דרשות אל עמי, ימים נוראים י״בSermons Unto My People, The High Holidays 12
א׳יב. קרע שטן [ראש השנה תר"פ]
"אשרי העם יודעי תרועה ד' באור פניך יהלכון (תהלים סט, טז) אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה" (תהלים פד, ה).
"אשרי העם יודעי תרועה ד' באור פניך יהלכון (תהלים סט, טז) אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה" (תהלים פד, ה).
1
ב׳ערכו של ראש השנה.
2
ג׳ראש השנה. ועם ה"יום אתמול כי יעבור" עברה מאתנו שנת תרע"ט לנצח, ונכנסה לתוך מספר השנים הרבות מששת ימי בראשית, ששבקו חיים לכל חי והלכו לעולמן, ושנה חדשה, שנת תר"פ, או, כפי שקוראין אותה המליצים, שנת פר"ת, עם הוד העלומים שלה יורשת את מקומה.
3
ד׳ראש השנה! אבל מה מעטים המה האנשים בתבל, לפי הערך, שהיום הזה נחשב להם באמת לראש השנה. רק לעם אחד המעט מכל העמים, להיהודים, נחשב לראש השנה, אבל כל השבעים אומות, הלא מונים מנין שנים אחר, לגמרי אחר, ואינם יודעים כלל את ערכו של היום הזה.
4
ה׳אכן בכל זאת יחשבו מה שיחשבו האומות האלה, ואנחנו יודעים, שה"יום הרת עולם" לכל העולם כולו ו"על המדינות בו יאמר" בין אם תרצינה בכך ובין אם לא תרצינה בכך. ואמנם כן, ראש השנה הוא היום לא רק בסדור ובמחזור, אך ראש השנה על כל הנעשה תחת השמש, והשמש בעצמו הביטו עליו ותראו, כי "מזל מאזנים" עליו, כי מאזנים לחודש תשרי שאת זה ישפיל ואת זה ירים.
5
ו׳ראש השנה, זהו ה"יארצייט" של כל העולם כולו, ולחנם יש לכל אחד "יאהרצייט" מיוחד באחד מימי השנה, "וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון, מאי כבני מרון, הכי תרגימו, כבני אמרנא" (ע"פ ראש השנה יח, א), שהיו סוקרים את העשירי בסקרא, והאם כשהיתה רואה זאת, היתה שמחה, כי ילדה נתקשט בצבע יפה שכזה, ואחר כך כשהיתה רואה איך שילדה מובל לשחיטה היתה בוכה בדמעות שליש, אבל האם עלתה על דעתה העניה, כי הבכיה שלה היתה צריכה להתחיל תיכף מהסקרא הזו? ראש השנה זהו הסקרא, וכל השחיטות הנעשות במשך השנה הרי כל אלו באות מהסקרא הזו, וכל ה"יאהרצייטים" שרשמתם אינם אלא טעות, כי רק "יאהרצייט" אחד יש, זהו ראש השנה, ומי יודע כמה אנשים עומדים כעת בבית הכנסת וסקרא על פניהם, וחבל, שאינם מרגישים זאת.
6
ז׳אמנם ראש השנה הוא לכל באי עולם, "וכל העמים תקעו כף" ביום הזה, באמת צריכים כולם לעשות ביום הזה את חשבון עולמם, ולחשוב מה הביאה להם השנה העברה, אבל מה שונה יהיה הסך הכל לעם ישראל, מכפי שהוא לכל העולם כולו.
7
ח׳בעוד, שלכל העולם כולו תחשב השנה העברה ל"השנת שלום" היותר גדולה, כי בשנה זו נכתב ונחתם השלום העולמי, הנה לנו אדרבא שנה זו היתה השנת מלחמה היותר גדולה, שלא היתה עוד כמוה בעולמנו. שנה שכל העולם כולו הכריז עלינו מלחמה במרירות עצומה, ויצאו כולם חוצץ נגדנו בחרבם וקשתם.
8
ט׳שבעים אומות יש בעולם, ובהן טובות ורעות, נאורות ופראות, אבל נגדנו המה כולן בעצה אחת להיות עמנו במצב של מלחמה.
9
י׳"כל העמים יושבים שלוים ושקטים, ועניי בני עמך ישראל דויים, סחופים ומדולדלים", ונגעו דמי אבות ובנים ונתערבו דמי רחמניות וילדיהם, דמי חתנים וכלות, דמי חסידים וחסידות, דמי הגונים והגונות, דמי אחים ואחיות, ארץ אל תכסי דמם".
10
י״אאת הדברים האלה אמרנו בהסליחות, אבל האם רק בהסליחות אמרנו זאת? והיום רק ביום ערב ראש השנה? הלא בכל השנה הננו רואים זאת, ולא בספר הסליחות, אך בספר החיים.
11
י״בויחד עם הנביא ירמיהו הנה עלינו לאמר בנוגע לשנה העברה:
12
י״ג"מבלגיתי עלי יגון, עלי לבי דוי, הנה קול שועת בת עמי מארץ מרחקים" (ירמיה יח, יט).
13
י״דואמנם כן, לכל אחד מאתנו יש גם צרת הפרט די והותר, רבים, רבים מאתנו עומדים כעת בלבות נשברים ומרגישים, שהכנפים שלהם כבר נקצצו, הפרחים נבלו, התקוות נכזבו, והחמה שלהם שוקעת, שוקעת לגמרי. אך בכל זאת "מבלגיתי עלי יגון", אפשר להבליג על יגון זה של "עלי לבי דוי" של צרת הפרט, כי הלא כל הצרות האלה כבר נעשו להרגל, אבל "הנה קול שועת בת עמי מארץ מרחקים" קול ענות חלושה, קול יגון ואנחה, קול הפולח כליות ולב, קול דוי היוצא מגדר הטבע גם לעם המלומד בצרות.
14
ט״והלא שמעתם כולכם את הקול היוצא מאחינו מאוקרינא, שמובלים פשוט "כצאן לטבח יובל". אמרתי "כצאן לטבח יובל", אבל גם זאת לא אמרתי רק בשביל שגרא דלשנא, כי באמת המשל הזה כבר איננו מספיק כלל וכלל, כי הלא גם על צאן לטבח יש דינים מיוחדים, למשל "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", וכדומה, ואילו שחיטת אחינו אלה, אין דין ומשפט כלל, מותרת שחיטתם גם ב"אותו ואת בנו", מותרת שחיטתם גם בסכין פגום, עמהם הכל מותר והכל שרי.
15
ט״זהנה "קול שועת בת עמי מארץ מרחקים", שמספר הנהרגים והנשחטים הגיע ליותר משמונים אלף יוהדים, וערים שלמות יש, שלא נותר בהם אף איש יהודי אחד, שיבכה את המתים, וקהלות גדולות יש, שהנשים מתקבצות לבית הכנסת ומתפללות ב"מנין" כדי לעשות זכר לנשמות בעליהן וילדיהן. שלא נשאר מהם שריד.
16
י״זשמונים אלף יהודים, אבל כבר כהו רגשותינו לגמרי, עד שאנו מבטאים את המספר הזה בנחותא ובנעימות, כאילו רק מספר יבש לפנינו "מחוץ שכלה חרב בבית כמות" (איכה א, ב). באנו לידי זה, עד שאיננו מרגישים כלל את הכאב, כי איננו כבר בבחינת "בשר החי", וכל הנהרגים בחוץ על ידי החרב הנה נחשב לנו "בבית כמות", כאילו מתו בבית כדרך כל האדם.
17
י״חואמנם אוי לנו, שכך עלתה בימינו.
18
י״טיום טוב היום.
19
כ׳אבל בכל זאת, ואחרי כל אלה הנה יום טוב היום, ויום טוב רבתי, יום טוב, שאנו מחויבים בו בשמחה, כי "שמחת יום טוב מצוה". הביטו נא וראו, הנה אויבינו בנפש לקחו ושדדו מאתנו את כל אשר לנו, אבל דבר אחד לא יכלו לגזול ממנו בשום אופן - זהו השופר, ועדיין השופר מוכן ומזומן אצל בעל התוקע וכל זמן שהוא בתוכנו, עוד לא אבדה תקותנו.
20
כ״אהלא, מיודענו מאז, הוא השופר העתיק יומין הזה, השופר הטרדציונלי, שההיסטוריה שלו מתחלת עוד מאברהם אבינו.
21
כ״ב"וירא, והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו", וכבר שאלו המפרשים מהו הלשון "אחר" ומי היה האיל הראשון? ומתרצים, כי הלך כל כך בשמחה להעקידה עד שיצחק גופא, בנו יחידו, נחשב לו לאיל, והאיל האמתי נחשב לו בשביל זה רק לאיל אחר. וכדברי חכז"ל על הכתוב "השבעתי אתכם, בנות ירושלים, בצבאות או באילות השדה", שכנסת ישראל משביעה בזה לכל השבעים אומות, שעושים את דמה כדם הצבי וכדם האיל, אבל כל זמן ששופרו של איל האמתי בידנו לא נפחד מאומה, כי הוא, השופר, מעיד לנו כמאה עדים כשרים ונאמנים, שסוף סוף יבוא מלאך ד', שיכריז מסוף העולם ועד סופו את הדברים:
22
כ״ג"אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה".
23
כ״דהלא זהו השופר של מתן תורה (שמות יט, טז) "ויהי קלת וברקים וענן כבד על ההר וקל שפר חזק מאד". זהו השופר של היובל, שעליו נאמר (ויקרא כה, ט-י) "והעברת שופר תרועה וגו' וקראתם דרור בארץ לכל ישביה וגו', ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו". והוא, הוא גם שופר של משיח, ש"בשופר גדול יתקע ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים".
24
כ״הוכשאתם שומעים את קול השופר, הרי אתם שומעים מצד אחד את קולו של האיל בעת שנשפך דמו כדם האיל, אבל מאידך גיסא, הרי אתם שומעים בו גם את קול מתן תורה, גם את קול היובל הקורא דרור בארץ וגם את קולו של משיח.
25
כ״וקרע שטן.
26
כ״זוהשופר הזה יקרע את השטן באמת, לא רק את השטן הרואה ואינו נראה, אך גם את בני השטן הרואים - וגם לצערנו - נראים באמת, בני השטן של כל יושבי תבל המרובים כחול הים "כל יושבי תבל ושוכני ארץ כתקוע שופר תשמעו" ובעל כרחכם תשמעו, בין אם תרצו בכך ובין אם לא תרצו בכך, ואף אם יתד תשימו על אזניכם, מאומה לא תועילו בזה, כי קול השופר יחדר שם על אפכם ועל חמתכם.
27
כ״ח"הנצחון המוחלט הוא, על צדו של זה, שיכול להחזיק מעמד שעה אחת יותר מהאויב" דבר זה למדנו דוקא בשנה העברה שנת תרע"ט. בראש השנה אשתקד, עוד היו ידם של הגרמנים על העליונה וכבשו כמעט את כל העולם כולו, אך מתנגדיהם לא נפלו מזה ברוחם, ותלתה את תקותה בהפתגם הנ"ל, ומה אנו רואים עכשיו, הפתגם הזה נעשה לעובדא.
28
כ״טאבל האמת נתנה להגיד, כי בכל זאת אי אפשר לכנות זאת בשם נצחון מוחלט במלא מובן המלה הזאת, כי נצחון של שעה האחרונה הוא רק נצחון לשעה, אבל לנו יש פתגם אחר, כי הנצחון המוחלט בא למי ש"אחרית הימים" שלו הוא, והאחרית הימים הוא בעדנו. רק אנו נהיה היחידים, שנחזיק אז מעמד יותר מכולם "והיה באחרית הימים יהיה הר בית ד' נכון בראש ההרים" (מיכה ד, א), אך גם אז, לא נקמה נדרוש מכל אויבינו, כאשר הננו רואים מהמנצחים של עכשיו, הנקמה היחידית שלנו היא, ש"עולתה תקפץ פיה וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ".
29
ל׳יודעי תרועה.
30
ל״אוהמאה קולות שתשמעו מידי מהבעל התוקע, קולות השברים והתרועה של "גנוחי גנח וילולי יליל", הקולות האלה מכריזים לכל העולם כולו, לכל יושבי תבל ושוכני ארץ, לכל השבעים אומות הנראות כשבעים אריות הקמים עלינו, על הכבשה הקטנה - מכריזים להם בקול:
31
ל״באל תפחידו אותנו. "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עמנו אל" אנחנו הננו העם העתיק יומין, המלומד בצרות כל כך, עד שהננו אומרים, "ארשי העם יודעי תרועה", הננו יודעים את "הגנוחי גנח וילולי יליל" זה הרבה אלפים שנה, ובכל זאת הביטו נא וראו, עוד אנחנו חיים, והשופר עדיין נמצא בידנו ובלבבנו, למרות כל השודדים הרוצים לשדוד אותו מאתנו.
32
ל״גאשרי העם יודעי תרועה, רק זה העם הוא המאושר, העם שיודע לחיות גם בתרועה "בגנוחי גנח וילולי יליל", "באור פניך יהלכון" יודעים אנו, כי כל זה בא לנו, משום שאנחנו הולכים באור פני ד', ובשביל זאת, שונאים אותנו כל העולם כולו, אבל יקרה לנו הארת פנים זו מכל מחמדי תבל, ובזה אנו מתפארים.
33
ל״דיום תרועה מקרא קודש.
34
ל״האמנם כעת אין אנחנו בני יחידים בהיום תרועה, כי כל העולם כולו כבר נמצא במצב של "גנוחי גנח וילולי יליל", וכולם טובעים בים של דם ודמעות, הכל כבר באו להכרה, מה שידענו אנחנו לפני אלפים שנה, כי "שופר שצפהו זהב פסול", והכל תולים את הקלקלה בהאלהי הכסף והזהב, שהמה הביאו את כל החורבן הגדול הזה, שעל כן רבו כעת מתקני עולם הרוצים לשבר את האלילים האלה ולהביא לחם וחופש לכל, אבל עליהם לדעת, כי "יום תרועה מקרא קודש" התרועה הגדולה הנשמעת כעת, ה"גנוחי גנח וילולי יליל" שבכל העולם כולו קורא לכל, כי רק תיקון אחד יש לזה והוא, "מקרא קודש", אי אפשר להשיג לחם וחופש לכל, אם לא תשרור הקדושה והטהרה בעולם.
35
ל״ו"יום תרועה מקרא קודש" כשהוא בא ביחד עם הקדושה הוא שופר, אבל בלי הקדושה הוא "רק קרן שכונתו להזיק".
36
ל״זואמנם בשנה העברה נסו מצדדים שונים להביא תקונים לעולם, אבל כל זמן שלא יתוקן התקון הזה, התקון של "לתקן עולם במלכות שדי" לא יועילו כל התקונים שבעולם, זהו רק התקון היחידי לכל העולם.
37
ל״חרק השופר הזה, השופר של "יום תרועה מקרא קודש" יכול להביא לידי זה ש"ושבתם איש אל אחוזתו ואל משפחתו", אבל בלעדי זה, לא תועילנה מאומה כל המהפכות בעולם.
38
ל״טיושבי ביתך.
39
מ׳אמנם כן, "אשרי העם יודעי תרועה" כנ"ל, ובכל זאת אינם נופלים ברוחם כלל וכלל, ואדרבא, על ידי זה מתחזקים יותר לעבודת הבורא "ובאור פניך יהלכון", אבל האם תמיד נהיה רק בגדר "יודעי תרועה", האם תמיד נהיה רק "שמחים ביסורים" וכל האהבה תהיה לנו ביסורים של אהבה? לא ולא, עוד יבוא היום, והיום הזה כבר עומד מאחרי כתלנו, שנקרא גם את:
40
מ״א"אשרי יושבי ביתך", ועוד נשב בביתנו, בית אבות, בית הלאומי שלנו, בית ישראל בארץ ישראל.
41