דרשות אל עמי, ימים נוראים ב׳Sermons Unto My People, The High Holidays 2
א׳ב. קערה מלאה וקערה ריקה
לפרשת כי תצא
לפרשת כי תצא
1
ב׳"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים כה, יז). ובמדרש תנחומא (פרק ז) "כאן כתיב זכור ובשבת כתיב זכור, שניהם שוין? אמר שלמה, (קהלת ב, טו) ואמרתי אני בלבי, כמקרה הכסיל גם אני יקרני, ולמה חכמתי אני אז יותר, ודברתי בלבי שגם זה הבל, כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם, אע"פ שכתיב בשבת זכור ובעמלק זכור אינן שוין. אמר שלמה כמקרה הכסיל גם אני יקרני, משל למה הדבר דומה, למלך, שעשה סעודה וזימן את האורחים, נכנס הקערה לפניו מלאה כל טוב, אמר, זכור פלוני אוהבי, משקנח את הקערה אמר, זכור פלוני שונאי, אמרו לו אוהביו זה הזכרת וזה הזכרת? אמר להם, זה הזכרתי על קערה מלא כל טוב וזה הזכרתי על קערה ריקם, כך השבת כתיב בה זכור את יום השבת לקדשו ולכבדו במאכל ומשתה וכסות נקיה, ובעמלק כתיב, זכור את אשר עשה לך עמלק, על מה אתה זוכרו על שולחן ריקם, שנאמר, תמחה את זכר עמלק מתחת השמים".
2
ג׳מספרים על הגאון ר"א מסלונים ז"ל שפעם אחת הביא לפניו איזה מחבר את חבורו, שהיה כולל פירוש מפורט על ספר קהלת, כדי שיתן את הסכמתו עליו, הגאון הזה כנודע, היה מבקר גדול על חבורים חדשים וקשה היה מאוד למחבר חדש להשיג את הסכמתו, אבל כשהגאון הנ"ל שם עינו בהחבור הזה, הנה תיכף כשעלעל בו איזה דפים, אמר בנחת רוח גדולה, ר' מחבר, אגיד לכבודו את האמת ומקצת שבחו בפניו, כי אמנם חכם גדול מאין כמותו הוא כבודו, המחבר הזה נהנה, כמובן, מזה הנאה גדולה, אבל מצא לנכון כנהוג להראות, כי לא רק חכם גדול הוא, אך גם עניו גדול הוא, ויאמר, יאמין לי רבי, כי לא מחכמתי היתירה חברתי את החבור הזה, אך היתה בזה סיעתא דשמיא וזכות אבות. אכן הגאון הנ"ל התעקש ויאמר, לא ולא, ר' מחבר, אינני רואה בזה, לא סיעתא דשמיא ולא זכות אבות, אך פשוט כפשוטו חכמה גדולה, וכשהמחבר שאל לו, שיאמר לו ממה הוא מתפעל כל כך מחבורו? ענה לו בניחותא, הרי ידוע לכל, ששלמה המלך היה החכם מכל אדם, ואתה בפירושך הנך מהפך אותו להשוטה מכל אדם ח"ו, ולהפוך את החכם היותר גדול להשוטה היותר גדול, לזה דרושה באמת חכמה יתירה למעלה מכח האנושי.
3
ד׳הלצה זו מבלי משים תעלה על לבנו בקראנו את המדרש הנ"ל, האם באמת קושיות ממין זה היו עולות על דעת החכם מכל אדם, האם באמת לא הבין את ההבדל בין זכור את אשר עשה לך עמלק ובין זכור את יום השבת לקדשו, דבר שגם תינוק דלא חכים ודלא טיפש יוכל להבין בנקל את ההבדל ביניהם, גם בלי משל של קערה מלאה וקערה ריקה?
4
ה׳אכן נתבונן נא מעט על דרך החיים של בני אדם ונראה, כי אמנם גם אנו אפשר לנו לתת את הסכמתנו על שלמה המלך, כי אמנם חכם גדול היה...
5
ו׳שלשה שמות לאדם.
6
ז׳חכז"ל במדרשם (קהלת רבה ז, א) על הפסוק בקהלת, "טוב שם משמן טוב" (שם), אומרים: "תני, שלשה שמות יש לו לאדם, אחד, שקוראין לו אביו ואמו, אחד, שקוראין לו חבריו ואחד, שקרוי לו בספר תולדות בריתו וטוב מכולן זהו השם השלישי". ואותו המדרש נמצא גם כן במדרש תנחומא (פרשת ויקהל), אך בנוסח אחר בסופו: "שלשה שמות יש לו לאדם, אחד, שקוראין לו אביו ואמו, אחד, שקוראין לו חבריו, ואחד, שקרא לו עצמו, טוב מכולן זה, שקרא לו עצמו", אבל באמת, אם הנוסח שונה זה מזה, הנה הכונה אחת היא.
7
ח׳הנה חכז"ל מעידים, כי האדם קודם שיצא לאויר העולם מכריזים עליו מלמעלה, "טפה זו מה תהא עליה", וכבר אז נחקק גזר דינה של טפה זו, אם יצא ממנה חכם או טפש, ובכל זאת אחרי כך, כשכבר יצא האדם לאויר העולם ויבוא במגע ומשא עם הבריות, נעשה הדבר לבלתי מבורר כלל, כי כמה פעמים יקרה שאנו שומעים על איש אחד דעות שונות, יש אומרים שפלוני בן אלמוני הוא חכם גדול מאין כמוהו, ויש אומרים כלפי לייא, אדרבא, הוא הטפש היותר גדול, יש אומרים עליו, שצדיק הוא, ויש חולקים ואומרים, איפכא מסתברא, והסבה לחלוקי דעות אלה פשוטה היא, כי אהבה מקלקלת השורה ושנאה מקלקלת השורה, וכל אדם, שבא עמנו במגע ומשא מעורר אצלנו רגשות שונים, למקצת הוא מעורר את רגש האהבה ולמקצת את רגש השנאה והצד השוה, שאצל אלו ואלו מדת הדין, לדון את חברם כמו שהוא באמת, לקויה ואין משפטם צודק. ובשביל זה אפשר מאוד, שגם השם שקוראין לו אביו ואמו, וגם השם שקוראין לו חבריו, שניהם רחוקים הם מאד ממדת האמת, מהשם שקורא לו עצמו, מהשם העצמי והאמתי שלו. אבל מתי יתודע באמת השם הזה השלישי, האמתי? על זה באה הנוסחא האחרת, "ואחד שכתוב בספר תולדות בריתו", זהו השם שתוציא ההסטוריה עליו, כי לאחר מותו ואחרי מות בני דורו, כשבטלה גם האהבה וגם השנאה, אז, רק אז, אפשר להוציא משפט צדק עליו, בלי שום שוחד ומשא פנים לא לכף זכות ולא לכף חובה.
8
ט׳מכאן, אולי המנהג להעמיד מצבה על המת, לא תיכף ביום קבורתו, אך אחרי י"ב חודש, מפני שהתוארים אשר נכתוב עליו ביום קבורתו, בודאי לא יהיו צודקים. עליהם יהיה טבוע או החותם על אהבה או של שנאה, ששניהן, כאמור, מקלקלות את השורה. ורק לאחר י"ב חודש, ש"גזירה על המת, שישתכח לאחר י"ב חודש", ואז כשבטלה גם האהבה וגם השנאה, אז אפשר להעמיד את המצבה הראויה לו.
9
י׳האדם הוא בשביל המצבה.
10
י״אכשמת האדם באים, כאמור, יורשיו ומציבים מצבה עליו: פה נקבר החסיד, הישר הנכבד וכו' וכו'.
11
י״באבל הכל חושבים, שהמצבה באה בשביל האדם הנפטר, בעוד, שהאמת היא להיפך, לא המצבה באה בשביל האדם, אך האדם בא בשביל המצבה.
12
י״גכשאנו מתבוננים בדבר, אנו רואים, כי כל חיי האדם יש להם תוכן רק בשביל המצבה, אך כשם שאין פרצופיהם של בני אדם שוים, ואין דעותיהם של בני אדם שוות, כך אין חוש הטעם של בני אדם בענין המצבה שוה.
13
י״דיש מצבות שונות, יש מצבה של עץ פשוט, של אבן, של מתכת ועוד ועוד, וכל המצבות הללו באות אחרי מיתה, אבל יש גם מצבות ממין אחר לגמרי, והן באות דוקא בחיים, ולא עוד, אלא שכל החיים באים רק בשבילן.
14
ט״ואם האדם לא יתן שנה לעיניו ותנומה לעפעפיו, ועובד כ"ד שעה ב"מעת לעת" בשביל לכלכל את בניו ובנותיו, הרי הוא עובד בעיקר הדבר בשביל המצבה, אלא, שרואה הוא את מצבתו בבניו ובנותיו, שישארו אחריו, ואם השני, שאין לו בנים ובנות, עקר וסריס מלדה ומבטן, וגם הוא אין לו מנוח בנפשו מרוב עמל ויגיעה, גם לו יש מצבה, שבשבילה הוא מוסר את נפשו, הלא היא המצבה של "קראו בשמותם עלי אדמות", והוא שמח לראות, איך ששמו רשום על הבתי-חומה שלו, על בתי המסחר שלו וכדומה. אכן באמת, גם היחידי סגולה, אנשי המעלה, שאינם עוסקים כלל בעולם הזה ומתרחקים מן הבצע, גם חייהם הם, הנה מעיקרא דדינא באים הם גם כן רק בשביל המצבה, אלא שיש להם חוש טעם אחר בענין זה, יחידי סגולה כאלה יש שמפקירים את כל החיים, כדי להמציא איזו המצאה, שתקרא על שמם, או עוסקים ב"עשות ספרים הרבה אין קץ" והמה מחברים חבורים של כמה וכמה כרכים, והמה יושבים שבעה נקיים ומטבילים את עצמם ש"י טבילות לפני כל אות ואות, אבל באמת, עיקר העיקרים אצלם הוא שער הספר, שבו נרשם שמו בפירוש, שחור על גבי לבן, כדי שידעו כל העולם כולו, כי מתקיים בתבל פלוני בן אלמוני שכזה, אלא שלא נאה ויאה לבוא רק בשער הספר לבד, הוא מוכרח אגב אורחא להוסיף על השער הזה עוד כמה דפים של גוף הספר, וגם לאיש מצוין שכזה, הנה המטרה העיקרית היא איפוא המצבה.
15
ט״זבקיצור, המצבה היא לא בשביל המתים, אך בשביל החיים, או יותר נכון, שכל תוכן החיים הוא בשביל המצבה.
16
י״זהמצבה - ובנינו וחורבנו של עולם.
17
י״חאכן, לכאורה, כל מיני המצבות האלה שפרטנו הרי המה מביאים ברכה מרובה לעולם, כי לולי זאת הרי לא נתקיים העולם, לא היה האדם פרה ורבה, לא היה עוסק בבנינו של עולם, לא היה מבקש המצאות חדשות ולא היה כותב ספרים חדשים וכדומה.
18
י״טאבל אין טוב החלטי בעולם, והפסיכולוגיה של בקשת המצבות מביאה גם להרבה רעות בעולם. מצד אחד היא עוזרת הרבה לבנינו של עולם, ומצד השני היא מביאה גם לחורבנו של עולם, כי באמת מה היא הפסיכולוגיה של כל המלחמות שבעולם, אם לא בקשת המצבה של איזה יחידים תקיפי עולם, היחידים האלה מבקשים מצבה יותר גדולה ונהדרה, מצבה שתשאר לזכר עולם בההיסטוריה של כל העמים והלשונות, שכל תלמידי בתי הספר יהיו מוכרחים לשנן זאת בעל פה, ובשביל זה המה מכריזים מלחמה בעולם, מחריבים מדינות שלמות והורגים רבוא רבבה של בני אדם, והכל בשביל המצבה שלהם, ששמם ישאר לזכר עולם.
19
כ׳הפסיכולוגיה של עמלק.
20
כ״אואם אנו מוצאים "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל", הלא אין ספק לנו, שפסיכולוגיה של מלחמה זו היתה אותה של כל המלחמות שבעולם, הלא היא תאות המצבה, ושעל כן לא לחנם אמרה התורה (שמות יז, יד) "מחה אמחה את זכר עמלק", זו היתה מדה כנגד מדה, הוא רצה במצבה יותר גדולה משל כל אדם, ולעומת זאת ישאר בלי מצבה כלל, זכרו יהיה נמחה לגמרי.
21
כ״באבל על זה שואל החכם מכל אדם באמת שאלת חכם:
22
כ״ג"כאן כתיב זכור ובשבת כתיב זכור שניהם שוין?"
23
כ״דהנה מספרים על הגאון ר' חיים מולוז'ין ז"ל, שכשבא פעם אחת לבקר את הישיבה בלילה מצא שני אברכים, שישבו אצל הגמרא ושוחחו ביניהם בהתלהבות עצומה, וכששאל להם מדוע המה מבטלים את עתם בדברים בטלים? ענו, כי לא בדברים בטלים המה עוסקים, אך בענינים העומדים ברומו של עולם, המה מתוכחים, איך למצוא עצה ותחבולה נגד היצר הרע שבאדם, וכל אחד יש לו בזה דרכים אחרים איך למחות לו "שתין פולסא דנורא", והשיב להם הגאון הזה, הידעתם מה יאמר על זה היצר הרע? הוא אומר יתוכחו הם כמה שיחפצו, איך לחלק לי מהלומות, אבל, בין כך ובין כך, המה בטלים מן הלמוד וזה הלא כל חפצו.
24
כ״הולכאורה גם עמלק יוכל לאמר ככה, תכתוב התורה כמה שתחפוץ "מחה תמחה זכר עמלק" וכדומה, אבל בין כך ובין כך, אני נזכר בהתורה שתי פעמים, והתורה נעתקה לכל הלשונות שבעולם והמצבה שלי עומדת במעלה עליונה כל כך, ואיך לא אשמח בחלקי. אלמלא יצאתי למלחמה נגד ישראל, מי ידע ממני ומי זכר את שמי, ועל ידי מעשה רב זה שעשיתי הרי נשארתי למזכרת עולם
25
כ״ו"כאן כתיב זכור ובשבת כתיב זכור שניהם שוין"...
26
כ״זתשובה כהלכה.
27
כ״חאבל החכם מכל אדם מצא גם תשובה כהלכה לשאלה כענין זו.
28
כ״טכי באמת מעיקרא דדינא פרכא, מה שמדמים בני אדם, כי יוצאים הם ידי חובת מצבתם בזה, שיהיה רשום: פה נקבר פלוני בן אלמוני וכו', זו היא טעות גדולה.
29
ל׳רק אז יש באמת ערך להמצבה, אם אחרי הפ"נ פלוני בן אלמוני באה רשימה ארוכה של צדקה ומעשים טובים, שהביאו ברכה לעולם, אבל הפ"נ לבד איננו שוה מאומה.
30
ל״אהמצבה היא רק כלי המחזיק ברכה, אבל צריך שיהא מחזיק ברכה, אכן אם הוא רק כלי ריק ואין שום תקוה שבזמן מן הזמנים אפשר יהיה למלאותו, איזה ערך יש לו!
31
ל״ב"לזה הזכרתי על קערה מלאה וזה הזכרתי על קערה ריקה". אינו דומה זכור לזכור, ועמלק אמנם השיג מצבה, אבל ממין זה נוח לה שלא נבראה משנבראה, אמנם נשאר שמו לזכרון אבל לזכרון שהוא היה "עמלק ימח שמו"...
32
ל״גהמצבה של השנה החולפת.
33
ל״דוכשעומדים אנו היום בפרשת "כי תצא" לא רק בספר התורה, אך גם בספר החיים, השנה שנת... יוצאת ומתפרדת מאתנו לנצח ועלינו להעמיד מצבה לחיינו בשנה זו, שאמנם כבר באה העת לזה, ככל מצבה הנצבת אחרי י"ב חודש, עלינו לפשפש במעשינו ולהתבונן, איזו מצבה נשארה לנו ממנה, אם מצבה של קערה מלאה, או מצבה של קערה ריקה, אם מצבה של זכור את יום השבת לקדשו, או מצבה של זכור אשר עשה לך עמלק...
34
ל״ההוי מה גדול הוא ההבדל בין זכור את יום השבת לקדשו במאכל ומשתה וכסות נקיה, ובין הזכור את אשר עשה לך עמלק, והאם באמת אפשר לנו להתהלל בקדושת המאכל ומשתה והכסות נקיה שלנו?
35
ל״ונחפשה דרכנו ונחקורה...
36