דרשות אל עמי, ימים נוראים י״חSermons Unto My People, The High Holidays 18
א׳יח. ועתה
לשבת שובה
לשבת שובה
1
ב׳"ועתה פן ישלח ידו א"ר אבא בר כהנא מלמד שפתח לו הקב"ה פתח של תשובה. ועתה, אין ועתה אלא תשובה, שנאמר, ועתה ישראל מה ד' אלהיך שואל מעמך".
2
ג׳(מדרש רבה בראשית כא ד"ה ו).
3
ד׳ואמנם לא במליצה וחידה דברו כאן חכז"ל, אך דברים כפשוטם, ואם תרצו לשוב באמת בתשובה שלמה, אז עליכם רק להבין היטב היטב את המלה "ועתה".
4
ה׳"ועתה מה ד' אלהיך שואל ממך", הוא שואל ממך רק, שתדע מה ה"ועתה", את פרוש המלה הלא קשה הזו.
5
ו׳אבל אם בכל השנה מסיחים דעת דוקא מפירוש המלה הזו, גם אנשים כאלה שיודעים ובקיאים היטב בפרוש המלות, הנה ראשית השנה, עשרת ימי תשובה, הרי מסבירים הם לך זאת באופן כל כך קל, עד שבשום אופן אי אפשר לך להסיח דעת מזה עוד.
6
ז׳פרק שירה ובת קול של הר חורב.
7
ח׳הננו יודעים כולנו, שיש פרק שירה בעולם, וכל דרי מעלה עם דרי מטה, מהרמש הרומש על הארץ עד המלאכים, שרפים ואופנים, כולם אינם פוסקים מלאמר שירה, ויומם ולילה לא ינוחו, וגם הצפרדע, בריה עלובה זו, הנה כפי שאומרים חכז"ל, היא אומרת שירה יותר מדוד המלך נעים זמירות ישראל, אבל מדוע אין אנו שומעים כלל את שירתם הנפלאה? מדוע אנו רצים ומשלמים בכסף מלא לשמוע איזו מקהלת מנגנים קטנה, בעוד שלפנינו מקהלה, מקהלת מנגנים, גדולה כזו, שמיליוני בריות גדולות עם קטנות משתתפות בה?
8
ט׳יודעים אנו, שיש בת קול היוצאת מהר חורב בכל יום ויום ומכרזת ואומרת "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" (אבות ו, ב), אבל מדוע איננה מגיעה הבת קול הזו לאזני הבריות היפות? מדוע? האם האשם הוא בהם, במקהלת המשוררים וההר חורב, שאינם מרימים את קולם כראוי. או אולי האשם הוא בנו, שאזנים לנו ולא יאזינו?
9
י׳בריאה חדשה.
10
י״אואמנם כן, החסרון הוא בנו שאנו ישנים בראש השנה, מה שבאמת אסור זאת, כמו שאמרי אינשי, שהישן בר"ה גם מזלו בכל השנה ישן עמו.
11
י״בהלא כה אומרים חכז"ל "בכל הקרבנות כתיב והקרבתם וכאן (בר"ה) כתיב ועשיתם, אמר להם הקב"ה, מכיון שנכנסתם לפני בדין בר"ה ויצאתם בשלום מעלה אני עליכם כאילו נבראתם בריאה חדשה" (ירושלמי ר"ה פ"ד, ה"ח). זאת אומרת, שבראש השנה צריכים אנו להביט על עצמנו כעת בריאה חדשה, ואז היינו רואים באמת בעולם חדשות ונצורות, לא רק בראש השנה, אך בכל השנה כולה.
12
י״גהחושים והשכל.
13
י״דכי כל חסרוננו הוא, כאשר כבר ביארנו בדרושנו לר"ה, מה שהחושים באים לאדם זמן רב קודם שניעור השכל שבו, ואז כשמתעורר השכל שבקרבו, הנה כבר ההרגל חזק עליו, לבלי לראות בכל העולם כולו את אצבע אלהים, אך את יד הטבע.
14
ט״ובעוד שבאמת אין טבע כלל במציאות, זהו אחד "מהשקרים המוסכמים". ורק לההרגל הננו קוראים בטעות טבע.
15
ט״זואמנם הכל יודעים, שההרגל נעשה טבע, אבל מה מעטים היודעים, שבאמת הרגל וטבע אינם כלל שני דברים נפרדים, אך דבר אחד ורק עם שני שמות נרדפים.
16
י״זאדם הראשון והטבע.
17
י״חחכז"ל מספרים על אדם הראשון, ש"כיון ששקעה עליו חמה, היה יושב בתענית ובוכה כל הלילה וחוה כנגדו ואמר, אוי לי, שבשביל שסרחתי עולם חשך בעדי וחוזר לתהו ובהו וזו היא מיתה, שנקנסה עלי מן השמים, כיון שעלה עמוד השחר, אמר, מנהגו של עולם כך הוא", (ע"פ עבודה זרה ח, א) ובני בניו של אדם הראשון כבר נתחכמו כל כך, עד כי אינם בוכים כלל על כל המראות הללו באמירת אוי לי, אך קוראים כל זאת בשם קצר: טבע וחסל, ובהביע את המלה הזאת, המה מדמים בנפשם, כי יש בזה פילוסופיה שלמה, בעוד שבאמת כל הטבע הוא מה שאדם הראשון קרא זאת בצדק: מנהגו של עולם כך הוא.
18
י״טכל הטבע הוא רק מנהג שכך נהוג הדבר עד עכשיו, אבל מי האיש שיכול להגיד בודאות גמורה, כי כך יתנהג גם למחר ולמחרתיים.
19
כ׳וכל כך גדול עלינו כוחו של ההרגל, עד שאם יבוא אחד, למשל, ויאמר לנו ממקור נאמן מאד, כי מחר לא יזרח השמש כלל כל היום כולו כמו בלילה ממש, אז נצחוק כולנו עליו, על חלומותיו ועל דבריו, היתכן? הרי זהו נגד השכל, כאילו באמת השכל מחייב, שיזרח דוקא השמש ביום ויחשיך בלילה. כל הטבע הוא רק מה שנקרא בלשון התלמודי חזקה דמעיקרא, זאת אומרת, שעד עכשיו היה כך, וכל זמן שלא נדע שבא שנוי, עלינו להעמידו על חזקתו, אבל בעוד שהתלמודיים יודעים היטב, כי חזקה איננה ברור ודאי ואיננה רק הכרעת הספק, הנה הטבעיים משתמשים בזה בתור הלכה פסוקה, שאין להרהר אחריה.
20
כ״אבקיצור כל מוסדות הטבע בנויים רק על ה"כדאתמול"...
21
כ״בורק הרגל ה"כדאתמול" הזה משפיע עלינו, שאנו צריכים לבקש נסים דוקא בקריעת ים סוף, ואין אנו רואים נס יותר גדול דוקא כשהים מלא על כל גדותיו המדבר לכל בקול גדול, כי גדול הוא ד' אלהים, גדול מאד, "מקלות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ד'" (תהלים צג, ד). אנו רואים נס גדול, ב"שמש בגבעון דום", ואין אנו רואים את הנס של "וזרח השמש ובא השמש", מדי יום ביומו "השמים מספרים כבוד אל ומעשי ידיו מגיד הרקיע"...
22
כ״גקטן שנולד וגדול שנולד.
23
כ״דכי ע"כ כל החסרון, שאין אנו שומעים את "הפרק שירה", והבת קול היוצאת מהר חורב הוא מה שכל אחד מאתנו היה רק קטן שנולד, החושים קדמו בזמן הרבה להשכל, ואם גם נתגדל אחר כך, הנה השפעת הקטנות חזקה עליו גם אז בגדלותו, שאינו רואה את הדברים כהויתם מרוב הרגלו בזה, אבל לו היה כל אחד מאתנו לא קטן שנולד, אך גדול שנולד, זאת אומרת, שהיה נולד תיכף בשכלו, אז היה יודע את כל "הפרק שירה" בעל פה, אז היה יודע שיחת עופות וגם שיחת דקלים כשלמה המלך בשעתו, כי גם כל שיחתם היא ג"כ רק בעניני דשמיא... ואז היה יודע, כי לא רק שכל התורה כולה היא אותיותיו של הקב"ה, אך כל העולם כולו הוא רק אותיותיו שלו.
24
כ״הזכרון ליום ראשון.
25
כ״וובגדר גדול שנולד הננו נעשים בראש השנה, זוהי הבריאה החדשה, שהקב"ה דורש ממנו, שנעשה בראש השנה כנ"ל, זהו הזכרון ליום ראשון.
26
כ״זוכשאנו נעשים כנ"ל ברה"ש לגדול שנולד, עלינו לבקש את המלאך שיסטור, כשם שיש מלאך הסוטר על כל קטן שנולד כאגדת חז"ל הידועה (נדה ל, ב), כדי שנשכח את כל תורת ההרגל שלמדנו באשתקד, ולהתחיל להביט על הכל מחדש, מחדש ממש, כאילו עתה, רק עתה הננו רואים זאת בפעם הראשונה, כמו אדם הראשון טרם שידע מהחכמה הגדולה של "מנהגו של עולם כך הוא".
27
כ״חאז יתראה לנו כל העולם כולו בצבע חדש לגמרי, אזי היינו יכולים למשמש ביד ממש את כל הרוח שבחומר, אז היינו מרגישים את פירוש המלות, של "וביום השביעי שבת וינפש", הוא: שבשבת קודש נתן הקב"ה נפש בכל הבריאה, כי באמת יש נפש לא רק להחי ומדבר, אך גם להצומח והדומם. אם התפוח נופל לארץ, מפני כח המושך שבארץ, זו היא הנפש של הארץ, החיות שלה שתוכל למשוך את התפוח מרחוק. אם חבורת אנשים יושבים נשענים בידיהם על שולחן, שהוא בלי ברזל, ושואלים את השולחן והוא משיב להם דבר, דבר על אופנו לקיים מה שנאמר "עמי בעצו ישאל"... אבל על כל פנים יש נפש גם להשולחן, גם להעץ היבש הזה יש איזו חיות, זהו פירוש המלות של הדברים "ואתה מחיה את כולם", כי אמנם אין טבע מת במציאות כלל, הכל חי, חי ממש והחיות הזה מי לא ירגיש, שהוא הצלם אלהים שבכל הבריאה, ש"לית אתר פנוי מיניה".
28
כ״טבקיצור, הראש השנה מבקש ממך רק דבר קטן אחד, שתחדול להביט על הכל מנקודת ההשקפה של "כדאתמול", אך מנקודת ההשקפה של ראש השנה, של זכרון ליום ראשון.
29
ל׳ועתה לשון תשובה.
30
ל״אואם מתחילים עשרת ימי תשובה שלנו דוקא בר"ה, הרי הדבר פשוט מאד לפי דברינו, כי רה"ש מעורר בנו את ההשקפה של ועתה.
31
ל״בכי עד מתי נהיה רק בני אתמול, עד מתי נהיה טבועים רק בההרגל המקלקל את כל תהלוכת המחשבה שבנו, עד מתי תהיינה אזנים לנו ולא תשמענה את כל נועם הזמרה של המקהלה הגדולה מהעשב הקטן אשר אנו רומסים ברגלינו עד הארז הגדול, מהנמלה הקטנה עד השנהב הגדול, מהתולעת הזוחלת על הארץ עד המלאכים שרפים ואופנים וכל דרי מעלה עם דרי מטה, עד מתי לא נשמע את כל זאת.
32
ל״געד מתי, עד מתי?
33
ל״דעד שנבין להביט על הכל מנקודת ההשקפה של ועתה, אז נבין גם את ה"ועתה ישראל מה ד' שואל ממך, כי אם ליראה את ד'" ונירא אותו ונאהוב אותו באמת ובתמים בלב שלם.
34
ל״הוידוע הוא מאמר חכז"ל על הכתוב "ועתה ישראל מה ד' אלהיך שואל מעמך" שמקשים: "אטו יראה מלתא זוטרתא היא"? ומתרצים "אין לגבי משה מלתא זוטרתא היא", ואמנם היראה היא כבר מלתא זוטרתא, לא רק למשה בעצמו, אך לגבי משה, לכל העומדים על נקודת השקפתו של משה, בזה, היינו; שמתחילים לחשוב את חשבונו של עולם ב"ועתה".
35
ל״ווראית את אחורי.
36
ל״זואם תרצו הרי נוכל לבוא בזה גם להבנת הכתובים הכי קשים בתורה:
37
ל״ח"ויאמר הראני נא את כבדך - וגו' - ויאמר ד' הנה מקום אתי ונצבת על הצור, והיה בעבר כבדי ושמתיך בנקרת הצור, ושכתי כפי עליך עד עברי, והסרתי את כפי, וראית את אחרי ופני לא יראו" (שמות לג, יח-כג).
38
ל״טאמנם בודאי בהכתובים הללו כלולים כבשונו של עולם, רזין דרזין, שאין מוחא סביל דא, אבל גם במוחותינו הפשוטים מאד, אפשר שתפול איזו השגה בהדברים האלה.
39
מ׳הנה חכז"ל אומרים על הכתוב (בראשית כח, יא): "ויפגע במקום" - "ר"ח בשם ר' אמי אמר, מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום, שהוא מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו, מן מה דכתיב הנה מקום אתי, הוי, הקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו" (בראשית רבה פס"ח, ט).
40
מ״אובאמת זהו דרך המכריע בין שתי השיטות הקיצוניות באלהות, אלו הן: שיטת הטהיזמוס ושיטת הפנטהיזמוס. השיטה הראשונה סוברת כי השם הוא עומד וקיים מחוץ להעולם, והשיטה השניה סוברת ממש להיפך, כי האלהים והעולם הוא דבר אחד ופתגמה הוא "הכל הוא אחד ואחד הוא הכל". אבל באמת שתי השיטות הללו גם יחד אינן לפי רוח היהדות.
41
מ״בהיהדות סוברת, כי אמנם השי"ת איננו לגמרי מחוץ להעולם כי כתוב הדר הוא "ואתה מחיה את כולם" "כבודו מלא עולם" וע"כ אין שום ספק כי "לית אתר דפנוי מניה", כדברי המקובלים או כדברי התלמוד בברכות (י, א) "הני חמשה ברכי נפשי כנגד מי אמר דוד, לא אמרן אלא כנגד הקב"ה וכנגד נשמה, מה הקב"ה מלא כל העולם, אף נשמה מלאה את כל הגוף", ודבריהם ברור מללו, שהקב"ה הוא החיות של כל העולם כולו, כשם שהנשמה היא חיותו של כל הגוף, ובכן רחוקה היא היהדות מן השיטה הראשונה, אבל, כמובן, עוד הרבה יותר היא רחוקה מהשיטה השניה החותרת את כל יסודי הדת בכלל, כי לפי זה אין בחירה, אין השגחה ואין שכר ועונש וכדומה, ושיטת היהדות גופה הוסברה באופן מאד נעלה במאמר חז"ל הנ"ל "הקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו", זאת אומרת, כי תחת אשר שיטת הפנתהיזמוס אומרת כי השם הוא בתוך העולם, אומרת היהדות להיפך, כי העולם הוא בתוך השם, אבל העולם לגבי השם הוא רק פרט מהכלל הגדול והנורא מאד.
42
מ״גוהנה אם אמנם אי אפשר לראות בראיה שכלית את השם הגדול והנכבד שהוא מחוץ להעולם, אבל את השם שבתוך העולם אפשר אמנם לראות היטב גם בהשכל לבד.
43
מ״דלו חסרנו אחד החושים.
44
מ״הנצייר נא לעצמנו, איך היה נראה לנו הארץ, לו נוצרנו כולנו בלי חוש הראיה, זאת אומרת, שכל בני האדם אשר על האדמה היו עיוורים מלידה ומבטן.
45
מ״ווהציור הזה אמנם מה קשה הוא, אם כי גם עתה יש אשר נעצום את עינינו ובכל זאת עולם כמנהגו נוהג, כי אמנם אז, אם עינינו אינן רואות ברגע זה, אבל הלא ראו כל הימים מקודם, וזה כבר די לתת לנו מושג נאמן מכל הדברים העוטרים אותנו סביב, סביב, ואם גם נתאמץ בכל כוחתינו לתאר לנו חשכת עולמים, גם אז יעמדו כמו חי לפנינו כל המרחביה אשר ראינו בחיינו אלף אלפים פעמים.
46
מ״זואם תאמרו לשאול להעיוור מלדה ומבטן, שהוא יגיד לכם, איך הוא מצייר לעצמו את העולם, גם ממנו אין מביאים ראיה בנדון זה, כי אם אמנם הוא בעצמו אינו רואה, אבל אלפי אלפים אנשים אחרים רואים בעדו. גם הוא יודע בידיעה ודאית, כי יש שמש מחממת ומאירה, גם הוא יודע, כי יש שמים וכוכבים ומים רבים, נהרות וימים, עולם גדול ורחב ידים מאד, ובריות לאין מספר, אף אם הוא בעצמו לא ראה כל זאת מעולם, וכל כך התרגל בידיעת אלה, עד שכל מחשבותיו ותהלוכות חייו סובבות הולכות על יסוד הידיעות הללו.
47
מ״חאמנם אחרת, לגמרי אחרת, היתה לו כל האנשים כולם היו עיוורים מלידה ומבטן, ולא היה ממי לשאול וממי ללמוד, כי אז כל אחד היה יודע מהארץ רק את המקום אשר דרכה כף רגלו בו, וממעל להם היה יודע כל אחד רק את המרחב, אשר ימשש בידיו, והתאור הצר הזה היה מקצר בודאי את כל ההשגה שלנו עד לאפס, ומכל החכמות והידיעות, שרכש המין האנושי, מימות עולם עד היום הזה, לא היה באופן זה אף החלק היותר קטן.
48
מ״טואם תשאלו למאי נפקא מינה כל זה, הלא תהילה לא-ל, שהדבר הוא לא כך והשי"ת חנן לנו בחוש הראיה, ולמה לנו לחקור חקירות משוללות כל מציאות כאלה? אך באמת הננו באים בזה, רק בשביל חקירה אחרת, שאמנם זו כבר נוגעת לנו הרבה מאד.
49
נ׳כי אמנם מתוך ציור הנ"ל אפשר לנו לעשות ציור אחר הלא הוא הציור של מה היה:
50
נ״אלו נוסף לנו חוש ששי.
51
נ״בהן אנו יודעים את העולם רק במדה כזו, שהוא בא במגע ומשא עם חמשת חושינו, חוש הראיה, חוש השמיעה, חוש הריח. חוש הטעם וחוש המשוש, אבל מי יודע, אם כל זה איננו רק חלק קטן, מעט מזעיר, מן העולם הגדול הבלתי בא במשא ומתן עם חושינו אלה? מי יודע אם אין חסרים לנו עוד הרבה חושים, כדי להשיג בהשגה אמיתית את העולם ומלואו?
52
נ״גואמנם ברור הוא בלי ספק, כי גם אם היה לנו לכל הפחות רק עוד חוש ששי נוסף על חמשת חושינו הנ"ל, כי גם אז היה מקבל העולם אצלנו צורה חדשה לגמרי.
53
נ״דלמשל, הכל יודעים עכשיו, כי כל אשר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, כל הדברים אשר בקרבנו ולפנינו וסביבותינו מלאים כח נעלם ונסתר, אשר על ידו יצאו כל המעשים מכח אל הפועל, ולכח הזה נקרא כח האלקטרי, הוא הכח המושך שיש לכל הטבע כולו, אבל הן את הכח הזה לא נראה ולא נשמע, לא נריח ולא נטעם. ומכל שכן שאי אפשר למשמש זאת בידים, ועל כן עברו כמה אלפים שנים על האדם ולא ידע כלל מזה, אך במקרה נודע הדבר באופן פרטי ועתה גם בר בי רב דחד יומא יודע, כי בכל מקום אשר הוא פונה, הוא נתון בידי כוחות מושכים שונים, אשר לית אתר דפנוי מהם.
54
נ״הוהאם גם המשל הזה לבד לא יספיק לנו להראות באופן בולט, כי לכל הפחות חסר לנו עוד חוש ששי כדי להשיג עוד הרבה כוחות נעלמים בתבל.
55
נ״ואבל באמת גם מה שקוראים הטבעיים "כח המושך" הוא רק לשבר את האוזן, המה מבארים איזה "מדרש פליאה" ע"י "מדרש פליאה" אחר. רואים המה בעולם הרבה דברים בלתי מובנים לגמרי והמה מתרצים את כל הקושיות במלה אחת, שגם היא בלתי מובנה כלל וכלל. אמנם יודעים הם כי כל החזיונות התמוהים מאד, באים מכח המושך, אבל מהו כוח המושך אם לא שוב "מדרש פליאה", שלית נגר ובר נגר דיפרקינהו.
56
נ״זואמנם הכח הזה, כח המושך כפי שקוראים אותו מעיד ביותר, כי "הקב"ה מלא כל העולם" ו"לית אתר דפנוי מניה". זהו ה"מקומו של עולם" ה"מחיה את כולם" ולא רק לנו יש נשמה, אך גם לכל הדומם והצומח יש נשמה, ואין שום דבר מת במציאות, הכל חי, והנשמה של כל העולם כולו זהו הקב"ה, שהוא נשמת העולם.
57
נ״חנקרת הצור.
58
נ״טגם בהאבן המת אשר אנו דורכים עליו ברגלינו באופן כל כך גס, גם בו יש לראות את אלהים חיים, אם רק נחפוץ לראות כראוי, כי הכל יודעים עכשיו, שגם האבן הקשה כל כך הנראה כאילו נעשה מחומר אחד אשר לא יכיל בקרבו כל חלל וכל נקב, הנה באמת גם הוא מלא נקבים נקבים, חלולים חלולים מראשו ועד סופו, גם הוא באמת מחובר מחלקים קטנים שבקטנים, אשר העין אינה יכולה לראותם גם בזכוכית מגדלת מרוב קטנותם, וכל חלק וחלק הוא דבר שלם בפני עצמו, וכל הסיבה, שהחלקים אינם מתפוררים ונשמטים אחד אחד לעברים שונים, הנה הסיבה בזה הוא שוב אותו הכח, שנקרא כח המושך, וכל חלק מושך את חברו, ורק הכוח הזה הוא המאסף לכל המחנות לכלכלם יחד, כאילו היו כולם מ"עור אחד" וא"כ גם האבן המת הזה, חי את חייו גם לו יש נשמה, וגם הנשמה הזו היא נשמת אלהים חיים כמובן.
59
ס׳וכששאל משה להקב"ה "הראני נא את כבודך", הנה השיב לו הקב"ה בפשטות נמרצה "הנה מקום אתי", כדברי חכז"ל "הקב"ה מקומו של עולם", ואם תרצה להוכח מזאת, הרי אתה אפשר להוכח זאת גם מזה "ושמתיך בנקרת הצור", גם הצור חלמיש שאתה רואה הנה הוא מלא נקרות, נקבים מראשו לסופו, ומי הוא המחזיק אותו שלא יתפורר לרסיסים, זהו רק סיבת כל הסיבות, סיבות ה"הנה מקום אתי" "הקב"ה מקומו של עולם", כנ"ל, ואם אין אנו רואים זאת, הוא רק מפני התבלול שעל עינינו "ושכתי כפי עליך עד עברי" הכף של הקב"ה ה"מכסה טפחיים ומגלה טפח" ועוד פחות הרבה מטפח, אבל "והסרתי את כפי" אז "וראית את אחורי ופני לא יראו", כי כאמור "הקב"ה הוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו". או כדברינו לעיל, שהעולם נמצא בתוך השם ואין השם בתוך העולם לבד, והאלהות שבתוך העולם הוא רק מעט מן המעט של האלהות המלא מן העולם ועד העולם, זהו רק בבחינת אחוריו של ד', אך יש עוד פנים שעל זה נאמר "כי לא יראני האדם וחי".
60
ס״אקרנותיו קודמין לפרסותיו.
61
ס״באבל סוף דבר הכל נשמע, כי היראה היא באמת מלתא זוטרתא, שאפשר לבוא אליה מתוך מלה אחת של "ועתה", להתחיל, להביט על הכל מחדש ממש, וכל החסרון הוא רק מצד הרגל החושים, שאינם מניחים להראש לעמוד ולהתבונן. ואמנם הקרבן שנחוץ לנו להביא הוא ממש אותו הקרבן של אדם הראשון, שהוא היה הראשון, שהרגיל אותנו לאמר על הכל "דרכו של עולם כך הוא", וכשעשה תשובה הנה לפי דברי חכז"ל (שם במס' ע"ז) "הביא קרבן שקרנותיו קודמין לפרסותיו" הקרנים המה בראש, אבל הפרסות המה דוקא במקום הנמוך יותר, במרחק קיצוני מהראש, ודא עקא, כי כל האנשים באים קודמים בהפרסות, ומתרגלים להביט על הכל מנקודת השקפה נמוכה מאד, מנקודת החושים לבד, וכשבאות הקרנות, כשמתעורר השכל, אזי כבר נעה הכל להרגל, ל"דרכו של עולם כך הוא" אבל לו יכולנו באמת להקדים את הקרנים אזי היינו רואים עולם אחר לפנינו, אזי היינו שומעים באמת את הקול האחד והמיוחד ההולך מסוף העולם ועד סופו "שובה ישראל עד ד' אלהיך".
62