דרשות אל עמי, ימים נוראים כ״טSermons Unto My People, The High Holidays 29

א׳כט. אור זרוע לצדיק
לכל נדרי

ב׳"אור זרע לצדיק ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא).

ג׳זו היא ההקדמה, שאנו מקדימים לפני תפלתינו ביום הכפורים, אבל לא רק הקדמה יש בזו, אך גם יסוד היסודות ושורש השרשים של כל תפלתינו בכל השנה כלולים בהדברים הקצרים האלה. בזה אפשר באמת למצוא את התכן והתכלית של כל היהדות כולה, ולא לחנם באים הדברים האלה כעין נזר עטרה להיום הקדוש מכל הימים.

ד׳תפלת כל נדרי.

ה׳אמנם כן, רבותי, עומדים אנחנו כעת בשעה נהדרה ונוראה כאחת, והשעה הזו משכה את כולנו לכאן, כולנו למגדול ועד קטן מנער ועד זקן, וגם אלה שלא דרכה כף רגלם במקום הזה בכל השנה מהרו היום לבוא בחרדת קודש לבית הכנסת זה. ולא רק אנחנו פה, אך בכל ארבע רוחות העולם, במזרח ומערב, צפון ודרום, בכל הבתי מקדש מעט שלנו המפוזרים בכל קצוי ארץ, עומדים בשעה זו כעשרת מיליון יהודים ויהודיות - כן ירבו - בחיל ורעדה לפני יוצרם וקונם, עומדים עטופי לבנים ונושאים את עיניהם למרום בחרדת קודש.

ו׳ועדיין מצלצל באזנינו הנגון הנפלא של תפלת כל נדרי שזה רק עתה נגמרה, הנגון המביע את כל נאקותיו של עם עני ואביון המתבוסס בדמו זה כאלפים שנה, המספר לכם ממסעי הצלב, מגזירת ת"ח, מאנקויזיציה שבספרד וכדומה, הנגון שבו אתם שומעים את קול הנהרגים והנשחטים על קדושת השם בשועתם: "שמע ישראל", את קול האנוסים בברחם במערות מפני אויב ומתנקם. בקיצור, הנגון שכל הרפתקאות המרות שעברו עלינו בההיסטוריה הארוכה שלנו היטביעו את חותמן עליו, ובכל זאת אנו מוסרים מודעה מקודם, כי אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה", ולכאורה במצב שכזה לאורה ולשמחה מה זו עושה?

ז׳דבר בעתו.

ח׳אבל באמת הדברים הללו באים דוקא כדבר בעתו: ולא רק שאפשר לנו להגיד זאת אך גם מחויבים אנחנו להגיד זאת לפני תפלת כל נדרי דוקא.

ט׳כי הלא, כאמור, כולכם, כולכם באתם היום לבית הכנסת, גם אלה שלא דרכה כף רגליהם בכאן בכל השנה, ואמנם הנכם כולכם אהובים, כולכם ברורים, כולכם, לרבות גם אלה השומרים את המ"ע של "אחת בשנה", ואינם עוברים חלילה, על "בל תוסיף" בזה... גם הם אהובים לפנינו, ולכה"פ יותר מאלה שאינם מקיימים גם את "האחת בשנה". אבל האנשים היפים הללו, שאמנם מקיימים הם את ה"אחת בשנה", ואם יבואו בפעם שנית ידוע לכל, שיש להם "יאהרצייט", ואם יבואו בפעם השלישית הוא בודאי "להזכרת נשמות" - האנשים היפים האלה יכולים לקבל מביקורם בבית הכנסת מושג בלתי נכון כלל על דבר אלקי ישראל והיהדות. הם ידמו בודאי, כי להיהדות יש רק ימים נוראים ולא יותר, כי בבתי כנסיות שלנו דורשים אנו רק אל המתים, כי אלקי ישראל אוהב רק את הדמעות והיללות, בקיצור, הם יכולים לדמות, שהיהדות מצוינת בהשקפת ה"מרה שחורה" שלה.

י׳אבל מה טועים הם האנשים היפים האלה בהוציאם משפט שכזה על היהדות ואלקיה.

י״אהלא זהו אלקי ישראל, שבבית מקדשו הללו אותו ביחוד בנבל וכנור, בתוף ומחול במינים ועוגב בצלצלי שמע ובצלצלי תרועה. הלא זהו אלקי ישראל שעל מזבחו הקריבו בשר לריח ניחוח ונסכו עליו יין מן המובחר ביותר, מפני ש"אין שמחה אלא ביין" ו"אין שמחה אלא בבשר", הלא זו היא היהדות, שאמרה כי "אין השכינה שורה מתוך עצבות, אלא מתוך שמחה של מצוה" (ע"פ שבת ל, ב), הלא זו היא היהדות, שגם היום הכיפורים גופא נחשב לה להיום טוב היותר גדול "ולא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב ויוהכ"פ" (משנה תענית פ"ד, מ"ח), וביום הזה היו יוצאים בני ציון ובנות ציון במחולות כרמים והיו מתעלסים באהבים וערבה גם זאת להשי"ת כעולה וכקרבן.

י״בולכבודם של האנשים היפים האלה הננו מקדימים את הדברים האלה:

י״ג"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה".

י״דלהוי ידוע לכם, כי היהדות כלולה בעיקרה מאירה ושמחה, אורה ושמחה ולא חושך ודאגה, ואם תראו לפעמים את היהדות במצב של בכיה, הנה זו היא הבכיה על אלה שאינם יודעים את היהדות, ואם תראו שהיהדות מצטערת הנה זהו הצער של הצדיקים והישרי לב שמשתתפים הם בצערם של האינם צדיקים ואינם ישרי לב, שאינם מרגישים את כל האורה והשמחה שבהיהדות הטהורה.

ט״וויהי אור.

ט״ז"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". ובמדרש רבה (ע"פ בראשית רבה פי"ב ד"ה והארץ היתה) אנו מוצאים: "ר' אבהו אמר, מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה במעשיהם של צדיקים ובמעשיהם של רשעים, והארץ היתה תהו ובהו וחשך אלו מעשיהם של רשעים, ויאמר אלהים יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים, אבל איני יודע באיזה מהם חפץ, אם במעשי אלו אם במעשי אלו, כיון דכתיב, וירא אלהים את האור כי טוב, הוי במעשיהם של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהם של רשעים".

י״זוהביאור של המדרש הזה, שהכל חושבים אותו למדרש פליאה וכמה דיו כבר נשפכו וכמה קולמסים נשברו בשבילו, הוא פשוט מאד לדעתי.

י״חכי לכאורה, באמת אי אפשר לדעת באיזה מהם חפץ הקב"ה אם במעשי הצדיקים או במעשי הרשעים, כי הלא לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, לשניהם, גם להצדיקים וגם להרשעים יש בחייהם גם שלוה וגם יסורים, להצדיקים כידוע תחילתם יסורים וסופם שלוה, ולהרשעים, להיפך, תחילתם שלוה וסופם יסורים, אבל עכ"פ גם אלו וגם אלו אינם נצולים מיסורים, ומי יכול להכריע בדבר למי מהם יש היתרון.

י״טאמת, שמעשי הצדיקים כנגד מעשי הרשעים הוא כיתרון האור מן החושך, מעשי הצדיקים כשהוא לעצמו, בלי שום השכר הכרוך בזה, מאיר בלב ובמוח, ולהיפך מעשה הרשעים כשהוא לעצמו, גם בלי העונש הכרוך בזה מחשיך ומאפיל בכל הרמ"ח אברים ושס"ה גידים שבאדם. אבל מאידך גיסא הרי "והארץ היתה תהו ובהו וחשך אלו מעשיהם של רשעים ויאמר אלהים יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים", כלומר, בכמה שלוה מתחילים הרשעים את מעשיהם - "היתה" כלומר, מאליה, בלי שום טורח, בלי שום עמל ויגיעה נעשים מעשיהם המביאים לתהו ובהו וחשך וכדומה, ולהיפך, בכמה צער ויסורים עושים הצדיקים את מעשיהם - "ויהי אור", וכל מקום שנאמר "ויהי" הרי ידוע, שאינו אלא צער, ואמנם המה היוצרים את האור, אבל מה בצע להם בכל זה אחרי כל הצער והיסורים שעדו עליהם בשביל זה "ואיני ידוע באיזה מהם חפץ".

כ׳"כיון דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב, הוי במעשיהם של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהם של רשעים", כי סוף סוף זהו כלל גדול בכל מקום, ש"טוב אחרית דבר מראשיתו", ו"הכל הולך אחרי החתום", והאחרית דבר יש רק אצל הצדיקים, אצלם "וירא אלהים את האור כי טוב" הצדיק רואה את הדיעבד שלו, כי טוב הוא, ומכלל הן אתה שומע לאו, כי אצל הרשעים הנה לאחר הראיה תמיד רע, כי הטוב הוא אצלו רק בהלכתחילה ולא בהדיעבד, וכאמור, "הכל הולך אחרי החתום" ו"סוף דבר הכל נשמע", ובודאי ב"מעשיהם של צדיקים הוא חפץ" שהסוף דבר, הדיעבד, טוב אצלם "ואינו חפץ במעשיהם של רשעים", שרק הראשית דבר, הלכתחילה, נראה להם לטוב.

כ״אוזהו שאמרנו עכשיו "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה", כלומר, להצדיק אמנם בקושי גדול עולה לו האור "אור זרוע" והוא מהזורעים בדמעה, אבל סופו שהוא מגיע לה"ברנה יקצרו" והוא זוכה להיות בגדר "ולישרי לב שמחה", זו היא השמחה המיוחדת של ישרות הלב, שמחה שאין דוגמתה כלל בכל התענוגים שבעולם. בקיצור, בחיי הצדיקים אמנם ה"בראשית" שלהם מתחלת ב"ויהי" ו"כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער" אבל ה"סיום" שלהם הוא תמיד הסדר של "וזאת הברכה", אבל חיי הרשעים המה להיפך המה מתחילים ב"וזאת הברכה" ונגמרים ב"התוכחה"...

כ״בישרי ראש וישרי לב.

כ״ג"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". ואמנם ביאור הדברים "ישרי לב" אפשר לנו למצוא במאמר חז"ל בילקוט (ילקוט שמעוני משלי רמז תתקכט) ריש משלי: "והחכמה מאין תמצא", מלמד שהיה שלמה מחפש ואומר, היכן החכמה מצויה, ר' אליעזר אומר, בראש, ר' יהושע אומר, בלב, ואתיא כדעתיה דר' יהושע דאמר, החכמה בלב, דכתיב, נתת שמחה בלבי, ואין שמחה אלא חכמה, שנאמר "חכם בני ושמח לבי".

כ״דכי באמת זהו ההבדל בין החכמה שבראש ובין החכמה שבלב. על החכמה שבראש נאמר "יוסיף דעת יוסיף מכאוב", ועל החכמה שבלב נאמר "נתת שמחה בלבי" "חכם בני ושמח לבי".

כ״הובמחלוקת זו של ר' אליעזר ור' יהושע הנה הלכה כר' יהושע, ועד כמה שיקרה ונכבדה היא החכמה שבראש, הנה החכמה שבלב יקרה ונכבדה עוד שבעתיים. החכמה שבלב זו היא החכמה הטבעית הנטועה בנו מראשית יציאתנו לאויר העולם, האינסטינקט האלהי הטבוע בכל האדם, הרגש הרוחני הממלא את כל חדרי לבבו, כי לב טהור ברא לנו אלהים, וכדי להיות חכם לב די לכל אחד לשמוע בהקשבה נמרצה את הד קול דפיקת לבבו בעצמו המורה לו את דרך הישר.

כ״וואמנם זהו ההבדל מלפנים להיום, ההבדל בין הדור הישן והחדש, הדור הישן אולי לא היה כ"כ חכם בראש, אבל לעומת זה היה חכם בלב. לא ידע הרבה שפות, אבל לעומת זאת ידע את שפתו הטבעית, לא ידע הרבה ידיעות, אבל ידע את הידיעה הקטנה בת שלשת המלים "דע את עצמך", לא ידע אולי לחשוב חשבונות מתמטיות כל כך, אבל ידע לחשוב את חשבון הנפש. ואילו אנחנו בני הדור החדש, יש הרבה מאתנו שיודעים כל השבעים לשונות, אבל את הלשון הטבעי הלבבי שלהם שכחו לגמרי, יודעים הם את כל הידיעות שבעולם, אבל מהידיעה הקטנה של "דעת את עצמך" הם מסיחים דעת לגמרי, יכולים המה לחשוב את כל החשבונות המתמטיות שבעולם, אבל בחשבון הנפש המה בורים גמורים. בקיצור, הדור החדש הוא חכם בראש, אבל, דא עקא, שהוא בער וכסיל בלב.

כ״זהלב היהודי! ומי יכול להביע את כל האצילות והתפארת, הנצח וההוד הרוממות והגבורה, החן והחסד שכלולים בהלב היהודי!

כ״חויפה אמרו חכז"ל (איכה רבה פתיחתא טז) "כי נגע עד לבך זה בית המקדש" כי הלב היהודי היה בית מקדש, ממש קדשי קדשים.

כ״טוהלב היהודי הזה הולך ונחרב לעינינו לדאבון לבבנו.

ל׳ובשביל זה, רק בשביל זה, ערבה כל שמחה מאתנו, בשביל זה אין אנו מוצאים מרגוע לנפשנו, בשביל זה נעשים החיים מיום ליום קשים ביותר.

ל״א"ולישרי לב שמחה", לישרי ראש לא נאמר, אך לישרי לב, ובשעה הנהדרה והנוראה הזו שאנו עומדים עכשיו עלינו להבטיח ולקבל על עצמנו ראשית כל להיות מהיום והלאה לישרי לב, ואז תבוא השמחה אלינו מאליה, כי "לישרי לב שמחה"...