דרשות אל עמי, שלש רגלים כ״גSermons Unto My People, The Three Festivals 23
א׳כג. ששה סדרי משנה
ליום ב' דחג השבועות (בחו"ל)
ליום ב' דחג השבועות (בחו"ל)
1
ב׳"כי תאנה לא תפרח ואין יבול בגפנים, כחש מעשה זית ושדמות לא עשה אכל, גזר ממכלה צאן ואין בקר ברפתים, ואני בד' אעלוזה אגילה באלקי ישעי, ד' אדני חילי וישם רגלי כאילות ועל במותי ידריכני למנצח בנגינותי" (הפטרת היום; חבקוק ג, יז-יט).
2
ג׳"אמר ר"ל, מאי דכתיב והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת וגו', אמונת זה סדר זרעים, עתיך זה סדר מועד, חוסן זה סדר נשים, ישועות זה סדר נזיקין, חכמת זה סדר קדשים, ודעת זה סדר טהרות" (שבת לא, א).
3
ד׳"אונקלוס בר קלונימוס איגייר, שדר קיסר גונדא דרומאי בתריה וכו', אמר להו אימא לכו מלתא בעלמא, נפיורא נקט נורא קמי פיפיורא, פיפיורא לדוכסא, דוכסא להגמונא, הגמונא לקומא, קומא מי נקט נורא קמי אינשי, אמרו ליה לא, אמר להו והקב"ה נקט נורא קמי ישראל דכתיב וד' הולך לפניהם יומם" וגו' (עבודה זרה יא, א).
4
ה׳מלחמת היהדות.
5
ו׳הנה זה היום - זמן מתן תורתנו - עשה ד' נגילה ונשמחה בו, והקב"ה בעצמו צוה לנו על אותו היום "ושמחת לפני ד' אלקיך", וחז"ל אומרים "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מאי טעמא יום שנתנה בו תורה" (פסחים סח, ב) אבל מאידך גיסא מה מרובות הן הרפתקאות שהסב לנו היום הזה של מתן תורה.
6
ז׳כי למה נקרא הר סיני? מפני "שירדה שנאה לאומות העולם עליו" (שבת פט, א) ומיום שעמדנו על הר סיני עד היום הזה לא פסקה המלחמה מכל העולם כולו גם נגד היהודים וגם נגד היהדות, ונלחמים כל העמים נגד עם ישראל ונלחמות כל הדתות נגד תורת ישראל.
7
ח׳אולם אם במלחמת העמים הננו מנהלים רק מלחמת מגן, הנה במלחמת הדתות כחנו וגבורתנו אתנו להניף גם מלחמת תגרה, וכמובן לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח. כאלף וארבע מאות שנה מימות מתן תורה עד קרוב לסוף בית שני נלחמנו באלילות בכל האמצעים הרוחניים שהיו ברשותנו, עד שהפלנו את כל האלילים לארץ ונופצו לרסיסים, וכשיצאנו מהמלחמה הזו ועטרת הנצחון על ראשנו הנה בקשה היהדות לישב בשלוה וקפץ עליה רוגזה של אמונת הנוצרים והמחמדנים וזה כאלפים שנה, שהן, שתי האמונות הנ"ל נלחמות בהיהדות בחמה שפוכה בידים ידי עשו כדרכן, וגם היהדות אינה טומנת ידיה בצלחת, והיא משיבה מלחמה שערה על פי דרכה היא - בהקול קול יעקב, ועדיין המלחמה לא באה לקצה.
8
ט׳שעיר ופארן.
9
י׳אמנם אין לנו לכחד את האמת, כי אי אפשר להשוות את שתי האמונות הנ"ל לאלילות פשוטה, כי בהאמונות הנ"ל אנו מוצאים כמה עיקרים מתורתנו שממנה שאבו במדה מרובה, אבל עדיין כמה רחוקות הן מתורתנו אנו.
10
י״אוכבר עמדו על זה חז"ל ודרשו על הכתוב "ד' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתא מרבבות קודש" כי "ד' מסיני בא הוא לשון עברי וזרח משעיר למו זהו לשון רומי והופיע מהר פארן זהו לשון ערבי" ועוד שם "דבר אחר, ויאמר ד' מסיני בא, כשנגלה הקב"ה ליתן תורה לישראל לא על ישראל בלבד נגלה, אלא על כל האומות, בתחילה הלך לבני עשו ואמר להם מקבלים אתם את התורה? אמרו לו, מה כתיב בה? אמר להם, לא תרצח, אמרו לו כל עצמן של אותן האנשים אביהם רוצח הוא, שנאמר והידים ידי עשו - וכו' - הלך ומצא את בני ישמעאל, אמר להם, מקבלים אתם את התורה? אמרו לו מה כתיב בה? לא תגנוב, א"ל כל עצמם של אביהם לסטים היה, שנאמר והוא יהיה פרא אדם" (מדרש רבה ברכה).
11
י״בואמנם בדברי המדרש הנ"ל כלולה היסטוריה ארוכה של כל הדתות הראשיות השולטות כעת בעולם.
12
י״גכי ראשית כל "ד' מסיני בא" לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו, התגלות אלקות אמתית שששים רבוא אנשים היו עדים כשירים ונאמנים לזה. אח"כ אנו רואים וזרח משעיר למו זהו לשון רומי - הדת הנוצרית, והופיע מהר פארן זהו לשון ערבי - הדת המחמדנית - שבנגוד לעבודת האלילות שהחזיקו מקודם נוכל לומר, כי נגה עליהם כמעט אור אלקים חיים, אבל אלו היו רק נצוצות קטנים מעין גץ היוצא מתחת הפטיש של הקב"ה.
13
י״דאכן "אף חובב עמים כל קדושיו בידך" וכדברי המדרש שם "מלמד שחבב המקום את ישראל מה שלא חבב כל אומה ולשון, "והם תוכו לרגליך" אע"פ שהם לוקים אין זזים משם, אלא ישא מדברותיך מקבלים עליהם עול תורתך כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע, תורה צוה לנו ציווי זה אינו אלא לנו ואינו אלא בעבורנו.
14
ט״וכלומר, צאו וראו מה ביני לבין חמי, רק אצלנו הוא אש דת שנשרשת בעמקי הנפש שבנו ונקלטת בכל רמ"ח אברינו ושס"ה גידנו, רק אצלנו היא תורת-חיים, שהתורה יונקת את יניקתה מהחיים שלנו, באופן שהחיים שלנו המה גופי תורה, לא כן בני הדתות האחרות, שכל הדתיות שלהם הוא רק מן השפה ולחוץ "מקופיא" של החיים ולא "מקיבעא", באופן שהחיים הוא דבר לחוד והדת הוא דבר לחוד והשפעת הגומלין שביניהם קלושה מאד, ולכן גם אחרי ש"זרח משעיר למו הופיע מהר פארן" אפשר לנו לאמר בבטחה "תורה צוה לנו משה מורשה" ורק לנו ולא לאחרים.
15
ט״זו"הדבר אחר" שבמדרש מפרש את זאת עוד ביתר באור, כי בני בניו של עשו הרשע אם כי קבלו את התורה - התבוננו בלשון המדרש, שאינו אומר שמאנו בהתורה בכלל, אלא שהשיבו על זה "ירושה היא לנו" וכו' - בכל זאת המה, הנוצרים, הנה סבל הירושה שירשו מעשו הרשע חזק אצלם מהתורה שאינה רק להלכה ולא למעשה, ו"הידים ידי עשו" זהו עיקר העיקרים שלהם, ואם כי "רוממות אל בגרונם" הנה מאידך גיסא "חרב פיפיות בידם".
16
י״זובני בניו של ישמעאל - המחמדנים - אם כי גם הם קבלו את התורה, לא הועילה להם התורה לזוז אף כחוט השערה מהירושה שירש להם אביהם: "והוא יהיה פרא אדם", ובשום אופן אינם יכולים לקבל את ה"לא תגנב" וה"לא תנאף" הלכה למעשה ועד היום הזה הנה ה"בקשיש" זהו היסוד העיקרי של ההנהגה שלהם בעולם הזה, והזנות זהו כל האידיאל שלהם גם בעולם הבא ולא מצאו להם בגן עדן שלהם תענוג יותר גדול מהעבירה על "לא תנאף".
17
י״חכי רק אנחנו הקדמנו נעשה לנשמע, אבל אצלם גם מה שקבלו עליהם ועל זרעם לקדשי קדשים כמו העשרת הדברות גם באלו לא קבלו רק את ה"נשמע" ולא את ה"נעשה" ורחוק הנעשה מהנשמע שלהם כרחוק מזרח ממערב.
18
י״טוזהו שאמר המדרש "והם תוכו לרגליך, אע"פ שהם לוקים אין זזים משם אלא ישא מדברותיך מקבלים עליהם עול תורתיך, כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע" ולכן תורה צוה לנו, ציווי זה אינו אלא לנו, אינו אלא בעבורנו.
19
כ׳ואם תרצו לדעת בקיצור נמרץ מה היא מהות היהדות, ובמה נשתנתה לטובה מכל שאר האמונות והדתות שקמו בעולם מששת ימי בראשית עד היום הזה?
20
כ״אנשוב לכם במאמר חז"ל שהתחלנו "והיה אמונת עתיך חוסן וגו'".
21
כ״במה בין היהדות להאלילות.
22
כ״ג"אמונת זהו סדר זרעים, עתיך זהו סדר מועד, חסן זהו סדר נשים" (שבת לא, א). ובהמלים הקצרות האלה הובלט כל ההבדל שבין היהדות להאלילות.
23
כ״דכי כבר עמדנו במקום אחר - עי' דרשה ד' - כי יסוד האלילות בא להאדם הקדמוני לא מההשתוממות על הדר הטבע ופלאי חזיונותיה, כי אם הפחד הקדמוני מפני המקרים הרעים המתרחשים בעולם. וכאשר המקרים הרעים ראה האדם הקדמוני משני צדדים מצד הטבע ומצד האדם, ומשני מיני הדעות האלה נולדו לו שני מיני אלילים: אלילי הטבע ואלילי העמים, שהראשונים היו משותפים כמעט לכל בני אדם, כמו אלהי האש, אלהי המים, אלהי הרוח, הברק וכדומה. ואלהי האומה היו מיוחדים לכל אומה ואומה, וכך נתהוו אלהי אשור, אלהי ארם וכו' וכו'.
24
כ״הוכדי לבטל את הדעה המשובשה הזו ולהראות כי הד' ואלקי ישראל הוא דבר אחד הננו חוגגים את שלשת החגים, שלכולם יש ענין כפול, טבעי ולאומי גם יחד, ולכן נקרא כל חג בשמות כפולים, חג האביב וחג הפסח, חג הבכורים וחג השבועות, חג האסיף וחג הסוכות, לומר, כי אצלנו עולים שני הדברים הללו בד בבד והנם באמת חד, והחגים של אביב, בכורים ואסיף חגים טבעיים טהורים, הנם ביחד עם זה גם חגים לאומים פסח, שבועות, סוכות ואל אחד ה"מקדש ישראל והזמנים" נתן לנו את אלה המועדים לשמחה.
25
כ״ו"אמונת זה סדר זרעים, עתיך זהו סדר מועד" הזרעים של כל הטבע והמועד, זכרונות האומה הישראלית אינם רצלנו שני דברים שונים, אך המה ברי מצרא זה לזה ודרים בשכנות יחד, כי רוח אחד חוללם, וממקור אחד באו, ולא כהאליליות שחלקה בין הדבקים בזה.
26
כ״זחוסן זהו סדר נשים.
27
כ״חבהתורה שבעל פה שלנו תופסות הנשים מקום הגון, סדר שלם בין הששה סדרי משנה מדבר רק על דבר הנשים וזכיותיהן כלפי האנשים, ואמנם גם בתורה שבכתב הוקצע להן מקום חשוב.
28
כ״טדי להזכיר כי אבות האומה כיעקב וכמשה הצטיינו בזה שלחמו בגבורה בעד זכיות הנשים.
29
ל׳ביעקב נאמר "ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן... ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן" (בראשית כט, י), ממש כאחד הפרשים דזמננו, להבדיל.
30
ל״אובמשה נאמר (שמות ב, טו-יז) "ויברח משה מפני פרעה, וישב בארץ מדין, וישב על הבאר, ולכהן מדין שבע בנות, ותבאנה ותדלנה ותמלאנה את הרהטים להשקות צאן אביהן, ויבאו הרועים ויגרשום, ויקם משה ויושיען וישק את צאנם". וגדול כחו של משה מכחו של יעקב, שהגין על נשים שהוא לא קרוב ולא גואל להן, ואינן גם כן בנות עמו, ורק נלחם עבור זכות האשה בתור אשה.
31
ל״בובכן גם יעקב אבינו וגם משה רבינו הגינו ביראת כבוד על האשה כ"דזנטלמנים" של המאה הי"ט והכ', אכן הם התיחסו ברגש הכבוד להנשים מצד שהן המין החלש ולא מצד שהן מין היפה, כי היהדות נלחמת תמיד נגד כל מיני תקיפות מאיזו צורה שתהיה, ותמיד יש לה רגש הכבוד להחלשים והנרדפים.
32
ל״גוהתורה מספרת לנו על דבר משה רבינו איך נלחם בעד כל הנרדפים שבעולם.
33
ל״ד"ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו... ויך את המצרי" (שמות ב, יא-יב), אבל בזה אפשר לומר כי הגין על העברי מפני המצרי, כלומר מפני הרגש הלאומי, הנה מוסיפה התורה "ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים, ויאמר לרשע למה תכה רעך" ובכן הגין גם על הנרדף עברי מפני רודף עברי, ושמא תאמר כי הרגיש רק את העול שנעשה אצל בני אחיו בין זה לזה, אבל לא הביט און ולא ראה עמל אצל הגוים וכי מה איכפת לו מה שנעשה אצלם, הנה קראו עוד בתורה "ולכהן מדין שבע בנות... ויבאו הרועים ויגרשום, ויקם משה ויושיען וישק את צאנם", אם כי גם הרועים וגם הבנות נכרים היו לו.
34
ל״הובזה מפרשים את הפסוקים במשפטים (שמות כא, א) "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשביעית יצא לחפשי חנם... וכי ימכר איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים... ואם לבנו יעדנה כמשפט הבנות יעשה לה, אם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע... מכה איש ומת מות יומת... וכי יריבן אנשים והכה איש את רעהו באן או באגרוף" וכו', ולכאורה הלשון אשר תשים אינו מובן ומדוע לא כתוב בפשטות "אשר תאמר"? מפני שבאמת הנה כל המשפטים הנ"ל כבר שם משה והוציא מכח אל הפועל עוד לפני מתן תורה מדעתיה דנפשיה.
35
ל״ו"כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם" ומשה כבר הנהיג זאת הלכה למעשה כמו שנאמר "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם", ועל פי פירוש המדרש (רבה שמות פ"א, כח)"ראה שאין להם מנוחה הלך ואמר לפרעה, מי שיש לו עבד אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת, ואילו עבדיך אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים, אמר לו, לך ועשה להם כמו שתאמר, הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח" ובכן כבר שם את המשפט שאי אפשר לאדם לעבוד בלי מנוחה, ואם הוא עובד בשש הנה בשביל טובת האדון גופא דרוש שבשביעית יצא לחופשי.
36
ל״ז"מכה איש ומת מות יומת" כאשר שב משה "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו... ויך את המצרי ויטמנהו בחול", ובכן כבר קיים את הפסק הזה.
37
ל״ח"וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באן או באגרוף", כי המחלוקת מביאה כרגיל גם לידי הכאה, ואם התחילו ב"כי יריבון אנשים" הנה יגמרו ב"והכה איש את רעהו" - כאשר כן הבין משה מסברתו, וכשיצא ביום השני "וירא והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך".
38
ל״ט"וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים" כי נחוץ להתיחס לה בחמלה יתירה מלגבר כאשר נהג זאת משה הלכה למעשה "ויבאו הרועים ויגרשום ויקם משה ויושיען וישק את צאנם".
39
מ׳ואמנם מה נמלצים המה דברי התורה שהאריכה כל כך בשבח האשה, כדי שלא נקפח את זכותה ח"ו אף במשהו "לא תצא כצאת העבדים" האשה היא רכה וענוגה מטבעה ואי אפשר להתיחס לה באופן גס כמו לגבר-עבד, "ואם לבנו ייעדנה כמשפט הבנות יעשה לה", כי גם יעוד הוא אחת מהרמ"ח מצוות עשה שבתורה, ועליו לקחת את האמה לכלתו ולתת לה כמשפט הבנות, כל כך חסה התורה על כבוד האשה שלא יחולל.
40
מ״אחוסן זהו סדר נשים, כי זוהי מטרת היהדות לתת חוסן לכל מי שזקוק לכך והנשים זקוקות לזה ביותר.
41
מ״בובאמת הא בהא תליא, כי כבר בארנו במקום אחר - (עי' דרשה כא) - כי כל עיקרה של האלילות בא מרגש הכבוד להתקיף ומי תקיף יותר מאליל, והיהדות אומרת מלחמה לד' עם התקיפים מדור דור, ומכאן שינוי ההשפקה מן הקצה אל הקצה בין האלילות והיהדות, שאצל הראשונה רחוק סדר הזרעים מן סדר מועד כרחוק מזרח ממערב, ואצלנו שני הסדרים יחד נכללים בשתי מלות הבאות בסמיכות "אמונת עתיך", כי האלילות כרעה לכל תקיף וראתה בהזרעים והמועד מיני תקיפים מיוחדים, שאין להם שום שייכות אלו לאלו, לא כן היהדות שכל עיקרה הוא להלחם בעד הנרדפים ויש לה בשביל זה סדר מיוחד, סדר נשים, אצלה. "אמונת עתיך", דבר אחד הוא, כי רואים אנו בכל מקום שאנו פונים את מדת הרחמים, גם מצד הטבע וגם מצד האדם.
42
מ״גישועות זה סדר נזיקין.
43
מ״דעד כאן דברנו על דבר ההבדל שבין היהדות להאלילות, עכשיו נראה מהו ההבדל בין השקפת עולמה של היהדות לזו של הנוצרות.
44
מ״הכי לכאורה הרי הנוצריות היא הנגוד הגמור מהאליליות, כי בעוד שהאליליות מלמדת לאדם שיהיה רודף מלמדת הנוצריות שעל האדם להיות תמיד נרדף, ואם האליליות יודעת רק מנקמה יוצאת הנוצריות להיפך דוקא מרחמים וכל עיקרה אינה באה אלא בשביל החלשים והנדכאים גם בחומר וגם בדעת.
45
מ״ואכן גם על זה נשיב: לא זה הדרך.
46
מ״זכי עלינו לבלי להסיח דעת אף לרגע שאחרי ה"חוסן" באו ה"ישועות", ואחרי סדר "נשים" יש סדר "נזיקין", ובלי הסדר האחרון הזה חסרו ה"ישועות" לגמרי.
47
מ״חהסדר הזה, כידוע עוסק בענינים שבין אדם לחבירו, בעניני ממון וקנס, בדיני ממונות ודיני נפשות, במלקות ומיני עונשים שונים.
48
מ״טולהנצרות אמנם יש "נשים", כידוע, שמראשית הויתה משכה תחת דגלה בעיקר את הנשים ועמי הארץ, אבל אין לה כלל סדר נזיקין, ובמקום זה יש לה רק כלל אחד, זו היא פתגמו של "אותו האיש", שאם סוטרים לך על הלחי האחת הגש בהדרת כבוד את לחיך השניה, או אם יסיר מי מעליך ביד חזקה את המעיל העליון, מסור לו תיכף בהכנעה מרובה את המעיל התחתון שלך, זהו כל חלק המשפטים שלה.
49
נ׳אבל באמת תורה זו מזויפת מתוכה, כי "על שלשה דברים העולם עומד על האמת ועל הדין ועל השלום" (אבות א, יז), ובאין דין אין גם אמת ואין גם שלום ואין העולם יכול להתקיים. ואמנם על כל אדם להתנהג גם לפנים משורת הדין אבל אם נעמיד רק זאת בתור עיקרון בלי מדת הדין כלל אז השתות יהרסון ואיש את רעהו חיים בלעו.
50
נ״אואמנם יוצר העולם יצר כידוע את עולמו במדת הדין, ורק כשראה שאין העולם יוכל להתקיים שיתף את מדת הרחמים למדת הדין, ואי אפשר ליצור כפיו להתחכם בזה יותר מהיוצר בעצמו. כי אם המדת רחמים באה בתור שיתוף להמדת דין, אז מה טוב ומה נעים שבת שתיהן גם יחד, אבל אם המדת רחמים רוצה להיות "חד בדרא" אז תצא מזה רק אכזריות לבד שקשה עוד שבעתיים ממדת הדין.
51
נ״בולכשתמצאו לומר הנה גם בזה אנו רואים ששני הקצוות מתאחדים יחד, וגם בפתגמו של אותו האיש הנ"ל יש בזה הרבה יותר משיטת האלילות ממה שיש בזה משיטת היהדות, כאשר כבר עמדנו על זה - בדרשה כ - והראינו שגם בזה אפשר להכיר את גלגול האליליות כי האליליות ראתה תמיד את כל תקיף ועריץ כראות פני אלקים ותמיד התיחסה ברגש כבוד גדול לכל סוטר על הלחי ולכל חמסן ביד חזקה, ובפתגם הנ"ל רק נתחדש האופן שבו מחויבים אנחנו כולנו להביע לו את רגש הכבוד שלנו.
52
נ״גבקיצור, גם סדר נזיקין הוא משנה הצריכה לגופה ותורתנו לא היתה תורה שלמה אם הסדר הזה היה חסר.
53
נ״דומנקודת ההשקפה זו אומרים חז"ל במגילה (כה, א) "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך משתקים אותו" ובבבא קמא (נ, א) "כל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו חייו" שכל זה מכוונים נגד הנוצרים, שמחקו את סדר נזיקין לגמרי.
54
נ״הוזהו שאמרו גם כן "ר"א בנו של ריה"ג אומר, אסור לבצוע וכל הבוצע הרי זה חוטא וכל המברך את הבוצע הרי זה מנאץ ועל זה נאמר ובוצע ברך נאץ ד', אלא יקוב הדין את ההר שנאמר כי המשפט לאלקים הוא. וכן משה אמר יקוב הדין את ההר" (סנהדרין ו, ב) "אמר רשב"ג אל תהי מלגלג בדין, שהוא אחד משלשה רגלי העולם למה ששנו חכמים על שלשה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום. תן דעתך, שאם הטית את הדין שאתה מזעזע את העולם שהוא אחד מרגליו", (דברים רבה פ"ה, א), כי אמנם בזמנם כשהדת הנוצרית יצאה לאויר העולם היו הרבה מלגלגים על הדין ובשביל זה ברכו את כל בוצע שהוא מטה דין, כי בזה רצו להבליט ש"הברית החדשה" עולה על "הברית הישנה", ובאמת אמרו "אל תהי מלגלג בדין" ו"כל המברך את הבוצע הרי זה מנאץ".
55
נ״וומשפטים בל ידעום.
56
נ״זהנה על הכתוב "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" דרשו חז"ל על זה דרשות אחדות שכולן אהובות כולן ברורות:
57
נ״ח"תני ר' ישמעאל אומר, ואלה מוסיף על הראשונים, מה עליונים מסיני אף תחתונים מסיני" (מכילתא).
58
נ״ט"לפניהם ולא לפני עכו"ם" (גיטין פח, ב).
59
ס׳"תניא, מנין שהיתה סנהדרין גדולה אצל המזבח, שנאמר, ולא תעלה במעלות על מזבחי וסמיך ליה ואלה המשפטים" (ירושלמי פ"ב, ה).
60
ס״אוהמדרש מביא על זה את הפסוק "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום".
61
ס״בכי כפי שאמרנו, הנה סדר נזיקים חסר להם להנוצרים לגמרי, ואם קבלו מה מה"אורח חיים" "אבן העזר" ו"יורה דעה" שלנו, הנה לא קבלו כלום מה"חשן משפט" שלנו, ואמנם בכל מדינה ומדינה יש שר משפטים מיוחד ושופטים ושוטרים נמצאים אצלם בכל עיר ועיר ובכל כפר וכפר, אבל באמת אין כלל במציאות חושן משפט של דת הנוצרית, כי המשפטים שלהם לקוחים דוקא מרומי העתיקה בעוד שהיתה עוד עובדת אלילים.
62
ס״גולא עוד אלא שכל החשן משפט שלהם עומד בנגוד גמור למשפט הנוצרי, כידוע.
63
ס״דואלה הנוצרים שלעגו מקודם על הדין שלנו, כי לדעתם צריכים להתנהג רק במדת הרחמים לבד, קבלו בעצמם את החוקים של עובדי האלילים העתיקים האכזרים מאד.
64
ס״הואם התורה שלנו אומרת "עין תחת עין - ממון", הנה אצלם על כל עבירה קלה עונשים בעבודת פרך וכדומה.
65
ס״ווהמה הראו בעצמם את צדקת השקפת חז"ל, שכאשר מחליפים את מדת הדין על מדת הרחמים לחוד, אז תצא מזה מדת האכזריות הקשה שבעתיים ממדת הדין.
66
ס״זוטעמו של דבר הוא כאשר כבר ביארנו במקום אחר - ע' חלק ראשון דרשה י"ז - כי אם אנו רואים, שגם בלב הרשע היותר גדול מתעורר לפעמים מוסר כליות על רשעתו שעשה, שלא יתן לו מנוח עד שמודה בעצמו על חטאו שעשה ומקבל עונשו, הנה באמת מקורו של מוסר כליות זה, או כאשר יקראו זאת המליצים "קול אלקים המתהלך בתוך האדם", איננו באמת אלא הד קול המדת דין של האדם גופא, כי כיון שהוא מודד במדת הדין את כל אדם שעשה לו עול, הנה אותה המדה שבה גם אליו כשהוא שונה את העול הזה. אבל כיון שאחזו רק במדת הרחמים לבד, הנה ראשית כל פועלת המדה הזאת על האדם הפועל בעצמו לסלק את המוסר כליות שבו ולהצדיק את כל מעשיו, גם את אלה המעשים שאי אפשר לדון אותם לכף זכות כלל וכלל.
67
ס״חזאת ועוד אחרת, כי למדת הדין יש "חושן משפט", שלם עם סימנים למאות וסעיפים לאלפים ועל כל פרט ופרט יש פרינציפים קבועים, שאי אפשר לזוז מהם אף כחוט השערה ו"יקוב הדין את ההר" לא כן מדת הרחמים שהוא דבר התלוי רק בלב, אין בזה לא כללים ולא פרטים, אך תלויה ב"שודא דדיני" של כל אדם, שבידו להטותה לכל רוח כחומר ביד היוצר, ובאמת גם טורקומדה האינקביזיטור היותר גדול, ששפך דם נקי לאלפים ולרבבות, היה רחום וחנון על פי דרכו, הוא רחם על הנפשות האומללות שצד אותן השטן בחרמו לפי דעתו, ובחסדו הרב הכניסן תחת כנפי השכינה על ידי אמצעים קלים ונוחים - כמו סקילה שריפה הרג וחנק וכדומה.
68
ס״טאכן לו היה לטורקומדה וחבריא, אף מעט מן המעט גם ממדת הדין, כי אז היה יודע שהדין אומר בלי שום יוצא מן הכלל: לא תרצח אף במקום שעל ידי זה יזכה הנרצח לעולם הבא.
69
ע׳"כל אלמנה ויתום - אומרת התורה - לא תענון, אם ענה תענה אותו כי אם צעק יצעוק אלי שמע אשמע צעקתו, וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב, והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים" (שמות כב, כא) וכבר בארו המפרשים, שהכוונה בזה באיש שחפץ לעסוק בענוי היתומים והאלמנות לשם שמים "כי אם צעק יצעק אלי", כדי שיהיה מוכרח לצעוק אלי, להקב"ה, כי למי יזעוק באין לו אב ואם אם לא לה"אבי יתומים ודיין אלמנות", ומתוך שלא לשמה יבא לשמה ויהיה לצדיק גמור. אכן הקב"ה אינו חפץ גם בזה והוא אומר להמענה "שקול טובתך ושדי אחיזרי", ובעבוד כוונתו לשם שמים הנ"ל יקבל שכרו כראוי "וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב, והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים".
70
ע״אאכן הנוצרים שמאנו במדת הדין וקבלו על עצמם רק את מדת הרחמים לבד, עסקו תמיד ועוסקים עד היום הזה ב"אם ענה תענה אותו כי אם צעק יצעק אלי" כידוע.
71
ע״בבקיצור, גם המשפטים המה גופי תורה, וזהו שדרש "ואלה מוסיף על הראשונים מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני". אכן "לפניהם ולא לפני עכו"ם", כי עד היום אין להם, להעכו"ם, חלק ונחלה בהמשפטים שנתנו מהקב"ה בסיני, ויודעים רק ממשפטי רומי האלילית שהתנגדה לגמרי לתורת הר סיני.
72
ע״גכי רק אצלנו היתה סנהדרי גדולה אצל המזבח, סמוכים וקשורים זה בזה בקשר שלא ינתק לעולם וינקו מהדדי, אבל אצלם רחוקים המזבח והסנהדרין זה מזה כרחוק מזרח ממערב, ובעוד שהמזבח מורה להם את מדת הרחמים הקצונית, מורה הסנהדרין שלהם את מדת האכזריות, שכאמור עוד קשה שבעתיים ממדת הדין.
73
ע״דאצלנו סמוכה הסנהדרי גדולה להמזבח ומאידך גיסא סמוך הזבח, כמובן, להסנהדרין "לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחלליה ולא תעלה במעלות על מזבחי - וכו' - ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". בעוד שאצלם נחוץ להרחיק פרשת ואלה המשפטים מסוף פ' יתרו לכל הפחות ת"ק פרסה, שהרי אצלם כיון שהדבר נוגע להגדלת המזבח שלהם ולהעלות על המעלות שלו בטלו כל המשפטים, והכל מותר והכל שרי, ו"המטרה מקדשת את האמצעים" -
74
ע״הוסוף דבר הכל נשמע, כי רק אצלנו יש "ישועות" מפני שיש אצלנו ג"כ "סדר נזיקין" הקדוש והיקר לנו לא פחות מסדר זרעים מועד ונשים, שעל כולם נאמר: "תורת ד' תמימה משיבת נפש".
75
ע״וחכמה ודעת - קדשים וטהרות.
76
ע״זוגם בזה נבדלת היהדות מהנצרות, כי אצלנו, ורק אצלנו, הנה חכמה זה סדר קדשים ודעת זה סדר טהרות.
77
ע״חכי בעוד שהנצרות יודעת מ"קדושים" שפרים ורבים אצלה לאלפים ולרבבות, הנה היהדות יודעת כמעט רק מתלמידי חכמים, ואי אפשר שיהיה אצלנו קדוש אם לא יהיה מקודם תלמיד חכם.
78
ע״טואם אצל הנצרות הנה החכמה והקדשים המה תרתי דסתרי, הנה אצלנו הם דבר אחד ממש "חכמה זה סדר קדשים ודעת זה סדר טהרות".
79
פ׳כי בהקדשים והטהרות שלנו אין לגמרי דבר שהוא נגד השכל, להיפך "עדות ד' נאמנה מחכימת פתי" (תהלים יט, ח).
80
פ״אויפה פרשו את הכתוב (הושע יד, ד) "אשר בך ירוחם יתום" כי בעוד שכל הדתות החזיקו בהן האנשים רק מצד מסורת אבות, הנה הדת הישראלית גם היתום, זאת אומרת, יתום רוחני, שאין לו כל מסורה, גם הוא יכול לחסות תחת כנפה של היהדות, כי אם כי יש בה כמה דברים שהם למעלה מן השכל, אבל אין בה כלל דברים שיהיו נגד השכל.
81
פ״בכי תורתנו איננה רק דת, אך גם כן דעת, כי על כן דורשת התורה מאתנו ראשית כל את הידיעה, "וידעת היום והשבות אל לבבך" (דברים ד, לט) "אתה הראת לדעת" (שם לה) "דע את אלקי אביך ועבדהו" (דברי הימים א כח, ט) "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי" (ירמיה ט, כג), ועוד ועוד. ולכן אמרו חז"ל "מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול, ת"ל, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כהנים לוים וישראלים לא נאמר, אלא אדם, הא למדת שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול" (בבא קמא לח, א). בקיצור "דעת זה סדר טהרות", כי בהדעת אנו רואים טהרות כמו שבטהרות שלנו יש דעת.
82
פ״גובצדק אמרו חז"ל "ומה ראו לומר בינה אחר קדושה? שנאמר, והקדישו את אלקי יעקב ואת אלקי ישראל יעריצו וסמיך ליה וידעו תועי רוח בינה" (מגילה יז, ב) כי אמנם קושיא חמורה שאלו בזה חז"ל "מה ראו לומר בינה אחרי קדושה?" כי הלא ידוע בכל הדתות שבעולם, שהבינה והקדושה המה שני הפכים, ואלה המבינים אינם קדושים כשם שהקדושים מאידך גיסא אינם מבינים? ועל זה מתרצים יפה "שנאמר, והקדישו את אלקי יעקב" וכו', כי לא ככל הגוים בית ישראל ולא ככל הדתות היא תורת ישראל, ואצלנו יש בין הקדושה והידיעה סמיכת הפרשה והסמיכה היא לא בכדי.
83
פ״דגדולה דעה וגדולה נקמה.
84
פ״הובזה מפרשים בהשכל את מאמר חז"ל "ואמר ר' אמי גדולה דעה, שניתנה בין שתי אותיות, שנאמר כי אל דעות ד', וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו, שנאמר כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו - וכו' - מתקיף לה רב אחא קרחינאה, אלא מעתה גדולה נקמה, שניתנה בין שתי אותיות שנאמר אל נקמות ד'? א"ל, אין במלתא מיהא גדולה היא" (ברכות לג, א).
85
פ״וכי בהמאמר "גדולה דעה" כוונו נגד הנוצרים שלחמו בחמה שפוכה מראשית הויתם נגד הדעה בכלל, עד שאסרו למאמינים את הקריאה בכתבי הקודש וגם על קריאת האבנגליון ענשו בעונשים קשים, ולזה מכוון הדברים "וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו".
86
פ״זוכאשר שאל השני "אלא מעתה גדולה נקמה", כי כאמור, מצטיינת היהדות נגד הנצרות גם בזה - בהס' נזיקין, בהנקמה, כפי שמלעיגים עלינו הנוצרים שאלקי ישראל הוא אלקי נקמות, ועל זה מתרצים "אין במלתא מיהא גדולה היא" כאשר אמרנו, כי בלי ס' נזיקין לא היתה התורה שלנו תורה שלמה.
87
פ״חובאמת "גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות שנאמר כי אל דעות ד'", זאת אומרת, שרק אז גדולה הנקמה כשהיא נמצאת בין שתי אותיות בין אל - שהוא מדת הדין - ובין ד' - שהוא מדת הרחמים - כלומר, שלא רק שהמדת דין שבך, אך גם המדת רחמים שבך דורשת ממך שתקיים מצות נקמה, רק אז עליך להשתמש בזאת, וזו היא הנקמה היהודית.
88
פ״טוהיוצא מדברינו, כי באמונת עתיך חוסן - זרעים, מועד נשים - באו להבליט את ההבדל בין היהדות להאלילות, וב"ישועות חכמה ודעת" - נזיקין קדשים וטהרות - באו להבליט את ההבדל בין היהדות להאמונות החדשות.
89
צ׳האדם - במרכז היהדות.
90
צ״אוכשדרשו הרומאים מאונקלוס הגר שינמק את היהדות שקיבל עליו, השיב להם בדברים ברורים "נפיורא נקט נורא קמי פפיורא - וכו' - הקב"ה נקט נורא קמי ישראל, דכתיב וד' הולך לפניהם יומם". ואם תשאלו "ערבא ערבא צריך", כי הלא הוא מדבר לבלתי מאמינים, שאינם מאמינים גם בהכתוב של "וד' הולך לפניהם יומם"? אין זו שאלה, כי באמת גם הבלתי מאמינים מוכרחים להאמין בהכתוב הנ"ל, כי המה רואים זאת בעיניהם גופא עד היום הזה ועד בכלל.
91
צ״בכי באמת הבליט בזה אונקלוס את מהות היהדות, ואת ההבדל שבינה ובין כל שאר הדתות שבעולם בפורמולה קצרה מאד:
92
צ״גבכל הדתות שבעולם עומדת עבודת האלקים במרכזה של הדת, ואילו בהיהדות עומדת עבודת עצמו של האדם, זאת אומרת, העבודה שעל האדם לעבוד בעד הכשרת עצמו והצלם אלקים שבו - בהמרכז.
93
צ״דובעוד שהאלילות דרשה מהאנושיות קרבנות אדם הנה דורשת היהדות מאתנו רק למלאות אחרי הדברים "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" "ולא נתנו המצוות אלא כדי לצרף בהן את הבריות".
94
צ״הואם כי גם היהדות ידעה מקרבנות, הנה אלה לא באו בשביל לשחד את אלקים במנחה כהשגת האלילות, כי אלקי ישראל הוא אלקים "אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד", אלא גם כן בשביל טובת האדם בעצמו להרגילו ברוח נשברה, בהעניות אם כל המדות טובות, כי "זבחי אלקים רוח נשברה", ובשביל זה כל הקרבנות צריכים דעת בעלים (עי' נדרים לה, ב) ו"מתעסק בקדשים פסול" (זבחים מז, א), כי העיקר איננו במעשה הקרבנות, אך בהמחשבה שיצייר האדם בנפשו בעת ההקרבה, כאילו הוא נתון על גבי המזבח ולא יתגאה עוד. וזהו שאמר הכתוב "אדם כי יקריב מכם קרבן לד'... יקריב אתו לרצנו, לפני ד'" (ויקרא א, ב-ג), כי העיקר בזה הוא הרצון שנחשב כאילו הוא מקריב חלק ממנו גופא "כי יקריב מכם". "זאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו" בהמקריב גופא, שיבער בו האש דת, שלהבת יה ו"לא תכבה", בשביל טובתו, טובת המקריב בעצמו.
95
צ״ובקיצור, על כל המצוות שבתורה בלי שום יוצא מן הכלל נאמרו הדברים "ויצונו ד' לעשות את כל החוקים האלה... לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה" (דברים ו, כד) ו"רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" (מכות כג, ב).
96
צ״זאמנם האמונות החדשות בטלו את הקרבנות לגמרי, אבל בזה נתבטלה רק הצורה העתיקה, אבל לא נתבטל התוכן העתיק. וגם בהאמונות האלה אם תסלק מקרבן את ה"היכל" וה"כהן" אז לא נשאר שמה כלום, כי המרכז של האמונות החדשות נשאר אותו המרכז העתיק של האלילות כנ"ל, ואילו אצלנו אם אמנם אנו יודעים גם כן מקדושת בית הכנסת, אבל פוק חזי כמה תופסות אצלנו "הלכות בית הכנסת" בהשו"ע שלנו וכמה תופסות ההלכהות האחרות העוסקות במעשי יום יום.
97
צ״חבהיהדות תופס ה"היכל" - טמפל בלע"ז - מקום קטן, ואילו בית התבשיל למשל תופס אצלנו "שולחן ערוך" שלם - ש"ע "יורה דעה", שכל עיקרו לא בא אלא בשביל להורות לנו איך להתנהג שם, את מה שכשר לבשל ולאכול ואת מה שטריפה ואסור. לנו יש שו"ע שלם על דבר חדר המשכב של האדם, שו"ע "אבן העזר" העוסק בביאות כשירות ובביאות אסורות, בפריה ורביה ובדברים שבינו לבינה. לנו יש שו"ע שלם על דבר תגרנות וכדומה, שו"ע חושן משפט, העוסק באומנים ופועלים, בחנונים וסוחרים במלוה ולוה, בה"מניח את הכד" וב"שור שנגח את הפרה".
98
צ״טולא עוד אלא שמי שלא יבקר את בית הכנסת אף פעם בחייו, אם כי בודאי שהוא מתנהג שלא כהוגן, בכל זאת הוא נחשב ליהודי כשר, ואילו מי שאינו זהיר בהדינים של בית התבשיל וחדר המשכב הנהו עברין, שעליו נאמר בתורה כמה פעמים "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה".
99
ק׳כי גם בזמן שביהמ"ק היה קיים, אמר הנביא "אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר היכל ד', היכל ד', היכל ד' המה - וכפירוש המפרשים כי ההיכל ד' האמתי הוא רק המה, האנשים גופא עם הצלם האלקים שבם - כי אם היטב תטיבו את דרכיכם... גר יתום ואלמנה לא תעשקו... ושכנתי אתכם במקום הזה... למן עולם ועד העולם" (ירמיה ז, ד-ז).
100
ק״אבמלה אחת, כל האמונות נוסדו כל עיקרן בשביל לשחד את האלקים ע"י כהנים ממיני דרגא שונים, שלא יתרגז על כל התועבות שעושים המאמינים, ואילו אצלנו הוא להיפך, שהאלקים הוא "שומר ישראל" ושומר של כל הבריות שלא יעשו עול זה לזה.
101
ק״באו בלשון אונקלוס אצל כל האומות הנה נפיורא נקט נורא קמי פיפיורא, פיפיורא לדוכסא, דוכסא להגמונא, הגמונא לקומי" - כי אצל כל העמים יש איזה מין "אב קדוש" שיושב על כסא רם ונשא ומתווך בין בני אדם יושבי חושך וצלמות ובין אלקים - "והקב"ה נקט נורא קמי ישראל דכתיב וד' הולך לפניהם יומם" שאת זאת רואים אנו בעינינו גופא גם עכשיו, כי הלא כל תפקידה של התורה הוא רק בזה, "וד' הולך לפניהם להאיר להם את הדרך" להראות לנו את הדרך הישר "והודעת להם את הדרך ילכון בה ואת המעשה אשר יעשון" ע"י נר מצוה ותורה אור.
102
ק״גועל כן אין צורך להיהדות לא בנפיורי ולא בפפיורי, לא בדוכסי ולא בהגמוני ואף לא בקומי, אך כל יהודי יכול לגשת ישר אל אלקי ישראל ולהתרפק עליו כבן המתרפק על אביו, ובצדק נוכל לומר "כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כד' אלקינו".
103
ק״דהכל מודים בעצרת דבעינן מי לכם.
104
ק״ה"והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת".
105
ק״וומן היהדות אנו באים אל היהודים, כי לא ככל הגוים בית ישראל. כל הגוים מחזיקים בדתיהם, אבל אין הדת מחזיקה אותם, ואילו אצלנו יותר ממה שאנו החזקנו את התורה החזיקה התורה אותנו כפי שכבר אמרנו במקום אחר "עץ חיים היא למחזיקים בה" מחזיקים אותה לא נאמר אלא "מחזיקים בה" שרק בה אנו מחזיקים מעמד כי "הארון נושא את נושאיו".
106
ק״זובצדק אמרו חז"ל (פסחים סח, ב) "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מאי טעמא יום שנתנה בו תורה", ש"מקשים העולם" על זה, אם בשביל זה הרי יותר היה ראוי לומר "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לד'", ולכם מאי עבידתיה ביום שנתנה בו תורה? אבל באמת היטיבו את אשר דברו, כי בהלד' לבד לא נבליט את כל מהותו של יום העצרת, יום שנתנה בו תורה, כי אמנם כל העמים הולכים בשם אלהיהם ויבא השואל וישאל "ומה ראית" אך אז נראה לו על "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם", כי זה כל מהותה של היהדות שהיא מטפלת בעיקר בה"לכם" בה"שולחן ערוך" של האדם.
107
ק״חואמנם אם עד היום הזה יש לנו לא רק ה"לד'" אך גם ה"לכם" הנה עלינו להודות גם על זה להיום שנתנה בו תורה שהיא היא הנותנת לנו כח ועצמה לחיותנו כהיום הזה.
108
ק״טוכדברי הנביא שהתחלנו "כי תאנה לא תפרח ואין יבול בגפנים כחש מעשה זית ושדמות לא עשה אכל גזר ממכלה צאן ואין בקר ברפתים ואני בד' אעלוזה אגילה באלקי ישעי".
109
ק״יאם אנחנו מתקיימים בעולם לא רק בזמן ש"התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח", לא רק בזמן שנתקיימו בנו הדברים "ברוך פרי בטנך... ופרי בהמתך שגר אלפיך ועשתרות צאנך" אך גם בזמן שתאנה לא תפרח וכו' הנה עלינו לדעת שכל זה מפני ש"ואני בד' אעלוזה אגילה באלקי ישעי" ואנו חיים וקיימים עד היום בגילה רינה זו.
110
קי״אובכן, רבותי, נגילה ונעלוזה בזאת התורה...
111