דרשות אל עמי, ימים נוראים י׳Sermons Unto My People, The High Holidays 10
א׳י. זכרון תרועה [ראש השנה תרע"ה]
"וידבר ד' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל לאמר, בחדש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון, זכרון תרועה מקרא קדש" (ויקרא כג, כד).
"וידבר ד' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל לאמר, בחדש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון, זכרון תרועה מקרא קדש" (ויקרא כג, כד).
1
ב׳יודעים אנו כי בראש השנה אנו שומעים לא רק קולות תרועה, אך גם קולות תקיעה, ומדוע הכל מתיחס רק אל התרועה, ומדוע אין אנו מוצאים גם "יום זכרון תקיעה"? הלא דבר הוא.
2
ג׳אולם, השנה העברה אולי תוכל לתת לנו תשובה מספקת על זה.
3
ד׳אין רע בלי טוב.
4
ה׳רבותי! כשאנו עומדים כעת בתקופת שנה חדשה, שכבר אפשר לנו להביט בהשקפה אוביקטיבית על השנה העברה, שהלכה לעולמה, הנה הסך הכל אפשר לנו לעשות ממנה בקצרה.
5
ו׳הכל הכל יראה לנו, כי אמנם, צדקו הקדמונים, שאין רע בלי טוב.
6
ז׳השנה מראשה לסופה היתה שנת ראינו רעה, במדה שלא היתה אולי כמוה מימי חורבן בית שני, בשנה זו הוחזרנו שוב להמצב של לפני בריאת העולם, שה"ארץ היתה תהו ובוהו וחשך על פני תהום", אך בהבדל הזה, שאז היתה "רוח אלהים מרחפת על פני המים", והיום רוח אלהים מרחפת על פני הדם... דם בכל מקום, דם מסוף העולם ועד סופו, מבול של דם הציף לא רק את כל הארץ, אך גם את כל האויר עד בשמים ממעל, ולחנם חכינו במשך כל השנה לקריאתו של השי"ת: "יהי אור", שלא נראה כלל.
7
ח׳ובשעה שאנו עומדים כעת בתפלה לפני השי"ת הרחום וחנון "מי באש, מי במים, מי בחרב, מי ברעב" וכו', באותה שעה עומדים אחינו ובנינו בעצמם בחרבות שלופות ומוריקים אש זה על זה, היהודי הבולגרי מכה והורג את היהודי הרומיני, היהודי הרוסי - את היהודי הגליצי, היהודי הצרפתי - את היהודי האשכנזי, היהודי האנגלי - את היהודי הטורקי, ובעת ההסתערות, כידוע, צועקים היהודים "שמע ישראל ד' אלהינו, ד' אחד", ומה נורא הדבר, שבשם ד' אחד משתער הגוי אחד, אחד על חברו כחיות טורפות.
8
ט׳וגם אנו המאושרים והמוצלחים, כביכול, שמזלנו הטוב גרם, שהננו נמצאים מאחורי החזית של המלחמה, גם אנו לא הרגשנו עוד מעולם את כל הנוראות של הדברים "ערומים נותרנו, ורבתה הרעה", כמו שהננו מרגישים זאת השתא. "ערומים נותרנו ורבתה הרעה", בנוהג שבעולם, הנה איש עשיר מפחד לנפשו פן יוָרש, ויצא נקי מנכסיו, אבל איש שכבר הוא נקי מנכסיו, ממה הוא צריך לירא בעד רכושו שאין לו, אכן ראו זה דבר פלא, שכבר בראשית השנה שעברה הלא, כמדומה לנו, כבר ערומים נותרנו, ואמרנו לנפשנו אז, שכבר באנו עד קצה הרעה, שרע מזה כבר אי אפשר להיות, אבל מי לא ראה, שאף על פי כן בכל משך השנה מיום ליום "רבתה הרעה".
9
י׳"רבתה הרעה" כן הדבר! שנת ראינו רעה במדה שלא היתה כמוה זה הרבה דורות היתה השנה הזו שהלכה לעולמה, ובכל זאת הוא אשר אמרנו, כי "אין רע בלי טוב" וגם טוב יש בשנה הזו הוא הטוב של קהלת... "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה... והחי יתן אל לבו" (קהלת ז, ב). הטוב הזה לוה אותנו מראשית השנה עד אחרית השנה, לא הלכנו אל בית משתה, פשוט מפני שבית משתה לא היה במציאות. "איך יערב לי אכול ושתות בעת אראה, כי יסחבו הבבלים את כפיריך, או איך מאור יום יהיה מתוק לעיני, בעוד אראה בפי עורבים פגרי בשריך", והלכנו כסדר אל בית אבל, פשוט מפני שכמעט שכל בית נהפך לבית אבל "אין בית אשר אין שם מת", ואמנם זכינו להטוב ההוא, הטוב של "והחי יתן אל לבו".
10
י״אאכן בכל זאת, כשאנו מביטים עכשיו על כל היתומים והלאמנות החדשים, שנתרבו בשנה זו, על כל האבות והאמות השכולים והגלמודים, הנה מבלי משום תתפרץ מפיות כולנו ברגע זה תפלה לפני השי"ת הרחום וחנון:
11
י״ברבש"ע, השפעת עלינו רוב טובה, ואיננו יכולים לקבל...
12
י״גהסיבה של רוב טובה זה.
13
י״דאבל מהי הסיבה של "רוב טובה" זה, הרוב טובה של הטוב ללכת אל בית אבל, שנתפשט כעת בכל העולם כולו?
14
ט״והסיבה העקרית לדעתי היא, מה, ששכח כל העולם כולו את ה"זכרון תרועה"...
15
ט״זזכרון תרועה.
16
י״ז"זכרון תרועה". אבל, לכאורה, האם רק תרועות נשמע עכשיו מבעל התוקע הזה, הלא אדרבא התקיעות מרובות יותר מהתרועות ובכל זאת "זכרון תרועה" אמר רחמנא ולא זכרון תקיעה, ומדוע?
17
י״חפשוט, מפני שהתקיעה האדם זוכר בעצמו ממילא, ואינו צריך בזה לשום הזכרה מיוחדת, לא כן התרועה, כמה מונע האדם מהזכרתה של זו בכל התחבולות שיש בידו לשכחה, כאילו לא היתה בעולם כלל.
18
י״טכי האדם בטבעו הוא אופטימיסטי זה כבר הראו חכמים רבים; האדם רואה תמיד את האור, ואינו רואה את הצל, מקוה תמיד על השכר, ואינו מרגיש בההפסד שיוכל להיות, יודע תמיד מהתוצאות הטובות ואינו רוצה לדעת מהתוצאות הרעות; כל אדם נוסע במסלת הברזל ובאניות, אף על פי שלפי הסטטיסטיקה אחד מרבוא רבבה יהרג על ידי איזה אסון שיקרה, ולהיפך אנו רואים, שכל אחד קונה לו לעצמו, איזה שטר גורל, ומשלם בעד זה בכסף מזומן בטבין ותקלין, אף על פי שרק אחד מרבוא רבבה יזכה בהפרמיה הראשונה, מפני שתמיד רואה האדם רק את המדה טובה, ואינו רואה את המדה של פורעניות. כל אחד, שנוסע במסלת הברזל חושב בודאי, כי הוא לא יהיה בכלל ה"אחד" שיהרג על ידי אסון, ולהיפך כל מי שקונה שטר גורל ברי לו, שהוא יהיה ה"אחד" שיזכה.
19
כ׳ואמנם מדה טובה מרובה על מדת פורעניות, אבל סוף סוף, מה נואלו האנשים האלה, שמסיחים לגמרי את דעתם מהמדה של פורעניות הזו, וכמה פורעניות באות לעולם דוקא בשביל היסח הדעת הזה.
20
כ״א"זכרון תקיעה" לא נחוץ כלל, כי זאת זוכר כל אדם מעצמו "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם ותקעתם בחצצרת", וכל אחד זוכר תמיד את יום השמחה שלו בלי שום הזכרה מצד אחר, אבל מה מעטים המה האנשים הזוכרים, שיש גם תרועה בעולם, שיש גם ה"גנוחי גנח וילולי יליל".
21
כ״בהמלחמה והזכרון תרועה.
22
כ״גואם תרצו, הנה כל המלחמה הזו, מלחמת העולם, שמיליוני בני אדם הביאה לבאר שחת, הנה כל עיקרה לא באה, אלא בשביל, ששכחו מהזכרון תרועה הזה
23
כ״דכל אחת מהאומות המשתתפות בה, זכרו היטיב ביצאם בהלולא וחנגא כל כך למלחמה, את התקיעה... את ה"ותקעתם בחצוצרות"... כל אחת ראתה את הארצות החדשות הנכבשות על ידה, את האוצרות אשר יפלו לה לשלל, את הכבוד מלכים אשר ינחלו, כל אחד מהחיילים והעליונים מהם ראו את הפרחים אשר תזרקנה עליהן העלמות העדינות בשובם ממלחמת גבורים זו, שמעו את שירת המשוררים "בחסד עליון" שיקדישו להם, הרגישו במשמוש היד את ה"מדלים" שיחולקו להם - זכרו היטיב את התקיעה, אבל שכחו לגמרי והסיחו דעת בהחלט מה"זכרון תרועה", שכחו את הארצות שלהן הנחרבות בתכלית החורבן, עד שלא תוספנה להבנות עוד, שכחו לראות את כל הדם שיציף את כל העולם כולו, שכחו מהקרונות של מסלת הברזל המלאים גופות אדם מתים עד אפס מקום, שכחו לשמוע את אנקת החללים והפצועים המתגלגלים בכל מקום שאתה פונה, שכחו מדמעות ההורים והקרובים הנשפכות כמים מסוף העולם ועד סופו - שכחו מהתרועה, שכחו לגמרי את ה"גנוחי גנח וילולי יליל".
24
כ״הועתה? עתה אמנם רואים הם הכל את התרועה, אבל כבר עבר המועד, הם יכלו להבעיר את האש, אבל אין בידם לכבותה.
25
כ״וזכרון תרועה לכל אחד מאתנו.
26
כ״זאבל גם בזמן שאין מלחמה בעולם, אפשר לכל אחד מאתנו ללמוד הרבה מה"זכרון תרועה", כי באמת לו היה "זכרון תרועה" בחיים ולא רק על גבי הנייר, כי אז היו מקבלים חיינו פנים אחרות לגמרי...
27
כ״חאנו מוצאים בתורה, שאמר השי"ת אחרי המבול "לא אסף לקלל את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעריו וגו', עוד כל ימי הארץ זרע וקציר, וקר וחם, וקיץ וחרף, ויום ולילה לא ישבתו" (בראשית ח, כא-כב). והקושיה ידועה, הלא רק בשביל זה ש"וירא ד' כי רבה רעת האדם בארץ" (בראשית ו, ה) הביא את המבול, ואיך יתכן, שזה גופא, מה שיצר לב האדם רע מנעוריו, יהיה סיבה, שהשי"ת יקבל על עצמו, שלא יוסיף עוד להביא מבול על הארץ? אכן הדבר הוא פשוט בתכלית הפשטות, לפנים כשחיו בני האדם ימי מתושלח, לא ידעו חולי ולא היתה זקנה בעולם, אז היה יכול להיות, שיהיה "כל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום", כל ימי חייו, אבל אחר כך, שנגזר על האדם "והיו ימיו מאה ועשרים שנה" ובהשנים המעטות האלה, הנה חלק גדול מהן המה שנים, שאין בהן חפץ, שבהן הוא כאילו עבר ובטל מן העולם, עכשיו אי אפשר להיות יצר האדם רע רק מנעוריו, בעוד שדם העלומים שבקרבו מעוררו לחטאת נעורים, אבל אין יתכן, שיהיה יצר האדם רע כשהוא כבר הזדקן, כשהוא עומד כבר קרוב יותר אל המתים מאל החיים. וגם בימי נעוריו גופא, הרי על האדם לזכור, כי -
28
כ״ט"עוד כל ימי הארץ זרע וקציר, וקר וחום, וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבתו", ואיך אפשר לו, לאדם לשכוח, כי אחרי הקיץ - החורף, ואחרי היום - הלילה ולא לעולם חוסן.
29
ל׳אבל דא עקא, כי זוכרים אנו היטיב את התקיעה שבחיים, ואיננו רוצים לדעת כלל מהתרועה, אף כשהתרועה כבר ממשמשת ובאה, וכשאנו רואים את עמוד השחר ונץ החמה, שוכחים אנו לגמרי משקיעת החמה ובין השמשות. כשמביטים אנו על האילנות הפורחים, נשכח לגמרי כי במהרה יהיו למצבות מתות, כשאנו מסתכלים באשה נאה מסיחים אנו דעתנו לגמרי מה"דע מאין ולאן", שהיא באה מטפה סרוחה והולכת למקום עפר רמה ותולעה, שוכחים אנו כי "אחרי כל שמחה מות ומה יתרון לשמחתך", שוכחים אנו, כי "אבנים, שישבנו עליהן בנערותנו, עשו עמנו מלחמה בזקנותנו", שוכחים אנו כל זאת, מפני שכל אלה שייכים להתרועה, להגנוחי גנח וילולי יליל, שאיננה לרצון לנו כלל.
30
ל״איום תרועה וזכרון תרועה.
31
ל״בואם רוצים אנו לעשות קץ וסוף להגנוחי גנח וילולי יליל שבחיינו, אז עלינו לשום לב, כי התורה צותה עלינו בראש השנה, שיהיה או יום תרועה, או זכרון תרועה, זאת אומרת: כשאנו עושים זכרון תרועה, אז איננו יום תרועה, אבל כשהוא יום תרועה, אז איננו בא לזכרון תרועה. ואמנם זהו כלל גדול גם בחיים.
32
ל״גכל התרועה שבחיינו באה רק מפני, שאין אנו ממלאים את הזכרון תרועה, כי לו זכרנו כל זאת בעוד מועד, היינו יוצאים בזכירה בעלמא.
33
ל״ד"זכרון תרועה מקרא קודש".
34