דרשות אל עמי, ימים נוראים א׳Sermons Unto My People, The High Holidays 1
א׳א. ואל כליך לא תתן
לפרשת כי תצא
לפרשת כי תצא
1
ב׳"כי תבא בכרם רעך, ואכלת ענבים כנפשך שבעך, ואל כליך לא תתן" (דברים כג, כה).
2
ג׳מעיני הרחצה של הנשמה.
3
ד׳רבותי!
4
ה׳עוד מעט ותכלה שנה. כבר עברו עלינו משנה זו אחד עשר חודש, ועוד חודש ימים והשנה איננה, כאילו לא היתה כלל במציאות, ונוספה גם היא על ה"חסור" של חיינו הקצובים. עומדים אנו בבין השמשות של השנים ורואים, איך שהשמים מתקדרים בעבים יותר ויותר מיום ליום, הלילה מתגדל והיום מתקטן, האילנות משירים את בגדי החמודות שלהם, השדות נעשים ערומים יותר ויותר והצפרים עפות מכאן בקול תאניה ואניה אל מדינות רחוקות מאוד.
5
ו׳והאם כל אלו אינם קוראים אלינו בקול גדול מסוף העולם ועד סופו: בואו חשבון, בואו ונחשוב חשבונו של עולם, חשבון עולמנו, מאין ולאן...
6
ז׳הנני רואה כעת בביהכנ"ס הרבה פנים חדשות, שלא היו בכאן זה הרבה שבתות, ממעינות הרחצה באו, ממעיני הישועה, ששם שהו איזה שבועות, ושם, במעיני הרחצה יש שלשה "סיזונים" (עונות), וכעת, כנראה, כבר נגמר גם ה"סיזון" השלישי; אבל אם מעיני הרחצה של הגוף כבר מתחילים להיות נסגרים, הנה נפתחו עתה דוקא מעיני הרחצה של הנשמה, וגם הם ישתמשו למעיני הישועה, אם תרחצו שם את נשמותיכם היטב, היטב.
7
ח׳"יהיה לפנות ערב ירחץ במים וכבא השמש יבא אל תוך המחנה" (דברים כג, יב). כל סוף שנה הוא ה"לעת ערב" של חיינו ושקיעת השמש שלנו, והאם לא כבר באה העת אחרי שכבר טבלנו מאה פעמים ואחת את גופנו במעינות רחצה שונים, להתחיל לטבול את נשמותינו ולשוב סוף סוף אל המחנה, מחנה השכינה של אלהי ישראל.
8
ט׳כרמו של הקב"ה
9
י׳התבוננו היטב ותראו, כי כל המחלות אשר עברו עליכם, שבשבילן הוזקקתם לבקש רפואה במעיני הרחצה, הנה סבתן באה באמת לא ממקרי הגוף, אך ממקרי הנפש, שלא שמרתם את חוקי הבריאות שלה, כי באמת עולם גדול ורחב ידים ברא הקב"ה, ולא החסיר בו כל טוב בעד כל בריותיו, שמוצאות כולן את פרנסתן בכבוד ובהרוחה, אלא שקפחת בעצמך את פרנסתך ובזה אתה גורם לעצמך כל מחלה וכל תקלה וכל קטטה.
10
י״א"כי תבא בכרם רעך" - "אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו" (ישעיה ה, א), וכל העולם כולו הוא כרמו של הקב"ה כרם גדול שנטע בו כל עץ נחמד למראה וטוב להשכיל, והכרם הוא באמת כרם רעך, כמו שנאמר (משלי כז, י) "רעך ורע אביך אל תעזוב", הנה עליך לדעת כי "ואכלת ענבים כנפשך שבעך" והכל יש לך משם מן המוכן, ולך צריך להיות רק פה לאכול, והרשות לך לאכול כמה שתחפוץ, עד כדי שביעה ועד בכלל, אך ביחד עם זה עליך לדעת, כי "ואל כליך לא תתן". לחנם אתה רץ מבוקר ועד ערב, לחנם לא תתן תנומה לעיניך ולא תדע שבעה, כי לא תמצא לעולם מרגוע לנפשך, ואם יש לך מנה אתה רוצה מאתים, לחנם אתה צובר כסף לאלפים ולרבבות, כי כל אלה המה הבל הבלים, ואחת דבר ד' הבורא נפשות רבות כי "ואל כליך לא תתן" כליך נקובים הם ככברה מלאים נקבים, נקבים, חלולים, חלולים, וכבולעם כך פולטם ומאומה לא ישאר בידך, "בגפו יבוא ובגפו יצא", וכמאמר חז"ל (קהלת רבה ה, כא) "אדם בא לעולם בידים קפוצות, כלומר, כל העולם כולו שלי הוא, ונפטר מן העולם בידים פשוטות, כלומר, לא נטלתי מן העולם הזה כלום".
11
י״באבל לכל הפחות, אם היינו יודעים ומרגישים בהכרה ברורה, כי "ואל כליך לא תתן" אזי היינו יכולים לקיים את ה"ואכלת ענבים כנפשך שבעך" והיינו שמחים בחלקנו, ותמיד היתה הברכה מצויה בידינו, אבל, דא עקא, כי אנו רודפים דוקא למלאות את הכלים הנקובים, ובשביל זה אין אנו שבעים לעולם, והרדיפה אחרי המותרות מביאה לזה, שלא נשיג גם את ההכרחיות, כי זהו כלל גדול, שרק אז "ואכלת ענבים כנפשך שבעך" בעת שתדע כי "ואל כליך לא תתן".
12
י״גקרנותיו קודמין לפרסותיו.
13
י״דוחכז"ל מספרים באגדתם על דבר אדם הראשון "ת"ר, יום שנברא בו אדם הראשון כיון ששקעה עליו חמה, אמר, אוי לי! בשביל שסרחתי עולם חשך בעדי וחוזר לתהו ובהו, וזו היא מיתה, שנקנסה עלי מן השמים, היה יושב בתענית ובוכה כל הלילה וחוה בוכה כנגדו - וכו' - עמד והקריב שור שקרנותיו קודמין לפרסותיו" (עבודה זרה ח, א).
14
ט״וומה נמרצים המה הדברים האלה, שיש בהם בקורת חדה על כל בני אדם וחוה, שתמיד המה יושבים ובוכים ואינם מוצאים את אשרם בתבל.
15
ט״זהנה לצני הדור מתלוצצים, שאם אנו שופכים דמעות כתנים בתפילת "ונתנה תוקף" הוא לא כל כך על ה"מי ימות", אך על ה"מי יחיה". ואמנם הרבה יותר מלצנות לבדה יש בזה, כי באמת אם נחשוב חשבונו של עולם, אז נראה, כי לו היתה רק דאגת "מי ימות" בעולם, אזי לא היתה כלל הדאגה גדולה כל כך, ראשית, הרי "סוף אדם למיתה", ובעודנו הוא חי לו דאג אך להנאתו ולטובתו, בודאי היה מוצא כל אחד את חלקו המוכן לו בעולם הגדול ורחב ידים הזה, אבל הדאגה של "מי יחיה", זאת אומרת, שגם אחרי מותו ימצאו אנשים לאלפים ולרבבות, שיחיו ויתענגו על כל טוב, זאת אינה נותנת לו מנוחה. זאת ועוד אחרת, כי הדאגה של מי ימות היא רק דאגה אחת הדאגה שהוא דואג על עצמו, אבל דאגת מי יחיה הרי היא דאגה אין-סופית, כי הלא כמה וכמה מיליונים אנשים יש בתבל, ועל כל אדם שהוא פוגש בדרכו עליו להתעכב ולבכות עליו בדמעות שליש: "מי יחיה"... והדאגה האין-סופית זו מביאה באמת את האדם לבור שחת לפני עתו.
16
י״זאכן מאין המקור לדאגת מי יחיה זו?
17
י״חהמקור הוא "מעץ הדעת" שבאדם, שכיון שאכלו אדם וחוה מעץ הדעת מיד "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערמים הם" (בראשית ג, ז) מפני שזו היא תכונתה של דאגת "מי יחיה", שכל אחד חפץ להתגדל על חבירו, וכל אחד נכוה מחופתו של חבירו, אכן אז כשלא היו עוד חברים בעולם זולת בהמות וחיות, היו חפצים להתנשאות רק עליהן ואז פקחו את עיניהם וראו לתמהונם, שהמלבוש אשר עליהם, העור על בשרם, הלא הוא גם המלבוש של כל הבעלי חיים, אבל אם אז די היה גם בעלי תאנה, שיהיו שמחים בחלקם, הנה עתה שנתרבו בני אדם וחוה בעולם, במה נחשבים לו, להאדם, העלי תאנה, אם גם לחברו יש כזה. ושעל כן מיום ליום חדשים לבקרים יציצו כעשב השדה "מָדות" חדשות, ויש שהאדם מלובש עם כל שמונת בגדי כהונה של כהן גדול בשעתו, ובכל זאת הוא פוקח את עיניו ויודע כי ערום הוא.
18
י״טוזהו שאמר, כי תיכף כשאכל מעץ הדעת שקעה העליו חמה, התחיל להרגיש, כי האורה ושמחה שלו פורחת ממנו כצל עובר וכחלום יעוף, שקעה עליו חמה והחשך מתגבר עליו מרגע לרגע.
19
כ׳וכשהתחיל לבקש את סבת החשך הנורא הזה מצא, כי הסבה העיקרית היא "שקרנותיו קודמין לפרסותיו", הנה לכל שור יש גם פרסות כדי שיהיו לו במה לעמוד על הארץ, וגם קרנים כדי שיהיו לו במה לנגוח את כל מי שרוצה להפריעו ממנוחתו, אכן השורים שלנו הנה הפרסות שלהם קדמו בזמן להקרנים, שהרי עם הפרסות הם באים תיכף לאויר העולם, בעוד שהקרנים מתגדלות אחר כך, אבל השור של מעשה בראשית, שכולם בצביונם נבראו, הרי קדמו הקרנים להפרסות.
20
כ״אודא עקא, שהאדם אחרי אכלו מעץ הדעת נעשו גם כן קרנותיו קודמים לפרסותיו, לו דאג האדם ראשית כל על פרסותיו שלו למצוא מעמד בחיים, ולהשתמש בנגיחת הקרנים שלו רק אחר כך, כשיבוא מי להפריעו ממנוחתו, כי אז "יגעתי ולא יצאתי אל תאמין" (מגילה ו, ב), היה מוצא את פרסותיו ולא היה זקוק כלל לקרנותיו, אבל האמת היא להיפך "קרנותיו קודמין לפרסותיו", עיקר העיקרים ושרש תענוגו בעולם הוא ההשתמשות בהקרנים, ובכל התולדות של קרן, כמו, למשל "נגיחה, נשיכה, רביצה ובעיטה" (בבא קמא ב, ב), ורק אחרי שכבר כלה את כל חמתו, אזי יש שמחתחיל לחשוב גם על דבר פרסות, על דבר איזה עמידה בחיים, אך על פי רוב לא יספיק לו הזמן כלל לבוא להפרסות, כי הלא יש כל כך בריות בעולם, שהוא מוכרח לקיים בהן את הקרן ותוצאותיו, ועוברים עליו כל ימיו והוא טרוד רק בגרסא של "שור שנגח את הפרה", בעוד שמהמסכתא "דרך ארץ", הדרך ארץ שלו, איננו יודע מאומה.
21
כ״בכל זה הוא רק באשר שהאדם שוכח את פקודת רבון העולמים: "ואל כליך לא תתן".
22
כ״גבשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית.
23
כ״דוחכז"ל דורשים על זה (בבא מציעא פז, ב) "כי תבא נאמר כאן, ונאמר להלן לא תבוא עליו השמש, מה להלן בפועל הכתוב מדבר, אף כאן בפועל הכתוב מדבר וכו' ואל כליך לא תתן, בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל, ובשעה שאי אתה נותן לכליו של בעה"ב אי אתה אוכל", ומה חודרים ונוקבים הדברים האלה, אם נשים לב אל המוסר היוצא לנו מזה.
24
כ״ה"פועלי דיממי אנן" (עירובין סה, א), ויש לנו בעה"ב טוב ומטיב המשלם לנו את שכרנו לפנים משורת הדין, ומקום העבודה הוא בכרם גדול, רחב ידים, שלא יחסר מאומה בו, והעבודה כשהיא לעצמה, מה נעימה היא ומה מתוקה, אבל עלינו לבלי להסיח דעת אף לרגע, כי הכרם הוא כרמו של בעל הבית, ולא לנו הוא, כשיצאנו לאויר העולם כבר מצאנוהו בשלמותו, וכשנפטור מן העולם לא יגרע ממנו על ידי זה גם כן מאומה. אמנם כאמור, הבעל הבית הוא בעל בית טוב ומטיב, רב חסד ורב להושיע, העומד תמיד על גבי הפועלים, ואומר להם בנעימות ובחן: "ואכלת ענבים כנפשך שבעך", שולחן ערוך לפניכם, ואכלו רעים ושתו דודים, וכועס הוא על מי שאינו ממלא זאת, כי "המצער עצמו מן היין נקרא חוטא" (ע"פ נזיר יט, א), אבל דוקא בשביל זה, שהבעל הבית הוא כל כך טוב, גם עלינו להיות בלתי רעים כל כך, ועלינו לדעת, שרק "בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל", ואמנם זאת לפנים בישראל, שגם החולין שלנו היו על טהרת הקודש, ראשית בכורים היו שייכים להבעל הבית הגדול, כל פירותינו היו לטבל, טרם שהופרשו מהם החלק המגיע להבעל הבית, לא טעמנו משום דבר, טרם שברכנו את הבעל הבית.
25
כ״ואמנם זאת לפנים בישראל, אבל עכשיו?...
26
כ״זעכשיו, הננו מקימים במלואה את המצוה של "ואכלת ענבים כנפשך שבעך", ולא עוד, אלא שאנו עושים בזה עוד לפנים משורת הדין ואוכלים אנו עוד יותר מכדי שביעה, אכילה גסה ממש, אבל מסיפא דקרא "ואל כליך לא תתן" איננו חפצים לדעת, ומכליו של בעל הבית אין אנו רוצים גם לחשוב.
27
כ״חוהאם לא באה העת עכשיו, כשאנו עומדים כבר לפני קץ השנה, לחשוב מעט גם אודות זאת.
28
כ״טשימו לבבכם, סוף סוף, לזה!...
29