המ"ם שבלמרבה המשרה פתוחה ולא סתומה.

ע׳"וישי הוליד את דוד" ויבא משיח בן דוד במהרה בימינו אמן.

ע״א[תמצית דרשה זו כבר נדפסה בהמאמר "דרכה של תורה" והבאתיה בזה מפני שבאמת כאן מקומה]