דרשות אל עמי, ימים נוראים י״זSermons Unto My People, The High Holidays 17

א׳יז. מדת הדין ומדת הרחמים
לשבת שובה

ב׳"שובה ישראל עד ד' אלהיך, כי כשלת בעוניך" (הושע יד, ב).

ג׳"כי שם ד' אקרא, הבו גדל לאלהינו". "כשאקרא אזכור שם ד' אתם הבו גדל לאלהינו וברכו שמו". (דברים לב, ג, וברש"י שם).

ד׳איכה נעשתה התועבה הזאת.

ה׳עומדים אנחנו היום בין כסא לעשור, בהימים אשר עליהם נאמרו הדברים (ישעיה נה, ו): "דרשו ד' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב", בהימים אשר בהם הולך קול ד' מסוף העולם ועד סופו: "שובה ישראל עד ד' אלהיך", אבל גם תשובה גופה לא דבר נקל הוא לגמרי "נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה עד ד'". (איכה ג, מ) לזה דרוש חפוש מיוחד והתבוננות מרובה.

ו׳עוד ימים אחדים ונבכה מרה בתפלתנו, תפלת זכה "מתמיהים אנחנו על נפשנו, איכה נעשתה התועבה הזאת", אבל אולי כדאי באמת לבקש איזו תשובה על שאלת "איכה" הזו?

ז׳רבוי האמונה.

ח׳לדעתי אפשר למצוא תשובה על זה ברבוי האמונה. החסרון העיקרי, שהננו יורדים מטה מטה במצבנו הרוחני הוא מה שנעשינו למאמינים גדולים יותר מדאי.

ט׳אמנם הננו מחויבים כולנו להאמין באמונה שלמה, כי השי"ת אינו חפץ במות המת, אך בשוב רשע מדרכו וחיה. "הרוצה בתשובה" זהו אחד התארים העיקרים של הקב"ה, אבל בכל זאת אנו מוצאים, כי לפנים, בימי הקדם, היתה אמונה זו רפויה מאד, כמו שכתוב ביחזקאל (לג, י): "ואתה בן אדם, אמור אל בית ישראל, כן אמרתם לאמר: פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה". אחר כך, בימי הביניים נתחזקה מעט האמונה בזה, בעיקר התשובה הכל האמינו, אבל עדיין לא באה אמונה זו לכלל שלמות, שהרי התשובה שהאמינו בה היתה כמעט למעלה מכח האנושי, חשבו כי על כל חטא וחטא צריכים להתענות ש"י תעניתים ולהסתגף בסגופים נוראים, כאשר מאריכים בזה הרבה ספרי התקופה הזו; ובפרט כשבאו ימי החודש אלול, ימי התשובה הרשמיים, שאז חשבו, שעל האדם להבדל כמעט לגמרי מן חומריותו, עד שאמרו, כי האכילה בערב יום הכיפורים הוא ענוי יותר גדול הרבה מהתענית ביום הכיפורים, כי איך אפשר לו לאדם לטעום לחכו מה בימי חשבון נפש כאלה. ובזה פרשו את הכתוב "ועניתם את נפשותיכם", בלשון רבים, כי מצוה על האדם לענות גם את נפש החיונית וגם את נפש השכלית, ועל ידי התענית ביום הכיפורים הוא מענה את נפשו החיונית, ועל ידי האכילה בערב יום הכיפורים הוא מענה את נפשו השכלית. והדברים עתיקים.

י׳אכן בהעת החדשה מתחזקת האמונה בזה משנה לשנה, באופן, שלא יכלו לשער כלל הדורות הקודמים. עתה הכל יודעים, שהמאמר בקידושין (מ, א) "אפילו רשע גמור כל ימיו, ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירין לו שוב רשעו", הוא פשוט כמשמעו, שהרשות לכל ישראל להיות רשע גמור לא רק בכל י"א חדשי השנה, אך גם בחודש הי"ב, חודש אלול, הכל כמנהג המדינה, ורק לעשות תשובה באחרונה היינו, להתענות ולבוא לבית הכנסת ביום הכיפורים, ויש עוד מהדרים מן המהדררים, שסוברים, כי כיון שגם ענוי נפש השכלי נחשב גם כן לענוי, כנ"ל, שבשביל זה "כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה בעשירי", הרי יותר נכון לענות גם בערב יום הכיפורים וגם ביום הכיפורים את נפש השכלית והמה נאה דורשים ונאה מקיימים ואוכלים ושותים גם בתשיעי וגם בעשירי והכל לשם שמים... וחובת תשובה המה יוצאים בזה, שמענדים עניבה לבנה על צוארם הגלוח ביום הכיפורים ובזה כבר המה בטוחים, שאין כאן לא נדר ולא איסור, לא חרם ולא שמתא, אבל יש כאן מחילה, סליחה וכפרה מיום כיפורים זה, עד יום כיפורים הבא עלינו.

י״אאבל, מובן מאליו, שגם על זה נאמר "כל יתר כנטול דמי", ומרבוי האמונה הזה, נאבדה האמונה לגמרי.

י״בהחכמה, הנבואה והתורה על דבר התשובה.

י״ג"שאלו לחכמה, חוטא מהו עונשו? אמרה: חטאים תרדוף רעה, שאלו לנבואה, חוטא מהו עונשו? אמרה: הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לתורה, חוטא מהו עונשו? אמרה: יביא קרבן ויתכפר, שאלו להקב"ה: חוטא מהו עונשו? אמר, יעשה תשובה, היינו דכתיב, טוב וישר ד' על כן יורה חטאים בדרך" (ע"פ ירושלמי מכות פ"ב ה"ו).

י״דזאת אומרת, כי רק אז מועלת התשובה, כשהיא באה אחרי שאלה, אחרי השאלה הגדולה של "חוטא מהו עונשו", ורק אחרי שיודעים כי תשובת החכמה על זה היא, "חטאים תרדוף רעה", כי תשובת הנבואה על זה היא, "והנפש החוטאת היא תמות", וגם התורה, שכל דרכיה דרכי נועם, אומרת על זה, שיביא קרבן תמורתו, בקיצור, רק אחרי שכל הידיעות שבקרבו מתקוממות נגד תקון התשובה והוא בא בסימן השאלה להקב"ה בלב נשבר ונדכה "חוטא מהו עונשו", כלומר, שהוא מוכן ומזומן לקבל עונשו והוא רוצה רק לדעת באיזה אופן הוא העונש, רק אז ישמע את תשובתו של הקב"ה: יעשה תשובה.

ט״וכן הדבר, רק אז כשבאים בטענה כמו בדורו של יחזקאל בהדברים (לג, י) "פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה", רק אז שומעים את תשובתו של ד' "חי אני נאום ד', אם אחפוץ במות המת, כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה".

ט״זהגזר דין על משה.

י״זובמדרש רבה פ' וילך (פרשה יא, י) אנו מוצאים מאמר נפלא.

י״ח"ועדיין לא נחתם גזר דין הקשה, עד שנגלה אליו הקב"ה ואמר לו, גזירה היא מלפני, שלא תעבור, שנאמר, כי לא תעבור את הירדן הזה. ודבר זה קל בעיניו של משה, שאמר, ישראל חטאו כמה חטאות גדולות כמה פעמים, ובקשתי עליהם רחמים ומיד קבל ממני, שנאמר, הרף ממני ואשמידם, מה כתיב תמן, ויאמר ד', סלחתי כדבריך, אני, שלא חטאתי מנעורי לא כל שכן, שאתפלל על עצמי ויקבל ממני, וכיון שראה הקב"ה, שקל היה בעיניו של משה ואינו עומד בתפלה, מיד קצף עליו ונשבע בשמו הגדול, שלא יכנס".

י״טוהדברים הללו נוקבים ויורדים עד התהום, אם משה רבנו, איש האלהים, שכדברי המדרש (ילקוט שמעוני רמז תתק"מ): "קול תפלתו היה דומה לחרב, שהוא קורע וחותך ואינו מעכב". ובכל זאת לא הועילה תפלתו בזה כלל, מפני שקל היה הדבר בעיניו, אנן, שהננו בעצם קלים שבקלים והתשובה גופה מה קלה היא בעינינו, אנן מה נעני אבתרה.

כ׳ומשה רבנו הרי היה בא אז באמת בטענה עצומה לפני הקב"ה, כמסופר שם במדרש שטען "הרי אתה עושה תורתך פלסתר, דכתיב ביומו תתן שכרו, וזו היא שילום עבודה של ארבעים שנה שעמלתי עד שהיו עם קדוש", ובכל זאת לא הועילו לו כל הטענות והמענות האלה, מפני רבוי האמונה, שהאמין בתשובה. אנן שאין לנו שום טענות ומענות להשי"ת, ורק את רבוי האמונה בתשובה שלו יש לנו, אנן מה נאמר ומה נדבר ומה נצטדק!

כ״אהסבה של רבוי האמונה בזה.

כ״באבל לכאורה מאין בא רבוי האמונה הזה לדורנו זה המלא כפירה והמטיל ספק בכל? ואיך יתכנו שני הפכים כאלה?

כ״גאבל באמת אינם כלל שני הפכים, אך אדרבא הא בהא תליה.

כ״דכי כמחלת הגוף כן מחלת הנפש. כל אבר שבאדם עלול למחלות שונות, אבל המחלה היותר גדולה ונוראה היא המחלה, שמסירה מהאבר כל כאב, זו היא מחלת השבץ, הפאראליז בלע"ז, ממחלה זו אין מרגיש האדם שום כאב, אך אדרבא זהו גופא הסמן, שאין תרופה עוד למחלתו. וכן הוא הדבר גם כן במחלות הנפש, יש בנפש מיני מחלות שונות, אבל המחלה היותר גדולה, זו היא מחלת השבץ של הנפש, שאז באמת יושבת לה הנפש בשלוה ואינה מרגשת שום כאב בקרבה, אבל זהו הסמן היותר גרוע, זהו המראה, כי ח"ו אין עוד מזור ותרופה לה.

כ״השלש מדרגות בעבודת הבורא.

כ״והגאון ר' ישראל סלנטר זצ"ל אומר, כי יש שלש מדרגות בעבודת הבורא יתברך שמו. א) ההרגשה, להרגיש את חסרונו, כי "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ), כלומר, שגם בהטוב גופא, שהוא עושה על פי רוב הוא חוטא, שאינו עושה זאת בתכלית השלמות. ב) כבישת היצר, היינו שהיצר הרע נשאר בקרבו, אלא שהוא כובשו ביד חזקה, וזהו מדרגת נח, שכתוב בו "את האלהים התהלך נח". היינו שתמיד היה צריך להזכיר בשם אלהים, המדת הדין כדי שלא יחטא. ג) תקון היצר, שמתקן את עצמו לגמרי באופן שאינו מתאוה כלל לרעה, זו היא מדרגת אברהם, שכתוב בו "התהלך לפני והיה תמים". הוא הלך, כביכול, לפני אלהים, מעצמו בלי שום מלחמה בקרבו הלך בדרך הישר, מפני שכבר נעשה לתמים בטבעו, על ידי תיקון היצר. וכנגד השלש המדרגות הללו נקראה התורה בשלשה שמות. א) חיים כדאיתא בעבודה זרה (ג, ב) "כיון, שפורשין מן התורה, מיד המה מתים", זה הוא נגד המדרגה הראשונה, ההרגשה, כי מי שאין לו ההרגשה חסרה לו באמת החיות האמתית. ב) רפואה, כדאיתא בקידושין (ל, ב) "אמר הקב"ה לישראל בראתי יצה"ר, בראתי לו תורה תבלין", שזה הוא נגד המדרגה השניה, שהיצה"ר יש בקרבו, אלא, שיש לו תבלין במה לכבשו, שלא יפגע בו לרעה כל כך. ג) חומה, בבבא בתרא (ז, ב) חומה זו תורה, היינו מוקפת חומה, שלא יכנס היצה"ר כלל.

כ״זוזה הוא ההבדל בין הדורות הקודמים לדורנו זה. לפנים גם לבעלי העבירה בישראל חסרו רק שתי המדרגות האחרונות, אבל המדרגה הראשונה, ההרגשה, לא היתה חסרה גם להם, ובשביל זה כשבאו ימי התשובה היה לבם מתמלא אימה ופחד מיום הדין, ואם כי האמינו בכחה של התשובה, בכל זאת היה לבם נוקפם בידעם את גדל חסרונם, אבל סופו וגם תמו יודעי פלילה, לא די לנו שחסרו לנו שתי המדרגות האחרונות, אך גם המדרגה הראשונה, ההרגשה, אין לנו, ואין אנו מכירים כלל בחסרוננו, נעשינו לשוטים, שאינם מרגישים והעיקר חסר מן הספר. מחלת השבץ תקפה את נפשנו, הראש השנה כבר עבר, היום שבת שובה ועוד ימים אחדים וגם היום כיפורים יעבור ונפשנו ריקה כמו יום יום, כאילו אין חשבון הנפש כלל במציאות.

כ״ח"שמרה נפשי כי חסיד אני" (תהלים פו, ב), דוד אף על פי שחסיד היה בכל זאת היה מתירא מאד לנפשו ובקש רחמים "שמרה נפשי"ְ ואנן, יתמי דיתמי, הננו כל כך בטוחים בנפשנו, היתכן?

כ״טאורי וישעי.

ל׳"ד' אורי וישעי". מפרשים חכז"ל "אורי בראש השנה וישעי ביום הכיפורים" וכדאי לעמוד ולהתבונן בדבריהם אלה.

ל״אהנה כשמוצאים איזה שיכור ברחוב יש מנהגים שונים במדינות שונות, יש מדינות, שבמקרה זה המה לוקחים את השיכור ומובילים אותו לבית האסורים, ששם יכבדוהו כשהוא בשיכרותו באיזו סטירות לחי, והוא ישן שם כל הלילה בבור אפל עד הבוקר ואחרי כן כשפגה ממנו שיכרות, מניחים אותו לצאת לחרות חנם אין כסף. אבל יש מדינות יותר נאורות, שמתנהגים במקרה זה באופן אחר לגמרי, אינם מכים את השיכור כלל וכלל, אך אדרבא, מושיבים אותו על עגלת צב ומובילים אותו לאיזה בית מלון ומשכיבים אותו בחדר יפה, ואחר כך בבקר כששיכרותו כבר עברה ממנו מפקדים עליו לשלם מלבד השכר מלון, גם עונש מיוחד, בעד בלתי התנהגותו כשורה. ומובן, שהמנהג האחרון מגיע יותר למטרתו מהמנהג הראשון, כי כשמכים אותו בעודנו בשיכרותו אינו מרגיש כמעט מאומה, ואם אחר כך הוא יצא לחופשי חנם אין כסף, הוא עלול לחטוא שנית ושלישית. לא כן, כשהוא צריך לשלם כסף ענושים, אחרי שכבר הוא במצב של התפכחות, אז יעשה עליו הדבר רושם גדול, שלא ישנה זאת עוד פעם.

ל״בואמנם כן, במצב של שיכרות הננו נמצאים תמיד, שיכורים ולא מיין, אין אנו רואים כלל את הדברים כהויתם, ורוח עועים נסוך עלינו תמיד, ובמצב כזה גם התשובה לא תועיל מאומה, שעל כן בראש וראשון בא ראש השנה, שבו עלינו להתפכח משכרותנו, ורק אז יש תקוה, שנשוב ונרפא לנו.

ל״גד' אורי וישעי, אורי בראש השנה וישעי ביום הכיפורים, ביום הכיפורים אנו מכים על לבנו כל ה"מעת לעת" באמירת על חטא, אבל כל ההכאות האלה הן כמו ההכאות, שמכים את השכור בעודנו בשכרותו, שאינן מועילות מאומה, כי ע"כ בא מקודם הראש השנה ורק אז כשאנו מתפכחים ע"י ד' אורי של ראש השנה ע"י המלכיות, זכרונות ושופרות, אז נוכל להרגיש את גודל הכאב של ההכאות ביום הכיפורים.

ל״דאורי בראש השנה וישעי ביום הכיפורים, הננו מיגעים, כביכול, את השי"ת כל יום הכיפורים בבקשותינו ותחנותינו, הננו דורשים ממנו לא רק חיים טובים, ברכה ושלום ופרנסה טובה, אך גם עושר וכבוד ועוד ועוד, הננו דורשים ממני, שיושיע לנו תשועת עולמים, אבל עלינו לדעת, כי רק אז מתקיים ה"ישעי ביום הכיפורים", כשיהיה מקודם "אורי בראש השנה", כשנאיר באור ד' על כל חשכת חיינו ולבדוק בכל החורים והסדקים של חיינו בד' אורי.

ל״הד' אורי, זהו לא נר של שעוה ולא נר של חלב, לא אור של הגאז והחשמל, וגם לא האור של השמש והלבנה, אך אור ד' המאיר עוד אלפי אלפים יותר מאור של שבעת הימים, ולגבי אור גדול כזה מה קטנים ופעוטים אנחנו!

ל״ואם בארזים נפלה שלהבת.

ל״זרבותי, נחפשה דרכנו ונחקורה ונשובה אל ד'. אם בארזים, ארזי העולם נפלה שלהבת של פחד מאימת הדין מה יעשו אזובי הקיר כמונו.

ל״חאומרים בשם הגאון מוילנא על הכתוב (בשמואל ב, יב, יג) ויאמר דוד אל נתן חטאתי לה', ויאמר נתן אל דוד: גם ד' העביר חטאתך", והנה אחרי מלת חטאתי יש פסקא באמצע הפסוק, שלא כרגיל, והוא ז"ל מבאר זאת על פי דרכו, כי באמת כל וידוי צריך להיות לכל הפחות משלשת המלים האלה: "חטאתי עויתי פשעתי", ומדוע לא אמר רק "חטאתי" לבד? אך מהמלה "חטאתי" לבד, נשבר כל כך לבו בקרבו, עד כי לא יכול עוד לדבר יותר, ובאה פסקא באמצע הפסוק לאמר, שנפסקו דבריו באמצע וזהו שאמר (בתהלים לב, ה) "חטאתי אודיעך, עוני לא כסיתי, אמרתי אודה עלי פשעי לה' ואתה נשאת עון חטאתי סלה", זאת אומרת, שבאמת היה חפץ לגמור את הדבר ולהודיע גם מהעון והפשע שבקרבו אלא שנעתקו מלין מפיו וד' הבוחן לבבות מחל לו גם באמרו חטאתי לבד. ומה נורא הדבר, כשאנו שמים אל לבנו אם דוד המלך נעים זמירות ישראל, לא היה יכול לגמור מרוב שברון לבו את הודוי, איך אפשר לנו, הקטנים שבקטנים, לכפול ולשלש את הודוי בשויון רוח גמור כל כך.

ל״טמספרים על הגאון הצדיק ר' אהרן קרלינער זצ"ל, שכשעבר פעם אחת בראש השנה לפני התיבה, הנה אחרי שנגן בהנגון הטרדציונלי את "המלך", התעלף ונפל על הארץ ולא היה בו כח עוד לקום על רגליו, ואח"כ כשהתעורר מעט אמר, כי כשהוציא מלת המלך מפיו נזכר בספור הגמ' בגיטין (נו, א) בתשובת אספסיאנוס לר' יוחנן בן זכאי, שקרא לו מלך, ואמר לו אספסינוס "אי מלכא אנא עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי". ואילו אנחנו צועקים "המלך", בקול גדול כאילו היה ח"ו אחד מחבירנו, ואיננו מרגישים שום פחד בקרבנו.

מ׳מספרים על הגאון ר' לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל, שפעם אחת בעשרת ימי תשובה עבר ערל אחד מבית לבית לשאול, למי נחוץ לתקן מנעלים ישנים, וכשדפק גם על פתחו של הגאון הנ"ל בשאלה זו רעדו כל עצמותיו בקרבו ואמר, כי מן השמים מרמזים לו, שעליו לתקן את נפשו, שסרה מדרך הישר. ואנן, שהננו שקועים כל כך במ"ט שערי טומאה, מה נענה אבתריה?

מ״אהאם אין כל התשובה שלנו רק הונאה עצמית ולא יותר, והננו מוסיפים עוד סרה בזה בעברנו על ה"על חטא, שחטאנו לפניך בודוי פה", כי כל הודוי שלנו הוא רק מן הפה ולא מן הלב, מן השפה ולחוץ ולא יותר.

מ״בהעברינים לפנים והישרים של היום.

מ״געוד ימים אחדים ונעמוד כולנו במקום הזה עטופי לבנים ברגשי קודש ובחרדת כבוד ונאמר בלחש ובקול דממה דקה "על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירים להתפלל עם עברינים". ואמנם את הדברים האלה הננו אומרים בלילי יום הכיפורים זה מאות בשנים, אבל מתירא אנכי כשנאמר השתא את הדברים האלה, שלא יקומו אלה העברינים מקבריהם עם תכריכיהם הלבנים ויצעקו עלינו מלא על חוצפתנו זו. כידוע נתקנו הדברים האלה להגיד לפני תפלת כל נדרי בתקופת האנוסים בספרד. אלה האנוסים, שעברו את כל שבעת מדורי הגיהנום של האנקויזיציה וסוף סוף לא היו יכולים לעמוד בנסיון וקבלו את דת הנוצרים למראית עין, אבל נשארו יהודים נאמנים בלבבם ונפשם, סבלו יסורים פנימיים על ידי צעדם זה, שהיו עוד יותר גדולים מיסורי האנקויזיציה, והיסורים האלה עוד נתחזקו יותר כשהיה מגיע יום הכיפורים, ולמרות הסכנת-נפשות היו מוסרים את נפשם לבוא בחשאי בבית הכנסת של היהודים וכשבאו, היו עומדים אצל הפתח והיו יראים לגשת אל הקודש בהרגישם את חטאם הנורא שעשו, כי ע"כ בקשו כל הקהל, שנתמלא לבם עליהם רחמים, רשות מב"ד של מעלה ומב"ד של מטה להתפלל עמדם יחד. "על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירים להתפלל עם העברינים". אבל העברינים אלה הרי הצדקה להם לפנות אלינו בצעקה מרה, את מי אתם נועזים לקרוא בשם עברינים, ואם אנחנו הננו עברינים, הרי אתם אינכם כדאים גם להשם הזה. והגיעו עצמכם, אנחנו, שהיינו יהודים אנוסים, כלומר, יהודים בפנימיות הלב וגוים אנוסים למראית עין, הננו עברינים, ואתם, שהנכם ג"כ יהודים אנוסים, אך במשמעות אחרת, יהודים למראית עין ואנוסים בפנימיות הלב, כי גם מעט היהדות שנשארה לנו היא רק מצד אונס, ההרגל וכדומה, אתם הנכם חושבים את עצמכם לצדיקים!... אנחנו, שמסרנו את נפשנו בשביל היהדות הננו העברינים, ואתם, שבעד טובת הנאה של פרוטת נחושת, הנכם מחללים את כל הקודש, אתם הנכם הצדיקים!...

מ״דבקיצור "שובה ישראל עד ד' אלהיך, כי כשלת בעוניך", וכבר באה העת להרגיש את כל הכשלון שלנו, ורק אז, כשנבוא ראשית כל לכלל הרגשה, רק אז אפשר, שיתקיים ראשית הפסוק "שובה ישראל עד ד' אלהיך". כבר באה העת, שנרגיש את ה"הבו גדל לאלהינו" - מדת הדין, ורק אז נזכה לשמוע את ה"כי שם ד' אקרא" נזכה לראות את מדת הרחמים.

מ״המדת הדין ומדת הרחמים.

מ״ו"כי שם ד' אקרא, הבו גדל לאלהינו".

מ״ז"שובה ישראל עד ד' אלהיך, כי כשלת בעוניך". ידוע הוא ומוסכם לכל, שד' הוא מדת הרחמים והאלהים הוא מדת הדין, אבל מדוע האלהים, שהוא מדת הדין, בא גם בשם היחוס "אלהיך", "אלהינו", וד', שהוא מדת הרחמים אינו בא לעולם רק סתם?

מ״חואמנם הדבר יבואר על פי השקפת חכז"ל על מדת הדין ומדת הרחמים.

מ״ט"בראשית ברא אלהים, ולא נאמר ברא ד', שבתחלה עלה במחשבה לבראהו במדת הדין, וראה, שאין עולם מתקיים והקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין והיינו דכתיב, ביום עשות ד' אלהים ארץ ושמים" (מדרש רבה בראשית).

נ׳כי באמת מבארים גם החכמים, שמדת הדין קודמת למדת הרחמים, כי אם לא היתה מדת הדין במציאות, אז לא היתה אפשרית כלל גם מדת הרחמים, כי אם אנו רואים, שגם בלב הרשע היותר גדול מתעורר לפעמים מוסר כליות על רשעהו שעשה, שלא יתן לו מנוח, עד שמודה בעצמו על חטאו שעשה ומקבל עונשו. הנה באמת מקורו של מוסר כליות זה, או, כאשר יקראו זאת המליצים, "קול אלהים המתהלך בתוך האדם" אינו באמת אלא הד קול המדת הדין של האדם גופא, כי כיון, כשהוא שונה את העול הזה, אבל אם היתה בעולם רק מדת הרחמים לבד, והיינו דנים את כל אדם רק לכף זכות בלבד, אז הרי דבר שאין צריך לומר, כי הכף זכות הזאת היתה שבה גם אלינו להצדיק את כל מעשנו, גם המעשים הבלתי צודקים כלל וכלל.

נ״אאולם באיזה אופן אפשר לנו להתנהג במדותיו של הקב"ה, שנשתף גם אנחנו את מדת הרחמים עם מדת הדין ביחד?

נ״בעל זה הורו לנו חכז"ל "ואפילו כל העולם כולו אומרים לך, צדיק אתה, היה בעיניך כרשע", (נדה ל, ב) אבל יחד עם זה אמרו "והוה דן את כל אדם לכף זכות" (אבות פרק א), זאת אומרת, שהאדם צריך להתיחס לעצמו רק במדת הדין לבד, למצוא תמיד את הצד חוב שבו, אבל לאחרים הוא צריך להתיחס רק במדת הרחמים לבד, לראות בהם רק את הזכות ולא את החובה.

נ״גכי ע"כ אי אפשר לבטא את הד' בשם היחס לאמר הד' שלי, כי אי אפשר לקבל את מדת הרחמים לעצמו בלבד, אבל את האלהים הנה לא רק שאפשר, אבל גם מחויבים אנו בזה שיהיה "אלהינו", שאת המדת הדין נקבל בעדנו לקו ולמשקולת בכל מעשינו ומחשבותינו.

נ״דאמנם כאשר אנו מתבוננים אל מעשינו אנו רואים, שהננו מחליפים לדאבוננו את היוצרות, הננו לוקחים את הד' רק לנו, כמו שאין לזרים חלק בו, אבל את העולם כולו יאמרו על איזה אדם, שרשע הוא, הוא בעיניו כצדיק, ולהיפך יש לנו כלל "והוה דן את כל האדם לכף חובה".

נ״האל זר.

נ״ווזהו שאמרה התורה (דברים לא, יז) "וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל, ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא, הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה". הנה "על כי אין ד' בקרבי" לא אמר, אך "על כי אין אלהי בקרבי", כי, דא עקא, שאמנם הד', המדת הרחמים, יש בקרב כל אדם המשתמש בו לעצמו עוד יותר מן המדה, ורק כי "אין אלהי בקרבי", שאת זה הננו נותנים במתנה רק לאחרים, ואין אנו משיירים כלל מזה לעצמנו.

נ״זבכל אדם כמעט יש אל זר, לראובן יש המדת הדין של שמעון, כלומר מה שהוא, שמעון, היה צריך לראות את החובה שלו, רואה זאת דוקא ראובן ולא הוא. ולהיפך לשמעון יש המדת דין, שהיתה צריכה להיות לראובן. ואיננו שומעים את האזהרה שכבר הזהרנו עליה: (בתהלים פא, ט-י) "שמע עמי ואעידה בך, ישראל אם תשמע לי, לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר":

נ״חוזהו שאמר "כי שם ד' אקרא, הבו גדל לאלהינו", את הד', בהמדת רחמים, צריך האדם להשתמש רק לשם הקריאה לבד, לקרוא זאת לאחרים, אבל את האלהים צריך להיות "הבו גדל לאלהינו" נחוץ להגדיל את האלהים שבנו, להגדילו ולא להקטינו, כביכול.

נ״ט"כשאקרא, אזכור את שם ד' אתם הבו גדל לאלהינו" כפירש"י, כי אמנם משה רבנו, שראה בעצמו את מדת הדין בכל מרירותו, שפוגע אותו באופן כל כך קשה, שאחרי ש"רץ לפני ישראל כסוס במדבר ארבעים שנה" נגזר עליו, שבמדבר יפלו עצמותיו, הוא היה צריך לקרוא יותר בשם ד', במדת הרחמים, אבל אתם, שהנכם חיים אך ורק על ידי כח המדת הרחמים אתם להפך צריכים יותר להגדיל את האלהים, למען שלא תדמו, כי רק מדת הרחמים לבד שוררת בעולם.

ס׳פשפוש בעונות של אחרים.

ס״אוכשבאים ימי התשובה הננו אמנם מתחילים לפשפש בעונות, אבל על פי רוב רק בעונות של אחרים, כל אחד כשמתעורר בקרבו בהימים האלו קול האלהים המתהלך בתוך האדם, הוא שומע באלהים זה את מדת הדין של חברו, ורק של חברו, אז הננו קוראים את דברי הנביא האומר:

ס״ב"שובה ישראל עד ד' אלהיך", כשאתה שב בתשובה, אז עליך לשוב לא אל האלהים של חברך, אך "אל אלהיך" אל האלהים שלך "כי כשלת בעונך", כי גם העון היה רק שלך, וממילא גם התשובה אל האלהים, צריכה להיות תשובה אל האלהים שלך.