דרשות אל עמי, ימים נוראים ה׳Sermons Unto My People, The High Holidays 5

א׳ה. אתם נצבים
לפרשת נצבים

ב׳"אתם נצבים היום כלכם לפני ד' אלהיכם, ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושטריכם כל איש ישראל טפכם, נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך, מחטב עציך עד שאב מימיך, לעברך בברית ד' אלהיך וגו'" (דברים כט, ט-יא).

ג׳הנה פתחה התורה בלשון רבים, "אתם נצבים" ומסימת בלשון יחיד "וגרך, מחוטב עציך" ומדוע? גם המלה "היום" למה היא באה, האם באמת רק היום הננו עומדים לפני ד' ולא אתמול ולא מחר, הלא הוא "חי העולמים" השוכן בקרבנו מעולם ועד עולם? וגם המלה "כולכם" הלא לכאורה למותר היא אחרי שפרטה התורה אח"כ "כל איש ישראל"?

ד׳אכן אולי באו כל אלו, כדי שנעמוד ונתבונן בסוף השנה מה חובתנו בעולמנו. ואמנם כן, אין בתורה אף אות אחת יתירה, ומכל שכן מלים יתירות. נעשה נא את חשבון הנפש שלנו.

ה׳כי תצא. כי תבוא ואתם נצבים.

ו׳אחרי הפרשיות כי תצא וכי תבוא באה הפרשה של אתם נצבים, ללמדך כי אמנם תוכל לשנות את מקומך, אבל בשום אופן לא תוכל לשנות את מקומו של עולם. ברגליך תוכל לעשות גם יציאה וגם ביאה, לצאת מכאן ולבוא לשם, אבל בנשמתך אין יציאה ואין ביאה, היא נצבת תמיד על מקום אחד לפני ד' אלהיך. מד' אלהיך לא תוכל לצאת ולבוא, כי "מלא כל הארץ כבודו". וכשעומדים אנו בסוף השנה ורוצים אנו לעשות סך הכל מכל אשר לנו, ויש בני אדם שנפרדים מן השנה בדאגה של "כי תצא" שיצאו מהם הרבה שההוצאה היתה יתירה על ההכנסה שלהם, ויש שההוצאה היתה לא רק בממון, אך גם בנפשות. ולעומתם, הרבה נפרדים מן השנה בשמחה, שזכו לפ' כי תבוא שהביאו להם בה הרבה ברכה, אבל גם הדאגה וגם השמחה בשקר יסודן, כי באמת כל היציאה והביאה המה רק מדומיות, נדמה לכם כזאת, בעוד שבאמת "אתם נצבים", הנכם נצבים לפני ד', כמו שעמדתם אשתקד, וכשם שעמדו אבותיכם ואבות אבותיכם, ובעצם הדבר לא נשתנה מאומה.

ז׳"אתם נצבים" היום כולכם לפני ד' אלהיכם". והנביא ירמיהו אומר (ח, ה-ו): "מדוע שובבה העם הזה ירושלים משבה נצחת, החזיקו בתרמית מאנו לשוב. הקשבתי ואשמע לוא כן ידברו, אין איש נחם על רעתו לאמר, מה עשיתי כלה שב במרוצתם כסוס שוטף במלחמה".

ח׳ואמנם הדברים האלה נוקבים ויורדים עד התהום. הנה החסיד ר' משה חיים לוצאטי ז"ל בספרו "מסלת ישרים" אומר "יסוד היסודי ושורש החסידות שיזדכך ויתברר לאדם מה חובתו בעולמו", ומי, שיש לו איזה דעת בקרבו, הלא יודה, כי אמנם כן, שזה הוא יסוד היסודי ושורש השרשים, כי בלעדי זה מותר האדם מן הבהמה אין. ובכל זאת הדבר הזה לא רק שאין נחשב לנו לשורש וליסוד, אך גם לענף ולסניף איננו נחשב בחיים המציאותיים. והסבה מפני שאין לנו פנאי לזה. רצים אנחנו תמיד, רצים בלי הרף, ערב ובוקר וצהרים, ואין אנו נותנים חשבון לנפשנו, על מה ולמה הננו רצים כל כך, הננו כהציפורים הנאחזות בפח, שרצות הלוך ושוב מזוית לזוית ומדמות בנפשן בודאי, שבמרוצתן הן בונות עולמות, בעוד שבאמת הן גופן אחוזות בפח. כן היא גם המרוצה שלנו. ולמרות החפזון והבהלה שלנו, אנו עומדים על מקום אחד בהפח הסובב אותנו, "תכבד העבודה על האנשים" (שמות ה, ט) זו היתה עצת פרעה וזו היא גם עצת היצר הרע, והננו שומעים לעצתו, ומכבידים אנחנו בעצמנו את העבודה עלינו, עד שאין לנו פנאי לעמוד רגע אחד, ולשאול את עצמנו, למי אנו עמלים, ומה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש?

ט׳והאם לא באה העת קודם ראש השנה לקרוא את הפרשה של "אתם נצבים", ולהתיצב רגע אחד מן כל המרוצה של כל השנה, או אז נרגיש בודאי, כי "אתם נצבים היום כולכם לפני ד' אלהיכם".

י׳דחוי בקדשים.

י״א"אתם נצבים היום כלכם לפני ד' אלהיכם". ואמנם המלה "היום" מלמדת אותנו הרבה, הרבה מאוד.

י״בהנה הכתוב אומר (דברים כג, כב): "כי תדר נדר לד' אלהיך לא תאחר לשלמו, כי דרש ידרשנו ד' אלהיך מעמך והיה בך חטא". ואמנם הלאו הזה נאמר לכל אחד מאתנו, כי איש ישראלי נדר נדר גדול לאלהי ישראל, הלא היא השבועה, שמשביעין לכל אחד קודם שיצא לאויר העולם, "תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך, צדיק אתה, היה בעיניך כרשע" (נדה ל, ב) והשבועה הזו אנו שומעים באמת מיום יציאתנו לאויר העולם, עד יום מיתתנו "תיסרך רעתך" זאת היא הבת קול של השבועה הזאת, ואינו מועיל גם זה שאתה עושה את עצמך בעיני הבריות, כאילו צדיק אתה, עד שכל העולם כולו אומרים עליך: צדיק אתה, גם אז הנך מרגיש את האמת, כי "היה בעיניך כרשע". אבל מה היא הסבה, שאיננו ממלאים את השבועה הזאת, השבועה של "היה צדיק ואל תהי רשע"? הסבה העיקרית היא, מה שאנו דוחים את מלוי השבועה הזו מיום ליום. הננו דוחים את הדבר מהיום למחר, וכשיבוא המחר הרי נעשה שוב ל"היום", שעלינו לדחות אותו שוב, ויש שהאדם יחיה מאה ועשרים שנה, וה"מחר" לא בא לעולם כלל. כי מפני דחיית המחר הוא שוכח את ה"שוב יום אחד לפני מיתתך". כי זהו כלל גדול "בקדשים", מה שאין אנו מוצאים זאת ב"חולין" בשום מקום, הלא הוא הכלל ש"כיון שנדחה שוב אינו חוזר ונראה", בחולין אם אנו דוחים את הדבר לאיזה זמן, לא נדחה לעולם, כי, חזקה שכשיבוא הזמן נשמור לקיים זאת. לא כן בקדשים, אם רק נדחה הדבר שוב ברי לנו, שלא יחזור ונראה לעולם, ומה גם "היכא דדחינהו בידים" כסברת התוס' בכמה מקומות. ולא לחנם הזהירה התורה במצות אכילת קדשים "ולא תותירו ממנו עד בקר והנתר ממנו עד בקר באש תשרפו" (שמות יב, י), כי זהו כלל גדול בקדשים, שאם גם דוחים את הדבר רק לזמן קצר מהלילה עד הבוקר, אזי כבר נעשה הדבר נותר לגמרי, וסופו של דבר "והנתר ממנו עד בקר באש תשרפו", כי על כן עלינו לדעת את הלאו של "לא תאחר לשלמו", כי בין כך ובין כך, בין אם תרצה, ובין אם לא תרצה, "דרש ידרשנו ד' אלהיך מעמך" (דברים כג, כב), הוא יגבה ממך את חובו, ומי שמחויב בקרבן אם איננו רוצה להביאו, הנה "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", ובעקשנותו הוא מביא רק לזה, ש"והיה בך חטא" וכדרשת חכז"ל על זה (ראש השנה ה, ב) "בך חטא, ולא בקרבנך חטא", מהקרבן שאתה חייב לא תשתמט ממנו לעולם.

י״ג"אתם נצבים היום", העסק של שותפות, שהתקשרת עם הקב"ה, הוא עסק של היום, שאי אפשר לך בשום אופן לדחותו.

י״דהיום שמאפיל ומאיר.

ט״ואתם נצבים היום - וכדברי המדרש (ע"פ ילקוט שמעוני נצבים רמז תתק"מ) "מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים, כך אתם, כשאפלה לכם, אני עתיד להאיר לכם", כי, הנה הקהלת אומר (יב, א): "וזכר את בוראיך בימי בחורתיך, עד אשר לא יבאו ימי הרעה, והגיעו שנים אשר תאמר, אין לי בהם חפץ", אכן לדאבוננו מעטים מאוד האנשים השומעים לעצת החכם מכל אדם, והאדם במבחר ימיו ושנותיו, שוכח לגמרי את הדבר "כי לא לעולם חסן" וידמה בלבבו, כי כך ימשך הדבר לעולם, וכשיגיעו ימי הרעה כבר עבר המועד, ואי אפשר לו לעשות בעדו מאומה, אבל מדוע בן אדם אינך מתבונן על היום, הוא מאיר פעמים אבל הוא מאפיל פעמים, ואתה מכין תמיד את הנרות מקודם, ומדוע לא תכין את נרותיך גופא, את נר הנשמה שבקרבך בעוד מועד, בעוד אשר לא הגיעו ימי הרעה, בעוד אשר לא נכבה נרך לגמרי.

ט״זאתם נצבים היום...

י״זבטול הסמיכות של תורת חיים.

י״חנתבונן נא על עוד דבר אחד בדורנו זה. הנה לכאורה "אכשר דרא" כעת במדה שלא היתה כמוה מעולם. לפנים היו בית הכנסת ובית המדרש בשפל המצב ממש, הבתים היו של עצים נרקבים, רעועים ומטים לנפול, החלונות היו שבורים למחצה, הגג היה מלא נקבים, נקבים, חלולים, חלולים, הגשם והשלג היו אורחים קבועים שם בהבתים פנימה, וגם איזה "פנים" היו לו "לארון הקודש"? היה של עץ פשוט, שעמד הרבה פעמים על שלש רגלים, שבקושי החזיק מעמד, הדלתות של הארון היו שבורות, הפרוכת היתה קרועה עד שנראו לעין כל הספר תורה, ואילו עכשיו ב"ה יש לנו בתי כנסיות ובתי מדרשות בנויים לתלפיות היכלים ממש, היכלי מלך, בנוים מאבני גזית, ומרוצפים בכסף וזהב, וכל יקר וסגולה, והארון הקודש עומד כמלך בגדוד, עם הפרוכת שנראה כעין כתר המלך.

י״טכן, לכאורה "אוכשר דרא", אבל רק "לכאורה" הוא.

כ׳ובאמת, לפנים היו אמנם "ארוני הקודש" מלאים נקבים, נקבים, והיתה הקדושה יוצאת דרך הנקבים האלה אל הבית פנימה, ומן הבית דרך החלונות השבורים והגג הפתוח אל "חצר ביהכנ"ס" או "רחוב ביהכנ"ס", ומשם היתה מתפשטת אל כל העיר, כי גם כל בתי העיר היו מלאים נקבים כאלה, הגשם והשלג היו אמנם אורחים קבועים שם בהבתים פנימה, אבל יחד עם זה היו יוצאים משם טל של תחיה וגשם ברכה לכל הסביבה. אכן עכשיו, אמנם הארונות המה בנויים ממש כמבצרים, אבל כל זה רק בשביל שלא תתפשט, חלילה, הקדושה החוצה, עכשיו רוצים בכל תוקף ועוז, שהספר תורה ינוחו בשולם על משכבם, ולא יפריעו את החיים ח"ו, שעל כן עושים משמרת למשמרת, הארון קודש גופא בנוי מאבנים חזקים, ו"הבית" עשוי כמין מגדל ממש, וסביב לו עוד מחיצה חזקה, באופן שהקדושה אסורה בזקים ושלשלאות של ברזל.

כ״אואמנם גם כעת יש תורה, ויש חיים, והתורה גופה אמנם מפז ומפנינים יקרה, כי עוטרים אנו אותה בפז ובפנינים ממש, אבל בטלה התורת חיים בסמיכות, כי ה"תורה מונחת, כעת, בקרן זוית", שלא תתפוס מקום בחיים כלל.

כ״בלפנים כשחלקו את היום ל"חציו לד' וחציו לכם" היה באמת ניכר ה"לד'" גם ב"הלכם", אבל עכשיו, להיפך, גם בהלד' גופא תופס מקום יותר "הלכם".

כ״גכי למה נכסה על האמת, שהיהדות, שהסיסמא שלה היתה תמיד "והצנע לכת עם ד' אלהיך" קבלה כעת רק צורה פומבית, נעשה רק ליהדות של "בית הכנסת" לחקות בזה את הגויים, שכל הדת מצומצמת אצלם רק ב"בית התפלה" וה"כהן" שלהם.

כ״דאבל לא זו הדרך.

כ״העלינו לדעת, כי אתם נצבים היום כולכם לפני ד' אלהיכם, כל איש ישראל, לא בקרן זוית אחת שאנו מיחדים להקב"ה אנו יוצאים ידי חובתנו, אך עלינו למסור לו את כל רמ"ח אברינו ושס"ה גידינו כל איש ישראל, ה"איש" וה"ישראל" שבנו, אי אפשר לחלוק לשתי רשויות לאמר, היה ישראל בבית הכנסת ואיש בחוץ, אך "איש ישראל" בסמיכות, בכל ה"איש" שבנו צריך להיות הישראל, ובכל הישראל שבנו צריך להיות האיש. "מחוטב עציך עד שואב מימיך", כי אמנם זאת לפנים בישראל, שגם בהחטיבת עצים שלנו, וגם בהשאיבת מים שלנו, נצב ד' אלהינו. "כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ד' אלהינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום", גם כשאיננו פה, בביהכנ"ס, הנה באמת אנו גם כן נצבים לפני ד' אלהינו, זהו עיקר היהדות.

כ״ורבים ויחיד.

כ״ז"ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, טפכם, נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך". פתח בלשון רבים, ומסיים בלשון יחיד, להראות, כי, אמנם תפלה בציבור הוא מצוה, אבל עיקר היהדות הוא לא דבר ציבורי וענין פומבי לבד. היהדות שייכת לכל יחיד ויחיד, ואינם יוצאים בה רק במה שיש לכל קהלה וקהלה ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם וסתם "עשרה בטלנים" שמתפללים בעד כסף תפלה בציבור ובלבד שלא יחסר המזג... כי "לעברך בברית ד' אלהיך ובאלתו", גם כשאתה חי ביחידות, מתבודד לנפשך, גם אז אינך בן חורין מברית ד' ומאלתו, המלווים אותך בכל מקום שאתה פונה.

כ״חורק כשנמלא את כל הדברים אלה, אז, אפשר יהיה לנו לפנות אל אותו הד' לאמר:

כ״ט"שדי עשינו את שלנו, תקיף עשה את שלך" ותתחל שנה וברכותיה.