דרשות אל עמי, ימים נוראים כ״אSermons Unto My People, The High Holidays 21

א׳כא. כי כשלת בעונך
לשבת שובה

ב׳"שובה ישראל עד ד' אלהיך, כי כשלת בעונך" (הושע יד, ב).

ג׳ואמנם את ביאור הדברים של "כי כשלת בעונך" אפשר לנו למצוא לא רק בספרי המבארים השונים, המבארים זאת באופנים שונים, אך גם בספר החיים, וכמדומה לי, כי דוקא שם, בספר החיים, אפשר למצוא את הביאור היותר נכון לזה, אם כי גם כן באופנים שונים.

ד׳רשע ורע לו.

ה׳הנה חכז"ל אומרים בברכות (ז, א) על הכתוב "הודיעני נא את דרכיך" את הדברים האלה: "אמר לפניו: רבש"ע, מפני מה יש צדיק וטוב לו צדיק ורע לו, רשע וטוב לו רשע ורע לו? אמר לו: משה וכו', צדיק וטוב לו - צדיק גמור, צדיק ורע לו - צדיק שאינו גמור, רשע וטוב לו - רשע שאינו גמור, רשע ורע לו - רשע גמור".

ו׳ואמנם תשובה טובה השיב לו הקב"ה למשה, ואת התשובה הזו נבין ביותר, כשנשים לב אל ההבדל שבין תכסיסי היצה"ר לפנים לתכסיסיו היום.

ז׳לפנים היו להיצר הטוב והיצר הרע, לכל אחד מהם, דרכים ותכסיסים מיוחדים איך להשפיע על בני האדם. אז לא היתה מלכות נוגעת בחברתה אף כמלא נימא. היצה"ט היה בא בשם העולם הבא, ויצה"ר בשם העולם הזה. היצ"ט היה מבטיח להאדם "לויתן ושור הבר" לאחר מאה ועשרים שנה, והיה בא היצה"ר וטוען כנגדו לאמר, טוב מראה עינים מהלך נפש, את "הלויתן ושור הבר" בעולם הבא אינך רואה, בעוד שאם תשמע לעצתי, הרי אפשר לך לראות זאת תיכף ומיד, ולא רק לראות, אך גם לאכל זאת בפה ובקיבה ממש, והלא ידוע הוא הכלל, כי "אין ספק מוציא מידי ודאי", ככה וכדומה לזה היו טענותיו של היצה"ר לפנים.

ח׳אבל היום נשתנה המערכה של היצה"ר לגמרי, גם היצה"ר כמו היצ"ט אי אפשר לו לבוא מכח העולם הזה, כי גם הוא איננו "בעל הבית" כלל בעולם הזה לעשות בו כאדם העושה בתוך שלו, עכשיו הלא גם אם יעשה היהודי כל העבירות שבעולם אינו מטיב את מצבו בזה כלל וכלל. אומות העולם יודעים עכשיו היטב את מאמר חכז"ל "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא" (ע"פ סנהדרין מד, א), והמה מחזיקים אותו כישראל גמור לכל עניני עולם הזה, וגם אם ימיר את דתו, אי אפשר לו להמיר את חוטמו, שנשאר גם אז חוטם יהודי, שמתרחקים ממנו כמטחוי קשת. "הכרת פניהם ענתה בם", אם גם "וחטאתם כסדום הגידו לא כחדו", ואם גם יזעקו בקולי קולות, שחוטאים הם כסדום ועוד יותר מסדום, אין מועיל להם זה מאומה בשביל להשיג שווי זכיות ככל הגוים, כי "הכרת פניהם ענתה בם", עכשיו לו היה מחזיק היצה"ר בתכסיסו הקודם, כי אז היה נשאר בודאי בלי עבודה לגמרי. מה עושה היצה"ר עתה, הוא הולך ומשיג גבולו של היצ"ט, וגם הוא בא לו להאדם בשם עולם הבא, שאמנם אין בו גם לויתן ושור הבר, אך יש בו צרור של "אידיאלים", שממציא מזמן לזמן חדשים לבקרים, ושבשבילם לדעתו על כל אדם לקיים את ה"יהרג ואל יעבור".

ט׳ואם לפנים, כשהיו רוצים לבטאות על איזה אדם, שמצבו הוא רע למאד, היו אומרים עליו "הוא חי כמו צדיק בעולם הזה", הנה עתה אפשר גם להפוך הגרסא ולומר "כמו רשע בעוה"ז", כי גם אותו אי אפשר לקנאות במאומה.

י׳ואמנם זהו גם ההבדל בין הרשעים לפנים להיום, לפנים היה הרשע - רשע וטוב לו, ובהיות כן לא היה רק בכלל של רשע שאינו גמור, כי הלא לכל רשע ממין זה היתה אמתלא טובה, שעדות היצה"ר היתה נאמנת לו יותר מעדותו של היצ"ט, כי אין דומה שמיעה לראיה, וכל רשע אפשר היה לו להצטדק כי קיים רק את הפסוק המפורש בתורה "וישמן ישרון ויבעט"... אבל עכשיו שהרשעים המה בסוג של רשע ורע לו, כי אוי ואבוי גם להם, עכשיו כל רשע הוא בודאי רשע גמור, כי מאי חזית לו לשמוע יותר להיצה"ר מהיצ"ט, בעוד ששניהם מרחקים עדותם, אבל היצ"ט בא לכל הפחות בשם אמונה עתיקה, שנתקדשה לכל העולם זה יותר משלשת אלפים שנה, בעוד שלהיצה"ר גם זאת אין לו, ולהיצה"ר של זמננו נשאר רק התאר "כסיל" שהיה לו לפנים, כי שני התוארים הראשונים "מלך זקן", כבר נאבדו לו, אין לו לא "ההוד מלכות" ולא "זקנה", כי הוא משתנה ככרום בכל יום ויום לבוא בשם אידיאלים חדשים. בקיצור, עכשיו הרשע הוא רשע גמור, רשע לכל הדעות, נין ונכד של אותו הרשע כשהלך למות, אמר "הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה", ממין הרשעים, ש"אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרים".

י״אומה טוב ונכון, שיבואו אלה הרשעים בשבת שובה בבית הכנסת ובית המדרש לשמוע את דברי אותו הנביא הפונה אליהם:

י״ב"שובה ישראל עד ד' אלהיך, כי כשלת בעונך", הלא אתה רואה, כי עונך לא הועיל לך מאומה להצילך מן הכשלון, ובין כך ובין כך הנך "רשע ורע לו", והלא מוטב לך יותר להיות לכל הפחות "צדיק ורע לו"...

י״גכשלון העון בחיוב.

י״דאכן באמת אפשר לנו להרגיש את ה"כי כשלת בעונך" לא רק בשלילה, כביאורנו הנ"ל, שהעון אינו מציל לנו מכשלון, אך גם, ויותר נכון, ביחוד, בחיוב, כי עיקר הכשלון בחיינו בא רק על ידי העון.

ט״והיתוש של טיטוס.

ט״זידועה בודאי לרובכם, מורי ורבותי, האגדה הנפלאה של חכז"ל על דבר היתוש של טיטוס.

י״זהלא כה מספרים חכז"ל בגיטין (נו, ב) על דבר טיטוס הרשע: "ותפש זונה בידו ונכנס לבית קדשי הקדשים והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה, ונטל סייף וגידר את הפרוכת, ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא, וכסבור, הרג את עצמו - וכו' - מה עשה, נטל את הפרוכת ועשאו כמין גרגותני והביא כל כלים שבמקדש והניחן בה, והושיבן בספינה לילך ולהשתבח בעירו - כו' - עמד עליו נחשול שבים לטבעו, אמר כמדומה אני, שאלהיהם של אלו אין גבורתו אלא במים, בא פרעה טבעו במים, בא סיסרא טבעו במים, אף הוא עמד עלי לטבעני במים, אם גבור הוא יעלה ליבשה ויעשה עמי מלחמה, יצתה בת קול ואמרה לו, רשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע, בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה, אמאי קרי לה בריה קלה, דמעלנא אית לה ומפקנא לית לה, עלה ליבשה ותעשה עמה מלחמה, עלה ליבשה, בא יתוש ונכנס בחוטמו ונקר במוחו שבע שנים. יומא חד הוה קא חליף אבבא דבי נפחא, שמע קל ארזפתא אישתיק, אמר, איכא תקנתא, כל יומא מייתו נפחא ומחו קמיה, לנכרי יהיב ליה ארבע זוזי, לישראל אמר ליה, מיסתייך דקא חזית בסנאך, עד תלתין יומין עבד הכי, מכאן ואילך כיון דדש דש - וכו' - כשמת פצעו את מוחו ומצאו בו - כו' - כגוזל בן שנה משקל ב' ליטרין, אמר אביי, נקטינן, פיו של נחושת וצפרניו של ברזל".

י״חאמנם את גוף היתוש ראה מחכז"ל רק ר' פנחס בן ערובא שהעיד על עצמו "אני הייתי בין גדולי רומי" כשהוציאו לאחרי מותו את היתוש ממוחו, אבל באמת את מהותו של היתוש, שנקר את מוחו של טיטוס, אפשר גם לנו לראות ולהרגיש, וגם למשמש בידים ממש.

י״טהיתוש שנקר באכזריות כל כך במוחו של טיטוס הלא היא בריה עתיקת יומין מאד, זהו "הצלם אלהים" שבתוך האדם, גם בתוך האדם היותר גרוע, גם בתוך "הרשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע".

כ׳ומכל עברה שהאדם עושה נבראה, כפי דברי חכז"ל, "קליפה" רעה, והקליפות הרעות האלה הן המנקרות במוחו של טיטוס הרשע הבעל עברה היותר גדול.

כ״אואמנם טיטוס בזמנו היה הגבור היותר גדול שבעולם, כבש כמעט את כל המדינות שבעולם, שנעשו לו למס עובד, וכל הגבורים כאין נגדו, אך בפני בריה קלה אחת שלכל היותר היתה "כגוזל בן שנה", בפני הבריה הזו לא היה יכול לעמוד ונשתה גבורתו לגמרי.

כ״בוכשישב כמלך במסבו בין כל השרים והשרות, האצילים והאצילות, רואי פני המלך, ועיניו רואות את כל יקר תפארת גדולתו, והנה פתאום עיניו יורדות מים. מה לך המלך, מה לך בן אלים? שואלים אותו כולם. אין כלום, אין כלום, הוא משיב בשפה רפה ודמעתו על לחיו, כי אמנם יש לכל אדם גם עיני רוח, ובשעה שעיני בשר שלו רואות את כל היקר והגדולה שמסביבו, הנה העיני רוח שלו רואות את השלהבת היוצאת מבית קדשי הקדשים ואלפי יהודים רצים חיים לתוך השלהבת, אולי יעלה בידם לכבות בדמם את התבערה, אבל התבערה הולכת ומתגברת ועולה עד לשמים, והשלהבת הזאת עומדת כולה כעת לתוך עיניו, והיא מדברת אליו בקול פחדים "רשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע", את עולמך אבדת בידיך ממש, והוא בוכה, בוכה מאין הפוגות.

כ״גהוא יושב בתיאטרון והוא שומע את מקהלת המזמרים והמזמרות היותר נפלאה, את קולות המוסיקה המחוללת נפלאות, ורבתה ההלולא וחנגא מאד מאד, עד כי כל הרגלים רוקדות כאילים כמו מאליהן, ופתאום והנה צעקת אויה לי! יוצאת מתוך המלך בקול חזק כל כך, עד שעולה היא על כל קולות המקהלות, ושאון גדול נעשה בכל התיאטרון, ורצים ונבהלים להביא אותו הביתה, וכל הקהל מתפזרים עצובים ונכאים, ואין איש יודע את הסיבה של צעקת השבר של המלך, זולת המלך בכבודו ובעצמו. כי באותה שעה, ששמע את קולות המוסיקה והתזמרה, באותה שעה שמע הצלם אלהים שבו את קולות מאות אלפים הפצועים, המפרפרים בין החיים והמות המתגוללים על כל הרי יהודה וצעקתם גדלה עד לשמים ובוקעת שבעה רקיעים, וכל הקולות הללו עולים לקול אחד הצועק לו מסוף העולם ועד סופו! רשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע!!!

כ״דוהנה הוא יושב בחבורת היותר מקורביו "והשתיה כדת", מהיינות היותר מובחרים שמבדינותיו הרבות, ויין ישמח לבב אנוש, אבל "כטוב לב המלך ביין", הוא נופל פתאום על הארץ, מתעלף אין אונים, ורצים ונדחפים כולם להביא את הפרופיסורים היותר מצוינים שברומי, והמה בודקים אותו בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו והכל הוא על צד היותר נעלה, ובכל זאת מה קשה עליהם להביא לו רוח חיים בקרבו, והמה מתמיהים איש לרעהו מבלי דעת באיזה שם לכנות את המחלה הנפלאה הזאת. ואמנם בספרי הרפואה אין שם למחלה זו, זו היא מחלת היתוש, שנתעוררה בקרבו ביתר שאת ויתר עוז דוקא בעת שתיית היין האדום, כי אז נראה לו פתאום גם אדום ממין אחר, זהו הדם האדום מבני ציון היקרים המסולאים מפז, שנשפכו בראש כל חוצות, ודמים בדמים נגעו, והם מרתחים בקול אדיר וחזק, ומהרתיחה הזו סולד כל גופו והוא נופל אין אונים...

כ״ההנפחא של טיטוס.

כ״ולכל פצע, חבורה ומכה טריה שבאדם יש שני מיני רפואות, מין האחד הוא ארוכה וקצרה, ומין השני הוא קצרה וארוכה. ארוכה וקצרה כיצד? מרככים את המכה בשמן ובמיני סמים אחרים, זורים ומחבשים את הפצע עד ששב ורפא לו, הדרך הזה הוא דרך ארוכה, מפני שהדבר ימשך איזה זמן, אבל סוף סוף הוא נרפא מזה לגמרי. קצרה וארוכה כיצד? הוא מגרד וממעך את המכה בידיו, שאמנם לכתחלה הוא מרגיש הטבה רבה מזה, ממש מין "עונג רוחני", אבל רפואה אמתית לא ישיג מזה לעולם, ולא עוד אלא שכל מה שהוא מגרד יותר יוגדל הפצע עוד יותר.

כ״זואכן יש לא רק מכה טריה שבגוף, אך יש גם מכה טריה שבנפש, וכרפואת הגוף כן רפואת הנפש, שאפשר ג"כ בשני הדרכים הללו, בדרך ארוכה וקצרה ובדרך קצרה וארוכה. הדרך הראשון הוא לתקן את המעוות ולשוב בתשובה שלמה לפני החנון המרבה לסלוח. הדרך השני הוא לגרד את המכה ולהגדילה עוד יותר, שבאותו הרגע, שהוא מגדילה הוא מרגיש מעין עונג רוחני, אבל אח"כ להיפך יוגדל הכאב עוד יותר. ובדרך השני הזה בחר טיטוס הרשע.

כ״ח"יומא חד הוה קא חליף ואזיל אבבא דבי נפחא, שמע קל ארזפתא אישתיק". כידוע, התענוג היותר גדול שבחיי הרומים שבזמן טיטוס הרשע היה להביא את שבויי המלחמה היותר גבורים בביברין של חיות טורפות, ולראות איך שמתאבקים עם החיות הטורפות האלה. למחזה זה היו באים כל גדולי רומי, אפרתי העם, להתענג על מראה הדמים הזה, ולשמחתם לא היתה קץ. וכשנטרפו כבר כל השבויים בפיות החיות טורפות, היו שוכרים בכסף מלא אנשים מקרב עמם גופא, שיפקירו את עצמם להתאבק עם החיות, ובלבד שלא יחסר המזג. כי רומא נעשה אז לה"נפחא" של כל העולם, פטיש כל הארץ, רומי נהפכה לדם, ובלי דם אדם לא היתה יכולה לחיות אף שעה אחת. וטיטוס ש"שמע קל ארזפתא" כזה, נשתתק לרגע היתוש שבקרבו, כאמור, שברגע הגדלת המכה, ברגע זה מרגיש האדם מעין עונג רוחני, ואם לישראל, להשבויים, לא שלם מאומה, באמרו "מיסתיך, דקא חזית בסנאך", הנה לעכו"ם, לבני עמו, שלם "ארבע זוזוי", בכסף מלא, כי "עברה גוררת עברה", ובאותו הרגע שהיא גוררת מנחילה להאדם מעין עונג, אבל כשם שבמכת הגוף הנה סוף כל מה שתוגדל המכה יוגדל הכאב, כך גם במכת הנפש, וסוף דבר "כיון דדש - דש", המכה נתגדלה והכאב נתגדל עוד יותר, והיתוש מנקר ומנקר, בלי מנוס ומפלט ממנו, והקול יוצא מכל ארבע כנפות הארץ ובוקע רקיעים:

כ״טרשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע!!!

ל׳היתוש שבמוח כל אדם.

ל״אוכשאנו מתבוננים להמוח של כל אדם המלא תמיד דאגה במה לבלות את העת, ואם כי כל "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", אשר באמת נחשבים הם בחיי הנצח רק "כיום אתמול כי יעבור", הנה אצלנו המה נראים ארוכים כל כך ומוחנו טרוד תמיד רק בדאגה איך להנצל מן הבטלה המביאה אותנו לידי שעמום, הנה באמת כל זה בא לנו מהיתוש שנתגלגל לכל אחד מאתנו.

ל״בואמנם כל אחד מאתנו נברא עם בית המקדש שלם המיוחד רק לו, וביהמ"ק זה הוא של אש, והוא גדול ונשא עד למאד, מהלך שבעים שנה, אבל בכל יום ויום מחיינו אנו סותרים חלק ממנו, עד שבסוף לא נשאיר ממנו אף זכר ושריד, אכן היתוש שבקרבנו צועק גם עלינו בקול גדול: רשע בן רשע...

ל״גובשביל זה, רק בשביל זה הננו רצים כל כך אחרי כל נפחא לשמוע את "קל ארזפתא" היוצא ממנו, כי באמת רק בזה נמצא את כל התענוגים שבעולם, כל התענוגים שבעולם באים רק לשכר אותנו בקול המולה שלהם, בהשאון הרב שבהם, כדי שלא נרגיש את הכאב הגדול של נקור היתוש.

ל״דאבל כלל גדול הוא, "כיון דדש - דש", וכל התענוגים משתיקים את היתוש שבנו רק לרגע, בה"גץ הראשון היוצא מתוך הפטיש", אבל אח"כ, כשאך יעבור הרושם הראשון, הננו מרגישים את הריקניות שבנו עוד יותר מבתחילה.

ל״הוהקול צועק אלינו עוד ברגז יותר גדול: רשע בן רשע הוי מה עשית! בידיך גופא שרפת את בית מקדשך ומה יתרון לך מכל עמלך!

ל״והיתרון לך רק בזה, שגם עלינו כמו על טיטוס יכתב בספר הזכרונות: "כשמת פצעו את מוחו ומצאו בו כגוזל בן שנה משקל ב' ליטרין, פיו של נחושת וצפרניו של ברזל", כי אמנם גוזל, זו היא היונה, סמל העניות והצניעות, שהן הבתי אב לכל המדות הטובות, נמצא במוחנו, אלא שאצלנו הוא מקבל צורה חדשה לגמרי, רק אצלנו הוא נעשה "פיו של נחושת", סמל המצח נחושה עם "צפרניו של ברזל" כדי לדקר את כל מי שאנו פוגעים בצפרנינו החדות.

ל״זואמנם כן "כי כשלת בעונך", כי הכשלון שבחייך, שאתה מחפש תמיד אמצעים איך להנצל ממנו, עד שאתה מוצא לבסוף את הבאר שחת המוכן לך, כל הכשלון הזה בא רק מעונך.

ל״חואם תרגיש ותבין את ה"כי כשלת בעונך", הנה בעל כרחך תרגיש גם את רישא דקרא, את ה"שובה ישראל"...