דרשות אל עמי, ימים נוראים כ׳Sermons Unto My People, The High Holidays 20

א׳כ. עד ד' אלהיך
לשבת שובה

ב׳"שובה ישראל עד ד' אלהיך, כי כשלת בעונך. קחו עמכם דברים ושובו אל ד' (הושע יד, ב-ג).

ג׳בלתי רשעים ועובדי ד'.

ד׳גם כל אלה "מחזיקי הדת" ו"שומרי הדת" די בכל אתר ואתר, שבאמת הנם מחזיקים במסורת אבות, על צד היותר נעלה וזהירים גם בכל מנהגי ישראל תורה, שמדקדקים בהם בכל תוקף ועוז, ולא עוד אלא ששמים לילות כימים על התורה - ממש הצדיקים בדורנו - גם להם פונה הנביא בכרוזו זה, ההולך מסוף העולם ועד סופו!

ה׳שובה ישראל עד ד' אלהיך.

ו׳כי אמנם אם בודאי אנשים ממין זה אינם במדרגת הרשעים, אבל כמה רחוקים הם מלהיות עובדי ד' באמת.

ז׳עפ"י מה שכבר הביאנו במקום אחר את דברי הגרש"ז זצ"ל בה"תניא" שלו על הכתוב במלאכי (ג, יח) "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלהים לאשר לא עבדו", שלכאורה היינו רשע והיינו לא עבדו, וכפל הלשון למה הוא בא? "כי גם איש יהודי, שלא עבר מימיו שום עבירה קלה, אף עבירה דרבנן בכלל, וגם קיים כל המצוות שאפשר לו לקיימן ותלמוד תורה כנגד כולם ולא פסיק פומיה מגרסא, אלא שאין עליו אור ד' המאיר על נפש אלקית, מפני שאין יצרו עומד לנגדו לבטלו מתורתו ועבודתו ואין צריך ללחום עמו כלל, כי חזק עליו ההרגל, שנעשה אצלו לטבע, אף על פי שאיש כזה בודאי אינו בכלל רשע, אבל הוא בכלל שלא עבדו" (ע"פ תניא ח"א פט"ו), ודבריו כנים ואמתים בודאי, כי כשם ש"עכו"ם בזמן הזה לאו עובדי עבודה זרה הם אלא מעשה אבותיהם בידיהם", כן אי אפשר לכנות עובדי ד', אלה שרק מעה אבותיהם בידיהם, מצות אנשים מלומדה.

ח׳וכמה רחוקים הם כל בעלי "מחזיקי הדת" ו"שומרי הדת" שבזמננו מלהיות עובדי ד' באמת. המה מחזיקים במסורת אבות, אבל "מעשה אבותיהם" בידיהם אין זה שבח גדול.

ט׳כי כשם שהרכוש החומרי הבא בירושה איננו מצליח כלל, כמאמר העולם, ורק הרכוש הבא על ידי עמל ויגיעה מתקיים על פי רוב, כן גם להרכוש הרוחני הבא בירושה אין הצלחה מרובה, אם לא יוסיף על זה מדיליה תוספות מרובה על העיקר.

י׳ולזה נאמר "אשרינו מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו", זאת אומרת, שאם אמנם "מה יפה ירושתנו", אבל ראשית כל צריך להיות "מה טוב חלקנו", חלקנו גופא, שבא אלינו ע"י עמלנו ויגיעתנו.

י״אועל כן נאמר "אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב", שכל אחד ואחד מהם הוסיף מדיליה על האלהות שהיה לו בירושה מאביו.

י״בוגם אנו אומרים "אלהינו ואלהי אבותינו", לאמר, כי אין אנו רשאים להסתפק רק באלקי אבותינו לבד, אך נחוץ לבוא גם למדרגת "אלהינו".

י״גולא לחנם מזהירה לנו התורה כמה פעמים בקדשים "לא תותירו ממנו עד בוקר", ללמדך, כי גם הקדשים לא ירצו אם הם באים רק מדאתמול, אבל דא עקא, כי כל הקדשים שלנו באים רק מטעם "כדאתמול" ו"כדאשתקד", ולא מטעם שלנו גופא.

י״דוגם לאלה פונה הנביא ואומר "שובה ישראל", אלה שנקראים בבחינת ישראל, בני עליה המעטים, גם אתם כמה רחוקים הנכם מדרך הישר, כמה רחוקים הנכם מ"עד ד' אלהיך", כי אי אפשר להסתפק באלהי אבות לבד, אך צריך להיות גם אלהיך והעיקר הזה הלא חסר מן הספר.

ט״ו"קחו עמכם דברים ושובו אל ד'", כי דא עקא, שהדברים שאנו מדברים אל ד' בבית הכנסת ובבית המדרש, נשארים שם תחת כותלי הבתים האלה. ואינם יוצאים לכתחלה ממקורות הלב, רק מן השפה ולחוץ לבד, אבל באמת צריך להיות "קחו עמכם דברים", את הדברים עלינו ליקח עמנו ממש בכל מקום שהננו פונים.

ט״זהתשובה מביאה לידי חזרת תשובה.

י״ז"שובה ישראל עד ד' אלהיך", וביותר יתבאר הדבר עפ"י ההלכה בנדרים (כח, א וב') במשנה "הרי נטיעות הללו קרבן עד שיקצצו, טלית זו קרבן עד שתשרף, אין להם פדיון". ושם בגמ' "ולעולם? אמר בר פדא, פדאן חוזרות וקדושות, פדאן חוזרות וקדושות עד שיקצצו", ובר"ן שם "ומזה שמעינן לדיני ממונות, שהאומר לחברו לך חזק וקני שדה, נתונה לך מעכשיו עד שאלך לירושלים וחזר וקנאה ממנו קודם שעלה לירושלים, חוזר וזוכה בה מקבל, שכך אמר לו לעולם יהא שלך. עד שאעלה לירושלים". ואנו רואים מזה, דהלשון "עד" מביא גם בהלכה לידי חוזר חלילה "פדאן חוזרות וקדושות, פדאן חוזרות וקדושות" בלי קץ ותכלית, וכשאומר הנביא בכאן "עד" הוא ג"כ כדי ללמדנו דבר גדול בהלכות תשובה. -

י״חכי כשם שאומרים החכמים "תכלית הידיעה, שלא נדע" (בחינת עולם יג, ג), כן אפשר לאמר, תכלית התשובה היא הרגשת הממרחקים, זאת אומרת, שכל מה שהוא שב יותר בתשובה שלמה, הוא מרגיש יותר את עמידתו מרחוק מדרך הישר, ותכלית התשובה היא להיות חוזר בתשובה, חוזר חלילה וחוזר חלילה בלי קץ וסוף.

י״ט"עד ד' אלהיך", זאת אומרת, שתמיד הנך עומד רק "עד", כי כל מה שתתקרב יותר לד', הנך מרגיש יותר את הריחוק, והנך מרגיש שוב את העד ולא עד בכלל. וזה הוא ביאור הדברים "ובקשתם משם את ד' אלהיך ומצאת", כי תמיד על האדם להרגיש, שהוא נמצא לגבי ד' משם ולא מפה.

כ׳ויפה ביאר הגרש"ז מלאדי ז"ל הנ"ל את מאמר חז"ל בברכות (ה, א) "לעולם ירגיז אדם את היצה"ט על היצה"ר", כי הלשון "ירגיז" בא ללמדנו, כי עיקר כל העיקרים הוא ההרגשה, כי היצה"ט גופא, כיון שהאדם מתרגל בו והרגל נעשה טבע, הוא גופא נהפך למין יצה"ר, שע"כ נחוץ תמיד להרגיזו ולהקניטו, שלא יהיה לו, להיצה"ט, מנוחה אף רגע, ומי שיש לו הרחבת הדעת מהיצ"ט שלו, שמע מיניה, שכבר אין לו יצ"ט במציאות, כי "צדיקים אין להם מנוחה בעוה"ז".

כ״אוזה הוא ביאור חכז"ל על הכתוב הנ"ל "בין עובד אלהים לאשר לא עבדו", שפרשו בזה "אינו דומה מי ששונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד" (חגיגה ט, ב), כי אז בזמן חכז"ל היו רגילים כולם לשנות את פרקם מאה פעמים, וא"כ כששנה את פרקו רק מאה פעמים, כבר לא קיים את ה"לעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר". כי כבר חסרה בזה ההרגזה, אם לא שילמוד לכה"פ מאה ואחד, אבל כמובן, כשיתרגל בזה גופא, הרי צריך שוב להרגזה וחוזר חלילה "ופדאן חוזרות וקדושות, פדאן חוזרות וקדושות" בלי קץ וסוף, זהו מה שאמרנו, כי כל תכלית התשובה היא מה שמביאה לידי חזרת תשובה.

כ״במדרגת הבינוני.

כ״גבאופן רגיל הננו מחזיקים את עצמינו לבינונים, התלוים ועומדים, אבל אם תרצו להטריח מעט בטובכם הרב לעיין ב"התניא" הנ"ל מה היא מדרגת הבינוני, אז אולי תשקיפו על עצמכם מנקודת השקפה אחרת, לגמרי אחרת. הגאון הנ"ל מראה שם בראיות ברורות, כי בינוני איננו נקרא מי שעבר בכל ימי חייו אף עבירה דרבנן אחת, כי הלא גם על עבירה מדברי סופרים נקרא רשע, וגם אם ראה את אחרים עוברים עבירה והוא לא מיחה, הרי הוא בכלל מי שיש בידו למחות ולא מיחה שנקרא רשע, וכל שכן כשביטל איזו מצות עשה, שעל זה דרשו חכז"ל את הדברים "כי דבר ד' בזה", וא"כ בינוני בודאי שמקיים הוא גם את המ"ע ד"והגית יומם ולילה", כי על כן אמר רבא על עצמו "כגון אנו בינונים" בספ"ט דברכות (סא, ב). והחילוק בין בינוני לצדיק גמור הוא רק בזה, שהאחרון הוא בבחינת "ולבי חלל בקרבי", שהיצה"ר כבר נאבד אצלו לגמרי והבינוני הוא במדרגת "ובערת הרע מקרבך", ותמיד הוא צריך ללחום עמדו כדי לבערו, והוא מדייק זאת מלשנא דגמ' גופא האומר "בינוני זה וזה שופטן", הנה לא אמר זה וזה שולטן, כי אם היה לו להיצה"ר חלילה שום שליטה עליו, שוב היה נחשב לרשע גמור, אך באמת היצה"ר הוא אחד השופטים שבקרבו, אבל מעולם אין הלכה כמותו, אך הלכה כדברי המכריע, זהו הקב"ה המכריע ביניהם. כמאמר חז"ל "אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו". ואם כן יודעים אנו מדבריו מה היא מדרגת הבינוני, ואנן מה נעני אבתריה?

כ״דאין חפוש אלא בנרות.

כ״הוביחד עם הנביא ירמיהו עלינו לאמר:

כ״ו"נחשפה דרכינו ונחקרה ונשובה אל ד', נשא לבבנו אל כפים, אל אל בשמים".

כ״זהנה כל מקום שנאמר חפוש אינו אלא בנרות כדאמרינן בפסחים (ז, ע"ד) "דכתיב, בעת ההיא אחפש את ירשלים בנרות", ואמנם כן נחפשה דרכינו בנרות.

כ״חמספרים על הפילוסוף היוני דיוגניס, שהיה הולך תמיד, גם בעצם הצהרים, בעששית, והיה מחפש לכל עבר, וכשהיו שואלים לו את מה אתה מבקש? היה מרגלא בפומיה, את האדם הנני מבקש, וכשהיו שואלים לו שוב, למה לך עששית בצהרים? היה משיב, כי דא עקא, וגם עם עששית בצהרים אינני מוצא את האדם, שיהיה אדם באמת.

כ״טאכן כך נוהג רק פילוסוף יוני, שהוא מחזיק רק את עצמו לאדם באמת. ומביט על כל שאר בני אדם מגבוה, אבל לא כך מנהגו של נביא האמת. גם הוא מבקש ומחפש את האדם, אבל הוא איננו מבקשו מבחוץ, אך מבפנים, כלומר, את האדם שבקרבו גופא. ואם על הפילוסוף היוני היו הכל מתפלאים עליו לאמר: "שרגא בטיהרא מאי אהני?" הנה אין להתפלא כלל על נביא האמת, כי הוא מבקש אמנם במקום אשר תמיד שורר שם חושך ואפלה נצחית, הוא מבקש במסתרי הלב, אשר שם לא יחדרו מעולם קרני השמש, והוא גם הוא מחפש בנר "אין חפוש אלא בנרות", הוא מחפש ב"ד' אורי", הוא מחזיק את נר ד' בידו והוא בודק עמדו את כל החורים והסדקים שבקרבו, בודק וחוזר ובודק, אך לדאבונו אין בזה הכלל של "יגעת ולא מצאת אל תאמין".

ל׳העיקר חסר מן הספר.

ל״א"נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים".

ל״בכי מה אנו רואים אחרי החפוש המרובה במסתרי הלב, בהחורים וסדקים שבו, הננו רואים פלא גדול, כי אין לנו לב כלל. כלומר, אנו רואים שהלב שלנו איננו שלנו כלל, כי כשם שהקיבה שבנו איננה ברשותנו, כי היא מבקשת את תפקידה בלי הסכמתנו כלל, בין אם נרצה בכך ובין אם לא נרצה בכך, ככה גם הלב גופא איננו ברשותנו, עפ"י מאמר חכז"ל (ע"פ מדרש רבה תולדות פס"ז, ח) "צדיקים לבם ברשותם ורשעים מסורים ביד לבם", ומי מאתנו הוא בכלל צדיקים? וא"כ אין לנו לב כלל והעיקר חסר מן הספר, ומה הוא הפלא שאין אנו שומעים את הבת קול המכרזת לנו מסוף העולם ועד סופו: שובה ישראל, כי הלא לזה נחוץ ראשית כל להקדיש את הלב לשמים, והרי הלכה פסוקה היא, שאי אפשר להקדיש דבר שאינו ברשותו, ו"גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו" (בבא קמא סט, א), וכיון שאין הלב ברשותנו איך אפשר לנו להקדישו, כי על כן אם רוצים אנו לקיים את הכתוב "נחפשה דרכנו ונחקרה ונשובה אל ד'", עלינו לקיים ראשית כל את הפסוק הבא אחריו "נשא לבבנו אל כפים", זאת אומרת להכניס את הלב אל הכפים, שיהיה הלב בידנו וברשותנו, ואז רק אז נוכל לבא "אל אל בשמים".

ל״גואולי גם לזה קולעים דברי בעל המפטיר דהיום, באמרו "שובה ישראל עד ד' אלהיך", זאת אומרת, כי טרם שתכנס לטרקלין עליך לעבור את הפרוזדור, ועוד הרבה הרבה יש עליך לשוב גם עד ד' אלהיך, טרם שתבוא אל ד', לפני ולפנים, יש עליך עוד לעבור את השערים הרבים אשר אתה עומד כל כך רחוק מהם.

ל״דוכבר רמז על זה משה רבנו באמרו "וידעת היום והשבת אל לבבך" (דברים ד, לט), כי ראשית כל עליך לשוב אל לבבך, שיהיה באמת לבבך, שיהיה לבך ברשותך.

ל״ההספר והלב.

ל״ו"שובה ישראל עד ד' אלהיך, כי כשלת בעונך".

ל״זאם רוצים אנו למצוא את הדרך תשובה בנקל, אז עלינו לשים לב לההלכה הקדומה והפשוטה כל כך - המשנה בבבא מציעא (כט, ב) "מצא ספרים קורא בהן אחד לשלשים יום, ואם אינו יודע לקרות גוללן". ואמנם על הלכה זו לא ישאל שום איש: "מנא הני מילי", כי מובנה היא היטב לכל בר דעת אף היותר קטן, כי אם לא יעשה זאת, אי אפשר יהיה לו לקיים מצות השבת אבדה, כי הספרים יושחתו לגמרי. אמת, שבמעשה לא הכל מקיימים זאת, מפני שלא הכל מוצאים אבדות, ולא כל המוצאים מקיימים מצות השבת אבדה, אבל כל אחד בשלו, בהספרים העומדים בארונו, מקיים זאת על צד היותר נעלה, ואף אלה שאינם יודעים לקרות, יודעים שעליהם לגוללם כדי שלא יופסדו.

ל״חאבל ראו זה פלא, הנה לכל אדם, אף להאדם היותר גרוע, יש לו ספר מן המוכן, ספר יקר מאד, אשר יקר מכל הון דעלמא, ואשר אף הבור היותר גדול יכול לקרוא בו בנקל, הלא הוא הספר חיים שבכל אדם - הלב. אכן חדשים, שנים ושמטות יעברו ואת הספר הזה לא רק שאין אנו משתמשים בו לקראתו, אך אין אנו פותחים אותו גם לגוללו, ויש אנשים שבתיהם מלאים ספרים מן הקצה אל הקצה לאלפים ולרבבות ועל כל ספר וספר רשום "נומר", מדויק, וגם כשנקיץ להם באמצע הלילה מתרדמתם, יגידו בדיוק את "הנומר" מכל ספר וספר, אבל דוקא מהספר היותר יקר, ספר הלב - "מכל משמר נצור לבך, כי ממנו תוצאות חיים" - דוקא מהספר הזה המה מסיחים דעתם לגמרי. והן גם הספר הזה ככל הספרים, אם אינם קוראים בו וגם אינם גוללים אותו זמן כביר, הוא הולך ונפסד לגמרי.

ל״ט"נחפשה דרכנו ונחקרה ונשובה אל ד', נשא לבבנו אל כפים, אל אל בשמים", כי אמנם מה רחוקות הן אצל כל אחד הכפים מהלב, מה רחוקים הם המעשה מהמדרש, ההוראה מההלכה, הדיעבד מהלכתחלה, העובדות מהפרינציפים, המציאות מהדרכים של כל אחד ואחד.

מ׳הן גם אצל האדם היותר פחות הרי יש לו מה בלבבו, הוא מרגיש ויודע במדה מרובה או מועטה את האסור והמותר, גם הוא חש בלבו לכל הפחות משהו מן המשהו מפרינציפי הצדק והיושר. אך דא עקא, כי רחוקות הן הכפים מהלב, גם מלבו גופא, ואין הוא מתנהג במציאות גם על פי דרכיו גופא.

מ״אואמנם "נחפשה דרכנו" - לא רק הדרכים של צדיקי הדור, אך גם רק את דרכנו אנו, בני אדם יושבי חושך וצלמות, גם אז ברור כשמש כי "ונשובה אל ד'", "נשא לבבנו", - גם את הלב היותר פשוט ומושחת - "אל כפים", גם אז נבוא בלי שום ספק "אל אל בשמים".

מ״בנשיאת כפים ונשיאת הלב.

מ״ג"נשא לבבנו אל כפים, אל אל שבשמים".

מ״דעוד ימים מועטים ונעמוד מעת לעת שלם בבית הכנסת ובכל רגע ורגע נשא את כפינו אל הלב להכותו "על חטא" "על חטא" "את הגלוים וידועים לנו ואת שאינם גלוים וידועים לנו", אבל יפה מתלוצץ על זה אחד הדרשנים, שבזה אנו מקיימים רק את הכתוב "על מה תכו עוד תוסיפו סרה". משל למה הדבר דומה, כשממלאים איזה שק בקש או בתבן, והשק נתמלא על כל גדותיו ואין באפשר עוד להכניס שם יותר, הנה מכים שם באגרוף כדי שיתכוץ המשא שבו ויהיה ביכולת להכנס שם עוד, וכך אנו נוהגים גם ביום הכיפורים, שבמשך השנה כבר נתמלא הלב חטאים על כל גדותיו, עד שכבר קצר המקום מלהכילם, הנה "על מה תכו", כל ההכאה למה היא באה, בשביל שיהיה ביכולת לקיים "עוד תוסיפו סרה". "צרור עון אפרים צפונה חטאתו", כל יוהכ"פ בא אצלנו רק כדי לצרור ולצפון היטב את החטאים של אשתקד, כדי להכין מקום להתגדר בעד חטאים חדשים, ו"המקום להתגדר" הזה מתחיל תיכף במוצאי יוהכ"פ עוד קודם ה"הבדלה".

מ״האכן אולי נחוץ היה לנו להתנהג להיפך, לא לעשות נשיאת כפים אל הלב אחת בשנה, אך אדרבא לעשות נשיאת הלב אל הכפים בכל השנה.

מ״ווהבדל גדול יש ביניהם. כשנושאים את הכפים אל הלב ומכים אותו, הנה הלב, שהיה דומה לאבן, מתקשה ומתכוץ עוד יותר ממה שהיה, כמו כל דבר דומם, שההכאה בו מועילה רק להתקשותו, אבל נשיאת הלב אל כפים זהו דבר אחר, לגמרי אחרת. זאת אומרת, כשכפיך נעשות לאגרוף רשע, אז ינשא לבך אל הכפים להכות אותן בשבט מוסר - כשעובר לפניך עני אומלל המבקש ממך רחמים, ובמקום לקיים את המצוה "פתוח תפתח את ידך", אתה מאמץ אותן בחזקה, ינשא נא לבך אליהן להכות אותן בהכאת הלב, אשר הכאתו תוכל רק להביא לך צרי מרפא לנשמתך החולנית מאד. וכשאתה לוקח את ידיך לעבור על ל"ט מלאכות שבת, הלא לב טהור ברא לך אלהים והלב דופק תמיד בלי הרף, ועליך להרגיש את הדפיקה הזו גם בידיך העוסקות בעברה, זו היא הדפיקה של "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו", ומכל שכן כשאתה עושה בידים ממש את בניך ובנותיך לתנוקות שנשבו בין העכו"ם, איך לא תרגיש את הכאת לבך גופא הצועק אליך "ארור אשר לא יקים את התורה הזאת", "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושנתתם לבניך" ואם לב יש לך הרי אתה מוכרח לקיים את ה"ושננתם" וכדומה וכדומה.

מ״זוזהו שכתוב (איכה ג, לט) "מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו", בעוד שיש לך עצה פשוטה לזה וזהו העצה של "נשא לבבנו אל כפים" שהיא סגולה בדוקה המביאה תמיד "אל אל בשמים".

מ״חבדיקה בה"אני מאמין".

מ״טהנה כל אדם רגיל הוא למשמש בכיסו, לא רק בערב שבת עם חשכה כההלכה, אך גם בכל יום ובכל שעה, כל אדם רגיל תמיד לבדוק בספרי החשבונות שלו, אבל דוקא בהאוצר היותר יקר לאדם, בדבר שהוא יסוד היסודות ושורש השרשים של חייו - בה"אני מאמין" שלו, אין איש עושה "רויזיה" לבדוק היטב, היטב ולראות מזמן לזמן מה נשאר לו מ"אני מאמין".

נ׳ובאמת מה רב טובה היתה מביאה הבדיקה בזה, הן גם האדם היותר מושחת, גם הוא אם היה מתנהג במעשה לכה"פ על פי "אני מאמין" שלו, על פי אמונת לבו, הנה בכל האופנים לא היה כל כך רע ומושחת, כפי שהוא באמת.

נ״אהלא גם רוב השודדים והרוצחים הנה ה"אני מאמין" שלהם איננו מסכים לזה, שהרי אם יעשה להם אדם אחר כזאת המה מרגישים את ה"עולה" שבזה, אלא שאינם עושים "רויזיה" לה"אני מאמין" שלהם. וגם רובא דרובא מ"החופשים" אינם חופשים כל כך באמת בה"אני מאמין" שלהם כמו שחופשים המה במעשה.

נ״בלמשל, אם היו עושים "רויזיה" להאני מאמין שלהם כל אלה הבאים לכאן רק ל"הזכרת נשמות". אם מאמינים המה ב"הזכרת נשמות" הרי בעל כרחך מאמינים המה גם בהשארת הנפש, ואם מאמינים הם בנשמת חיים, הרי בע"כ מאמינים המה גם באלהים חיים, אבל האם מתנהגים המה עפ"י אמונה זו? אלא שאינם עושים "רויזיה" כלל לה"אני מאמין" שלהם ו"חיים בלי חשבון ומתים בלי ודוי..."

נ״גוזהו שאמר "שובה ישראל עד ד' אלהיך, כי כשלת בעוניך", זאת אומרת, כי גם אם תשוב רק אל אלהיך, לה"אני מאמין" שלך לבד, גם אז תראה "כי כשלת בעוניך", עונות שהן עונות גם לך, גם לשיטתך, וכל החסרון הוא שאינך בודק את ה"אני מאמין" שלך כלל וכלל.

נ״ד"ולבך ידבר תהפוכות".

נ״הוגם זה בכלל דברי הנביא באמרו "שובה ישראל עד ד' אלהיך"...

נ״והנה ידוע הוא הפתגם הישן "אם ההר אינו הולך אל מחמד, הנה מחמד הולך אל ההר", אבל במעשה אנו רואים הרבה פעמים להיפך, שהאנשים בוחרים יותר להמשיך את ההר אליהם, אם כי, כמובן, עמלם בזה לשוא, מללכת בנקל אל ההר.

נ״זשובה ישראל עד ד' אלהיך, זאת אומרת, להמשך אחרי ד', אלהים חיים, הרי הוא, כמדומה, דבר קל מאד, אבל האנשים עושים עפ"י רוב להיפך, המה מתאמצים בכל כחותיהם להמשיך, כביכול, את ד' אחריהם, אם כי, כמובן, להבל ולריק כל עמלם.

נ״ח"להמשיך את ד' אחריהם", זאת אומרת, כי גם כשמתעורר אצלם הרהור תשובה, הנה מתחילים הם להקטין את המרחק הרב שיש בין דרכם להדרך הישר באמת, בזה שמעקלים את דרך הישר גופא, המה מתחילים לרכך את מדת הדין עד לאפס, כי הקב"ה לא יבוא בטרוניא עם בריותיו, עד שבאים לזה ש"לית דינא ולית דיינא", ובמקום להגדיל את עצמם, המה מקטינים, כיבכול, את "הגדול, הגבור והנורא", ובמקום לשוב את האדם שבם אל הד', המה משיבים את הד' אל האדם שבם "עיניך יראו זרות ולבך ידבר תהפכות" (משלי כג, לג), כי יען שהנך הולך אחרי עיניך הרואות זרות, אתה בא גם לידי תהפוכות, להפוך את הסדר ולהחליף את היוצרות.

נ״טאבל אם ההר לא ילך אחריך מכל שכן היוצר הרים, ועליך לזכור תמיד, כי דרך תשובה היא רק אחת, התשובה של "שובה ישראל עד ד' אלהיך", ולא להיפך.

ס׳מודה בקנס לאחר שבאו עדים.

ס״אוגם זאת עלינו לזכור באחרונה, כי רק מודה בקנס ואח"כ באו עדים יש מאן דאמר דפטור, אבל מודה בקנס לאחר שבאו עדים, כולי עלמא מודים, דהודאתו איננה כלום, ואמנם הלא "אבריו של אדם מעידים בו", ו"אתם נצבים היום כולכם לפני ד' אלהיכם" זהו אבריו הנ"ל לקיים מה שנאמר "ועמדו שני האנשים לפני ד'", ואם נחכה בתשובתנו עוד מעט, הלא כבר יהיה לאחר זמן, נהיה בגדר מודה בקנס לאחר שבאו עדים, כי ע"כ עלינו להקדים מעט "שובה ישראל עד ד' אלהיך" וכידוע ש"האלהים אלו הדיינים", וזאת אומרת, עד שיגמר דינך עפ"י אבריך המעידים בך, כי אז כבר יהיה הדבר לאחר זמן.

ס״בבקיצור "עד ד' אלהיך" זהו כללא דתשובה, ואידך פרושא היא זיל גמור...