דרשות אל עמי, ימים נוראים ו׳Sermons Unto My People, The High Holidays 6

א׳ו. על שלשה דברים
לפרשת נצבים

ב׳"פן יש בכם איש או אשה, או משפחה או שבט, אשר לבבו פנה היום מעם ד' אלהינו, ללכת לעבד את אלהי הגוים ההם, פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה, והיה בשמעו את דברי האלה הזאת, והתברך בלבבו לאמר, שלום יהיה לי, כי בשררות לבי אלך - וגו' - לא יאבה ד' סלח לו, כי אז יעשן אף ד' וקנאתו באיש ההוא, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, -וגו' - והבדילו ד' לרעה מכל שבטי ישראל - וגו' - הנסתרות לד' אלהינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים כט, יז-כח).

ג׳אשמנו מכל עם.

ד׳הנה הגיעו הימים, ימי הסליחות, שבהם אנו קמים באשמורת הבוקר, ומכים על לבבינו במרירות עצומה: "אשמנו מכל עם, בושנו מכל דור ודור", כלומר, שבזה גופא אשמנו מכל עם, בזה, שבושנו מכל דור ודור, שמדור לדור הננו פוחתים והולכים במצבנו הרוחני "ברבות הימים אנו נמעטים ובסגות הזמנים או נצערים", לכל הפחות במעמדנו המוסרי, ותמיד הננו אומרים, אם כי החכם מכל אדם מזהירנו "אל תאמר, מה היה, שהימים הראשנים היו טובים מאלה" (קהלת ז, י).

ה׳אכן מה היא הסבה באמת, שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים האלה?

ו׳על שלשה דברים הנני מתאונן.

ז׳כשאני לעצמי, הנני תולה את הקלקלה בשלשת הדברים הללו: השלום היראת שמים והאמת שנתרבו כל כך בתוכנו, במדה שלא היתה כזאת מעולם.

ח׳השלשת דברים הללו הלא, כמדומה לכם, המה היסודות היחידים, שעליהם העולם עומד, ובכל זאת דוקא על שלשת הדברים האלו אני מתאונן, כי השמוש המרובה שאנו משתמשים בה עכשיו, מביאים עלינו קללה ולא ברכה.

ט׳ואבאר את דברי.

י׳א) על השלום.

י״אלפנים היינו שומעים בבית הכנסת ובבית המדרש שלנו דברי ריבות שונים, שהיהודים היו מתקוטטים זה עם זה בהתלהבות עצומה, עד כי היו באים הרבה פעמים לידי עכוב הקריאה ועכוב התפלה, והיום, ב"ה, אין פרץ ואין צוחה בבית-מקדש מעט שלנו, אך מנוחת שלום ושלוה, השקט ובטח שוררת בהם. ואפשר, לכאורה, לחשוב, כי, באמת אכשר דרא, והמאמר של חז"ל "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום" (עוקצין פ"ג מי"ב) נאמר באמת רק על דורנו זה, שיודע כל כך להוקיר את השלום, אבל כשאנו מתבוננים היטב להשלום הזה, כי אדרבא דוקא על זה יש להצטער. לפנים היו מתקוטטים על דבר איזו "עליה שמנה", על דבר "מקום" יפה בבית המדרש, על מנוי רב דמתא וכדומה, מפני שלכל אלה הדברים היתה חשיבות כזו, שעמדה להם ברומו של עולם, וכל אחד היה חפץ לזכות בזה, אבל היום אין מתקוטטים בשביל כך, כי נחשבים הם לקטני ערך כאלה, שבריות יפות אינן מטפלות בזה, כי ה"עליה" היא עליה להספר, ספר התורה. והתורה כבר ירדה מגדולתה כל כך, עד כי "העליה" נחשבת באמת לירידה. וה"מקום" בביהכנ"ס, כבר איננו מכבד את האדם, אך להיפך, האדם מכבד את המקום. והרב, שהוא נושא דגל התורה, הלא אין כדאי הדבר, גם בנזק הזמן שיטפלו בו. והשלום הזה מראה רק על שלום בית הקברות, כי נקברו אצלנו רגשי הקדושה, וכבר רמזו לזה חכמינו ז"ל במדרש איכה אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה "איכה אשא לבדי" (איכה רבה פתיחתא יא, ד"ה ר"י פתח), ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים "איכה ישבה בדד". כי, אמנם הריב ומצה שהיו לפנים הראו על הזכות שיש לנו. והשלום של עכשיו, הבדידות, שכל אחד בודד במועדו, מראה להיפך על חובתנו.

י״בועל שלום כזה הנני מתאונן באמת...

י״גב) על היראת שמים.

י״דלפנים לא היתה היראת שמים כל כך חזקה בעולמנו, שהרי לא היה היהודי מתירא להזכיר את שם שמים יותר ממאה פעמים בכל יום. כשהיה כותב איזה מכתב היה רושם ראשית כל את הבעזהי"ת, וכשהיה מדבר עם חברו היה מזכיר בכל שלשת מלים שפלטו מפיו את הדברים: אי"ה, בע"ה, ב"ה וכדומה, אבל עתה נעשתה היראת שמים כל כך חזקה בקרבנו, עד, כי, מתיראים אנו להזכירו כלל, ושם שמים לא יזכר ולא יפקד עוד, אבל, כמובן, גם על דא קא בכינא.

ט״וכי יראת שמים חזקה כזו, מראה שנתרבו "הרשעים" בקרבנו ולא "החכמים".

ט״זכי מהו ההבדל בין החכם ובין הרשע של "ההגדה"? הלא החכם שואל מה העדות, והחוקים, והמשפטים אשר צוה ד' אלהינו אתכם; והרשע שואל גם כן את אותה השאלה, אם, כי בסגנון אחר "מה העבודה הזאת לכם?", והאם בהסגנון הדבר תלוי?

י״זאכן הוא רשע, מפני "שהוציא את עצמו מן הכלל", "עצמו" זהו הקב"ה כמו דמצינו אותו הלשון בגיטין (נו, ב) בספור המעשה על דבר טיטוס, שנכנס לקודש הקודשים "והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה, ונטל סייף וגידר את הפרוכת, ונעשה נס, והיה דם מבצבץ ויוצא, וכסבור, הרג את עצמו", שכאשר לא נאה להזכיר את הקב"ה בפירוש בדבר זה, השתמשו בלשון "עצמו", שהוא עצמו של עולם. וזהו ההבדל בין חכם לרשע, להחכם אין יראת שמים כל כך, ובכל שאלה ושאלה, כמו בכל תשובה ותשובה שלו, הוא מזכיר שם שמים "אשר צוה ד' אלהינו אתכם". אבל להרשע היראת שמים כל כך חזקה אצלו, עד כי ח"ו לו להוציא דבר כזה מפיו "מה העבודה הזאת לכם" ו"ד' אלהינו" מאן דכר שמיה, וזהו שאמר "ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל", כי בכלל דבריו אין כלל העצם, זהו הקב"ה, מזאת אנו רואים, שהוא "כפר בעיקר".

י״חוממילא מובן, שגם על יראת שמים כזו יש להתאונן.

י״טג) על האמת.

כ׳לפנים היתה האמת בשפל המדרגה מאד, שהרי הרבה אנשים היו צבועים, זאת אומרת, שבגלוי היו זהירים במצוה קלה כבחמורה, כמהדרים מן המהדרים ומחמירים גם לפנים משורת הדין, ובסתר היו עושים מעשים אשר לא יעשו, ונמצאה, שהאמת היתה לקויה מאד, אבל עכשיו, הלא כל בעלי העבירה המה כמעט כולם בעלי-אמת הם, המה אינם מכחישים כלל, שבעלי עבירה הם, ולא עוד, שצועקים זאת בפרהסיא ובריש גלי, למען ידעו הכל מי המה, אבל, גם על האמת הזאת ובעלי אמנה אלו אני מתאונן.

כ״אכמאמר חכמינו ז"ל בחגיגה (יד, א):

כ״ב"אמר רב קטינא, אפילו בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו מהם בעלי אמנה - וכו' - לא אהיה חובש, לא הייתי מחובשי בית המדרש, ובביתי אין לחם ואין שמלה, שאין בידי לא מקרא ולא משנה ולא גמרא. ודלמא שאני התם, דאי אמר להו גמירנא, אמרי ליה, אימא לן? הוה ליה למימר, גמר ושכח, מאי לא אהיה חובש, לא אהיה חובש כלל. איני, והאמר רבא, לא חרבה ירושלים עד שפסקו ממנה בעלי אמנה, שנאמר: שוטטו בחוצות ירושלים, וראו נא, ודעו ובקשו ברחובותיה, אם תמצאו איש, אם יש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה? לא קשיא, הא בדברי תורה, הא במשא ומתן, בדברי תורה הוו, במשא ומתן לא הוו".

כ״גואמנם, גם האמנה שלהם בדברי תורה, וגם האי-אמנה שלהם במשא ומתן, שניהן מעידות על כשלונה של ירושלים.

כ״דכי בשעת כשלונה של ירושלים היה, כנראה, דור כדורנו זה, שלכאורה נדמה, שספו וגם תמו "צבועים" בעולם, ואינם עוד יותר "אף לרפואה". אבל כל זה הוא רק לכאורה, ובאמת הצביעות מתקימת גם עתה אולי עוד יותר מלפנים, אלא שהצבעים נתחלפו, לפנים היו היראת שמים וה"לומדות" צבע יפה מאוד, והיו הכל צובעים את עצמם בהצבע הזה, ואף הבעל עבירה הראה את עצמו כבעל ירא שמים, ואף מי שלא גמר כלל היה אומר גמר ושכח, והיה מדגיש ביותר את ה"גמר" מאשר את ה"שכח", אבל עתה נתחלפה ה"מודה" מן הקצה אל הקצה, כידוע, שהמודה משתנית תמיד לרוח היום, ויראת שמים ולומדות הן מן הצבעים המכוערים מאד, שכל נפש יפה - ועלובות הן הבריות היפות האלה - תגעל בהן, והנה איזה "צבוע" יואיל להצבע בהן. עכשיו מבקש כל צבוע את הצבעים העוברים כעת לסוחר, כמו, למשל, נושא ונותן באמונה וכדומה, והוא מתקשט בזה, אם כי הוא רחוק מזה כרחוק מזרח ממערב.

כ״הובשעת כשלונה של ירושלים, כמו בשעת כשלונו של דורנו זה, הנה בפרט אחד נעשו כולם בעלי אמנה, שאין עוד מי שיאמר "גמר ושכח", אך כל אחד ואחד צועק בקול גדול "שאין בידו לא מקרא ולא משנה ולא גמרא", אבל, לאידך גיסא, במשא ומתן שם הצביעות גדולה למאד.

כ״וואמנם כן, בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו מהם "בעלי אמנה", ובעלי אמנה אלו עם האמת שלהם, המה דוקא הביאו את כשלונה של ירושלים.

כ״זועל "האמת" הנני מתאונן...

כ״חבשרירות לבי אלך.

כ״טוזהו שאמר הכתוב "והיה בשמעו את דברי האלה הזאת", כי כבר שאלו המפרשים, למה פרט הכתוב ב"האלה" דוקא את אלו העבירות, הלא גם זולתן יש כמה וכמה עבירות? ותרוצם הוא, כי הכתוב פורט רק את אלו העבירות הנעשות בסתר ולא בגלוי, כמו שפתח ב"ארור האיש, אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר", ומסיים ב"ארור מכה רעהו בסתר", ועל כן בעלי עברה דזמננו, למשל, יכולים, לכאורה, בצדק להתברך בלבבם לאמר: "שלום יהיה לי, כי בשרירות לבי אלך", זאת אומרת, כי אמנם הם מסכימים, שהבעלי עברה דלפנים כדאי שתבוא עליהם כל האלה הזאת, כי הלא המה אנשי שקר, צבועים וכו', שנסתרים בסתר ועוברים עברות, בעוד שבגלוי המה מתכסים בטלית שכולה תכלת, אבל אנו הרי "בשרירות לבי אלך" הננו מהדרים לעבור על כל התורה כולה דוקא כשאנו הולכים, ולא כשאנו יושבים בחדרי חדרים, ואם יחפוץ איזה מהם, למשל, לעשן בשבת, הוא מהדר דוקא לעשות זאת ברחובות קריה ולא בביתו, ואם כן אנשי אמת הם ו"חותמו של הקב"ה אמת" ובודאי יהפוך להם הקב"ה את האלה הזאת לברכה.

ל׳אבל האמת הוא להיפך, "לא יאבה ד' סלח לו, כי אז יעשן אף ד' וקנאתו באיש ההוא", כי העובר עבירה בפרהסיא, גדול עונשו הרבה מהעובר בצנעה, ועליו הכתוב אומר "והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו', ונכרתה הנפש ההוא מקרב עמה, כי דבר ד' בזה, ואת מצותו הפר" (במדבר טו, ל-לא).

ל״אל"ו צדיקים נסתרים.

ל״בובאמת אנו רואים כעת צביעות ממין אחר לגמרי, יש הרבה אנשים, שבאמת המה מלאים מצות כרמון, אלא שלפני הבריות המה משימים את עצמם כחופשיים, המה יתפללו בביתם בחדרי חדרים, אבל ח"ו שלא ירגיש בזה שום איש וכדומה.

ל״גואם לפנים היו רק ל"ו צדיקים נסתרים, הנה עתה מספרם יגיע לאלפים ולרבבות.

ל״דאבל "כל יתר כנטול דמי", ל"ו צדיקים נסתרים, בודאי מביאים ברכה לעולם, אכן אם מספרם נתרבה כל כך, כבר המה מביאים קללה ולא ברכה.

ל״הרק לפנים, כשהיראת שמים הביאה כבוד לבעליה אמרו, כי המעלה היותר טובה היא "והצנע לכת עם ד' אלהיך", אבל עכשיו, בדורנו זה, הנה להיפך על כל הדברים האלה נאמר: "פרסומא מלתא".

ל״וכי "הנסתרות לד' אלהינו", אבל לא ישפיע זאת על שום איש אחר שילמד ממנו, ומוטב הרבה יותר לעשות את כל המעשים בדרך הנגלה, כי "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת", שתשפיע גם על הבנים שלך, וגם על כל הסביבה שלך, שממך יראו, וכן יעשו את כל דברי התורה הזאת.

ל״זבקיצור, עלינו לשוב בתשובה שלמה לאותה התקופה, ששלשת הדברים האלה, השלום, היראת שמים והאמת, לא שלטו כל כך בעולם היהודי...