דרשות אל עמי, ימים נוראים כ״הSermons Unto My People, The High Holidays 25

א׳כה. טהרת המחשבה
לשבת שובה

ב׳"ואינו יוצא משם - ממעי אמו - עד שמשביעין אותו שנאמר, כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון, כי ליתכרע כל ברך זה יום המיתה, שנאמר, לפניו יכרעו כל יורדי עפר, תשבע כל לשון זהו יום הלידה, שנאמר נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה, ומה היא השבועה שמשביעין אותו, תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך, צדיק אתה, היה בעיניך כרשע, והוי יודע, שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו הריני נוטלה ממך. תני דבי ר' ישמעאל, משל לכהן שמסר תרומה לעם הארץ ואמר לו, אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו הריני שורפה לפניך. אמר ר' אלעזר מאי קרא, ממעי אמי אתה גוזי מאי משמע דהאי גוזי לשנא דאשתבועי הוא, דכתיב, גזי גזרך והשליכי" (נדה ל, ב).

ג׳פונוגרף למחשבה.

ד׳הנה עוד ימים אחדים ונעמוד כולנו יחד בביהכנ"ס זה כמעט מעת לעת שלם ונכה על לבנו בחזקה באמירת ודוי.

ה׳"אשמנו, בגדנו, גזלנו... צררנו קשינו עורף" וכו' וכו' "ועל חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון... וע"ח שחל"פ בגלוי עריות... בועידת זנות... בחוזק יד... בזלזול הורים ומורים... בחלול השם וכו' וכו', ואת הודוי הזה אומרים כולם, גם הרשעים גמורים, גם הבינונים וגם הצדיקים גמורים, גם אלה שכולנו יכולים להעיד עליהם, כי מעולם לא גזלו ולא חמסו, אנשים "שאינם נוגעים אף בזבוב על הקיר לרע", אנשים שאינם מחללים את השם, אך להיפך מקדשים את השם, אנשים, שאין להם חוזק יד, כי "התורה מתשת כוחם", כולם, כולם אומרים כל זה בכל זאת, ולכאורה הרי "דובר שקרים לא יכון לנגד ד'", ואיך מרהיבים הצדיקים האלה לאמר שקרים כאלו ביום הקדוש ובמקום קדוש כזה?

ו׳אכן חלילה לכם לחשוד בכשרים כאלה, שישקרו ח"ו ביום הכפורים גופא, כי אמנם גם הצדיקים גמורים האלה אפשר להם להגיד את כל הודוי בפה מלא ואם לא חטאו את כל החטאים הנפרשים בהודוי בפועל הנה בכל האופנים עברו עליהם בכח, אם לא עשו את כל אלה במעשה, עכ"פ פשעו בהם במחשבה.

ז׳וחבל, שעדיין לא הומצא פונוגרף למחשבה, כשם שהומצא כזה לדבור. לו היה פונוגרף כזה, שהיה מקבל בתוך תוכו את כל המחשבות וחצאי המחשבות, ההרהורים והתסיסות שבאדם והיה מוסרם אח"כ בסוף השנה, למשל, מלה במלה לבעל המחשבות גופא, כי אז היה הפונוגרף זה המוכיח היותר גדול להאדם, אז היו הרבנים יכולים להתפטר לגמרי ממלוי חובתם הבלתי נעימה כלל להגיד מוסר ותוכחה בשבת-שובה. די ויותר מדאי היה להציג את הפונוגרף הזה בשבת-שובה על הבימה וגם הצדיקים הגמורים שבנו היו פניהם מתאדמים מבושה ממחשבותיהם גופא.

ח׳כי אמנם גם הצדיקים הגמורים האלה לא ימלט שלא היו בנפשם כמה וכמה שברי-מחשבות וקטעי הרהורים של עברות, ואף העברות היותר חמורות בכלל, אלא שלא יצאו העברות האלה אל הפועל מפני הבושה, מפני הכבוד, מפני היראה, שלא יפלו אצל הבריות ממדרגתם, מדרגת צדיקים גמורים שהוחזקו אצלם. בקיצור, הכל מפני "למה יאמרו הבריות".

ט׳מחשבה רעה המצטרפת למעשה.

י׳וכי תאמרו, ומה בכך אם יעלו מחשבות והרהורים רעים על האדם, הלא גם בר בי רב דחד יומא יודע, כי "מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה".

י״אאמנם דוקא מפני שכל יודעים את המאמר הזה מעטים מאד אלה המבינים אותו.

י״בהנה מקור המאמר הזה הוא בקידושין סוף פרק קמא (מ, א) "מחשבה טובה מצרפה למעשה שנאמר אז נדברו יראי ד' איש אל רעהו ויקשב ד' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ד' ולחושבי שמו - וכו' - מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, שנאמר, "און אם ראיתי בלבי לא ישמע ד'", ואלא מה אני מקיים, הנני מביא אל העם הזה רעה פרי מחשבותם? מחשה שעושה פרי הקב"ה מצרפה למעשה, מחשבה, שאין בה פרי אין הקב"ה מצרפה למעשה, ואלא הא דכתיב, למען תפוש את בית ישראל בלבם? אמר רב אחא בר יעקב, ההוא בעבודת כוכבים הוא דכתיב, דאמר מר חמורה עבודת כוכבים, שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה. עולא אמר, כדרב הונא, דאמר רב הונא, כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו. עולא אמר, כדרב הונא, דאמר רב הונא, כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו. הותרה סלקא דעתך? אלא נעשית לו כהיתר".

י״גוכל מי שאינו מסתפק בשטחיות הדברים לבד, הלא צריך לעמוד על זה, וכי בשביל שחמורה עבודת כוכבים, או וכי בשביל שנעשה לו כהיתר יעשה הקב"ה דינא בלי דינא, הלא סוף סוף גם בהאופנים הללו אינן אלא מחשבות גרידתא ומחשבות רעות אין בהן ממש בעצם, ומדוע יענש על זה?

י״דאולם היטב אמר בזה הגאון ר' רפאל הכהן ז"ל בספרו "דעת קדושים", כי מכאן מוכח, שלא מפני שמחשבה רעה בעצם לא נחשבה כלל, לכן איננה מצטרפת למעשה, אלא מפני שכל אדם בחזקת כשרות הוא עומד, וכיון שלא יצאה המחשבה מכח אל הפועל תהיה מאיזה סבה שתהיה, עלינו לאמר, כי גם באופנים אחרים לא היתה יוצאת לפעולות, והמחשבה לא היתה רק מחשבת לכאורה מעין "הוה אמינא ושקלא וטריא" בעלמא, שבכל האופנים לא היתה באה לידי "מסקנא" ו"הלכה למעשה". וע"כ בעבר ושנה, שנעשה לו כהיתר, או במחשבת עבודת כוכבים, שמחשבה זו מצד עצמה כבר מוציאה אותו לגמרי מהחזקת כשרות, כי כבר חסר לו כל הבסיס של כשרות, הוא נענש שפיר גם על המחשבה לבד.

ט״וובזה הוא מפרש באופן יפה מאד את דברי חז"ל בנזיר (כג, א) ת"ר, אישה הפרם וד' יסלח לה באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר, שהיא צריכה כפרה וסליחה, וכשהיה מגיע ר"ע אל פסוק זה היה בוכה, ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידי בשר טלה טעון סליחה ומחילה, המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה", שלכאורה, מה ענין זה לר"ע שיבכה על זה, הלא הוא בודאי לא נתכוון ולא עלה בידו בשר חזיר מעולם?

ט״זולפי דרכנו יבואר גם זה, כי משני הטעמים שאמרנו לעיל בהא דאין מחשבה רעה הקב"ה מצרפה למעשה יוצא גם נפקא מינה לדינא.

י״זהנפקא מינה הוא במי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, דאם הטעם שמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה מפני שהמחשבה בעצם לא נחשבה לכלום, הנה גם באופן זה אין בידו שום עבירה, דסוף סוף הרי מעשה עבירה אין כאן, אחרי דעלה בידו בשר טלה באמת, אבל אם הטעם כמו שאמרנו, מפני שטרם בא הדבר לידי מעשה הוא עדיין בחזקת כשרות, אבל בנידון דידן הרי באמת בא הדבר אצלו גם למעשה, כי בעת אכלו הרי חשב שהוא אוכל בשר חזיר, אלא שבמקרה נזדמן לו במקום זה בשר טלה, וכיון שהגיע ר"ע לפסוק זה של אשה הפרם וד' יסלח לה, שגם שבאמת לא עשתה שום מעשה עברה, אחרי שכבר הפיר לה, ובכל זאת טעונה סליחה, מפני שחשבה, שהיא עושה באמת מעשה עבירה, - הנה גם הוא, ר"ע הצדיק הגדול, היה בוכה על זה, ולא רק הוא, אך כל הצדיקים הגדולים שבכל דור ודור צריכים לבכות על זה. כי ד' היודע מחשבות ובוחן כליות ולב, הוא יודע, שכמה וכמה פעמים עולים גם על לבם של צדיקים גמורים מחשבות והרהורים רעים, תאוות וכוננות נתעבות, ואם הדברים אינם יוצאים מכח אל הפועל, הוא לא מפני החזקת כשרות שלהם, אך מפני למה יאמרו הבריות ובאופן היותר טוב מפני יראת העונש, וא"כ כולם, כולם טעונים מחילה, סליחה וכפרה.

י״חואלי זהו ג"כ באור דברי המדרש רבה (פ' ויגש) "אבא כהן ברדלא אומר, אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה, בלעם, חכם של הוגים לא יכול לעמוד בתוכחתו של אתונו, הדא הוא דכתיב, ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר, לא, יוסף, קטנם של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, הדא הוא דכתיב ולא יכלו אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו, לכשיבוא הקב"ה ויוכיח לכל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר, אוכיחך ואערכה לעיניך על אחת כמה וכמה".

י״טכי גם אבא כהן ברדלא לא היה מתירא מעבירות במעשה, אבל מעבירות שבמחשבה, כמובן, אין ילוד אשה שיהיה חף מהם לגמרי, ואם רואים אנו, שגם אחי יוסף וגם בלעם נבהלו כל כך מעבירות שבידם, אף שבאמת במעשה לא חטאו כלל, כי הסוף היה ממכירת יוסף כדברי יוסף בעצמו "אתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה למען עשות כיום הזה להחיות עם רב", ובבלעם הרי "ויהפוך ד' את הקללה לברכה", ובכל זאת נבהלו כ"כ מעבירות שבידם, הרי שמע מיניה מזה, דכל הטעם שמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, הוא מפני שאנו אומרים, שאין זו ממין "סוף מעשה במחשבה תחלה", אלא הרהור פורח לבד, אבל כיון שבאמת הביאה מחשבתו הרעה של האדם גם למעשה, אלא שבמקרה נתגלגל הדבר מאליו למעשה טוב, נחשבה זאת שפיר לעבירה בפועל, וכשהגיע אבא כהן ברדלא לזה, צעק בצדק גם הוא: אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה.

כ׳ואולי יוטעם לנו בזה עוד יותר מה שדוקא ר"ע כשהיה מגיע לפסוק זה של "ואשה הפרם וד' יסלח לה" היה בוכה, כי על פי אגדת חז"ל נענש ר"ע ביחד עם שאר חבריו מעשרה הרוגי מלכות, שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, וכל עונשו הנורא הזה בא לו בשביל חטא מכירת יוסף, ומפסוק זה כנ"ל אנו רואים, שאמנם מכירת יוסף נחשבה לחטא, ובשביל זה בכה ר"ע, שראה מזה את אחריתו הנוראה.

כ״אאבל עכ"פ אנו רואים מזה, שיש הרבה פעמים שמחשבה רעה מצטרפת שפיר למעשה, וזהו שחפצנו לבאר בזה.

כ״בהזכרת נשמות של החיים.

כ״גובאמת, הלא כל מותר האדם מן הבהמה בנפשו הוא, והפגם בנפש מחטאי המחשבה צריך להיות עוד יותר חמור מפגם הגוף מחטאים שבמעשה, ובשביל זה "אינו מתכוין ומתעסק פטור", מפני שלא עשה פגם בנפשו כלל, ולהיפך "מצוות צריכות כוונה", ובלי זה אינו יוצא ידי חובת מצוה.

כ״דובאמת על כל אדם באשר הוא אדם מוטל הדבר לחפש תמיד בחורים ובסדקים של נפשו ולבדוק שם היטב היטב, עד מקום שידו מגעת את הפגמים שנתהוו בה, ולתקנם לפי מדת יכלתו.

כ״האך זו רעה חולה תחת השמש, שבני אדם אוהבים יותר לדרוש אל המתים מאשר אל החיים, המה מזכירים נשמות המתים ואינם מזכירים את נשמות חייהם, את נשמותיהם גופא.

כ״וכל אחד אומר "אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא", אבל אינו מרגיש כלל מה שהוא אומר, כי לולי זאת לא היה מעיז להגיד שקר גלוי כל כך.

כ״זלו הזכיר האדם את נשמתו גופא באמת ובתמים, לו גם אחת בשנה, כי אז היה יודע היטב ש"אפילו כל העולם כולו אומרים לו צדיק אתה, הוי בעיניך כרשע" ולא כמנהג העולם כעת, שמקיימים את הדבר ממש להיפך, שאפילו כל העולם אומרים לאדם רשע אתה, הוא בעיניו כצדיק.

כ״חובאמת הזכרת נשמות של החיים זו היא מצות עשה, שעל האדם לקיים אותה בכל רגע ורגע מבלי הרף.

כ״ט"והוי יודע, שהקב"ה טהור, ומשרתיו טהורין, ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו הריני נוטלה ממך. משל לכהן שמסר תרומה לעם הארץ".

ל׳היסח הדעת.

ל״אומה נמרץ ונשגב המשל הזה עפ"י ההלכה הפסוקה, דהיסח הדעת פוסל בתרומה, כמבואר בחגיגה (כ, א). זאת אומרת, שלא רק טומאה בחיוב פוסלתה. אך גם היסח הדעת לבד, שהסחת את דעתך לרגע ולא שמרתה בטהרה היא נפסלת לעולם, והנמשל מזה מובן, שלא רק הטומאות שאתה מביא על נפשך מביאות עליך קללה, אך גם ההיסח הדעת לבד, שהנך מסיח את דעתך לרגע מזה, "שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורין ונשמה שנתן בך טהורה היא" היסח הדעת הזה לבד פוסל את נפשך לעולם.

ל״בשומר עם הארץ.

ל״גאמנם הנה מצינו בפסחים (לד, א) מחלוקת בהיסח הדעת "ר' יוחנן אמר, פסול טומאה הוה ורשב"ל אמר, פסול הגוף הוי, ר"י אמר, פסול טומאה הוה, שאם יבוא אליהו ויטהרנה שומעין לו, ורשב"ל אמר, פסול הגוף הוי, שאם יבוא אליהו ויטהרנה אין שומעין לו", ובאמת הלכה כר"י וא"כ כל היסח הדעת הוא רק ספק טומאה, ובכל ספק טומאה הרי קי"ל דתולין, לא אוכלין ולא שורפין, וא"כ קשה לכאורה, אמאי קאמר "אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו, הריני שורפה לפניך", הא כשאינו משמרה לא הוה הפסול רק מצד היסח הדעת?

ל״דאמנם הדבר יתבאר עפ"י מה דמבואר בשבת (טו, ב) "על ששה ספיקות שורפין את התרומה וכו' - על ספק בגדי עם הארץ, על ודאי מגען ועל ספק טומאתן שורפין". הרי דבע"ה שאני, דגם על ספק טומאה שורפין, וזהו שאמר "משל לכהן, שמסר תרומה לע"ה", כי הנשמה שלך נמסר לשומר עם הארץ, גופך הוא כולו ממין הע"ה, כל תשוקתו וכל נטיתו היא אך לארציות ולגשמיות, ולכן גם רגע אחד כי יעבור, ואתה הסחת דעתך מנשמתך, ואתה סומך את דעתך על הע"ה, השומר שלך, אז היא כמו ודאי טומאה, דשורפין וזהו שאמר "ואם לאו הריני שורפה לפניך".

ל״ההנזירות שבהנשמה.

ל״וואם תשאלו, מי שמע את השבועה הזאת, הלא כל האנשים החיים אינם יודעים כלל משבועה כזאת? על זה משיב ר' אלעזר "מאי קרא, ממעי אמו אתה גוזי, ומאי משמע דהאי גוזי לשנא דאשתבועי הוא, דכתיב, גזי נזרך והשליכי". כי אמנם זו היא מעין גדר נזירות, וכבר בארנו במק"א, כי אמנם צדק המהרי"ט, שהנזירות הוא תואר קדושה שמתהוה עליו ע"י קבלתו, וממילא הוא נאסר בכל אסורי הנזירות מדין התורה כי התורה אוסרת זאת על כל מי שיש לו תואר קדושה כזה, כשם שיש איסורים מיוחדים על מי שיש לו תואר הקדושה של כהונה; והדברים עתיקים. ומעין זה היא גם השבועה שמשביעין לכל אדם: הוי צדיק, כי השבועה הזו באה לאדם ממילא וגם בלי ידיעתו כלל, כי בכל נשמה ונשמה, גם הנשמה היותר גרועה יש תואר קדושה ידוע, ובכל חטא וחטא שהוא עושה נעשה פגם בהקדושה הזו, ובשביל זה מרגיש האדם צער פנימי כשהוא עושה עבירה, כי "ממעי אמי אתה גוזי", וגוזי לשנא דנזירות הוא כדכתיב גזי נזרך והשליכי.

ל״זבקיצור, כשם שאנו מעריכים הזכרת נשמות של המתים ביום הכיפורים, כך עלינו להעריך הזכרת נשמות של החיים בשבת שובה, ואם "בארזים נפלה שלהבת" אם ר"ע ואבא כהן ברדלא בכו בהזכרת נשמות זו כנ"ל, מה יעשה אזובי קיר כמונו!...