דרשות אל עמי, ימים נוראים י״אSermons Unto My People, The High Holidays 11
א׳יא. ראש השנה ויום הזכרון [ראש השנה תרע"ז]
"מעי מעי אוחילה. קירות לבי המה לי, לבי לא אחרש, כי קול שופר שמעת נפשי, תרועת מלחמה. שבר על שבר נקרא, כי שדדה כל הארץ... עד מתי אראה נס אשמעה קול שופר"
"מעי מעי אוחילה. קירות לבי המה לי, לבי לא אחרש, כי קול שופר שמעת נפשי, תרועת מלחמה. שבר על שבר נקרא, כי שדדה כל הארץ... עד מתי אראה נס אשמעה קול שופר"
1
ב׳(ירמיהו ד, יט-כא).
2
ג׳חג של שני שמות.
3
ד׳רבותי! החג הזה, שאנו חוגגים עכשיו נקרא בשני שמות: בשם "יום הזכרון" ובשם "ראש השנה". בתורתנו הקדושה הוא נקרא רק בשם הראשון, אבל בתלמוד ובלשנא של בני אדם היום, הוא נקרא רק בשם האחרון.
4
ה׳ומה רחוקות הן המחשבות העולות על לבנו משני השמות הללו, מה רחוקות הן אלה מאלה. בעוד שהשם ראש השנה מעורר בנו את הרגש של "יום טוב", מוליך אותנו לתקופה חדשה, המזהרת בשלל צבעיה, והנותנת תקוה בלבנו, תקוה לימי אורה ושמחה, תקוה לעולם שכולו טוב, לעולם של כנפי נשרים, הנה להיפך השם יום הזכרון הזה מוביל לנו אל המציאות כמה שהיא, והוא משליך אותנו פתאום מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, לעמק הבכא, לעולם החושך, ששם יורדים בני אדם יושבי חושך וצלמות עם דאגותיהם הפעוטות והמצערות. בקיצור, בעוד שהשם ראש השנה, אומר לנו "תחל שנה וברכותיה הנה השם יום הזכרון אומר לנו, השנה כלתה, אבל קללותיה עודן נמשכות.
5
ו׳יום הזכרון הזה.
6
ז׳וכשאנו נזכרים מה היתה לנו בשנה העברה שהלכה כעת לעולמה, הנה חיל ורעד יעבור עלינו בכל גופנו ונפשנו, ותסמר שערות ראשנו.
7
ח׳יום הזכרון. וכל אחד נזכר את כל הרפתקאות שעברו עליו במשך השנה, ושעדיין נמשכות הן גם עתה, הנה אנחה יוצאת מקרב לבבו, אנחה השוברת את כל גופו של אדם.
8
ט׳יום הזכרון. וכשאנו עושים סך הכל משנה זו, מה הביאה להכלל כולו, הנה אפשר לנו לרשום רק את ה"תקונים" האלה: תכריכים של נייר, ועגלות יד בעל ה"מתים", מפני שכבר אין האדם כדאי, שיטריחו בשבילו בסוסים ותכריכים של סדין.
9
י׳אמנם מכת מדינה היא, או, יותר נכון, מכת מדינות היא. מכת "והיית משוגע ממראה עיניך", בולמוס של שגעון אחז את כל העולם כולו, להיות מאבדים עצמם לדעת, שרק זו היא תכונתה של מלחמת עולם הבוערת כעת בכל תקפה, אבל בעוד שלכל העמים יש בהמבול של דם הזה גם איים קטנים, ששם המה מוצאים מרגוע לנפשם, ובדמעותיהם המרובות מתערבות גם דמעות של גיל ברגעי הנצחון, הנה לנו אין גם המשהו נחמה הזו, הננו תמיד רק מנוצחים אם האשכנזי מכה את הרוסי האשכנזי שמח ואנו בוכים, ואם הרוסי מכה את האשכנזי, הרוסי שמח ואנו בוכים שוב, כי הלא גם אלו וגם אלו אחינו ובשרנו המה.
10
י״אשאלה ותשובה.
11
י״בראש השנה ויום הזכרון זהו מעין שאלה ותשובה, ראש השנה מעורר בנו את ה' השאלה לשאול לאלהי הרוחות, אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש, ה' ה' אל רחום וחנון, מתי יהיה קץ לצרותינו, מתי יבוא קץ הפלאות? עד אנה נהיה תלוים תחת הלהט החרב המתהפכת? "הוי חרב לד' עד אנה לא תשקטי", האם ראש השנה הזה יביא לנו את מה שהביא לנו ראש השנה העבר, כי אז הרי נוח לו, שלא נברא משנברא?
12
י״גאבל הד' היודע עתידות כבר נתן תשובה על זה מששת ימי בראשית.
13
י״דהתשובה היא, כי ראש השנה ויום הזכרון בדבור אחד נאמרו, ובא זה ומלמד על זה. -
14
ט״ו"ישראל לא ידע עמי לא התבונן" (ישעיה א, ג) מבאר המדרש, כי ישראל לא ידע לשעבר, עמי לא התבונן לעתיד (ספרי האזינו ד), ואם נרצה לדעת את ראש השנה של העתיד אזי עלינו לדעת את יום הזכרון שלעבר.
15
ט״ז"דע מה למעלה ממך" וכבר בארו הראשונים, שאם נרצה לדעת מה נשמע למעלה, בשמי שמים תחת כנפי השכינה, אז אפשר לך לדעת ממך גופא.
16
י״זואמנם כן, אם רוצים אנו לדעת, מהו הרוח השורר למעלה, אם הוא בא ממדת הדין או ממדת הרחמים, ממדת הנקמה, או ממדת החסד, אזי תוכל לדעת זאת ממך גופא, כי הלמעלה הוא ראי מהלמטה, כי האדם היא צלם אלהים - ובמדה שאתה מודד מלמטה מודדים לך שם מלמעלה.
17
י״חואם זה כשני שבועות, שאנו קמים באשמורת הבוקר וטוענים לפני השי"ת בדמעות שליש "הנשמה לך והגוף פעלך, חוסה על עמלך, הנשמה לך והגוף שלך, ד' עשה למען שמך". הנה עלינו לדעת, לדאבוננו, מראש את תשובת השי"ת, כי "עלובה עיסה, שהנחתום מעיד עליה", הלא בעצמנו הננו מודים כי "שחה לעפר נפשנו", גם נפשנו כבר נתגשמה כל כך עד, כי היא גופה נהפכה לאפריות, לגופניותְ, עד שאין ניכר כלל ההבדל אצלנו בין הנשמה להגוף.
18
י״טואם זה כשני שבועות, שאנו אומרים להשי"ת בכל אשמורת הבוקר בקול פולח כליות ולב "עורה למה תישן ד' הקיצה, אל תזנח לנצח", והננו מתפלאים בתמיהא עצומה, מדוע כל אלהי הגוים עומדים על המשמר, שלא תאורע לעמם כל תקלה וכל קטטה, ורק אתה, אלהי ישראל, שעליך כתוב "לא ינום ולא יישן שומר ישראל", נתישנת, כביכול, כל כך, עד שלא תראה כלל בצערם של ישראל, "עמך ונחלתך, רעבי טובך, צמאי ישעך", הננו טוענים וטוענים זאת ומחכים לתשובה ואיננה, אבל באמת התשובה כבר נתונה לנו מכבר, עוד במעמד הר סיני, זהו "תקעו בחדש שופר" וכדברי הרמב"ם, שכל עיקר השופר בא לאמר לכם "עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם", כלומר, עד שאתם מעירים אותי, העירו נא מקודם את עצמכם.
19
כ׳כן הדבר, עלינו לעשות מקודם את יום הזכרון. לזכור את כל מה שעלינו לזכור, ולבלי להסיח דעת, ואז יבוא ה"ראש השנה", שאנו מחכים לו כל כך, הראש השנה היו"ט, החגיגי, ראש השנה של "תחל שנה וברכותיה".
20
כ״אהלנו אתה אם לצרינו.
21
כ״ב"ויהי בהיות יהושע ביריחו, וירא והנה איש עומד לנגדו, וחרבו שלופה בידו, וילך יהושע אליו "ויאמר לו: הלנו אתה, אם לצרינו" (יהושע ו). ואמנם, גם אנחנו הננו רואים בראש השנה זה את המלאך ד' וחרבו שלופה בידו, ושש כנפים לו, שטס עמהן מסוף העולם ועד סופו, והוא גוזר על ימין ועל שמאל, וחפצים אנו לשאול לו גם כן את שאלת יהושע, "הלנו אתה אם לצרינו", אבל באמת אין אנו צריכים כלל לשאלה זו, כי יודעים אנו מראש, שלצרינו הוא, מפני הטעם הפשוט ש"לנו" אין כלל במציאות כי מי המה, שאפשר לכנותם בשם "לנו", הלא הכל, כל העולם כולו, המה צרינו. וחיל ורעדה יאחזנו מפני מלאך הבלהות הזה, אנה נלך מפניו, ואנה נברח ממנו? אך המלאך הבלהות הזה משיב לנו גם כן את התשובה, שהשיב ליהושע "של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו קודש הוא". לא בי האשם, אך בכם, אתם בעצמכם נתתם חרב בידי להרגכם, כי טמאתם את כל המקום בנעליכם המסואבות, ורק כשתבואו לנקודת השקפה זו "כי המקום אשר אתה עומד עליו קודש הוא", אזי תחלצו מן המצר, אז, רק אז, יהפך מלאך בלהות זה לאחד ממלאכי רחמים, משרתי עליון, אז, רק אז, יהפך הגיהנום של עמק הבכא זה לגן עדן.
22
כ״גקוה לשלום.
23
כ״ד"קוה לשלום ואין טוב" מתאונן הנביא (ירמיהו ח, טו) ולכאורה ההיפך משלום הוא לא, "אין טוב" אך מלחמה, והיה לו לאמר קוה לשלום והנה מלחמה? אבל כשאנו מתבוננים במלחמה זו, אז אפשר לנו לירד לסוף דעתו של הנביא; כאשר פרצה מלחמה זו, אזי לא היה ספק לשום איש, כי לכל היותר תמשך שלשה חדשים, כי יותר לא יהיה בכח לנהלה, ולעומת זאת אנו רואים, שכבר עברו יותר משלש שנים ועדיין לא נראה כלל הקץ. ומעיקרא מאי קסברו, ולבסוף מאי קסברו"? ואמנם אלו ואלו אמת, אז לפני שלש שנים היינו אנשים אחרים, לגמרי אחרים, לא היה יכול אז לעלות על דעתנו, כי ימותו אנשים לעינינו, לאלפים ולרבבות בכל רגע ורגע, ואנחנו נביט על זה בשויין נפש, עיר המוסר היה חזק בלבנו והרגשנו בלא משפט היה כל העולם כולו מזדעזע. אז היינו מתיראים גם לדרוס על הקברים, והיום מה אנו רואים? היום נעשו כל בני אדם למקברים פרופיסונלים, שמזאת המה שואבים את פרנסתם, וכל מה שירבו המתים נעשה שמחתם יותר גדולה, ואולי צדק מי שאומר, כי כעת אדרבא ששים - שבעים אחוזים ממאה מבקשים את האלהים, שלא יהיה קץ וסוף למלחמה, ומי שאינו רוצה במלחמה זו כבר מת או עומד למות. ואמנם, לפי מצב הפסיכולוגי של בני אדם בהתחלת המלחמה, לא היתה יכולה המלחמה להמשך יותר משלשה חדשים לכל היותר, אבל עכשיו, שנהפכה הפסיכולוגיה של בני אדם לפסיכולוגיה של חיות טורפות, גם שלש שנים כיום אחד נחשב.
24
כ״ה"קוה לשלום", אבל הידעתם הסיבה, מדוע לא בא עד הנה השלום, מפני ש"אין טוב" נתבטל כל הטוב שבאדם, וכבר אין אנו רוצים בשלום.
25
כ״וקול שופר תרועת מלחמה.
26
כ״זואם תרצו לדעת את מקור כל המהפכה, שבאה לעולם, את מקור כל מלחמת השגעון הזו? אז הביטו נא על בעל התוקע הזה עם השופר שבידו. הכל יודעים, כי לא השופר משמיע קול, אך הבעל תוקע הזה, ובכל זאת לו נסה הבעל תוקע לתקוע בלא שופר, לא היה עושה הדבר שום רושם, אך דוקא יען שהקול של בעל התוקע הולך על ידי כלי שני, על ידי צנורות של השופר, שמתחיל מנקב קטן והולך ומתרחב, עד שבא לחלל רחב, דוקא בשביל זה נעשה הקול לקול פחדים לקול של "גנוחי גנח וילולי יליל". והאם אין אנו רואים, כי זהו "גם סבת כל ה"גנוחי גנח וילולי יליל" של כל העולם כולו בזמננו. המלחמה הזו התחילה באמת לא בשנת תרע"ד, אך בהרבה מאות שנה לפנים, המלחמה התחילה לא ע"י התותחים הכבדים של קרופ, אך ע"י הפיות הקלים של ה"דיפלומטים" היפים - ומי כעת איננו דיפלומט יפה, היא כעת מלאכה נקיה וקלה, שכל הבריות משתמשות בה - וחכמת הדיפלומטיא באה רק מזה, שיכולים בני אדם לדבר על ידי צנורות וכלי שני ושלישי, עד שהבעל תוקע בעצמו כבר איננו שומע את קולו גופו, אך את קול השופר, והדיפלומט על פי רוב גם כשהוא בעצמו מדבר, הוא שומע קול אחר, קול זר הבא לו מן החוץ, אבל כשם שקול השופר נעשה לקול פחדים, לקול של "גנוחי גנח וילולי יליל", כך נעשים גם קולות הדיפלומטים לקולות תאניה ואניה לכל העולם כולו. והם, הם, שהביאו את כל ה"גנוחי גנח וילולי יליל" של מיליוני בני אדם.
27
כ״חוזהו שאמר הנביא, "מעי, מעי אוחילה, קירות לבי הומה לי", זהו מכבר, זה מלפני עשרות שנים, בשעה שהכל התענגו על רוב שלום, כי גם אז "קול שופר שמעה נפשי" וכבר ידעתי את התוצאות מזה, שהן "תרועת מלחמה".
28
כ״טואם תרצו לדעת "עד מתי אראה נס של המלחמה"? כל זמן ש"אשמעה קול שופר"...
29
ל׳ואמנם אנחנו בני ישראל אין אנו אשמים כלל בתרועת המלחמה, אבל האם אפשר לנו להגיד בבטחה, כי אין אנו אשמים גם ב"הקול שופר", הלא מי כעת איננו משתמש בחייו היום יום בקול שופר, ומי כעת איננו בעל תוקע יפה מובחר מן המובחר. ואם נרצה באמת שיבוא סוף וקץ לתרועת מלחמה, אז עלינו לעשות קץ לקול שופר, שאנו משמיעים בלי הרף בוקר ערב וצהרים, ודי יהיה בהמאה קולות של ראש השנה לבד.
30
ל״אזכרו היטב, כי "עד מתי אראה נס"? עד הזמן ש"אשמעה קול שופר".
31