דרשות אל עמי, ימים נוראים י״גSermons Unto My People, The High Holidays 13
א׳יג. הלוח הישן והחדש
בראש השנה לפני התקיעות
בראש השנה לפני התקיעות
1
ב׳"מתכנסים מלאכי השרת לפני הקב"ה ושואלים אימתי ראש השנה ואימתי יום הכיפורים? והקב"ה משיב: ולי אתם שואלים? אני ואתם נלך לבית דין של מטה, שנאמר תקעו בחדש שופר, בכסא ליום חגנו, כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב"
2
ג׳(ע"פ עין יעקב ירושלמי ראש השנה אות ה').
3
ד׳רבותי!
4
ה׳הנה מאתמול ועד היום הלא לכאורה עבר רק יום אחד, יום רגיל ככל הימים, אבל מה גדול השנוי שעשה היום הזה בחיינו; בו נתחלפו לא הימים, אך השנים. כשפקחנו אתמול את עינינו בבוקר ראינו על הלוח את שנת... והיום בן לילה כבר הננו רואים לוח אחר ושנה אחרת. הראיתם אתמול את הבין השמשות? אז ברגע הזה, בהרגע שאספה השמש את הנצוצות האחרונים שלה והכינה מקום לקראת אור הכהה של הלבנה, אז נפגשו השנים זו עם זו, התאבקו רגע אחד, והסוף היה, שהשנה, שנת... הוכרחה להניח את מקומה בעד השנה, שנת...
5
ו׳חפצתי לשאול לכם, רבותי, האם כבר הכינותם לכם את הלוח החדש. ומה אתם נוהגים עם הלוח הישן?
6
ז׳ואמנם גם מהלוחות אפשר לנו ללמוד הרבה.
7
ח׳שני מיני לוחות.
8
ט׳ואמנם שני מיני לוחות, שני מיני קלנדרים - בלע"ז - אנו רואים, מין אחד הם הלוחות טרף, זה הוא קלנדר המחובר מעלים שונים שכל עלה הוא דבר בפני עצמו ורק חיבור קל על ידי מחט הוא המחבר לכל העלים האלה יחד, וכמספר ימות השנה כן הוא מספר העלים, כל עלה הוא יום שלם, ובבוקר בבוקר, כשאנשים קמים משנתם, המה זריזים מקדימים לקרוע עלה אחד ולהשליך אותו על הרצפה, וכשבאה השפחה לנקות את הרצפה בהמטאטא אשר בידה, אז היא משליכתו ביחד עם כל הגלל החוצה. הלוח הזה הוא בתחילת השנה עב ושמן עם כרס רחב כמנהג בעלי בתים חשובים, וכשתולים אותו בראשית השנה על הקיר, הוא נשען עליו בהרחבת הדעת ובגדלות מיסטית, אבל מיום ליום, שנקרעים ממנו עלה אחרי עלה, הוא נעשה כחוש ודק ביותר, עד כשמגיעים הימים האחרונים של השנה, נשאר ממנו רק שלד יבש, רק העמוד הדק, שעליו נתפרים הי' העלים. העמוד הזה תלוי על הכותל כמין מצבה המעידה לכל לאמר: פה נקבר לוח שלם, שהיה משנה עתים ומחליף את הזמנים, חכם מחוכם, שהכל נהנו מאורו, אבל הוא שבק חיים לכל חי ונשאר ממנו רק המצבה העגומה הזו. אכן בני אדם שונאים את המתים, המה מקברים אותם בבתי קברות מיוחדים, אבל אין להם נחת רוח כלל, שהמה המתים, ימצאו במקום חיותם, ושעל כן בסוף השנה, לוקחים גם את השלד הזה ומשליכים אותו החוצה בלי שום לויה והספדים כאילו לא היה כלל במציאות. ותיכף מיד נשכחות כל הגדולות שהביא הלוח הזה לעולם, ולוח אחר בא ויורש את מקומו.
9
י׳יש עוד לוח ממין אחר, זהו לוח הנעשה מפנקס או מדף אחד, שהוא תלוי גם כן על הקיר, או, אם פנקס הוא, טומנים אותו בכיס, מהלוח הזה אינם קורעים בתוך השנה שום דבר, אך אדרבא מחבקים אותו כל השנה בכבוד גדול כראוי לו, ומזמן לזמן פותחים אותו, אם פנקס הוא, או, אם מדף אחד הוא, משתחוים לפניו להביט יפה יפה עליו, כשהוא תלוי על הקיר.
10
י״אאבל הצד השוה שבהם, שגם הלוח ממין השני, כשתכלה השנה הנה הוא נעשה לוח של אשתקד, שהוא למשל ולשנינה על כל מי שעבר זמנו ונעשה לא יוצלח, וגם אותו משליכים החוצה כדבר שאין לו חפץ, או אם זכה לכך, משתמשים בו בתור נייר לצור על פי צלוחית.
11
י״בהאנשים והלוחות.
12
י״גואמנם הסתכלו היטב בהלוחות ותראו, כי כמוהם נמשלנו. הנה רוב בני האדם, והרוב היותר גדול, המה מין לוחות טרף, שכל יום ויום הוא עלה מיוחד, באין שום המשך וקשר ביניהם, ויום אחד, כי יעבור מחייהם נקרע עלה אחד, נקרע לעולם, לנצח נצחים, ולא יבוא עוד תמורתו. מיום ליום המה נעשים רזים ביותר ומרגישים איך שנקרעים מהם גזרים, גזרים כעלי הלוח, וכל שנה, כי תעבור משאירה להם רק מצבה, שלד יבש לאמר: פה נקברה שנה שלמה משנותיך, כמאמר איוב (יז, א) "רוחי חבלה, ימי נזעכו קברים לי", כלומר, שכל יום ויום הוא קבר להיום העבר, ועל הקבר הזה אין מי שיניח עליו פרחים, אך קוצים ודרדרים. אמנם יש אנשים והמה אמנם המעטים, שחייהם המה כלוח הפנקס או לוח הדף, שאמנם יש קשר בין ימיהם, ויום אחד כי יעבור אינם משליכים אותו החוצה כעלה הזה, כי כל יום ויום הגדיל את רכושם, וספר החשבונית שלהם נעשה עב יותר, המה שומרים את עצמם כשם ששומרים את לוח הפנקס, או את לוח הדף במשך כל השנה, אבל גם על הלוח ממין זה, כאמור יבוא קץ וסוף, גם לוח ממין זה נעשה בסוף השנה ל"לוח של אשתקד", שמשליכים אותו בסוף השנה ככלי אין חפץ, וגם בני אדם ממין לוח זה כשיבא סוף השנה, הרי באמת כשיתבוננו היטב יראו כי מכל השנה נשאר להם רק "לוח של אשתקד" הרכוש שנתגדל אצלם היה אמנם מתוק בתחילה כשהיה מוסיף והולך, אבל לבסוף, אחרי שכבר נרשם בספרי החשבונות העבים שלהם, הנה נפשם ריקה עוד יותר מבחתחלה.
13
י״דיוצרי הלוח.
14
ט״ואבל יש יחידי סגולה והמה אמנם מעוטא דמעוטא, שהמה מחברי הלוח, והמה אינם מתנהגים עם הלוחות כרוב בני האדם הנ"ל, המה אוצרים גם את הלוח של אשתקד למשמרת עולם, וגם הלוחות של עשרות שנים לפנים, לא רק כאשר חביבים להם מעשי ידיהם, כי על הלוחות האלה הזיעו הרבה את מוחם, אך גם בשביל זה, כי רק על ידי לוחות העבר המה יכולים לכוון את העתיד ולחבר את הלוח על להבא.
15
ט״זישראל הוא יוצר הלוח.
16
י״זואמנם ליוצר הלוח נמשלנו אנחנו, בני ישראל, וגם להלוחות הישנים יש ערך גדול בעדנו, כי אנו צריכים לחיות לא על פי הלוח, אך להיפך הלוח צריך להיות על פי חיינו. אנו צריכים להיות המחברים שלו, אנו הם הבית דין של מטה, שהקב"ה, כביכול, אומר למלאכי השרת שלו "אני ואתם נלך לבית דין של מטה", לשאול מהם, אימתי ראש השנה, וכל שנה העוברת לא תעשה אצלנו ל"לוח של אשתקד" אך אדרבא תשאר למשמרת לנצח נצחים, ללמוד ממעשיה הטובים, שנעשים על ידינו בה, גם את מה שעלינו לעשות להבא.
17
י״חראש השנה לשנים ולנטיעים ולירקות.
18
י״טכי הביטו נא וראו, שהראש השנה שלנו הוא ראש השנה לא רק לשנים, אך גם לנטיעים ולירקות, וגם מהנטיעים והירקות האלה אפשר לנו ללמוד איך צריכים להיות השנים אצלנו. כל הנטיעים והירקות האלה הנם בראש הקיץ מכוסים בעלים יפים ונוצצים, ובפרחים הנותנים ריחם למרחוק, אבל הראש השנה שלהם הוא דוקא באחד בתשרי, כשהעלים כבר נפלו מהם ונעשו למרמס, הפרחים כבר נבלו ולא נשאר מהם זכר ושריד, ורק הפירות, הפירות נשארו מהם, שבני אדם מוכרים אותם ולוקחים בעדם כסף מלא.
19
כ׳ובאחד בתשרי הוא גם ראש השנה שלך, בן אדם, ותשים נא אל לבך, כי כל מה שצברת במשך השנה כל הכסף והזהב המה רק עלים לבד, שכבר נתונים המה למרמס, גם כל הכבוד והשם טוב שהנחלת, המה רק פרחים יפים הנותנים אמנם ריח למרחוק, אבל בראש השנה, באחד בתשרי כבר נבלו ולא נשאר מהם מאומה, ורק המצוות והמעשים טובים שלך המה הפירות שהם בני קימא גם אז, ולא עוד, אלא שדוקא אז הם באים לגמר בשולם. ואם בא הראש השנה והנך רואה בהקנטורא שלך ספרי חשבונות עבי הכרס, וביניהם נמצא פנקס קטן שבקטנים, אז עליך לדעת כי ספרי החשבונות הגדולים לא לך הוא, אך דוקא הפנקס הקטן שבקטנים, שבו אתה רושם כנהוג את הנדבות המעטות שנדבת במשך השנה, רק הוא, הפנקס הזה שלך, שלך הוא, כמו שאמרה התורה בפרשת נשא (במדבר ה, י) "ואיש את קדשיו לו יהיו, את אשר יתן לכהן לו יהיה". אם לאדם יש חולין וקדשים הרי בודאי שחושב הוא כי החולין שלו הוא, אבל הקדשים הרי המה ממון גבוה ומה יש לו בזה, אבל התורה אומרת להיפך, כי דוקא "ואיש את קדשיו לו יהיה", החולין אינם שלו כלל, ורק הקדשים הם חלקו בעולם ששום איש אינו יכול לגזול ממנו, כי "קדשים כל היכי דאיתא ברשותא דמריא איתא", ואת "אשר יתן לכהן לו יהיה", בנוהג שבעולם כשהישראל נותן אחד מחמשים או אחד מששים מפירותיו לכהן, הוא חושב בודאי, כי נ"ט חלקים נשארו קנינו ורכושו, וחבל לו מאד שהחלק הששים נלקח מאתו לעולם, אבל באמת הוא להיפך הנ"ט חלקים לא שלו הם, ורק דוקא חלק הששים הזה "את אשר יתן לכהן" - דוקא זה "לו יהיה".
20
כ״אוכל זה מלמד לנו האחד בתשרי, שהוא ראש השנה לשנים, לנטיעים ולירקות...
21