דרשות אל עמי, ימים נוראים ט״וSermons Unto My People, The High Holidays 15
א׳טו. רחל מבכה על בניה
ליום השני של ראש השנה
ליום השני של ראש השנה
1
ב׳"כה אמר ד', קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה, כי איננו. כה אמר ד', מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, נאם ד', ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך, נאם ד', ושבו בנים לגבולם" (ירמיה לא, טו-טז).
2
ג׳מדוע דוקא רחל מבכה?
3
ד׳רבותי! כל מי מכם ששמע את ההפטרה שנקראה זה עתה, בשום לב, שומע בודאי את קול בכיתה של אמנו רחל, ורואה את דמעתה על לחיה, אבל אם תרצו לדעת גם את ההשתלשלות של הדבר, מדוע דוקא רחל מבכה על בניה ואל שאר האבות והאמות הקדושים שלנו, עליו לקרוא ולשמוע גם את אגדת חז"ל הנפלאה בזה.
4
ה׳אגדה יפה.
5
ו׳הלא כה מספרת לנו האגדה במדרש רבה על מגילת איכה: "באותה שעה - כשחרב בית המקדש - היה הקב"ה בוכה ואומר, אוי לי על ביתי, בני היכן אתם, כהני היכן אתם, נביאי היכן אתם, אוהבי היכן אתם... אמר לו הקב"ה לירמיהו, אני דומה היום לאדם, שהיה לו בן יחיד ונעשה לו חופה ומת בתוך חופתו. לך וקרא לאברהם, ליצחק, ליעקב ולמשה מקבריהם, שהם יודעים לבכות.
6
ז׳מיד הלך ירמיהו למערת המכפלה ואמר לאבות העולם: עמדו, שהגיע זמן שאתם מתבקשים לפני הקב"ה. אמרו לו, למה? אמר להם, איני יודע, מפני שהיה מתירא שלא יאמרו בימיך היתה לבנינו זאת, הניחן ירמיהו ועמד על שפת הירדן וקרא: בן עמרם, בן עמרם, עמוד, הגיע זמן שאתה מתבקש לפני הקב"ה, אמר לו מה היום מיומים. אמר לו ירמיהו איני יודע. הניחו משה והלך אצל מלאכי השרת ואמר להם, משרתי עליון, כלום אתם יודעים, מפני מה אני מתבקש לפני הקב"ה? אמרו לו, בן עמרם, אי אתה יודע, שבית המקדש חרב וישראל גלו, והיה צועק ובוכה עד שהגיע לאבות העולם, מיד... בא אברהם לפני הקב"ה בוכה, וממרט זקנו, ותולש שערת ראשו, ומכה את פניו, וקורע את בגדיו ואפר על ראשו, והיה מהלך בבית המקדש...
7
ח׳פתח אברהם לפני הקב"ה ואמר, רבש"ע, למאה שנה נתת לי בן, וכשעמד על דעתו והיה בחור בן שלשים ושבע שנים, אמרת לי, העלהו לעולה לפני, ונעשיתי עליו אכזרי ולא רחמתי עליו, אלא אני בעצמי כפתתי אותו...
8
ט׳פתח יצחק ואמר, רבש"ע, כשאמר לי אבא, אלהים יראה לו השה לעולה בני, לא עברתי על דבריך, ונעקדתי ברצון לבי על גבי המזבח ופשטתי את צוארי תחת הסכין, ולא תזכיר לי זאת ולא תרחם על בני...
9
י׳פתח יעקב ואמר, רבש"ע, לא עשרים שנה עבדתי בבית לבן, וכשיצאתי מביתו פגע בי עשו הרשע, ובקש להרוג את בני, ומסרתי עצמי למיתה עליהם, ועכשיו נמסרו ביד אויביהם כצאן לטבחה, לאחר שגדלתים כאפרוחים של תרנגולים, וסבלתי עליהם צער גידול בנים...
10
י״אפתח משה ואמר, רבש"ע, לא רועה נאמן הייתי על ישראל ארבעים שנה, ורצתי לפניהם כסוס במדבר, וכשהגיע זמן שיכנסו לארץ גזרת עלי, במדבר יפלו עצמותי... וזהו המשל שאומרים בני אדם, מטוב אדני לא טוב לי, ומרעתו רע לי...
11
י״בהלך משה וירמיהו לפניו, עד שהגיעו לנהרות בבל, ראוהו למשה, אמרו זה לזה, בא בן עמרם מקברו לפדותנו מיד צרינו, מיד יצתה בת קול ואמרה, גזירה היא מלפני...
12
י״גבאותה שעה הרימו קולם בבכיה גדולה, עד שעלתה בכיתם למרום, הדא הוא דכתיב על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו...
13
י״דפתח משה ואמר, ליטא שמשא, אמאי לא חשכה בשעה דעל שנאה לבית מקדשא...
14
ט״וועוד אמר לפניו, רבש"ע, כתבת בתורתך, ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, והלא כבר הרגו בנים ואמותיהם ככה וככה ואתה שותק...
15
ט״זבאותה שעה פתחה רחל לפני הקב"ה ואמרה, רבש"ע, גלוי לפניך, שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה, ועבד בשבילי לאבי שבע שנין, וכששלמו אותן שבע שנין, והגיע זמן נשואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי, והוקשה עלי הדבר עד מאד... ולאחר כן נחמתי בעצמי, וסבלתי את תאותי, ורחמתי על אחותי, שלא תצא לחרפה... ומסרתי לאחותי כל הסמנים, שמסרתי לבעל. כדי שיהא סבור שהיא רחל, ולא עוד, אלא שנכנסתי תחת המטה, שהיה שוכב עם אחותי, והיה מדבר עמה והיא שותקת, ואני משיבתו על כל דבר ודבר, כדי שלא יכיר לקול אחותי, וגמלתי חסד עמה, ולא קנאתי בה, ולא הוצאתיה לחרפה. ומה אני, שאני בשר ודם, עפר ואפר, לא קנאתי לצרה שלי, ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקים, רחמן, מפני מה קנאת לעבודה זרה, שאין בה ממש, והגלית בני, ונהרגו בחרב, ועשו אויבים בם כרצונם...
16
י״זמיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר, בשבילך, רחל, אני מחזיר את ישראל למקומם, הדא הוא דכתיב כה אמר ד' קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, כה אמר ד' מנעי קולך מבכי...
17
י״חהאגדה כשהיא לעצמה.
18
י״טואמנם אגדה זו כשהיא לעצמה מה יפה היא, כמה מן השירה והפיוט יש בה, ובקראנו אותה, אנו רואים באמת את אבות העולם עומדים מקבריהם ובוכים על שבר בניהם.
19
כ׳האגדה כשהיא לעצמה, כבר נותנת לנו תירוץ מספיק על שאלתנו, מדוע דוקא רחל מבכה על בניה, כי באמת כולם בכו, כולם עשו את שלהם, אבל הקב"ה שמע רק לתפלתה של צדקנית זו.
20
כ״אאבל, באמת מדוע נשמעו דבריה של אותה צדקנית יותר מכל דבריהם של אבות העולם? הלא טענותיהם של אברהם, יצחק, יעקב ומשה היו לכאורה יותר חזקות?
21
כ״באם תרצו אין זו אגדה.
22
כ״גאבל באמת אם תרצו אין זו כלל אגדה, אם תרצו, הנה כל זה הוא מציאות חיה, מה שאנו רואים זאת בעינינו גופא.
23
כ״דגדול ונורא היה השבר בכל העולם כולו מחורבננו, לא רק החיים בכו על זה, אך גם המתים לא היו יכולים להתאפק מבכי, לא רק בני אדם בכו, אך גם מלאכים, שרפים ואופנים חדלו משירתם התמידית, ובכיתם עלתה למרום, בקעה את השבעה רקיעים, עד שהגיעה לכסא הכבוד, והקב"ה גופא לא מצא מזה, כביכול, מנוח, הוא שואל את הפמליא של מעלה והפמליא של מטה "בני היכן אתם, כהני היכן אתם, נביאי היכן אתם", ואין מי שישיבהו על זה, וגם הוא בוכה, כביכול. וכשהקב"ה בוכה, בוכה עמדו כל הבריאה, בוכים השמש, והירח וכל הכוכבים, בוכים על כל עולמות העליונים והתחתונים, בוכים ארזי הלבנון ואזובי הקיר, וכל הבריאה כולה טובעת בים של דמעות.
24
כ״האמנם כן, גדול היה השבר שהשברנו מהחוברן, ואם בכל זאת עדיין אנו מתקיימים עד היום הזה בגלותנו, הנה עלינו להודות על זה רק לה"צידה לדרך", שלקחנו עמנו בלכתנו בגולה.
25
כ״והצידה לדרך שלנו.
26
כ״זהכל, הכל שדדו ממנו האויבים, אבל דבר אחד לא יכלו לשדוד ממנו זה "הקברים" שלנו.
27
כ״חומן הקברים יצאו המתים שלנו, ואמנם מראם היה נורא מאד, כל אחד יצא "ממרט זקנו ותולש את שער ראשו ומכה את פניו, קורע בגדיו ואפר על ראשו" אבל סוף סוף הלכו עמנו, וזהו היה ה"צידה לדרך" שלנו.
28
כ״טעמנו הלך אברהם אבינו, אך הוא לא כבר "חד גברא" אצלנו, כבר יש לו תלמידים לאלפים ולרבבות, ולא עוד, אלא שהתלמידים עוד עולים על רבם. הוא עקד את בנו על גבי המזבח ופשט את צוארו לשחיטה, אבל הלא סוף סוף רק כונה טובה היתה בזה, כי בסוף הלא בא המלאך ואמר לו "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", ואילו תלמידיו הרבים היו עוקדים את בניהם ובנותיהם ופושטים את צוארם לשחיטה, ומלאך ד' לא נראה להם, והיו שוחטים אותם ממש, ודמם נשפך כדם הצבי וכדם האיל "מי ישמע ולא ידמע, הבן נשחט והאב קורא את שמע".
29
ל׳עמנו הלך יצחק, שכבר פרה ורבה במאד מאד, עד לאין מספר, כי מי יכול לספור את כל הנעקדים והנשחטים, שבעצמם השחיזו את הסכין, ובשמחה רבה עלו לעקדה "ועקדת יצחק לזרעו היום", מה שקרה לפני אלפים שנה ליצחק, הרי אנו רואים זאת "לזרעו היום" בכל מקום שאנו פונים.
30
ל״אומי מדבר אודות יעקב, שבאמת כל יהודי היה מעין "ישראל סבא" ו"יעקב אבינו לא מת" כלל, יעקב מסר את נפשו בשביל בניו, ואיזה יהודי, אף מהמדרגות היותר קטנות, לא היה מוסר את נפשו בחפץ ורצון לבב בשביל טובת בניו.
31
ל״באבל גם משה הלך עמנו, משה ה"רעיא מהימנא", משה שרץ לפנינו כסוס במדבר, אמנם "לא קם נביא בישראל כמשה", אבל כמה פרנסים ורועים נאמנים היו לנו, שהיו בזה "בני משה" באמת; מספרים על הפרנסים הזקנים שלנו, כשהיו הולכים לטובת הכלל, לבקש ולהשתדל בעד אחיהם אצל השררה, היו לובשים מלמעלה בגדי שבת ויו"ט שלהם, ומלמטה את ה"תכריכין", כי אמנם כמה פעמים מצאו בהליכתם זו את מיתתם, והתנחמו רק בזה, שלכל הפחות יקברו בהתכריכין שלהם, ובכל זאת הלכו בשמחה ובהתלהבות עצומה, המה ידעו גם כן מראש, ש"במדבר הזה יפלו עצמותיהם", ובכל זאת היו ששים ושמחים לעשות רצון הכלל.
32
ל״גואמנם כן, הכל היו לנו בגולה והם היו גורמים גדולים לקיומנו, אבל מה היה הגורם העיקרי, והראשי לזה?
33
ל״דמאברהם יצחק ויעקב ומשה למדנו, איך למות על קדושת השם, אבל מי למד אותנו איך לחיות על קדושת השם?
34
ל״הרחל אמנו.
35
ל״ולאשרנו, הלכה גם רחל אמנו אתנו בגולה, ובכל מקום שטולטלנו מלמעלה, לוותה אותנו בהנעימות והחן שעל פניה, בהעדינות והאצילות שבנשמתה.
36
ל״זרחל, העקרת הבית, האם הבנים שמחה, רחל האשה היושבת ב"ירכתי הבית כגפן פוריה", המטפלת בגדול בניה, ומזמרת בקולה הנעים את שירת הערש "תורה היא המובחרת שבכל סחורה", רחל, שכל הנחת והאושר בחייה הוא לשמוע את קול קול יעקב מבעלה ובניה - זו היא ה"אשת חיל מי ימצא, ורחוק מפנינים מכרה", שלימדה אותנו, איך לחיות על קדוש השם.
37
ל״חיעקב מסר את נפשו בשביל חיי המשפחה, אבל רחל הלא היא בעצמה סמל המשפחה גופא.
38
ל״טכי על כן בכו אברהם יצחק ויעקב, בכה משה, בכו בלי הפוגות, הרעישו את השמים והארץ, והשי"ת נשאר בכעסו, וחמתו לא שככה ממנו, ורק כששמע את ה"רחל מבכה על בניה", רק אז נכמרו רחמיו, רק אז נשמע הקול:
39
מ׳"מנעי קולך מבכי ועניך מדמעה".
40
מ״אבנות רחל.
41
מ״בוכשנתקבצתן אתן, בנות רחל, היום לשמוע את הקול שופר, האם לא תשמענה בה"גנוחי גנח וילולי יליל" של השברים והתרועה את קול בכיתה של רחל אמכן, ודא עקא, שהיא מבכה בשנים אלו, לא רק על בניה, אך עוד יותר על בנותיה...
42
מ״גהה! איכן בנות רחל, איכן, מיום ליום פוחתות והולכות הבנות רחל האמתיות עם הקדושה והטהרה, הצניעות והעניות, הנדיבות והעדינות, החן והחסד שלה.
43
מ״דרחל מבכה על בניה, אבל הבנות רחל של היום, כבר הן טרודות כל כך במיני תענוגים ושעשועים שונים, עד כי אין להן כבר פנאי לראות מה שנעשה עם בניהן ולא עוד, אלא כשרואות בעיניהן גופא, כי הבנים עוזבים לאט לאט את אלהי ישראל, ובילדי נכרים ישפיקו, אינן בוכות על זה כלל, אדרבא הן שמחות בחלקן.
44
מ״האבל רוצה אני לקוות, שהבנות רחל שנקבצו כאן ב"עזרת נשים" לשמוע קול שופר, הן בנות רחל אמתיות, ורק בידכן הדבר תלוי שנשמע שוב את קול ד':
45
מ״ו"מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה... ויש תקוה לאחריתך, נאום ד' ושבו בנים לגבולם".
46