דרשות אל עמי, ימים נוראים כ״בSermons Unto My People, The High Holidays 22
א׳כב. והשיב את הגזלה
לשבת שובה
לשבת שובה
1
ב׳"שובה ישראל עד ד' אלהיך, כי כשלת בעונך" (הושע יד, ב).
2
ג׳"נפש כי תחטא ומעלה מעל בד', וכחש בעמיתו בפקדון, או בתשומת יד או בגזל, או עשק את עמיתו - וכו' - והיה כי יחטא ואשם, והשיב את הגזלה אשר גזל, או את העשק אשר עשק, או את הפקדון אשר הפקד אתו, או את האבדה אשר מצא (ויקרא ה, כא-כג).
3
ד׳הריעותי את מעשי.
4
ה׳כל עיקר התשובה, שאנו מדברים כל כך עליה בשבת-שובה אינו באה אלא כדי לקיים ביחוד את המצוה, מצות עשה של "והשיב את הגזלה אשר גזל".
5
ו׳כי הננו גוזלים ועושקים בכל השנה, גם משל הדיוט וגם משל גבוה, גם משל אדם וגם משל מקום, ומרוב הרגלנו בזה, הנה "הרגל נעשה טבע", ואיננו מרגישים כלל בזה כאילו מנהגו של עולם כך הוא, ואי אפשר כלל להיות אחרת.
6
ז׳הננו חושבים לפחיתת הכבוד להגיד אחרי מטתו של איזה גדול הדור, בתור שבחו, כי לא גזל ולא עשק בכל ימי חייו, וגם בברכת מי שברך, שאנו מברכים בכל שבת ושבת את "פני העיר", הננו מברכים רק את אלה הנותנים "נר למאור ויין לקדוש ולהבדלה ופת לאורחים וצדקה לעניים", וכדומה, אבל איננו מברכים כלל וכלל את האנשים שלא עשקו ושלא גזלו, כאילו אין בזה כל הצטינות. אכן באמת הננו מוצאים בחז"ל כי אדרבא התואר היותר גדול שאפשר לאמר על צדיק הדור הוא שבכל ימי חייו לא גזל ולא עשק אף פעם אחת.
7
ח׳התואר הזה, ורק הזה, אמרו חכז"ל על צדיקים כמו יעקב אבינו ומשה רבינו.
8
ט׳"ויותר יעקב לבדו, א"ר אלעזר, שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים, שממונם חביב עליהם יותר מגופם, וכל כך למה, לפי שאין פושטין ידיהם בגזל" (חולין צא, א).
9
י׳"ותקח לו תיבת גומא, מאי שנה גומא? א"ר אלעזר, מכאן לצדיקים שממונם חביב עליהם יותר מגופם, וכל כך למה, לפי שאין פושטין ידיהם בגזל" (סוטה יב, א).
10
י״אהאדם מתיחס כרגיל בזה, שהוא עסקן ציבורי, שהוא "פרזידנט" של איזו חברה וכדומה, אבל אינו מתיחס כל כך בזה, שלא פשט את הרגל בכל ימי חייו - ואגב אורחא, אין זו, פשיטת הרגל, שום חסרון לפרנס ולעסקן ציבורי - אבל באמת אנו מוצאים, כי דוקא בהשבח הזה נשתבח גדול הדור כאברהם אבינו.
11
י״ב"וילך למסעיו מנגד ועד בית אל, עד המקום אשר היה שם אהלה", "בחזירתו פרע הקפותיו" (בראשית יג, ג וברש"י שם).
12
י״גואמנם נוכל להגיד בבטחה, כי כמעט אין צדיק בארץ, אשר יפרע את הקפותיו ולא יפשוט ידו בגזל, זולת אלה שחכז"ל אמרו עליהם את השבח הזה.
13
י״דואמנם, רבותי, כפרדוקס תמוה יראה לכם הדבר הזה, אבל חכו נא רגע ואראה לכם זאת שחור על גבי לבן בספר החיים.
14
ט״והנכם רואים עולם גדול ורחב ידים לפניכם ובו בריות לאין מספר, וכולן גם היותר קטנות ושפלות שבהן מוצאות את פרנסתן בכבוד, ורק האדם, מבחר היצורים ונזר הבריאה, יש שהוא מת פשוט מרעב ומעוני, ומדוע?
15
ט״זאו, לאידך גיסא, הנכם רואים בעולם ברואים יותר גבורים ועצומים ממנו, בני אדם, כמו הארי, הזאב, הנמר וכדומה, ולא קרה הדבר מעולם, שאחד מהם יניח איזו ירושה לבניו, והאדם, שהוא חלש כנגדם, יש שהוא משאיר הון עצום אחרי מותו, ומה היא הנסבה בזה?
16
י״זאכן אולי חדא מתורצת בחברתה, אולי הא בהא תליא ויש סמיכת הפרשה בין שני המחזות הללו, כלומר, שלכן אנשים גועים מעוני ומיגון, יען שיש לעומתם אנשים, שיש להם כסף תועפות יותר מדי, ורק לכן מתים אנשים מרעב, יען ששכניהם אוכלים יותר מכדי שביעה ועוד יותר מכדי אכילה גסה. אולי?
17
י״חוהאולי הזה הוא באמת ודאי, וכבר עמדו חכז"ל על זה באמרם: "ר' שמעון בן אליעזר אומר, מימי לא ראיתי צבי קיץ, וארי סבל ושועל חנוני, והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני, אינו דין שאתפרנס שלא בצער, אלא שהריעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי (שילהי קידושין ב, ב).
18
י״טהסדר החברותי הנרקב.
19
כ׳"הריעותי את מעשי", האשם בכל זה הוא רק הסדר החברותי הנרקב, שאיננו באמת בסדר כלל, ועומד רק על הבסיס של היד החזקה והאגרוף הגדול.
20
כ״אוכבר הרגישו בזה חכז"ל באמרם "כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול, חרש וזרע וקצר ועמר ודש וזרה וברר וטחן והרקיד ולש ואפה, ואני מוצא כל אלו מתוקנין לפני; כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא בגד ללבוש, גזז ולבן, נפץ וטוה וארג ותפר, ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנין לפני" (ברכות נח, א). ואמנם בזה ש"אני מוצא כל אלו, מתוקנין לפני", אין בכאן כל דבר היוצא מדרך הטבע, כי ת"ל נתרבו האנשים, ויש רבוא רבבות בני אדם העמלים בזה, והמה החורשים, הזורעים, הקוצרים, הלשים והאופים, המה, המה הגוזזים, הטוים, האורגים והתופרים, המה, המה העושים את כל אלה, ואנו? אנו גם כן איננו יושבים לבטלה, אנו נותנים... את הפה שלנו לאכול ואת גופנו ללבוש.
21
כ״בוהיו ימים והזקנים שבנו עודם זוכרים זאת היטב, כי דוקא אלה שחרשו וזרעו, קצרו ועמרו, לשו ואפו, כי דוקא לאלה חסר הפת לאכול, ודוקא אלה שגזזו וטוו, ארגו ותפרו, דוקא אלה הלכו ערומים, עד שכבר היה מרגלא בפומי דאינשא, שכל הסנדלרים הולכים יחף.
22
כ״גאבל נצייר נא לרגע אחד, שהננו במקום אדם הראשון בשעתו, וגם עלינו לעשות את כל עבודות פרך האלה בידינו ממש, הלא אז גם אם היינו עובדים כל הכ"ד שעה שב"מעת לעת", וגם אם היינו חיים על פני האדמה כמתושלח בשעתו, גם אז לא היה איש שישתכר יותר מכדי מחיתו, ואם כן כל העשירות באה רק יען שמלאכתנו נעשית על ידי אחרים... אם כי אין אנו עושים כלל רצונו של מקום.
23
כ״דמכאן, מזה שמלאכתנו נעשית ע"י אחרים, עלינו לבקש גם הסיבה, שיש עשירים בתבל וגם הסבה, שיש עניים כל כך בתבל.
24
כ״הרק הסדר החברותי המקולקל חלק את בני האדם לעליונים ותחתונים. כשנתרבו בני אדם וחוה, הנה הוזקקו בעל כרחם להשתמש ב"חליפין", אבל לפנים היו ה"חליפין", בפשטות, אם לזה היה שור והוא היה זקוק לחמור, ולחברו היה חמור והוא להיפך נזקק לשור היו לומדים את משנת "המחליף שור בחמור", אבל כדי להקל את מעשה החליפין המציאו את המטבע העוברת לסוחר, אכן ע"י זה נשכח השיווי האמתי של כל דבר והחליפין נעשים שלא בצדק, למשל, כשעושים בעל האחוזה והאכר חליפין ביניהם, זה נותן את הקרקע וזה נותן בתור חליפין את גופו, הנה בעל האחוזה מעריך את סחורתו הרבה יותר מכדי שויה, ולהיפך את סחורתו של האכר מעריכים בפחות הרבה מכדי שויה. אבל לו היה נערך כל דבר בערכו האמתי, כי אז לא היו לא עניים ולא עשירים בתבל, אך כל אחד ואחד היה מתפרנס שלא בצער.
25
כ״ובקיצור, כל סדר החיים שלנו מיוסד על השיטה של "שלי - שלי ושלך - שלך", הקרובה בימינו יותר למדת סדום מכפי שהיא קרובה למדה בינונית.
26
כ״זאכן באיזה אופן אפשר לפתור את הפרובלימה הקשה הזו? והנה יש שפותרים זאת על פי דרך פשוטה של "שלי - שלי ושלך - שלי", אבל כל האומר כן הרי הוא "רשע" בלי שום ספק, יש הפותרים זאת עפ"י הדרך של "שלי - שלך ושלך - שלי", דרך "הקאמונה", דרך של "כיס אחד לכולנו", אבל גם הדרך הזה לא יתכן עפ"י השקפת היהדות, שחשבה את כל האומרים כן ל"עמי הארץ" שזה גם כן תואר בלתי יפה כלל וכלל.
27
כ״חוהיהדות יגעה ובקשה בזה עצה נכונה ומצאה.
28
כ״טשלי - שלך ושלך - שלך חסיד.
29
ל׳זו היא שיטת היהדות, שלא על העניים לאמר לעשירים שלך שלי, אך כל העשירים לאמר להעניים: שלי - שלך.
30
ל״אובדרך זו הלכו כל הבעלי תורה וגדולה במקום אחד שבכל דור ודור, שחיו אעפ"כ בצמצום גדול, בידעם כי מה שיש להם יותר מההכרחיות אינו שייך להם.
31
ל״בורבנו הקדוש, שהיה עשיר מופלג כידוע, הנה "בשעת פטירתו זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר, גלוי וידוע לפניך, שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה, ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה" (כתובות קד, א), וכמליצת המדרש על זה "עד שאדם יתפלל שיכנס תורה לתוך גופו, יתפלל, שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו" (מובא בתוספות שם).
32
ל״גור"ל, שלא היה עשיר כלל וחי כל כך בצמצום, עד שלא ישן על כרים באמרו: כרסי-כרי, הנה כשהניח אחרי מותו קבא דמוריקא, קרא אנפשיה "ועזבו לאחרים חילם" (גיטין מח, א).
33
ל״דשאין פושטין ידיהן בגזל.
34
ל״הואמנם שבח גדול הוא מאד לאדם, אם אפשר לו להשתבח בזה, שלא פשט את ידיו בגזל, זאת אומרת, שהוא נזהר לא רק בגזל פשוט, אך הוא נזהר גם בפשיטת ידים, אינו פושט את ידיו לחיות בהרווחה גדולה, מפני שהוא מרגיש כי גם זה גופא הוא "בגזל", במה שהוא פושט את ידיו יותר מדאי ומקבל מן העולם יותר מכפי הנחוץ לו, בזה גופא הוא גוזל את האחרים, שאין להם אף כדי מחיתם המצומצמת.
35
ל״וזו היא הגזלה, שעליה נתכוון ישעיה הנביא באמרו: "גזלת העני בבתיכם" (ישעיה ג, יד), כי הנה גזלה פשוטה היא מה שגוזלין מן העשיר כי אצל העני אין מה לגזול, ובגזלה זו כמובן, הולך הגזלן לבית הנגזל, אבל יש גם להיפך, שגוזלים לא מהעשיר, אך מהעני, והנגזל גופא מביא את הגזלה לבית הגזלן "גזלת העני בבתיכם", זו היא אמנם לא גזלה פשוטה, אבל גזלה רגילה מאד, מעשים בכל יום ובכל שעה ובכל רגע, ובעד גזלה כזו משיגים גם כבוד וגם הערצה כידוע...
36
ל״זלוה רשע ולא ישלם.
37
ל״חכי על כן כשנשאלה שאלה לחכז"ל "איזו היא דרך רעה, שיתרחק ממנה האדם", השיב על זה ר' אליעזר: עין רעה, ר' יהושע - : חבר רע, הנה ר' שמעון חלק על שניהם ואמר לא כזה ולא כזה אלא "הלוה ואינו משלם, אחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום, שנאמר לוה רשע ולא ישלם". כי באמת "בלוה ואינו משלם" כלולה כל הרעה והרשעות שיש באדם, וגם עין רעה וחבר רע בכללו.
38
ל״טכי כל אלה האנשים המחזיקים בהפרינציפ של "שלי שלי ושלך שלך" המה בכלל של "הלוים ואינם משלמים", כלומר שלא רק מפני איזו סיבה שנתהוה להם אינם משלמים אחר כך, אך לכתחלה המה לוקחים שלא על מנת להחזיר, גמ"ח של אמת... וזהו שכתב "אינו משלם" בלשון הוה.
39
מ׳כי גם בעלי ה"שלי שלי" הרי המה באמת לוים מהחברה האנושית, לוים כסדר ובלי הרף, מיום גוחם מבטן אמם עד יום מותם ועד בכלל, כי לולי שרבוא רבבות אנשים "בני אדם יושבי חושך וצלמות, אסירי עני וברזל" עמלו בעדם, לא היו יכולים להתקיים, וכמאמר חכז"ל "תורה תחילתה גמ"ח וסופה גמ"ח, תחילתה גמ"ח, דכתיב, ויעש ד' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, וסופה גמ"ח, דכתיב, ויקבור אותו בגי" (סוטה יד, א). וספר התורה וספר החיים שוים בזה לגמרי, כי גם ספר החיים תחילתו וסופו גמ"ח, כשנולד האדם ויוצא לאור החיים הוא נצרך תיכף לגמ"ח, שאנשים אחרים יטפלו בו לעשות לו כתונת עור לכסות את מערומיו, וכשהוא נפטר מן העולם הרי הוא זקוק שוב לגמ"ח, שתבוא איזו "חברה" לעסוק ב"ויקבור אותו", והתחלה והסוף מלמדים לא על עצמם, אך על הכלל כולו, על כל ספר החיים של כל אדם, כי רק הודות להגמ"ח הוא מתקיים, ופריעת הגמ"ח הזה אפשר רק ע"י אמירת "שלי - שלך", להשיב את המותרות שוב להחברה, אבל אם האדם מחזיק רק ב"שלי - שלי", הרי הוא באמת לוה רשע ולא ישלם.
40
מ״אוזהו שאמר אליפז התמני "כי תחבול אחיך חנם ובגד ערומים תפשיט, לא מים עיף תשקה ומרעב תמנע לחם" (איוב כב, ז), זאת אומרת, כי מי שאינו משקה לעיף מים ואינו נותן לרעב לחם, הנה לא רק שהוא אינו נותן נדבות, אך הוא אינו משלם גם חובותיו, הוא לא רק שאיננו בכלל "עשה טוב", אך איננו גם בכלל של "סור מרע", והוא בכלל של "כי תחבול אחיך חנם ובגד ערומים תפשיט" (שם פסוק ו).
41
מ״בהחודש תשרי - והאדם.
42
מ״גרבותי! "שובה ישראל" קראנו היום, ואמנם, כדברינו הנ"ל, התשובה הזו מזכירה לנו את התשובה האחרת, התשובה של "והשיב את הגזלה אשר גזל", אבל באמת התשובה הזו הננו קוראים לא רק בההפטרה של שבת שובה, אך קוראים אנו זאת בספר החיים בכל חודש תשרי זה מאה פעמים ואחת.
43
מ״דעפ"י מאמרם ז"ל "אבן טובה היתה תלויה לו בצוארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותה מיד מתרפא, ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם תלאה הקב"ה בגלגל חמה" (בבא בתרא טז, ב). כי אמנם אברהם אבינו, שכאמור השבח היותר גדול שנאמר עליו הוא זה "שבחזירתו פרע הקפותיו", שהוא היה לא רק לוה מהחברה, אך גם משלם, שלא היה יכול לחיות אף רגע בלי צדקה ומעשים טובים, ולכל נדכה וקשה יום היה מקיים "וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה" (בראשית יח, ב) - אברהם אבינו זה היה לו בחייו אבן טובה, אבן שואבת, שהמשיכה את כל הרואה ללמד ממעשיו, וכל חולי הנפש כשראה אותה מיד היה מתרפא, אבל גם כשמת, הנה כל מי שרוצה להתרפאות באמת, אפשר לו לראותה בגלגל חמה ורפא לו.
44
מ״הכי אמנם גם מהגלגל חמה אפשר לנו ללמוד היטב, איך מוטל עלינו לפרוע את הקפתינו, איך לא נאה הדבר להיות לוה רשע ולא ישלם.
45
מ״וכי הנה חכז"ל אומרים "באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי היום והלילה שוין, מכאן ואילך היום לוה מן הלילה והלילה מן היום ופורעים זה לזה בלי שטר ובלי גזר דין" (ע"פ ילקוט שמעוני רמז תרע"ג ועוד).
46
מ״זובכל אחד בתשרי הלא קורא לנו הגלגל חמה, ראה, בן אדם, הנני מתחיל כבר היום לשלם את חובותי להלילה, אף על פי שהתשלום הזה לא נעים כלל באמת, לא נעים כלל להאור להסתלק מפני חשבון החושך, ואף על פי שאין ע"ז לא שטר ולא גזר דין, בכ"ז הנני משלם עד לפ"ק, הנני משלם זאת בנפש חפצה, והאם לא הגיע תורך, בן אדם, שהנך ג"כ אחד מהברואים תחת השמש, שתתחיל גם כן לשלם חובותיך? והן חובות רבים מוטלים עליך, חובות גם לאדם וגם למקום, גם לשמים וגם לבריות, ועל החובות הללו הרי יש גם השטר חוב וגם הגזר דין "שלשה ספרים נפתחים בראש השנה" וכו', ולמתי, הוי למתי, תדחה את ה"פריעת בעל חוב מצוה" הזו?
47
מ״חואמנם מזל מאזנים לחודש תשרי, כי בו אנו רואים את המאזני צדק בכל הבריאה כולה לא רק הגלגל של חמה משלם את חובותיו, אך הכל, הכל, אשר תחת השמש עוסקים בפריעת בע"ח במרץ גדול; האדמה משלמת בחודש זה רבית גדולה בעד החרישה והזריעה שלותה מבני האדם והזורעים בדמעה ברנה יקצרו, האילנות עומדים טעונים בכל טוב כמו מבקשים הם לכל עובר ושב לאמר: אכלו רעים ושתו דודים כיד ד' הטובה עלינו, ותדעו כי עמלכם לא היה לשוא, עמלכם נשא פירות. כן הדבר, הכל עוסקים בחודש זה בפריעת בע"ח, והאם אתה, בן אדם, רק אתה, נזר הבריאה, תהיה היוצא מן הכלל הזה? היתכן הדבר, שתהיה הגרוע במעלה גם מן הדומם והצומח? היתכן?
48
מ״טאם כבנים ואם כעבדים.
49
נ׳הנה רגילים אנחנו לטעון להשי"ת בר"ה ויוהכ"פ הרבה פעמים: "אם כבנים ואם כעבדים, אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים ואם כעבדים, עינינו לך תלויות, עד שתחננו ותוציא כאור משפטנו". ומאליו מובן, שרוצים אנו הרבה יותר להיות אצל השי"ת כבנים ולא כעבדים, שהרי בלתי נעים מאד הדבר להיות "עינינו תלויות עד שתחננו ותוציא כאור משפטנו", אבל האם אנו נוהגים באמת, בינינו לבין עצמנו כבנים?
50
נ״אוהרי לדאבוננו אנו מוכרחים להשיב על שאלה זו בשלילה.
51
נ״בהנה חכז"ל מספרים לנו בבבא בתרא (י, א) שאל טורנסרופוס הרשע את ר"ע, אם אלקיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? - וכו' - אמשל לך משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו, שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא כועס עליו? ואתם קרויים עבדים, שנאמר, כי לי בני ישראל עבדים, אמר לו ר"ע, אמשל לך משל, למה הדבר דומה, למלך בשר ודם, שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו, שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא דורן משגר לו? ואנן קוריין בנים, דכתיב "בנים אתם לד' אלהיכם".
52
נ״גהנה רואים אנו את עיקר המחלוקת בין טורנוסרופוס הרשע ובין ר"ע, שהוא בהמשל, כי הנמשל גם לשניהם מכוון הוא היטב, באופן שאי אפשר כלל להוציא מן המשל, שכל אחד המשיל בזה, אחרת.
53
נ״דואמנם תורה שלמה יש לנו ללמוד מהמשלים האלה.
54
נ״הכי אנו מוצאים אצלנו שתי הלכות הסותרות, לכאורה, זו את זו, הלא היא ההלכה בגיטין (ח, ב) ובב"ב (קמט, א) דהכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין וקונה את כל הנכסים וגם את שאר העבדים שהיו לאדונו, דגם הם בכלל הנכסים, אולם הלכה אחרת אנו מוצאים בב"ב (קלא, ב) "אמר רב יהודא אמר שמואל, הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופא, פשיטא, בנו הגדול לא עשאו אלא אפטרופוס, בנו הקטן מאי, אתמר רב חנילאי, בר אדי אמר שמואל, אפילו בנו קטן המוטל בעריסה. ואמנם לדעת הרי"ף יש הבדל בין בן בין הבנים לבת בין הבנות, אבל הרשב"ם והרא"ש סוברים, דאין שום חילוק וגם בבת בין הבנות לא עשאה אלא אפטרופא, ועי' בטור, דאם כתב כל נכסיו לשני בניו ויש לו עוד בנים, דשניהם המה אפטרופסים, ועכ"פ מה גדול המרחק בין ב' ההלכות האלה, והלא לכאורה האדם אוהב יותר את הבן מאשר הוא אוהב את עבדו, ולמה עשו בכאן "יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא", את העבד הזכו בכל, ואת הבן לא עשאו אלא אפטרופוס?
55
נ״ואך באמת כשנתעמק בזה מעט נראה מזה גופא, עד כמה ירדו חכז"ל לסוף דעתו של אדם. כי באמת הלא אין שום יושר בדבר, לכתוב את כל הנכסים לעבד אחד, במקום שיש לו עוד עבדים וגם בנים, כשם שאין יושר, שיכתוב כל נכסיו לאחד מבניו, בעוד שיש לו מלבדו עוד בנים, אך אין באים בטענת יושר לאדון, יהיה מי שיהיה, כי הלא כל האדנות גופה, בעצם יסודה, היא נגד היושר, כי איזה יושר וצדק יש בדבר, שישלוט האדם באדם "כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים" (קידושין כב, ב), השמיע הקב"ה עוד במעמד הר סיני, וכיון שנתבטלו אצל האדון הזה, כמו לכל האדונים שבעולם חוקי היושר לגמרי, ע"כ אפשר, שבאמת חפץ לזכות את כל נכסיו רק לאחד מעבדיו, ושאר עבדיו יצטרכו לבקש לחם חסד מהעבד הזה, ואם ירצה יוכל לאמר להם "עשו עמי ואינני זנכם", ומצבם יורע עוד שבעתיים מכפי שהיה, כי אם קשה הדבר להיות עבד נמכר לאדון, מה קשה להיות עבד נמכר לעבד, שזה לא כבר היו יחד במדרגה אחת, אבל ב"הכותב כל נכסיו לאחד מבניו", הרי באב הכתוב מדבר, שיש לו מדת האב "כרחם אב על בנים", שבשביל זה הוא כותב את נכסיו דוקא לאחד מבניו, ולא לאיש זר לגמרי, וכל מי שיש לו הרגשת אב בקרבו, אי אפשר הדבר, שחוקי היושר יהיו מוזרים לו לגמרי, כי על כן אם על פי דין אמנם יכול האב בחייו להנחיל את נכסיו לכל מי שירצה, אבל איזה יושר יש בדבר, למסור את כל הנכסים רק לאחד מבניו, והלא אב אחד לכל הבנים, ומה יעשו הבנים האחרים האלה, היגוועו מרעב חלילה, אין זאת אלא שכונתו היתה בזה רק לעשות לו אפטרופוס, כדי לחלק לו כבוד, אבל לא נתכוון בזה חלילה לקפח את פרנסתם של שאר הבנים לגמרי.
56
נ״זזאת ועוד אחרת, כי באמת איננו עושה האדון הזה כל טובה לאחד מעבדיו שלו כתב את כל הנכסים, שהרי בזה יעורר קנאה עצומה אצל שאר העבדים ו"קשה כשאול קנאה" ואחרית קנאה כזו מי ישורנה, ועכ"פ תוצאות טובות אי אפשר לצמוח מזה, אבל כל אדון, גם האדון היותר טוב איננו דורש טובתו של עבדו באמת, ולא איכפת לו להאדון הזה, אם במעשהו זה, שכתב לו כל נכסיו, יביא עליו רעה תחת טובה. לא כן האב לבנו, שבודאי דורש טובתו הוא, הנה באמת יותר טוב לו להבן, שהאב כתב לו כל נכסיו, שיהיה רק אפטרופוס משיהיה הוא לבדו ה"בעל-הבית" לגמרי, כי כשיהיה רק אפטרופוס הנה עכ"פ יחלקו לו שאר האחים כבוד, אבל כשיהיה לבדו ה"בעל הבית" לא ישיג לא כבוד ולא עושר.
57
נ״חוזה הוא ההבדל בין השקפת טורנסרופוס הרשע וסיעתו מצד אחד ובין השקפת ר"ע וסיעתו מצד אחר. בעלי שיטת טורנסרופוס רואים את כל העולם כולו מנקודת השקפה של עבדות הנוסדה רק על הכח והיד החזקה, אבל בעלי שיטת ר' עקיבא רואים את העולם מנקודת השקפה של בנים, הנוסדה בעיקרה על היושר והרחמנות "כרחם אב על בנים". ואם לבעלי שיטת טורנסרופוס הדבר פשוט מאד, זהו ההלכה של "הכותב נכסיו לאחד מעבדיו", שהאחד המאושר בזה זוכה בחלקו לגמרי, והעבדים האחרים כלל וכלל, כי הלא "הן אב אחד לכולנו, אל אחד בראנו", והיתכן הדבר, שלאחד הבנים יוכתבו כל הנכסים ושאר הבנים יגועו מרעב, ואיזה יושר יש בזה, ואיה הרחמנות של "כרחם אב על בנים", אין זה בלתי שהאחד המאושר הזה הוא רק אפטרופוס על העניים הצריכים לחסדו, ולכל היותר אפשר לו לדרוש רק ש"יחלקו לו כבוד", אבל אם יאמר "עלי כתיב" לגמרי, אזי לא רק שאיננו נחשב לנדבן אך נחשב לגזלן, נחשב לשולח יד בפקדון שהופקד אצלו.
58
נ״טואמנם הרבה פעמים יקרה, שאחד הבנים המאושר הזה, הוא "תינוק המוטל בעריסה", ועכ"פ אין לו שכל יותר מהתינוק הזה, כי הרי ידוע, ש"לא לנבונים עושר"... אבל גם על זה אי אפשר לבוא בטרוניא, כי מי יוכל לרדת לסוף דעתו של אב רחמן, אפשר שדוקא בשביל זה עשאו לאפטרופוס, פשוטו מפני רחמנות, כי לולי זאת הרי מי היה מתחשב עמדו...
59
ס׳וכשאנו אומרים להשי"ת "אם כבנים ואם כעבדים", ותובעים אנו ממנו זכות הבנים, הלא עלינו לבלי לשכוח גם את חובת הבנים זה לזה, ויאמרו נא האפטרופסים שלנו, יאמרו נא בעצמם, האם מלאו את חובת האפטרופסות שלהם בצדק? האם אפשר להם להתהלל, כי לא שלחו יד בפקדונם אשר הופקד אצלם?
60
ס״אואם אי אפשר להם זאת, הלא לכה"פ עתה בעשרת ימי תשובה עליהם לקיים את הדברים:
61
ס״ב"והשיב את הגזלה אשר גזל, או את העשק אשר עשק, או את הפקדון אשר הפקד אתו"
62
ס״גואם לא עכשיו אימתי?...
63
ס״דונקרב בעל הבית אל האלהים.
64
ס״הבהעשרת ימי תשובה הרי ידוע הוא, שעליהם נאמרו הדברים "דרשו ד' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב" (ישעיה נה, ו), ואמנם רוצים אנו מאד, שיהיה השי"ת קרוב לנו לכה"פ בימים האלה, כדי שיתן לנו חתימה טובה לאלתר לחיים טובים וארוכים וכו' וכו', אבל הרי עלינו לבלי לשכוח את החובה שמביאה עלינו ההתקרבות הזו, הלא היא החובה של "ונקרב בעל הבית את האלהים, אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" (שמות כב, ז). והידעתם מה זה נקרא שליחות יד במלאכת רעהו? פשוט, כי הסיבה שאתה חי בהרוחה כל כך, ורעך, השכן היושב למולך מתמוגג מרעב הוא, כאשר אמרנו, מפני שאין אנו מעריכים כראוי את המלאכות השונות שבעולם, כל אחד מעריך את מלאכתו במיליונים, בעוד שמלאכת רעהו הוא מעריך בפחות משוה פרוטה, ומכאן היא סיבת העשירות הנפרזה בעולם מחד גיסא, וסיבת העניות הנפרזה מאידך גיסא, אמנם כן זהו נקרא שליחות יד, אבל איזה בעל הבית מאתנו אפשר לו לקיים את הפסוק של "ונקרב בעל הבית הנ"ל".
65
ס״ועל חטא שחטאנו בחוזק יד.
66
ס״זואמנם החטא הזה, החטא של שליחות יד הנ"ל, אי אפשר לנו לזקוף לגמרי על חשבוננו אנו, זהו יותר שייך למין החטאים, שעליהם אנו אומרים "אבל אנחנו ואבותינו חטאנו" כי כבר האבות אכלו בוסר, זהו חטא הנובע בעיקרו מסדר החברה המקולקל עוד מימות עולם, אבל לדאבוננו גם על החטא הישן הזה הננו מוסיפים פירוש חדש משנה לשנה.
67
ס״חובשנים אלו... שנות מלחמה, נתנו פירוש חדש לעל חטא ישן - ל"על חטא שחטאנו בחוזק יד".
68
ס״טכשהיו שואלים לפנים - מספרים חכז"ל - לאיזה אדם, מדוע כספך נעשה לסיגים? היה משיב לו בשאלה, מדוע סבאך מהול במים? ומה שאמרו חכז"ל אז בדרך מליצה, הננו רואים זאת עתה בדרך פשט ממש. כששואלים עכשיו, למשל, לאופה יהודי, מדוע אתה מיקר כל כך את השער על הלחם, הנאפה מסובין ממש? הוא משיב להשואל, ומדוע אתה דורש דמים כל כך בעד החלב, שאינו אלא מים ממש? ואמנם שניהם, גם האופה וגם החולב אינם מפסידים מאומה מהמלחמה, אדרבא הם מתפללים לד', לא יבוא כלל קץ למלחמה זו, אבל מה רע ומר לאלה שלא ברכם ד' באיזה דבר בזה שיוכלו להתגדר בו, אלה סובלים גם משניהם יחד, והמה נופלים בתור קרבנות המלחמה.
69
ע׳כי אמנם מרובים יותר הקרבנות הנופלים מאחורי החזית של המלחמה, מאשר הקרבנות הנופלים על החזית.
70
ע״אכבר הגענו לשנות חזקה של המלחמה, ואמנם לא מהאינציאטיבה שלנו נתעוררה מלחמה זו, אבל גם אנחנו אין אנו חפים כלל מפשע המלחמה, גם אנחנו אשמים, בזה, שאין אנו עושים מחאה לזה כדי לבטל את החזקה הזו, ואם כי אין אנו יכולים למחות בפניהם, בפני איתני עולם ומצוקי ארץ המתנגשים זה עם זה, אבל הלא קיימא לן, דגם "מחאה שלא בפניו הוי מחאה" (כתובות יז, ב), אכן לדאבוננו, לא רק שאין אנו מוחים, אך אדרבא הננו מחזקים עוד את החזקה הזו, האיתנים האלה מוצאים גם בנו "תנא דמסיע", כי כמה וכמה אנשים מאתנו, שבנו גשרים מהגופות המתים שנפלו במלחמה ומהדם האדום הנשפך בכל התבל המה שותים יין אדום, שותים עד לשכרה ואומרים שלום עלי נפשי.
71
ע״בהמלחמה הביאה לנו מה שקוראים "גבירים של מלחמה" ו"קרבנות של מלחמה", אבל מי אינו רואה את הסיבה ומסובב שיש בין שני הסוגים האלה, אם כי לבלתי ידוע מי מהם הוא הסיבה ומי מהם הוא המסובב, ואמנם אי אפשר לדעת זאת, מפני שבאמת בכל אחד יש גם סבה וגם מסובב כאחד, גבירי המלחמה המה הסיבה לקרבנות המלחמה וקרבנות המלחמה המה הסיבה לגבירי המלחמה, וכך חוזר חלילה הדבר בלי קץ וסוף.
72
ע״גואמנם מבואר בש"ע חו"מ (ס' רלא) "שאסור לאדם להשתכר בדברים שיש בהם חיי נפש אלא שתות, ואין אוצרין פירות שיש בהם חיי נפש, וכן "אין מוציאין את הנ"ל מרשות מלך זה לרשות מלך אחר", אבל מי ישים לב היום ל"קטנות" כאלה, ואדרבא כל העברינים על ההלכות האלה המה דוקא "פני" העיר בעלי המזרח ובעלי השלישי, והמה המה העסקנים הציבוריים המכובדים כידוע.
73
ע״דואמנם כבר אמרו חכז"ל "תיפח רוחם של מפקיעי השער", אבל מפקיעי השער שבנו גם מזה אינם מתפעלים מאומה, כשם שאינם מתפעלים משוד עניים ומאנקת אביונים שבימינו.
74
ע״ההוא אשר אמרנו, כי עכשיו נתגלו לנו פרושים חדשים על חטאים ישנים, ותיתי להם לנכבדינו היום, שמקום הניחו להם מן השמים להתגדר ולגלות לנו את פרוש המלות של בחוזק יד, שלא ידענו עד היום את פרושם, המה, המה, הנכבדים האלה, הוא פירוש חי על זאת, האנשים האלה הלא לכאורה אינם גזלנים פשוטים, ואדרבא הרי אותם, רק אותם ברכנו היום בברכת "מי שברך", כי המה הרי ה"נותנים יין לקדוש והבדלה ופת לאורחים וצדקה לעניים", ואמנם הכל, הכל אמת ויציב, אבל גם זה אמת, כי חוזק יד יש להם לקחת את דם התמצית של העניים בתכלית ההכשר כמהדרים מן המהדרים, חוזק יד יש להם "ואיש זרוע לו הארץ".
75
ע״וותוצאות ה"חוזק יד" הזה הרי אנו רואים גם כן, אלו המה ה"קדישים" הרבים המתרבים אצלנו מיום ליום.
76
ע״ז"יתגדל ויתקדש שמיה רבא" צועקים היתומים בקול צרוד ערב ובוקר וצהרים, ואמנם בעלי החוזק יד אלה מגדלים ומקדשים את שמיה רבא מאד, מאד... המה מביאים קידוש השם בעולם, אך בלשון סגי נהור...
77
ע״חהוי רבותי, מתי, מתי נקיים את ה"שובה ישראל", מתי נקיים את מצות "והשיב את הגזלה אשר גזל"? מתי?...
78