דרשות אל עמי, ימים נוראים כ״גSermons Unto My People, The High Holidays 23
א׳כג. הן קרבו ימיך למות [ראש השנה תרע"ח]
"ויאמר ד' אל משה, הן קרבו ימיך למות, קרא את יהושע - וכו' - וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד, וירא ד' באהל בעמוד ענן, ויעמוד עמוד הענין על פתח האהל". (דברים לא, יד-טו).
"ויאמר ד' אל משה, הן קרבו ימיך למות, קרא את יהושע - וכו' - וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד, וירא ד' באהל בעמוד ענן, ויעמוד עמוד הענין על פתח האהל". (דברים לא, יד-טו).
1
ב׳"משל למה הדבר דומה, לאחד ש את המלך להביא לו חרב חדה לדורון, אמר המלך, התיזו את ראשו בה, א"ל, במה שכבדתיך בה אתה מתי? את ראשי, כך אמר משה, בהן קלסתיך, הן לד' אלהיך השמים ושמי השמים, ובהן אתה גוזר עלי מיתה? אמר לו הקב"ה, שכן רע מונה את הנכנסות ואינו מונה את היוצאות, אין אתה זוכר בשעה שאמרת הן לא יאמינו לי, הוי הן קרבו ימיך למות" (מדרש רבה דברים פ"ט פ"ו).
2
ג׳משבת שובה לשבת שובה.
3
ד׳רבותי! הננו עומדים עכשיו כולנו בנעורינו ובזקנינו בביהכנ"ס זה, ואשתקד, באותו היום ובאותה השעה ממש, עמדנו ג"כ כולנו במקום זה. ואמנם דבר לא נשתנה מאותו היום להיום דהאידנא, השמש יצאה על הארץ בדיוק באותו הרגע ממש שבאה אשתקד ובלי שום ספק שתשמור את מועדיה גם ביציאתה ממנו, ועל הלוח אנו רואים שוב רשום שחור על גבי לבן: שבת שובה, ורק הבדל קטן יש, אשתקד היה רשום שנת... והיום שנת... והידעתם מה אומר לכם ההבדל הקטן הזה?
4
ה׳אמנם דבר גדול הוא אומר לכם בזה.
5
ו׳כשאתם עוברים בדרך הנכם רואים לצדי הדרכים עמודים נצבים בהפסק קצוב זה מזה, ועל כל עמוד נרשם מספר סדורי, וכשאתם מביטים על המספרים של העמודים אתם יודעים, כי עברתם מיל אחד, שני מילין, שלשה מילין וכדומה, וכדומה, ואמנם גם בלי העמודים אלה אפשר לכם לעשות את דרככם למקום שתחפצו, אכן אז היה נראה לכם הדרך לארוך יותר מדאי, כשאינכם רואים את קצו וגם אין ידוע לכם הקץ, אבל העמודים כמו מקצרים לנו את הדרך, יודעים אנו, למשל, כי הדרך מהתם להכא הוא שבעים מילין, וכשהננו מביטים על העמוד ורואים אנו בו את המספר עשרים שלשים וכדומה, הרי הם כמו מדברים אלינו, ומנחמים אותנו, שכבר נתקרבנו אל המטרה, עוד נשארו לנו רק חמשים... ארבעים מילין, ועוד מעט וננוח על משכבנו בשלום.
6
ז׳ואמנם כשם שיש עמודים במקום, כן יש עמודים בזמן, זהו מהלך השנים, וכשם שהעמודים במקום מספרים לך, כי קרוב אתה יותר לסוף המקום שלך, כן מספרים לך העמודים בזמן, כי קרוב אתה יותר לסופך גופא, להסוף כל אדם, והנך כבר קאנדידאט יותר קרוב למלאך המות...
7
ח׳הן קרבו ימיך למות! ואמנם לפלא גדול הוא הדבר, שבעוד שבזמננו כמעט אין כברת ארץ קטנה, שלא יהיו בה עמודים במקום, הנה לעומת זה מה מעטות הן הארצות, שנזכרים בהן מעמודי הזמן.
8
ט׳והנביא אומר "הציבי לך צינים, שמי לך תמרורים, שתי לבך למסלה דרך הלכתי, שובי בתולת ישראל, שובי אל עריך אלה" (ירמיה לא, כ). ואמנם בזה שואל הנביא את אותה השאלה, מדוע אינך מעמיד ציונים לך גופא, על חייך ששלך הם, כשם שאתה מעמיד ציונים על הארץ שאינה שלך, ואמנם כשהיית מעמיד ציונים לך, אז הסך הכל לא יהיה משמח כלל, הסך הכל יהיה של "שימי לך תמרורים", אבל זה יביא לך תועלת גדולה, זה יביא לך לידי זה "שיתי לבך למסלה דרך הלכתי, שובי בתולת ישראל".
9
י׳ואמנם לו היה מציית האדם להנביא בזה, כי אז היו מקבלים החיים צורה אחרת, לגמרי אחרת.
10
י״אבין החיים ובין המתים.
11
י״בהנה התורה מספרת לנו על אהרן הכהן "ויעמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה" (במדבר יז, יג). אבל באמת לא רק אהרן עמד לפנים בין החיים ובין המתים, אך גם אנחנו כולנו הננו עומדים באמת תמיד בין החיים ובין המתים.
12
י״גכשאדם נער ואבא קיים ואמא קיימת, סבא קיים וסבתא קיימת ודודים ודודות לאין מספר והוא מתעלס באהבים עם חברים אהובים המרקדים יחד כאילים וכבני צאן, הנה אז הוא עומד לגמרי בין החיים ודבר אין לו עם המתים, אבל תיכף כשהוא רואה את הנפטר הראשון במשפחתו, כשהוא רואה את הסבא והסבתא מתים, שאהבו אותו כל כך ונשקו אותו תמיד נשיקות מאליפות, הנה הוא מתקרב תיכף בפסיעה אחת אל המתים, אם כי ראשו ורובו הוא בין החיים. אכן "ברבות הימים ובסגות הזמנים" הוא מתקרב יותר ויותר אל המתים מאל החיים, הלא כבר מתו עליו גם אבא ואמא, מהדודים והדודות גם כן כמעט לא נשאר אף אחד, וכבר נתפרדה החבילה שלו כשמתו עליו הרבה מבני החבורה, שנפשו היתה קשורה בנפשם, והוא מביט בין החיים, ואינו מוצא שם אף אחד שיהיה איש כלבבו, הלא באמת מקומו יותר בין המתים מבין החיים, הלא הוא עומד כבר כמעט בשתי רגליו בבית הקברות, כי שמה, רק שמה משכן נפשו ושעשועיו בחיים.
13
י״דאכן לו עשה האדם תמיד חשבון צדק לחשוב כמה חלקים ממנו עומדים בין החיים וכמה חלקים ממנו עומדים בין המתים, לו עשה האדם משנה לשנה סך הכל בזה והיה רואה איך שמשנה לשנה מתקרב יותר אל המתים מאל החיים, כי אז בטוח היה שיקויים גם בו הפסוק של "ויעמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה", כי אז לא היו מגפות בעולם, ולא היו בני אדם עוסקים רק ב"נגיפה, נשיכה" וכו'. אבל דא עקא, כי שוכחים המה את ה"בין המתים" לגמרי, ובשביל זה רבתה כל כך המשובה נצחת, ובשביל זה מלאה הארץ חמס.
14
ט״ולמנות ימינו.
15
ט״זואמנם על זה כבר התפלל "משה איש האלהים" באמרו: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורת שמונים שנה - וכו' - למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה" (תהלים צ, י-יב). והתפלה הזו ראויה באמת לא רק למשה איש האלהים, אך לכל אחד מאתנו, כי אמנם ראו זה דבר פלא, שבזמננו זה שכמעט אין שום איש, שלא ידע למנות ולספור, ויש כאלה שיודעים לספור ולחשוב גם חשבונות של אלפי אלפים, אבל על כל פנים גם האיש היותר המוני אפשר לו לחשוב חשבון של איזה עשרות, גם של דברים כאלה הבלתי נוגעים לו כלל, ורק את המספר היותר פשוט, המספר של חייו גופא כמעט שהוא מן הנמנעות אף לאדם המעלה לספור זה כהוגן. הלא כמדומה דבר נקל הוא מאד לעשות "חסור" של ארבעים, חמשים, למשל, ממספר שבעים, ולחשוב בדיוק את ה"סך הכל" הנשאר, ומדוע קשה כל כך לעשות "חסור" כזה מימי שנותינו שבעים שנה ולראות את הסך הכל כמה עוד נשאר לנו להיות בין החיים.
16
י״זואמנם "למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה", לו ידענו למנות ימינו, כי אז היה לנו "לבב חכמה", אבל דא עקא, שאין אנו יודעים למנות ימינו ובשביל זה, רק בשביל זה, הננו רחוקים כל כך מלבב חכמה.
17
י״חשמיטה חדשה.
18
י״טהנה נעים זמירות ישראל אומר בתפלתו "עד אנה ד' תשכחני נצח, עד אנה תסתיר את פניך ממני, עד אנה אשית עצות בנפשי יגון בלבבי יומם, עד אנה ירום אויבי עלי, הביטה ענני ד' אלהי, האירה עיני פן אישן המות" (תהלים יג, ב-ד).
19
כ׳רבותי! הננו עומדים עכשיו לא רק בההתחלה של שנה חדשה, אך גם בההתחלה של שמיטה חדשה, כידוע, שכשם שהרגעים מצטרפים לימים, הימים - לשבועות, השבועות - לחדשים, החדשים - לשנים, כך מצטרפות השנים לשמיטות, והשמיטות - ליובלות, ועם שנת תרע"ז שחלפה ועברה מאתנו זה לא כבר, הנה שמיטה שלמה הלכה לעולמה, לבית הקברות הנצחי.
20
כ״אואמנם תסמר שערת ראשנו בזכרנו מה היתה לנו השמטה העברה, השם היותר מתאים לה הוא "שמטה של דמים", כי מראשה לסופה היא עקובה בדם, שהציף בה את כל העולם כולו, וד' היודע עתידות, אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש הוא לבדו יודע מה תביא לנו השמטה החדשה, אם בה יבוא קץ לתקופת הדמים או, חלילה, לא. ואם השמטה העברה הביאה לנו את ה"מי באש, מי במים, מי בחרב, מי ברעב" וכו', האם תביא לנו השמיטה החדשה את ה"מי ינוח מי ישקט, מי ישלו ומי ירום"?
21
כ״באבל גם בזמן שאין מלחמה בעולם, מה רבו המה השנויים הנעשים בחיי האדם משמיטה לשמיטה.
22
כ״גכי אמנם המספר שבעה יש לו ערך גדול בחיי האדם בכלל ובחיי הישראלי בפרט. "אשה כי תזריע וילדה זכר" הנה אחרי יום השביעי ירצה דמו ונכנס לבריתו של אברהם אבינו, בשנה השביעית מחייו מתחלת תקופת החינוך "בן שש שנים למקרא", משש ועד י"ג הרי שוב שבע שנים ושוב תקופה חדשה בחייו - הוא נעשה ל"בר מצוה", מי"ג ועד כ' - שוב שבע שנים והוא נעשה כבר בן עונשים. וכשנמלאו לו שבע שמיטות הרי נעשה לבן ארבעים ותשע, ותקופה חדשה לגמרי באה בחייו, הלא היא התקופה של "וקדשתם את שנת החמשים".
23
כ״ד"ויכתוב משה את התורה הזאת, ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ד', ויצו משה אותם לאמר, מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות, בבוא כל ישראל לראות את פני ד' אלהיך - וכו' - תקרא את התורה הזאת נגד כל ישאל באזניהם, הקהל את העם האנשים והנשים והטף, למען ישמעו ולמען ילמדו" (דברים לא, ט-יב).
24
כ״הואמנם כן, אם בכל השנים יש שהתורה נקראת רק להכהנים והלוים, הנה בבוא שנת השמיטה התורה נקראת מאליה נגד כל ישראל, גם נגד האנשים, הנשים והטף.
25
כ״ואז בבוא שנת השמיטה יתבוננו כולם את אשר לפניהם, הלא ימי שנותינו שבעים שנה, זאת אומרת, עשר שמיטות, וכל שמיטה שעוברת עלינו נוטלת היא חלק עשירי מחיינו, כלומר, בכל שמיטה הננו מרגישים חלק עשירי של טעם המיתה, והאם כל זה אינו מדבר לנו בקול גדול לאמר "נפשי, שיתי לבך למסלה דרך הלכת"...
26
כ״זאז, בבוא שנת השמיטה יתבוננו כולם את אשר לפניהם, גם הטף, גם האנשים וגם הזקנים, הטף - הרי כל התקופה שלהם, תקופת הילדות היא משתי שמיטות, שאז, רק אז, אפשר להם להכין את הצדה לדרך לכל ימי חייהם, כידוע "הלומד כשהוא ילד למה הוא דומה" - וכו' "והלומד כשהוא זקן למה הוא דומה" - וכו' (ע"פ אבות פ"ד, מ"כ), ואם השמיטה שהלכה מהם הלכה לבטלה, מה נשאר להם עוד, שלא יהיו "ככותב על נייר מחוק". האנשים יתבוננו כמה שמיטות מחייהם כבר עברו עליהם וכמה עוד נשארו להם עלי אדמות, ימי העליה שלהם כבר עברו ואינם, גם ימי העמידה שלהם הלא כבר קרבו לקצם, והנם מרגישים כבר את ה"בין השמשות" של חייהם, את ה"הוי כי פנה יום, כי ינטו צללי ערב". ומתי, הוי מתי, יתחילו לקיים את ה"וקדשתם את שנת החמשים"? והזקנים, שכבר עברו עליהם תשע שמיטות ויותר והמה עומדים כבר בשמיטה העשירית, המה עומדים כבר בערב שבת עם חשכה, שעל זה נאמר "חייב אדם למשמש בגדיו בערב שבת עם חשכה, שמא ישכח ויצא" (ע"פ שבת יב, א) - אם כל חייהם עברו עליהם בהיסח הדעת, עליהם לכה"פ למשמש בגדיהם כשעומדים כבר לפני יום השבת, לפני יום השביעי שלהם, ולהסיר את הטומאה שנדבקה בהם, כי אוי ואבוי יהיה להם, אם ישכחו ויבואו לעולם שכולו שבת עם בגדיהם המלאים עון, והשמיטה קוראה להם בכל תוקף "העשירי יהיה קודש", לכה"פ בשמיטה העשירית שלך, בשארית הפלטה שלך, תשלם את חובתך לקונך.
27
כ״חובמדרש פ' וילך "א"ר יוחנן, עשר מיתות כתובות על משה ואלו הן: הן קרבו ימיך למות ומות בהר וכו'". ואמנם לא רק משה רבנו, אך כל אדם מאתנו קורא את העשר מיתות הכתובות עליו, כי, כאמור, לכל אדם יש עשר שמיטות בחייו ובכל שמיטה הוא קורא את הפסוק הכתוב עליו:
28
כ״טהן קרבו ימיך למות!
29
ל׳החיים בלי חשבון - מתים בלי ודוי.
30
ל״אהנה הזכרת יום המיתה נחשבה תמיד לסגולה בדוקה ולתריס מוחלט מפני פגעי המנוול, עד שאמרו "לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר, אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה, נצחו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש, נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה" (ברכות ד, א), שבזו, בהזכרת יום המיתה, היו בטוחים, שהיצה"ר יפול אין אונים ולא יוסיף עוד לקום.
31
ל״בוכבר פרשו הדרשנים את צואת דוד המלך ע"ה "ויצו דוד את שלמה בנו לאמר הנני אנכי הולך בדרך כל הארץ" (מלכים א ב׳:א׳) כי בהמלה "לאמר" הכוונה, שצוה את שלמה בנו, שיאמר תמיד וישנן בלי הרף את הדברים האלה: "הנני אנכי הולך כדרך כל הארץ", זאת אומרת, שתמיד יהיה יום המיתה לנגד עיניו ואז "וחזקת והיית לאיש", אז יהיה בטוח, שיהיה חזק, גבור הכובש את יצרו, ושלמה בנו אמנם קיים את הצואה הזו בכל פרטיה, וע"ז רמז בספרו קהלת "כי החיים יודעים שימותו והמתים אינם יודעים מאומה" (קהלת ט, ה) שזאת אומרת, כי החיים, אלה הצדיקים הנקראים חיים המה, רק המה, יודעים שימותו, כי מזמן לזמן המה מזכירים יום המיתה, אבל המתים, הרשעים, שבחייהם קרויים מתים, אינם יודעים מאומה, אינם יודעים גם את הידיעה הודאית, שאין שום ספק בדבר, הידיעה שימותו.
32
ל״גאבל, לדאבונינו, עלינו להודות על האמת, כי דוקא אצלנו, בני ישראל, הנה הצואה הזו, רפויה מאד עוד יותר מבשאר העמים. ולא רק שאין אנו נזכרים ביום המיתה בכל ימי חיינו, אך גם ביום המיתה גופא, או יותר נכון, גם בשעת המיתה, אין אנו נזכרים בזה כלל, ועובדא היא, כי בעוד שאצל העמים שכנינו הנה כמעט לא יקרה שימות מי מהם בלא ודוי, הנה אצלנו הוא דבר יקר המציאות מאד. וכבר נאמר ע"ז פתגם המוני: "החיים בלי חשבון מתים בלי ודוי", אבל אולי נחוץ להפוך את הגרסא ולאמר "המתים בלי ודוי סמן הוא שחיו בלי חשבון", כי לו היו חיים בחשבון, חשבון הנפש, והיו נזכרים מזמן לזמן ביום המיתה, לא היו שוכחים לגמרי את המיתה, לכה"פ בשעת המיתה גופא, והתודו את עונם אשר חטאו.
33
ל״דואמנם כל אחד מאתנו צריך להתפלל ביחד עם דוד נעים זמירות ישראל "הביטה ענני ד' אלהי, האירה עיני פן אישן המות" (תהלים יג, ד), כי כל הרשעה והתועבה שבאדם באות רק מפני זה, שצ"ט ממאה ישנים המה שינה לטרגות וחשכו עיניהם מראות את המות המשמשת ובאה.
34
ל״העצתו של עקביא בן מהללאל בזה.
35
ל״ואבל מה עלינו לעשות לקדם את הרעה, את הסכנה של "פן אישן המות"?
36
ל״זעל זה כבר נתן לנו תשובה מספקת עקביא בן מהללאל באמרו:
37
ל״ח"הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה. "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. דע מאין באת - מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך - למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון - לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה" (אבות ג, א).
38
ל״טוכבר שאלו על זה כל המפרשים, כפל הלשון, שכפל את כל שאלה ושאלה שתי פעמים למה הוא בא, הרי אפשר היה לו לאמר את התשובה תיכף אחרי כל שאלה ושאלה?
39
מ׳אבל באמת אין זו קושיא כלל, כי אמנם כל עצתו של עקביא בן מהללאל הוא בכפל הלשון, רק בזה הוא הבטחון, שלא יבוא לעברה.
40
מ״אכאשר כבר האריך בזה החסיד ר' משה חיים ליצטו בהקדמתו לספרו היקר "מסלת ישרים" שכותב בצדק, כי באמת בספרו לא חדש אף שום דבר, כי דוקא בשביל זה רוב בני אדם אינם שמים כלל לב לזה, כי בני אדם אוהבים את הפלפול ושונאים את הפשט, רוב בני אדם רואים את ההר ואינם רואים את העמק, ונקל יותר להיות עוקר הרים ולטוחנם זה בזה מללכת במישור, וע"כ הוא אומר שם, שאין התועלת מספרו זה בקריאה פעם אחת כנהוג, כי מזה לא יתחדש לו שום דבר, ורק התועלת היא בזה, ש"כל ימיו יהיה בעמוד והחזר", כדי שיחרתו הדברים האלה עמוק עמוק בנפשו ולא יזוזו ממנו לעולם.
41
מ״באבל באמת בעצה זו כבר הקדימו עקביא בן מהללאל, כי כל דברי עקביא בן מהללאל בזה, הלא גלוים וידועים אף להאיש היותר המוני, מי לא ידע שהוא בא מטפה סרוחה והוא שב למקום עפר רמה ותולעה, ומאי קא משמע לן בזה? אבל זה גופא קא משמע לן, שדברים כאלו נחוץ לכפול תמיד, וכשאתה גומר לאמר "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". עליך להתחיל שוב מחדש מרישא, דע מאין באת וכו' וכו' והדברים האלה לא יסורו מפיך ומלבבך כל הימים.
42
מ״ג"דע מאין באת ולאן אתה הולך". כשנרצה לדעת את הדרך הממוצע, אפשר זאת לדעת רק אם נשים לב מקודם לשני הקצוות, כי כל ממוצע הוא ממוצע בין שני הקצוות, כמובן מאליו, אבל גם החיים של כל אדם הם ממוצע בין שני קצוות, ממוצע בין ה"מאין" "ולאן", ממוצע בין ה"טפה סרוחה" ובין ה"רמה ותולעה", וע"י שני הקצוות האלה אפשר להכיר גם ממוצע זה מה טבעו, כי הוא באמת רק הסך הכל משני הדברים היפים האלה יחד.
43
מ״ד"דע מאין באת ולאן אתה הולך", וזכורני, כי זה לא כבר קראתי איזה ספר של נוסע ידוע המתאר את האנשים הפראים בירכתי אפריקא כפי שראם בעיניו ממש. ולדוגמא על פראותם הנוראה הוא מביא את המעשה הזה: הוא שאל להחכם שבהם, שהוא הזקן שבחבורה, זקן של מאה שנים ויותר, אם יודע הוא מאין בא השמש ולאן הוא יוצא? והנה ראשית כל הביט עליו בתמהון כאינו יודע מה הוא שח לגמרי, אכן גם כאשר תאר לו על ידי ציורים שונים, שהוא מכוון לאותו ה"אדום" הבא בכל יום שם למעלה בשמים ומאיר לארץ ולדרים עליה, ויוצא בכל ערב לאיזה מקום נסתר וימש חושך, הנה נתן אותו הזקן החכם עליו בקולו, הוי, שד לבן, בכור שטן, מה נפקא מינה לך בשאלות כאלה, אני היום בן מאה שנה ויותר ולא עלתה על דעתי מעולם שאלות כאלה, שאינן מעלות ואינן מורידות ואתה עול ימים, עגל בן יומו כבר הנך מחויב הכל לדעת?
44
מ״הואמנם המעשה הזה מראה בעליל עד כמה פראים המה ה"פראים" האלה, שגם להזקן שבחבורה שלהם לא עלה מעולם על הדעת לשאול מאין בא השמש ולאן הוא יוצא, הוא חי יותר ממאה שנה וראה את השמש בכל יום כשהוא בא וכשהוא יוצא, ואינו יודע כלל, שהוא בא ממזרח ויוצא למערב.
45
מ״ואבל כשקראתי אנכי את המעשה הזה עלו על לבי מחשבות מרים מאד.
46
מ״זחשבתי כמה פראים הם גם האנשים הבלתי פראים, אלה הלבנים, האירופאים, המשכילים, הנאורים, המקולטרים ועוד ועוד.
47
מ״חהפרא הזה לא עמל את מוחו לחשוב על דבר השמש הרחוק ממנו עשרות מיליוני מיל, אבל הלא יש דבר אחד, שאיננו רחוק ממנו גם עשרה מיל, גם תחום שבת אחד, הוא נמצא ממש בארבע אמות שלנו, קרוב, קרוב מאד אלינו וגם הדבר הזה בא והולך לעינינו ממש, כונתי, להקרוב היותר גדול אלינו, זהו ה"אדם קרוב אצל עצמו", שגם הוא בא והולך, בא מטפה סרוחה והולך למקום עפר רמה ותולעה, אבל כמעט גם אחד מאלף אינו נמצא שיהרהר בשאלה זו לפעמים.
48
מ״טואולי לזה נתכוון קהלת באמרו "טובה חכמה עם נחלה ויותר לראי השמש" (קהלת ז, יא), שגם הוא מתפלא על זה, אם האנשים רואים את השמש הרחוק מהם עשרות מליון מיל, מדוע אינם רואים את עצמם שקרוב להם כל כך, מדוע יודעים הכל בימינו ובמקומותינו להשיב על השאלה מאין בא השמש ולאן הוא יוצא, ואינם יודעים להשיב, או, יותר נכון, אינם יודעים גם לשאול שאלת מאין באת ולאן אתה הולך.
49
נ׳"מאין באת ולאן אתה הולך". וכשאני רואה כעת קבוץ גדול של אנשים עומדים צפופים בביהכנ"ס הזה לשמוע את דרשתי, ואמנם מרוב הצפיפות אינני רואה רק את הראשים ולא יותר, הרי מבלי משים עולה הרהור על הלב, אם יהיה "עולם כמנהגו נוהג" ולא נזכה לראות את הפלא היותר גדול, הפלא של "בלע המות לנצח", הרי בעוד ששים או לכל היותר שבעים שנה יהיו מכל הראשים האלה מצבות!
50
נ״אוכשאני הולך בגן הטיול ורואה אני שם את כל ההלולא וחנגא ואת כל ההמולה והשאון הרב של הזוגות זוגות ההולכים כמו במחול, הרי מאליה תתפרץ מחשבה אל הלב, כי אז, רק אז הוא דבר בעתו לפנות לכל זוג וזוג ולשאלם, אם שכחו לגמרי את ה"דע מאין באת ולאן אתה הולך"? האם שכחו לגמרי מהגן השני הנמצא לא רחוק מהגן הזה וגם שם יש אלוני חמד המכוסים בפרחים השולחים ריחם הטוב למרחוק, ואין בין גן זה להגן האחר הנ"ל אלא הבדל זה, שבמקום הצמד הנעים היושבים בגן זה תחת כל אילן ומתעלסים באהבים, הנה שמה נמצא תחת כל אילן קבר אדם, והאם שוכחים האנשים הטובים האלה, כי מחר או מחרתיים - ויש גם מחר לאחר זמן - עליהם לצאת מגן זה להגן השני הנ"ל?
51
נ״בוכשאני רואה שני אנשים עברים נצים על דבר איזה טיפה אדמה, שכל אחד טוען: כולו שלי, או שני עמים גדולים נלחמים ושופכים דם על דבר איזו ד' אמות קרקע, שכל אחד טוען: עלי כתיב, הנני מהרהר, מי יתן פה להארץ, כי אז היו שומעים הבעלי פלוגתא הנ"ל, איך שהיא אומרת: להד"ם, אנכי אינני לא של ראובן, ולא של שמעון, לא של עם פלוני ולא של עם אלמוני, אך כולכם, כולכם הנכם שלי, כי יש לי ב"ה בית קבול גדול לקבל כולכם בזרועותי.
52
נ״גויעמוד עמוד הענן.
53
נ״דכן, רבותי, אשתקד עמדתי על בימה זו ודרשתי לפניכם בשבת שובה, והיום הנני דורש שוב, הכל, הכל כמו אשתקד, ורק בהבדל זה, שאז היתה שנת ... והיום שנת ... ומה מספרת לנו זאת?
54
נ״המספרת לנו, כי אמנם משנה לשנה הננו רואים את עמוד הענן העומד על הפתח...
55
נ״והה, כמה אנשים עמדו אשתקד בכאן, בביהכנ"ס זה, עמדו שמחים בחלקם ולא הרגישו בעמודי הענן, שכבר עמד על פתחם להורידם שאולה, והיום? הלואי שיתן ד' שלשנה הבאה אוכל לאמר לכם "ואתם הדבקים בד' אלהיכם חיים כלכם היום" (דברים ד, ד), הלואי שעמוד הענן זה לא יראה ולא ימצא אף לאחד מאתנו, אבל מי יודע?... מי יודע?...
56
נ״זשלשה "הן".
57
נ״חואמנם לא רק משה רבנו חטא, נענש וקלס להקב"ה ב"הן", אך אנחנו כולנו הננו דומים לו בזאת, ורק בהבדל זה, שהוא אמר "הן אני ערל שפתים" ועלינו לאמר "הן אנו ערלי לב", כי אין אנו מרגישים מאומה ואיננו רואים ושומעים את כל הנעשה סביבותיו, אבל הננו נענשים ג"כ ב"הן", כי כל ראש השנה מדבר אלינו בקול גדול מסוף העולם ועד סופו: הן קרבו ימיך למות", ורק דבר אחד נשאר לנו, לעשות תשובה כמשה רבנו ולזעוק בקול גדול:
58
נ״ט"הן לד' אלהיך השמים ושמי השמים"...
59
ס׳ראש השנה לשנים.
60
ס״אכל ראש השנה, אמרנו, קורא אלינו בקול גדול מסוף העולם ועד סופו "הן קרבו ימיך למות", ואמנם גם אם לא נרצה בע"כ אנו שומעים את הקול הזה.
61
ס״בכי מה הוא רה"ש? ע"ז נותן לנו תשובה מאמר חכז"ל:
62
ס״ג"אר"י, כשמתכנסין מלאכי השרת לפני הקב"ה לאמר: אימתי ראש השנה ואימתי יום הכיפורים? - הקב"ה אומר להם, למי אתם שואלים, אני ואתם נלך אצל בית דין של מטה (מדרש רבה דברים ב, יד).
63
ס״דוהדבר פשוט למאד, כי בעצם הדבר כבר האריכו גם החכמים הבלתי תלמודיים להראות, שאין כלל מציאות זמן לפני מי שאמר והיה העולם, ולפניו אין כלל עבר ועתיד אך הכל הוה, וכל הזמן הוא רק פרי הדמיון האנושי, שהמציאו להם זאת כדי להקל עליהם את ההשגה, שקשה להם להשיג את אין סוף ועשו חלוקים מלאכותיים בחלקם את הנצח ליובלות והיובלות לשמיטות והשמיטות לשנים וכן להלן עד לרגעים, אבל בגופא דעובדא איפה המה הגשרים המפסיקים ביניהם, הלא בין השנה העברה לשנה זו ג"כ יש רק הבדל הרגע, ומי יאמר לנו, כי רגע זה היה שייך עוד לשנת... והרגע הבא אחריו ברציפות ממש ככל הרגעים כבר שייך לשנה אחרת.
64
ס״הולכן בצדק אומר הקב"ה כששואלים לו, אימתי ר"ה "אני ואתם נלך לבית דין של מטה", כי כל עיקר הדבר הוא רק פרי הב"ד של מטה, שהמציאו להם דברים מלאכותיים כאלה.
65
ס״ו"באחד בתשרי - אומרים חכז"ל ר"ה לשנים ולשמיטין וליובלות ולנטיעות ולירקות" (בריש מס' רה"ש), כלומר, ר"ה רק לדברים זמניים, שסופם להעבר ולהבטל מן העולם. ר"ה לשנים זהו לא ר"ה בעצם, אך ורק לשנים, למספר שנותינו הקצובות והמעטות.
66
ס״זובעת שאנו מבטאים את השם ר"ה, הרי אנו מבטאים ביחד עם זה גם את הקול הנורא! "הן קרבו ימיך למות" ואין עצה ואין תחבולה אחרת לפנינו רק ביחד עם זה לזעוק ג"כ בקול גדול:
67
ס״ח"הן לד' אלהיך השמים ושמי השמים"...
68