דרשות אל עמי, ימים נוראים ט״זSermons Unto My People, The High Holidays 16
א׳טז. ותשמע הארץ
לשבת שובה
לשבת שובה
1
ב׳"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. יערף כמטר לקחי, תזל כטל אמרתי, כשעירם עלי דשא וכרביבים עלי עשב, כי שם ד' אקרא, הבו גדל לאלהינו" (דברים לב, א-ב).
2
ג׳"שובה ישראל עד ד' אלהיך" (הפטרת השבוע).
3
ד׳תמצית הנבואה.
4
ה׳פרשת האזינו זו היא תמצית הנבואה של כל הארבעים ושמנה נביאים ושבע נבואות שנתנבאו להם לישראל.
5
ו׳פרשת האזינו זו היא פרשה קטנה, שכל הנבואה שלנו תלויה בה, כל הנביאים המה רק מפרשים ומבארים לפרשה זו.
6
ז׳בפרשה זו אנו מוצאים את כל דברי ימי ישראל מראשית היותו לגוי עד היום הזה ועד בכלל.
7
ח׳בה אנו שומעים את שירת כנסת ישראל בימי עלומיה, כשהיא מצלצלת מסוף העולם ועד סופו; את הגיונה והסתכלותה בעולם בימי עמידתה ואת קינותיה הפולחות כליות ולב ואנחותיה המשברות את כל גופו של אדם בימי ירידתה.
8
ט׳בה אנו רואים את ישראל בימי שחרותו "ימצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישימן... כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרש כנפיו יקחהו, ישאהו על אברתו", את ישראל בתקופת הצהרים שלו כשהוא אוכל "חמאת בקר וחלב צאן עם חלב כרים ואלים בני בשן ועתודים", אבל רואים אנו בו את ישראל גם כשהוא במצב "מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, "ושן בהמות אשלח בם עם חמת זוחלי עפר", ממש מה שאנו רואים בעינינו בדורות אלה "שן בהמות", וידוע, שהשן "יש הנאה להזיקה", ואמנם שונאינו אוכלים אותנו בכל פה ויש להם הנאה רבה מאכילת בשרנו ודמנו, ואם כן לכאורה, היו צריכים להיות שבעים רצון מאכילה זו, אבל ראו זה דבר פלא "עם חמת זוחלי עפר" המה עוד הכועסים עלינו, וכל מה שמרבים לאכול אותנו מתרבה חמתם יותר ויותר.
9
י׳בה, בהשירה הזו, כלולה כל התוחכת מגולה ואהבה מסותרת של כל נביאי האמת והצדק, "הלה' תגמלו זאת, עם נבל ולא חכם, הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכננך..." "וירא ד' וינאץ מכעס בניו ובנותיו", הבנים והבנות שלנו, לא די להם בזה, שעוברים על כל הקדוש לנו, אך המה עוד כועסים עלינו, כועסים על כל התורה והיהדות למה הן מתקיימות כלל במציאות ורוצים הם לעקרן משרשן. "חדשים מקרוב באו, לא שערום אבותיכם... הם קנאוני בלא אל... ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם". תורות חדשות באו לעולם, ויש כאלה האומרים, כי יכולים להיות יהודים טובים גם בלי אלהים, אלהי ישראל, כי יוצאים ידי חובת היהדות בלאומיות גרידתא, ולא עוד אלא שהמה מחזיקים את עצמם, כי המה מסלתה ומשמנה של היהדות, כי הם קנאוני בלא אל, המה קנאו היהדות של יהדות בלי אל. אבל מי אינו יודע, שאי אפשר לגזור את היהדות לגזרים, ומי שאומר, שאין לו ביהדות אלא לאומיות בלבד, גם לאומיות אין לו כלל, ואם מתחילים בלא-אל הנה הסוף הוא, כי נשארים גם בלא-עם "ואני אקניאם בלא עם".
10
י״אאבל בשירה זו יש גם כל "האחרית הימים" של הנביאים, כל העתיד המזהיר שלנו "הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי... כי ידין ד' עמו ועל עבדיו יתנחם... הרנינו גוים עמו, כי דם עבדיו יקום ונקם ישב לצריו וכפר אדמתו עמו".
11
י״בבקיצור, השירה הזו היא תמצית כל הנבואה, ויפה אמר הרמב"ן, אלמלא היה אומר הדברים האלה איש אחר, זולת משה רבנו, היינו אומרים עליו, כי אלקים הוא, כי לא נפל מכל דברי הנבואה הזאת אף צרור אחד.
12
י״גההקדמה להנבואה בישראל.
13
י״דאולם, אם השירה הזו גופה היא תמצית הנבואה, הנה ההקדמה להשירה הזו, היא ההקדמה היותר נאותה לכל הנבואה בישראל.
14
ט״וההקדמה מתחלת מ"האזינו" ונמשכת עד "הצור תמים פעלו".
15
ט״זהטרגדיה של נביא האמת.
16
י״זמה גדולה ונוראה היא הטרגדיה של נביא האמת כשעליו לאמר, "ישב בדד וידם, כי נטל עליו" (איכה ג, כח), או "מי יתנני במדבר, מלון אורחים, ואעזבה את עמי", מה עצומים הם יסורי נפשו כשעליו להוציא מפיו את הדברים האלה, ואמנם תיכף הוא שב ונחם על זה "ואמרתי, לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו והיה בלבי כאש בוער בעצמותי ונלאיתי, כלכל לא אוכל", והוא מתחיל לדבר שוב, מדבר בלי הרף, מדבר על העצים ועל האבנים, אבל אינו כובש את נבואתו.
17
י״חאבל, הוי נביא, נביא האמת, לפני מי אתה משחית את דבריך? האם לא תראה, כי כל שומעיך ינודו עליך ראש ואומרים "אויל הנביא, משוגע איש הרוח", וכשם שמצוה לאמר דבר הנשמע, כך מצוה, שלא לאמר דבר שאינו נשמע?
18
י״טאכן רוח הוא באנוש.
19
כ׳הנה סובב, סובב הולך הרוח, הולך אל דרום וסובב אל צפון, ואף רגע אינו נח, יש אמנם שעל איזה הר בודד עומד ריחים של רוח הסובב את כנפיו אחרי הטקט של הרוח, ממש כמחולת המחנים, אבל כמה מקומות יש בתבל, שאין שם ריחיים של רוח לגמרי וגם שם מגיע הרוח הסובב, כי אמנם הרוח אינו סובב בשביל הריחיים של רוח, אך להיפך עושים ריחיים של רוח, יען שמתקיים הרוח, ואחת היא להרוח, אם משתמשים בכחו או לא.
20
כ״אואכן רוח הוא באנוש, ואחת הוא להנביא אם משתמשים המה ברוחו או לא.
21
כ״באכן רוח הוא באנוש והוא סובב סובב לכל רוחות העולם ומחולל נפלאות.
22
כ״גכח הדיבור.
23
כ״דאבל גם מלבד זאת, מלבד ההכרח הטבעי של "אכן רוח היא באנוש", הנה בעצם הדבר כחו של הדיבור גדול מאוד, שבונה עולמות ומחריבם, בין אם ירצו השומעים בכך בין אם לא ירצו, ואף אם יתד יהיה להם על אזניהם, לא יוכלו למנוע את פעולתו של הדיבור כשהוא לעצמו.
24
כ״ה"לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה" (במדבר ל, ג), אומרים המקובלים, כי הפירוש הוא, שאל תחזיק את דבריך לחולין, כי באמת כל היוצא מפיו יעשה, הדיבור גופא הוא מעשה, מעשה רב בכל העולמות העליונים ותחתונים "לא תתני ומימר, משום דבדיבורו עשה מעשה" (תמורה ג, ב). זהו כלל גדול בכל הדיבורים שבעולם, שעובדים מעשה, ואת זאת אפשר לנו לדעת גם מההיפנוטיזם, כי גדול כח הדיבור והרצון של האדם, וזאת אנו יודעים גם מההיסטוריה, כי יעברו הרבה תקופות של שנים, עד שמתחדש איזה דבר בעיון או במעשה, אבל כיון שכבר מצא אחד את החדוש, שוב נמצאים הרבה בני אדם במקומות שונים אשר לא שמעו כלל מעולם מחדוש זה, שבאים בעצמם בשכלם לזה, כמו שמבארים זאת המקובלים בלשונם הם, כי כל הכבדות היא להוריד את הדבר מעולם האצילות לעולם העשיה, אבל כיון שכבר ירד זאת על ידי איש אחד שוב הדבר נקל לכל איש לבוא ולאחז בו.
25
כ״ואין נביא בזמנו.
26
כ״זכשם "שאין נביא בעירו" - פתגם ידוע - כך אין נביא בזמנו. כי כבר ביארנו את ההבדל בין תנועה טבעית לתנועה מלאכותית, שהראשונה הולכת מן הכבד אל הקל, זאת אומרת, שמתחלה היא מתנהגת בכבדות, ואחר כך כל מה שתמשך תנועתה נעשית מהלכה יותר קל, והאחרונה היא להיפך, הולכת היא מן הקל אל הכבד. זה הוא ההבדל, למשל, בין עלית האבן למעלה על ידי זריקה ובין ירידתו אחר כך למטה כמובן. וזה הוא ההבדל גם כן בין נביא האמת ובין נביא השקר, הנבואה האמתית זו היא תנועה טבעית, שכך צריכה להיות, שעל כן מתנהגת מתחלה בכבדות כל כך, ויש שיעברו כמה דורות והנבואה הזו אינה מוצאת שום הד בלבבות, אבל אחר כך בהמשך הזמן נעשית מדור לדור יותר מהירה במהלכה, עד שכלם עונים אמן אחריה. ולהיפך הנבואה השקרנית, שהיא מלאכותית, הנה בתחלה היא קלת התנועה מאד, רודפת אחרי כל האנשים ומשוגתם, אבל מיום ליום נעשית יותר כבדה במהלכה, עד שבהמשך הזמן תשכח לגמרי.
27
כ״חהנבואה והאחרית הימים.
28
כ״טועל כן עיקר העיקרים היה להנביא "אחרית הימים", מפני כי הנביא זהו איש העתיד, ולא איכפת לו כלל, אם הכל שוחקים אחריו וקוראים לו "משוגע איש הרוח", אדרבא כל מה שירבו המלעגים עליו בתחלתו, זהו הימן שמדור לדור יתרבו המסכימים עליו, שיתנו לו הסכמה מלאה על כל דבריו.
29
ל׳קול קורא במדבר.
30
ל״א"קול קורא במדבר" זהו הטרגדיה של הנביא, שדבריו המה כקול קורא במדבר, אבל מאידך גיסא, בזה אתה מוצא כל נחמתו, כי כשקורא אדם במדבר, הנה נשמע לא רק הקול, אך גם הבת-קול, כי מהקול יוצא הד-קול, כאילו עומד אחד ומשנן את דבריו, ויש שהאדם קורא במדבר ונמצא שם הרחק, הרחק ממנו איזה איש, שאינו שומע את קול הקורא גופא, אבל שומע הוא את ההד היוצא ממנו. וקול הנביא היה אמנם כקול קורא במדבר. ולא שמעו בני דורו את קולו גופא, אבל הלא כבר עברו מאז אלפים שנה ועדיין אנו שומעים את הד קול הנביא המצלצל מסוף העולם ועד סופו.
31
ל״בותשמע הארץ.
32
ל״גולא לחנם מתחלת ההקדמה לכל הנבואה בישראל בהדברים "האזינו השמים, ותשמע הארץ", להשמים הוא פונה בלשון צווי של הווה, שיאזינו תיכף ומיד, אבל להארץ הוא מדבר בלשון של עתיד "ותשמע הארץ", שתשמע אחרי כך, כי אמנם זהו כל עיקרה של הנבואה.
33
ל״דכשמתחיל הנביא לדבר הוא מדבר כמעט רק אל השמים, כמו שאומרים בהלצה "הוא צועק לשמים: חי וקיים", כי בארץ לא ימצאו דבריו שום מסלות בלבות בני אדם, אבל הנביא לא יתפעל מזה מאומה, בהכרתו הברורה, בלי שום ספק בעיניו, כי סוף סוף, בהקדם או באחור:
34
ל״ה"ותשמע הארץ". אם הארץ אינה שומעת עכשיו ועוברת על כל דברי הנביא בבטול היש ובשאט נפש, הנה סוף סוף תשמע את דברי הנביא למחר או למחרתים, לשנה הבאה או למאה שנה הבאה, או לאלף שנים הבא, השנים והדורות לא מעלים ולא מורידים בזה, לנביא האמת יש זמן תמיד, הוא אינו דוחק את השעה, ואם יתמהמה הדבר עד אחרית הימים אין בזה כל סכנה, אך העיקר הוא ש"ותשמע הארץ", שתבוא סוף סוף לידי שמיעה, ואף אם ישימו יתד על אזניהם, ויסגרו את כל תריסי החלונות והדלתות שבמשמרת למשמרת, הנה סוף סוף יחדיר קו להנביא שם בחזקה, יפרק הרים וישבר סלעים ויבקע רקיעים "ותשמע הארץ"...
35
ל״ויערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי, כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב", וכפירש"י, שיש הרבה עצבים על המטר, כמו הולכי דרכים וכדומה, אבל על הטל הכל שמחים, ואמנם כן דברי הנביא, בתחלה המה כמטר ועוד יותר ממטר, ששם יש מעוט בני אדם, שמתעצבים על זה ועל דברי הנביא כמעט הכל עצבים, אבל סוף סוף יהיו דברי הנביא כטל, והכל יבינו, שרק טל של תחיה מביאים דברי הנביא, ואם לכתחלה יראו בעינינו דברי הנביא, "כשעירים עלי דשא", שהוא כפירש"י רוח סערה המחריב עולמות, הנה הנביא לא יתפעל מזה מאומה בידעו, כי סוף סוף יבאו בני אדם לההכרה, שדברי הנביא המה "כרביבים עלי עשב", ויקבלו את כל דבריו באהבה ורצון.
36
ל״ז"ראה הפקדתיך היום הזה על הגוים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס לבנות ולנטוע" (ירמיהו א, י). זהו הפרוגרמה לא רק של הנביא ירמיהו, אך גם של כל הנביאים, נביאי האמת והצדק. המה מאבדים ומהרסים מקודם, המה המביאים את "לנתוש ולנתוץ" לכתחלה, אבל סוף סוף בהקדם או באיחור יבואו להמטרה של "לבנות ולנטוע".
37
ל״חהנביא והחורבן.
38
ל״טועל פי רוב אנו רואים, כי רק אחרי ההרס והאבדן, אחרי הנתישה ונתיצה, אחרי החורבן, אז, רק אז, מתחילים להבין את נפש הנביא.
39
מ׳כשעמד הבית הראשון אז היו ידיהם של נביאי השקר על העליונה, את דבריהם שתו בצמא ומן נביאי האמת התרחקו כמטחוי קשת ובא החורבן, חורבן הבית, ועשה שנוי ערכים גמור, מנביאי השקר לא נשאר לנו זכר ושריד ונביאי האמת מזהירים כזהר הרקיע עד היום הזה.
40
מ״אוכשעמד הבית השני היו ידם של הצדוקים על העליונה והפרושים היו מרוב דלת העם, ובא החורבן והעמיד על האמת.
41
מ״ב"כי שם ד' אקרא, הבו גדל לאלהינו". דבר ידוע הוא, שד' הוא מדת הרחמים ואלהים הוא מדת הדין, ואמנם בעת שד', מדת הרחמים, נראה על פני הארץ, אז רק "אקרא", בלשון יחיד, רק הנביא בעצמו בדד וגלמוד קורא בשמו, וקולו הוא אמנם רק קול קורא במדבר, אבל בין אם תרצו ובין אם לא תרצו "הבו גדל לאלהינו", כשבאה האלהים, מדת הדין, אז, רק אז נמצאים רבים המצדיקים את הדין וצועקים בקול גדול: ברוך דיין האמת.
42
מ״גנביא לגויים.
43
מ״דאבל נביא האמת הוא לא רק נביא ל"המעט מכל העמים", אך הוא נביא לכל הגוים ולכל הממלכות, ואם עדיין הגוים אטמה אזניהם מלשמוע את דברי נביאי האמת, הוא פשוט מפני, שמחכים עוד לחורבנם. וכשם, שישראל שמעו את דברי הנביא רק אחרי חורבנם, כך יתחילו גם הגוים להבין את נביאי האמת אחרי חורבנם הם.
44
מ״ה"לי נקם ושלם, לעת תמוט רגלם, כי קרוב יום אידם, אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם".
45
מ״וואמנם עתה אחרי החורבן הנורא, שהביאה המלחמה העולמית מתחילים מעט מעט להבין את דברי הנביאים, כי טוב ונכון הדבר ש"לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", ועל סדר היום כבר עלתה השאלה על דבר בטול המלטריזמוס, אבל באמת הדבר הזה אי אפשר במציאות, כל זמן שלא יקיימו גם את שאר הדברים של אותו הנביא.
46
מ״זעגל הזהב.
47
מ״חבאמת המליטריזמוס גופא זהו מסובב מן עגל הזהב, והלא כה מספר לנו ראש הנביאים "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות", אז הוכרז הקול "שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו". ואם רואים אנו מיליוני בני אדם עומדים ומקיימים את המצות עשה הזו של "הרגו איש את אחיו" בדחילו ורחימו כל כך וכל כהני הדתות שבעולם מבטיחים להם בעד המצוה הזו החלק לעולם הבא היותר גדול, אזי עלינו לדעת, כי הסבה לזה הוא עגל הזהב, שמתקיים בעולם גם בזמן של שלום.
48
מ״ט"וירא את העגל ומחולות" אנו רואים לא רק עגל הזהב בעולם, אך גם מחולות סביבו, שזאת עוד יותר מכאיבה מהעגל גופא. העשירים המה עגל הזהב גופא והעניים המה העוסקים במחולות מסביב לעגל הזהב המה הכורעים משתחוים ומודים ורוקדים קדוש קדוש לכל עגל הזהב, שיש לו כרס יותר רחב... וכל סדרי העולם נמדדים רק על ידי אמת המדה של עגל הזהב ומחולות אלה, וכל זמן, שסדר כזה שורר בעולם, אז בעל כרחם ישרור גם הסדר של "הרגו איש את אחיו", כי העגל קטן יותר מדי, שיהיה מקום עליו לרכוב לכל הגוים והממלכות שבעולם, ובעל כרחם הם מוכרחים להרוג זה את זה.
49
נ׳ורק כשכל סדר העולם הגרוע הזה ישתנה, כשנפוג מהשכרון שהטילה עלינו ההשקאה של מי עגל הזהב ככתוב "ויקח את העגל אשר עשו... ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים וישק"... אז, רק אז תחדל גם המצות עשה של "הרגו איש את אחיו".
50
נ״אואם נרצה, ש"לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיה ב, ז), אז עלינו לציית גם את שאר דברי אותו הנביא האומר שם (ישעיה ב, ב):
51
נ״ב"ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו, אשר עשו לו להשתחוות".
52
נ״גשובה ישראל.
53
נ״דועל כל פנים התשובה בוא תבוא בהקדם או באיחור ואף על פי שתתמהמה.
54
נ״ה"שובה ישראל עד ד' אלהיך", ואם לא שמענו את קול ד', את מדת הרחמים, כאשר לא שמעו לו גם אבותינו, אבל האינכם שומעים כבר את קול אלהים, את קול מדת הדין הפוגעת כך באופן כל כך נורא, אלהיך, והקול הזה הלא צועק לך בקול גדול: שובה.
55
נ״והאם אין אנו רואים, כי על ידי עגל הזהב והמצות עשה של "הרגו איש את אחיו", כבר נשברו הלוחות הראשונים לגמרי, כמעט שלא נשאר מהם מאומה, ומרגישים אנו ריקניות נוראה בלבנו ואין עצה ותחבולה אחרת לפנינו זולת העצה של ד' לראש הנביאים:
56
נ״ז"פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים, ויקח בידו שני לוחות אבנים ויקרא ד', ד' אל רחום וחנון".
57
נ״חיהודים חביבים, נקבל נא גם כן את לוחות האבנים בידינו ונזעוק בקול גדול "ד', ד' אל רחום וחנון", ואולי יחוס, אולי ירחם...
58