דרשות אל עמי, ימים נוראים ז׳Sermons Unto My People, The High Holidays 7
א׳ז. קומי רני בלילה
לימי הסליחות
לימי הסליחות
1
ב׳"קומי רֹני בליל לראש אשמרות, שפכי כמים לבך, נכח פני אד-ני, שאי אליו כפיך על נפש עולליך העטופים ברעב, בראש כל חוצות" (איכה ב, יט).
2
ג׳הגיעו ימי הסליחות, הימים אשר "השמש" דופק בכל הפתחים לפני עמוד השחר בקול ענות גבורה: קומו לעבודת הבורא.
3
ד׳ויסודתו של מנהג זה, בהררי קודש הוא, "השמש" הראשון היה, כביכול, ירמיהו הנביא, שדפק על כל הבתים בקול ההולך מסוף העולם ועד סופו: קומי רני בלילה.
4
ה׳ואם רוצים אנו להבין את ערכן של הסליחות, אז עלינו להבין קודם כל את ערכם של הדברים: קומי רני בלילה.
5
ו׳בכיה ורנה של לילה.
6
ז׳הנה אותו הנביא ירמיהו שאמר את הפסוק "בכו תבכה בלילה" (איכה א, ב), הוא הוא האומר גם כן את הפסוק "קומי רני בלילה", אבל, אם אנו יכולים להבין את שיכות הבכיה להלילה, כדברי חכמינו ז"ל במדרש (סנהדרין קד, ב) "למה בלילה, לפי שכל הבוכה בלילה, כוכבים ומזלות בוכים עמו", או, "שכל הבוכה בלילה, השומע קולו בוכה כנגדו" (שם), הנה בשום אופן לא נוכל להבין, לכאורה, רנה בלילה למה היא באה? האם לא יספיק להרנה היום, עד שנחוץ בשביל זה עוד לקום בראש אשמורת? ואת הדברים האלה אמר גם כן במגילת איכה, בשעה שהכול נחרב לעיניו והעולם שמם בעד כל ישראל ורנה מה זו עושה בשעה כזו?
7
ח׳אמנם באמת כשנתבונן היטיב, נראה, כי בה"קומי רני בלילה" הביע הנביא את הטרגדיה של האומה הישראלית הרבה יותר מכפי שהביע בה"בכה תבכה בלילה".
8
ט׳קומי רני בלילה, זאת אומרת: כי לא רק הבכיה שלנו מקורה מעצבות ותוגה נפשית, אך גם בהרנה והזמרה שלנו נסוכה ה"מרה שחורה", לא רק בכיתנו נשמעת בקול יגון ואנחה, ובלוית שטף של דמעות, אך גם את הרנה והזמרה שלנו, מלוה נאד של דמעות.
9
י׳"בכו תבכה בלילה" ו"קומי רני בלילה", גם בהבכיה שלך וגם בהרנה שלך נראה הלילה בכל נוראותיו, בחשכת האפלה שבו.
10
י״אמה בין משוררי ישראל למשוררי אומות העולם.
11
י״בכי לא כמשוררי אומות העולם המה משוררי ישראל.
12
י״גבשירת הראשונים אנו שומעים את משק הציפורים, בעת שמקבלים את האביב, ובשירת ישראל אנו שומעים את הפרידה שלהם, בעת שמזמרים בקול תוגה "עבר קציר, כלה קיץ"...
13
י״דהראשונים מזמרים את "הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע... התאנה חנטה פגיה" וכו' וכו' וישראל מזמר את ה"יבש חציר נבל ציץ" (ע"פ שיר השירים).
14
ט״והראשונים מזמרים את ה"מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", והאחרונים משוררים את ה"טבעתי ביון מצולה ואין מעמד, באתי במעמקי מים ושבולת שטפתני".
15
ט״זבקיצור, הראשונים מזמרים על הדר הטבע, על זהר הרקיע, על אורה ושמחה, על קולות מים רבים אדירים, על הפרחים והשושנים, והאחרונים מזמרים על בין השמשות, על חשכת הלילה, על מדבר שממה, על הקרח והקפאון, על עמוד הענן וכדומה.
16
י״זקומי רני בלילה זו היא הטרגדיה היותר נוראה של עם המתמוגג בדמעותיו, שגם בזמירותיו ורנותיו נשמע הד קול הלילה, הד קול תוגה חרישית ההולך מסוף העולם ועד סופו.
17
י״חטרגדיה ונחמה כאחת.
18
י״טאבל אם בהדברים האלה, כלולה היא הטרגדיה שלנו, הנה, מאידך גיסא, יש למצוא בזה גם נחמתנו לכל מכאובנו מימי החורבן עד היום הזה.
19
כ׳הנחמה היא, כי יכולים אנו לשיר גם בלילה, כי שירתנו היא לא שירה הבאה מן החוץ, מן האפקטים החיצוניים, מן הרושמים המלאכותיים, אך שירתנו היא שירת הנשמה, ומעמקי הלב, שירת הפנימיות והמסתורין שבנו, ולזה לא תשמע יותר את שירתך זו, השירה שנאמרה בלי אומר ודברים, אך יוצאת מהלב לבדו "שפכי כמים לבך נוכח פני אד-ני". זו היא השירה ש"כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך", השירה של "כאיל תערוג על אפיקי מים, כן נפשי תערוג אליך אלהים".
20
כ״אויפה אומרים חכמינו ז"ל (תמיד לב, ב) "כל העוסק בתורה בלילה, שכינה כנגדו, שנאמר קומי רני בלילה", כי מזה גופא אנו מרגישים את השכינה המלוה אותנו יותר מכל אומות העולם.
21
כ״בקומי רני בלילה, ואם הלילה כה ארוך בלי קץ וסוף, הנה יש לנו לזה סגולה בדוקה, שגם השירה שלנו תמשך בלי קץ וסוף, וסוף סוף תעיר השירה שלנו את שומר הלילה לשאלהו "שומר, מה מלילה, שומר מה מליל?" או אז נשמע את תשובתו, "אמר שמר אתא בקר וגם לילה אם תבעיון בעיו שבו אתיו" (ישעיה כא, יב).
22
כ״גקומי רני בלילה. ביום הנך מביט מסביב והנך שואל בתמהון "איך נשיר את שיר ד' על אדמת נכר" (תהלים קלז, ד) והנך מוכרח בעל כרחך לתלות את הכנורות שלך על ערבים, אבל בלילה, בלילה, כשחשכה גדולה שרויה על "אדמת נכר" הרי תוכל שוב לקחת את הכנורות בידך ולשיר את "שיר ד'".
23
כ״דקומי רני בלילה. ביום הנך מרגיש את הבדידות שלך, כל האנשים עומדים בחבורות חבורות, קבוצות קבוצות, לכל העמים אף היותר קטנים וחלשים, יש קרובים וגואלים, אפטרופסים ומגינים, אך אתה לבד הנך בדד וערירי, אבל קומי רני בלילה, בלילה, שכל אחד ישן בדד במטתו, או אז תרגיש את "ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר".
24
כ״היעקב תיקן תפלת ערבית.
25
כ״והנה חכמינו ז"ל אומרים בברכות (כו, ב) "איתמר רבי יוסי ברבי חנינא אמר תפלות אבות תקנים". אברהם תיקן תפלת שחרית, שנאמר, וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר, ויעמוד פנחס ויפלל, יצחק תיקן תפלת מנחה שנאמר, ויצא יצחק לשוח בשדה, ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר, אשפוך לפניו שיחי, יעקב תיקן תפלת ערבית, שנאמר, ויפגע במקום, ואין פגיעה אלא תפלה שנאמר אל תשא בעדם וגו' ואל תפגע בי.
26
כ״זוהנה דבר שאין צריך לומר, כי הדברים האלה המה לא כפשוטם. כי היתכן, שאנחנו, אנשים קטנונים, אנו מתפללים גם תפלת שחרית, גם תפלת מנחה וגם תפלת ערבית, ואלו אבותינו הגדולים התרשלו בזה ולא התפללו רק פעם אחת ביום?
27
כ״חאכן כדי להבין את זאת, נחוץ לנו להבין את מהותה של התפלה בכלל.
28
כ״טגם לפני הרבה אלפים שנה לפנים, בעוד שבוילנה וורשה, זיטומיר ויוזעפאף, אמשטרדם וברלין לא היו עוד בתי דפוס, בעוד שלא ידעו עוד מה זה נוסח אשכנז ומה זה נוסח ספרד, הנה גם אז אמנם לא ידעו עוד מסדורי תפלה ונוסחאות תפלה, אבל את התפלה גופה הכירו גם אז וידעו היטיב את ערכה, כי התפלה כשהיא לעצמה ימיה מששת ימי בראשית.
29
ל׳כי התפלה האמיתית, התפלה הטבעית ולא המלאכותית, היא אותה התפלה, שהאדם מתפלל אותה לא מתוך סדור נדפס ולא על פי נוסח קבוע, אך היא אותה התפלה, שעליה אומרים חכז"ל "אל תעשה תפילתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני הקב"ה".
30
ל״אהתפלה האמיתית היא השתפכות הנפש, בעת שמרוב התפעלות "נפשו יצאה בדברו" והיא מתדבקת אל קונה מאליה, התפלה הזו, הנה באמת מיוחדה לא רק אל האדם לבדו, אך כל "דרי מעלה עם דרי מטה" מצטרפים למנין להשתתף בתפלה זו. התפלה האמיתית היא מתוך "ספר השירה", שהכל יתפללו גם המלאכים, שרפים ואופנים מחד גיסא, וכל הדומם והצומח מאידך גיסא.
31
ל״בומובן, שרק תפלה כזו התפללו אבותינו הגדולים, שהיו עוד גדולים יותר ממלאכי מעלה.
32
ל״גואם התפלה היא השתפכות הנפש, הנה כשרוצים אנו לדעת את נוסחאות התפלה של אבותינו הגדולים אלה, אז עלינו לשום לב אל מעמד נפשם.
33
ל״דאמנם אין איש, שיכול להעריך אותם, מי הוא הגדול שבהם, אבל זאת אנו יכולים לאמר, כי לא כולם חיו את חייהם במצב אחד.
34
ל״האם אנו שמים לב לתולדות חייהם של אבותינו אלה, כפי המסופר לנו בתורה, אז אפשר לציין את חייו של אברהם מראשם לסופם, שהיו תקופת העליה, חייו של יצחק - תקופת העמידה, וחייו של יעקב - תקופת הירידה.
35
ל״וחייו של אברהם - תקופת העליה. הנה אברהם לא ירש מאומה מתרח אביו לא בחומר ולא ברוח. הוא שבר את אליליו של אביו ושמע את קול ד' האומר לו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" (בראשית יב, א) בלי שום צידה לדרך. אבל מיום ליום עלה האיש ויגדל, עד כי גדל מאוד, "וד' ברך את אברהם בכל", לא רק שעשרו היה רב מאוד, עוד זכה להעמיד תלמידים הרבה ולהיות נערץ ומרומם על כל בני תמותה "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית יב, ה), שהכניסם תחת כנפי השכינה, עד שנחשבו כאילו הוא עשאם, ומלכים ממש קדמו את פניו באימה ויראה "ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין, והוא כהן לאל עליון ויברכהו ויאמר" (בראשית יד, יח). על דבר אחד הצטער אותו צדיק "מה תתן לי ואנכי הולך ערירי" (בראשית טו, ב), אבל גם בקשתו זו נמלאה "וד' פקד את שרה כאשר אמר". (בראשית כא, א) הוא אמנם נתנסה בעשרת נסיונות, אבל עמד בכולם ויצא כמנצח. בקצרה, אברהם עלה במעלות האושר מיום ליום, תקופת העליה במלוא מובן המלה הזאת.
36
ל״זיצחק כבר ירש מאביו הכל, ירש ממנו גם את הרכוש החומרי, וגם את אלהיו הרוחני. אין אנו מוצאים אצלו קפיצה גדולה לפנים, אבל לא היה גם נסוג אחור, הוא חי חיי שלוה, לא הצטער הרבה גם מבנו בכורו עשו, שנחשב גם הוא לפניו בתמימותו הרבה לצדיק המדקדק במצות ושואל שאלות של "איך מעשרים מן התבן" (בראשית רבה, מובא ברש"י) וכדומה, ובצדק אפשר לכנות את תקופת ימי חייו תקופת העמידה.
37
ל״חאבל לא כאלה חלק יעקב, תקופת חייו כבר לא היתה לא תקופת העליה ולא תקופת העמידה, אך תקופת הירידה במלוא מובן המלה הזאת.
38
ל״טהירידה שלו הותחלה כבר בעודנו ברחם אמו, שהיה לו "שכן קרוב ואח רחוק" כעשיו הרשע "ויתרצצו הבנים בקרבה" (בראשית כה, כב). וכשיצא לאויר העולם היה שומע ממנו תמיד "יקרבו ימי אבל אבי, ואהרגה את יעקב אחי" (בראשית כז, מ), ברח מעשו ורץ ללבן הארמי, מן הפח אל הפחת, "וכשבקש לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף" והותחלה הגלות האיומה, שהוא הרגיש זאת תיכף, גם בעודנו בנו יוסף המשנה למלך בכל ארץ מצרים כאשר מספרת לנו התורה (בראשית מו, ה) "וישאו בני ישראל את יעקב אביהם" וכביאור אחד המפרשים האחרונים, שלא לחנם קורא הכתוב את הבנים בשם "בני ישראל", ואותו בעצמו, את האב בשם "יעקב אביהם", ללמדך שאף על פי שהלכו כולם בדרך אחד, בדרך מצרימה, הנה לא כולם הלכו במצב נפשי אחד. הבנים כבנים, אמנם שבטי יה, אבל לא ראו את הנולד כל כך, המה הלכו בשמחה רבה, שמחו, כי הולכים המה אל אחיהם המשנה למלך, והמה גם המה יהיו מקורבים למלכות והמה הלכו כ"בני ישראל" בגאון ובגדל לבם, בתופים, ובמחולות, בני ישראל, זאת אומרת, ישראל ששמו גרם על ש"שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל". אבל ה"סבא" היה חכם רואה את הנולד יותר מהבנים ובעת שנשאו אותו הרגיש כי נושאים המה את "יעקב אביהם", את יעקב הנכנע והמלומד בצרות, את יעקב שנקרא בשם זה מפני ש"ידו אוחזת בעקב עשו".
39
מ׳בקיצור, כל תקופת חייו מראשיתה לסופה, היתה תקופת הירידה, כל יום ויום היה אצלו בגדר "אין לך יום, שאין קללת מרובה מחברתה" ורק "הצרות האחרונות היו משכחות לו את הראשונות", ויפה פירש הרב ר' משה חפץ ז"ל בספרו "מלאכת מחשבת" את הפסוק בפ' ויחי "ויהי ימי יעקב שני חייו", כי למי שימיו רעים הנה כל יום נחשב אצלו לשנה, כי תמיד הוא אומר בערב "מי יתן בוקר, ובבוקר מי יתן ערב", "ויהי ימי יעקב שני חייו", שכל יום נחשב לו לשנה.
40
מ״אוכשהתפלל כל אחד מהאבות האלה, - ובודאי סברו כאותו המאן דאמר "והלואי שיתפלל אדם כל היום כולו" (ברכות כא, א), הנה שונה היתה תפלתו של כל אחד, כמו ששונה היה המצב הנפשי של כל אחד.
41
מ״בבתפלת אברהם של כל הכ"ד שעות שב"מעת לעת" נשמעה התפלת שחרית, סמל תקופת העליה, שהשמש מתחילה להאיר באור קטן, מתגדל מרגע לרגע. בתפלתו של יצחק נשמעה התפלת מנחה תפלת הצהרים, סמל תקופת העמידה, כשהאדם בא אל מרום פסגת הצלחתו, אשר לא יוכל לעלות יותר. אבל גם יעקב התפלל, גם הוא נשא עיניו למרום בהתדבקות עצומה, אכן מובן מאליו, כי בתפלתו לא נשמעה התפלת שחרית, מפני ששחרית לא היתה לו מעולם, בתפלתו לחנם תבקשו את התפלת מנחה, כי כל חייו היו אחרי הבין השמשות, בשעה שכבר אסור להתפלל תפלת מנחה. בתפלתו נשמעה תמיד רק התפלת ערבית, את שירת ה"כי בא השמש", השמש שזרח באור נוגה כל כך לאבותיו, אברהם ויצחק, בא לפניו ויהי חושך.
42
מ״ג"וילן שם כי בא השמש..." ומה גדול המרחק בין ה"ויצא יצחק לשוח בשדה" של יצחק אביו לבין ה"ויצא יעקב מבאר שבע".
43
מ״ד"וישכב במקום" וכדברי חכמינו ז"ל (ע"פ אגדת בראשית נד) במדרש שבאותה שעה התפלל יעקב אבינו את תפלת "שיר המעלות, אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי..."
44
מ״ההר, שדה ובית.
45
מ״וומה נמרצים דברי חכז"ל בפסחים (פח, א) "לא כאברהם שכתוב בו הר, שנאמר, אשר יאמר היום בהר ד' יראה, ולא כיצחק, שכתוב בו שדה, שנאמר, ויצא יצחק לשוח בשדה, אלא כיעקב, שקראו בית, שנאמר, ויקרא את שם המקום ההוא בית אל".
46
מ״זכי אנחנו אמנם מתפללים כעת, גם ערב, בוקר וצהרים, אנחנו מתפללים כעת גם תפלת שחרית, גם תפלת מנחה וגם תפלת ערבית, אבל באמת הנה מן חורבן בית המקדש עד היום, גם בהתפלת שחרית והתפלת מנחה שלנו, נשמעת רק הערבית ה"כי בא השמש" ומקום התפלה שלנו אי אפשר לכנות לא בשם הר, סמל העליה, ולא בשם שדה סמל העמידה, שאינם צריכים שם לא לעלות ולא לרדת, אך בית, מעין ביתו של יעקב שקוראים עליו "מה נורא המקום הזה, אין זה, כי אם בית אלהים" הבית עראי, מאיזה אבנים המתחברות יחד רק כדי שיניח צדיק את ראשו לאיזה רגע, עד יעבור זעם "כי בא השמש..."
47
מ״חההשכמה לסליחות.
48
מ״טוכשהננו קמים כעת לסליחות באמצע הלילה ורצים אנו, בעוד שלא עברה עדיין לגמרי שינה ותנומה מעפעפינו, לבתי המדרש, הנה אנו נותנים בזה פירוש חי להפסוק של ירמיהו "קומי רני בלילה" (איכה ב, יט).
49
נ׳"לשמוע אל הרנה ואל התפלה", אבל מה היא הרנה שלנו, זו היא הרנה של "קומי רני בלילה", זו היא הרנה של "ערומים נותרנו ורבתה הרעה", זו היא הרנה של "אזכרה אלהים ואהמיה, בראותי כל עיר על תלה בנויה, ועיר האלהים מושפלת עד שאול תחתיה", הרנה של "כדלים ורשים דפקנו דלתיך" (קטעים מתוך הסליחות) וכדומה, זו היא הרנה של תפלת ערבית ליעקב, הרנה של "כי בא השמש".
50
נ״אאבל בכל זאת "קומי רני בלילה לראש אשמרות" גדול הוא כחו של מי שיכול לשיר בשירים גם על לב רע, גדול הוא כחו של מי שיכול לקום ולרון גם בלילה בעת ש"וימש חושך", גדול הוא כחו של מי שנמצא בעת צרה כזו, שאין לו, גם לחם לאכול ובגד ללבוש, ובכל זאת יש לו הרחבת הדעת כל כך לאמר "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כח, כב), ומרנתנו בלילה כבר אנו רואים את "ראש האשמורת", כבר רואים אנו את עמוד השחר ונץ החמה.
51
נ״בעורו ישנים משנתכם.
52
נ״גקומי רני בלילה, הנה השופר, שנשמע את קולו בעוד ימים אחדים, בראש השנה, הוא בא, לפי טעמו של הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ג ה"ד), לאמר: עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם, אבל אם נישן עד ראש השנה, אז ספק גדול הוא, אם יהיה ביכלתו של השופר להקים אותנו, שעל כן בא ה"שמש" ימים אחדים לפני ראש השנה מדי יום ביומו לדפוק לסליחות, שהדפיקה הזו מדברת בקול גדול את הדברים: "עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם", קומו! קומו יהודים לעבודת הבורא ועד מתי תשכבו עצלים.
53
נ״דמה בין ראש השנה לשאר המועדים.
54
נ״ההנה עוד ימים אחדים ונאמר "תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו, כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב" (תהלים פא, ד), וכבר דרשו חכז"ל על זה הרבה דרשות, אולם גם הדברים כפשוטם אפשר להבין בנקל.
55
נ״והנה ההבדל בין ראש השנה לכל המועדים הוא בזה, שבכל המועדים באה מקודם ההכנה, למשל, בחג הפסח בא הקרבן פסח, שנשחט בערב הפסח וטעון בקור ד' ימים קודם השחיטה בתור הכנה. בחג השבועות ההכנה היא כל ימי הספירה, ובחג הסוכות הלא כל "ימי נוראים" המה הכנה להחג הזה. לא כן בראש השנה שעל פי התורה אין להחג הזה שום הכנה מקודם.
56
נ״זועוד הבדל יש, שבכל המועדים הרי יש ידיעה מקודם, שיודעים מתי יחול המועד, מפני שכולם באים באמצע החודש, לא כן בראש השנה, שהוא בא בראש חודש, הלא אי אפשר לדעת מקודם מתי יבואו העדים להעיד על קדוש החודש. ושני ההבדלים האלה נכללים בהמלה "בכסא", שהוא לשון התכסות הבאה לפתע פתאום מבלי שום הכנה מקודם, וגם הוא לשון העלמה, מבלי שום ידיעה מקודם.
57
נ״חוטעמו של דבר, מפני שהכנה אינה שיכת רק במקום שיש המשך וקשר פנימי בין הערב יום טוב והיום טוב, לא כן בראש השנה, שכל עיקרו הוא בא להבליט, שבאה פסיקתא רבתי בחייך, זאת אומרת, שנפסק הקשר בין האתמול להיום, ומהיום והלאה עליך להביט על עצמך כקטן שנולד, ורק על פי השקפה זו עליך לחשוב את חשבונו של עולם שלך, ומהאי טעמא אי אפשר, שבראש השנה תהיה ידיעה מקודם, מפני שבראש השנה גם הידיעה צריכה להיות חדשה לגמרי.
58
נ״טוזה שביאר המדרש "בחודש שופר, בחודש הזה תחדשו מעשיכם", וכ"כ למה, מפני שהוא "בכסא", כביאורנו הנ"ל, שצריך להתגלות לפניכם עולם חדש.
59
ס׳וכמו שמספרים חכז"ל, שהאדם כשיוצא לאויר העולם, בא מלאך וסוטרו על פיו, והוא שוכח את כל התורה כולה שלמד קודם שיצא לאויר העולם, כן בראש השנה, שבו נברא העולם, שבו הרת עולם, על האדם לשכוח הכל ולהתחיל ללמוד הכל מחדש, וזהו שאמר "זכרון ליום ראשון".
60
ס״אלו נברא האדם תיכף עם השכל.
61
ס״בכי באמת, אם היה האדם יוצא לאויר העולם תיכף ביחד עם החושים והשכל, כי אז היה רואה ומרגיש תיכף לא רק את הבריאה אך גם את הבורא. אכן, דא עקא, כי החושים מתפתחים אצל האדם בהרבה זמן קודם שיבוא אליו השכל, והחושים מהפכים את הרגש להרגל וההרגל נעשה לו לטבע, עד שאינו מרגיש כלל, כי גם הטבע איננו מדרך הטבע, אך מפעלת אלהים הוא.
62
ס״גאבל כשבא ראש השנה הנה צריך האדם לשכוח הכל, לשכוח את כל ההרגל והטבע גם יחד, לשכוח את רגש החושים והשכל הנולד לו בתור תולדה מזה, או אז יזכור מה חובתו בעולמו.
63
ס״ד"תקעו בחודש שופר" בחודש הזה תחדשו מעשיכם, מפני ש"בכסא ליום חגנו", שכל עיקרו של החג לא בא אלא לכסות על כל העבר ולהתחיל הכל מחדש.
64
ס״האבל איך נוכל לבוא למדרגה זו, לזו יש עצה בדוקה ומנוסה, העצה של "קומי רני בלילה", ימי הסליחות המה ימי המעבר בין השכחה והזכרון.
65
ס״וקומי רני בלילה בעת ששאון החיים נפסק, אין יוצא ואין בא, אין משא ומתן, אין מסחר וקנין, אין קול ואין קשב, פסקה ההלולא וחנגא, הגילה רנה דיצה וחדוה, לא נשמע לא "קול המונה של העיר" ולא "קול גלגל חמה" ורק קול התרנגל הולך למרחוק, או אז, תשמע גם את קולך, קול הפנימי שכך הצועק "שיתי לבך למסלה, דרך הלכת", נפשי הכיני צדה לדרך בעודך בחיים חיתך, יש לאל ידך".
66
ס״זמי יתנני במדבר.
67
ס״חהנה אותו הנביא שאמר את ה"קומי רני בלילה" הוא, הוא האומר גם כן את הפסוק "מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי" (ירמיהו ט, א).
68
ס״טואמנם אפשר לנו להבין את מצב הנפש של הנביא הגדול, שלבו מלא תמיד רחמים לכל הברואים אשר בתבל, את המרירות שבקרב לבו, הרגש, כשהוא פולט מתוך פיו את הדברים האלה. מלחמה גדולה בקרב נפשו פנימה עד שבא לידי יאוש שכזה, מתחלה הלא מנסה להיות "ישב בדד וידום כי נטל עליו" אבל לא זמן רב יוכל הנביא להמצא במצב שכזה, כי הוא מרגיש את הכאב הגדול של "והיה בלבי כאש בוער בעצמותי, ונלאתי כלכל לא אוכל" ומה יעשה הנביא, שאינו יכול לא לדבר ולא לחשות? הוא בורח המדברה, שם הוא מתבודד לנפשו וחי את עולמו הוא באין מפריע בעדו, אבל גם שם לא יוכל להאריך ימים גם שם לא יוכל למצוא מנוחה, מנוחת הנפש, געגועים חזקים תוקפים אותו, המושכים אותו בחזקה לשוב אל עמו וארצו, או אז יתפרצו מפי הנביא הדברים "קומי רני בלילה", רק בלילה כשעיניו לא תראינה את כל העול הנעשה תחת השמש, אז אולי יכול לרון ולשיר את שירתו הוא, השירה הגדולה, שירת הנצח לחי עולמים, רק אז תשתחרר נפשו מכל הכבלים והשלשלאות של ברזל, שנארגו מתוך זוהמת העולם והשמים מועקה עליו, רק אז ירגיש את ה"שובי נפשי למנוחיכי כי ד' גמל עליכי" (תהלים קטז, ז).
69
ע׳"קומי רני בלילה" ומה נאמנים הדברים האלה גם היום, כשאנו רואים שעל ידי המלחמה, מלחמת העולם, נהפכים האנשים לחיות טורפות, שאין אנו יודעים באמת על מה לבכות יותר, אם על שריפת הגוף, על הנופלים חלל בהשדות קטל, או על שריפת הנשמה המתפשטת בכל העולם כולו, גם הרחק, הרחק משדות קטל. "אל תבכו למת, בכו בכה להולך" בלי נשמה, נשמת אלהים... בזמן שכזה מה טוב היה, אם היה לילה תמיד, לילה בלי ראשית בלי תכלית, ועינינו לא תראינה את כל הכעור והתעוב, את כל השחצנות והשקצנות, רק בלילה אפשר יהיה לנו לקיים את הדברים: "קומי רני וגו' שפכי כמים לבך נכח פני אד-ני". (איכה ב, יט)
70
ע״אאמרנו, כי האנשים נהפכו לחיות טורפות, לא בשביל שהאמת היא כך, רק בשביל שכן הוא שגרא דלשנא ובאמת, אם היה מקום משפט לשפוט לא רק בין אדם לאדם, אך גם בין אדם לבהמה, אזי בודאי, שהיו החיות טורפות מגישות קובלנא עלינו על הפתגם הזה, שבו אנו מוציאים שם רע עליהן...
71
ע״בדג, אדם ונחש.
72
ע״גואמנם חכמינו ז"ל, שהיו זהירים מאוד גם באבק של לשון הרע כשבקשו בן זוג לאדם לא מצאו מכל הבהמה והחיה אשר על פני האדמה רק את הני תרי צנתרי דדהבא ה"אברכי משי"... הדג והנחש. "הכל משמשין פנים כנגד עורף, חוץ משלשה, שמשמשין פנים כנגד פנים ואילו הן הדג ואדם ונחש" (בכורות ח, א).
73
ע״דואמנם חלקו לו, להאדם, את הכבוד הראוי לו והעמידוהו באמצע כדין תלמיד חכם וגדול הדור, אבל נתנו לו שני שכנים טובים מימינו ומשמאלו, מימינו - את הדג ומשמאלו - את הנחש, כי אמנם כן, גם החיות היותר טורפות כמו הארי, הזאב, הנמר הברדלס וכדומה, המה טורפים רק את שאינו מינם, הזאב למשל, טורף את הכבשה, אבל מעולם לא ראינו, שהזאב הגדול יטרוף את הזאב הקטן שהוא מינו, רק בהדג והאדם אנו מוצאים, שהמה טורפים גם את בני מינם "ותעשה אדם כדגי הים" (חבקוק א, יד) "שאלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו" (אבות ג, ב), שבאמת ידעו זאת מהמלכות גופה, שאין לה מוראה של מלכות... כי שם הכל מותר והכל שרוי, וכל הבולעת יותר, נחשבת יותר למלכות של חסד...
74
ע״הכל החיות טורפות, טורפות רק להנאתן, כדי למלא את תאותן, ורק הנחש והאדם טורפים רק בשביל האדם הרע השוכן בקרבם, רק המה נושכים נשיכה לשמה, וכל ההנאה שלהם היא לראות, איך שקרבנם מפרפר בין החיים ובין המות, כדברי חכמינו ז"ל "שאלו לנחש, מה אתה נהנה, שאתה נושך, ארי דורס ואוכל, דוב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך? אמר להם, עד שאתם שואלים אותי שאלו לבעל הלשון, מה נהנה, שאומר לשון הרע, שנאמר אם ישיאך הנחש בלי לחש, ומה יתרון לבעל הלשון ואמרו לו, למה אתה נושך באבר אחד וארסך הולך בכל האברים? אמר להם, שאלו לבעל הלשון, שהוא ברומי והורג בסורי, בסורי והורג ברומי" (מדרש רבה דברים פרשה ה דה"ו).
75
ע״וואמנם כנראה חכז"ל לא ידעו מהתותחים המודרנים, התותחים של ה"ארבעים ושנים", שאלמלא זאת לא הוצרכו להשתמש במשל של "לשון" כי היום הוא הדבר כפשוטו, שעומדים ברומי והורגים גם עוד רחוק יותר מסורי.
76
ע״זאבל על כל פנים, בזמנים כאלה מה טוב הלילה, ורק הלילה, לרון את שיר ד'. בעתים וזמנים כאלה הננו רוצים לאמר כמשה רבינו בשעה שראה את חורבן בית המקדש "ליטא שמשא, אמאי לא חשכת, בשעה דעל שונא לבי מקדשא" (מדרש איכה).
77
ע״ח"ליטא שמשא" אבל שמשא זה כמו להכעיס מאיר דוקא כעת באור נוגה ומטביל את קרנותיו בים הדמים, שהציף את כל העולם כולו, השמש נעשה לועג לרש, והוא לועג מכל בני אדם בצחוקו הפרוע, ואין לנו עצה אחרת רק לקום ולרון בלילה ולשפוך כמים לבנו נוכח פני ד' "שאי אליו כפיך על נפש עולליך העטופים ברעב בראש כל חוצות" (איכה ב, יט), שהדברים נאמרים היום לא לתפארת המליצה ולא לשבר את האזן, אך המה דברים כפשוטם ממש.
78
ע״טאבל, בכל זאת "קומי רני בלילה לראש אשמרות" ועוד מעט ונשמע את קולו של הקב"ה האומר "יהי אור", עוד מעט ונשמע גם את אותו הנביא האחר, שבמקום ה"קומי רני בלילה" הוא אומר (ישעיה ס, א):
79
פ׳"קומי אורי, כי בא אורך".
80