דרשות אל עמי, שלש רגלים י׳Sermons Unto My People, The Three Festivals 10

א׳י. שׂישׂוּ ושׂמחו בשׂמחת תורה
לליל שׂמחת תורה

ב׳"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ד' פנים אל פנים... ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (סוף התורה).

ג׳"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" (התחלת התורה).

ד׳התורה ושמחת התורה.

ה׳חג הסוכות הוא לא רק החג הארוך ביותר מכל החגים, אך גם המגוון ביותר. גם לחג הפסח, למשל, יש שמונה ימים, אך כל יום ויום הוא "כדאתמול" גם בשם וגם בתוכן, כל השמונת ימים הוא חג המצות "זכר ליציאת מצרים" מבלי שום הבדל אחד מחברו. לא כן חגנו זה, הנה שלשום היה הושענא רבא אתמול שמיני עצרת והיום שמחת תורה ולא רק שנוי השם יש ביניהם אך גם שנוי התוכן, כל יום ויום מצהיר לנו הצהרה אחרת, והננו מרגישים בו בריאה חדשה לגמרי ועולם מתהוה ממין אחר.

ו׳בהושענא רבא ראינו את השמים נבקעים ומהם יוצא "קול מבשר מבשר ואומר" "אמץ ישעך בא... קומו ישני חברון... צמח איש צמח שמו הוא דוד בעצמו"...

ז׳בשמיני עצרת את ה"ברי אתת שם שר מטר... יטריח לפלג מפלג גשם"... ועל ימינו יעמדו לעזר כל המזלות הטלה והשור התאומים והסרטן, האריה והבתולה וכו' וכו'.

ח׳ובשמחת תורה הרי "אחרון אחרון חביב" שהוא עולה באמת על כולם. עולמות העליונים ועולמות התחתונים נפתחים בו לעינינו והננו רואים בו מחזות נפלאים ובהקיץ ולא בחלום, הננו רואים בו איך ש"משה עלה למרום" "והתקבצו מלאכים זה אל זה, זה לקבל זה ואמר זה לזה מי הוא זה... מי עלה למרום... מי עלה למרום"... ובמראה ולא בחדות הננו רואים בו איך ש"אברהם שמח בשמחת תורה, יצחק יעקב משה, אהרן, יהושע, שמואל, דוד, שלמה, אליהו שמח בשמחת תורה", אכן מאידך גיסא הננו שומעים בו גם כן את ה"וי וי צוח משה בפה מלא זו עליה ירידה היא להתכלה", ואיך שקבץ משה את שבטי ישרון ובקש והתחנן מפניהם "תמימי תפדוני מרדת שחת" אבל "מר צרחו כולם וצוחו כאחת שאין פדיון וכפר"... ובכל זאת אין אנו מתעצבים על זה, אך להיפך "שישו ושמחו בשמחת תורה, נגיל ונשיש בזאת התורה".

ט׳כן, רבותי היקרים, שמחת תורה לנו היום, ועל כן גדול השאון ורבה ההמולה בבית הכנסת, על כל פנים גילה רינה דיצה וחדוה. שני חתנים יש לנו היום חתן תורה וחתן בראשית עם כלה אחת, שנוציאה מיד מהחדרי חדרים שנתחבאה שם ונלך עמה ז' הקפות ועוללים ויונקים, וזקנים וישישים ירקדו כאילים וכבני צאן, כי על כן שמחת תורה לנו היום ו"שישו ושמחו בזאת התורה ונגיל ונשיש בזאת התורה"...

י׳ואמנם מצויין הוא עם ישראל לא רק בהתורה אך גם בשמחת התורה שלו, כי כלום ראיתם מימיכם עמי הנוצרים או המחמדים ישמחו ויתהוללו מקטן ועד גדול בבתי המסגד שלהם עם ה"ברית החדשה" או הקורן, להבדיל, שלהם? האדוקים שבהם יראים המה את אלקיהם ואת החוקים שלהם המה מקיימים, אבל לשמחה מה זו עושה?

י״אואמנם משמחת התורה אפשר להכיר את מהותה של תורה זו ואופיה המיוחדה, שהיא באמת חטיבה אחת בעולם.

י״ב"לעיני כל ישראל" זו היא כל התורה כולה.

י״גאם רוצים אנו לדעת מה טבעה של זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, הנה די לנו לשמוע רק את הדברים שיקראו מחר בספר ה"חתן תורה והחתן בראשית", ולכשתרצו אפשר להיות מסתפקים במועט, בסוף דבריו של ה"חתן תורה" ובתחילת דבריו של ה"חתן בראשית".

י״דזאת אומרת, הדברים "בראשית ברא אלקים" "לעיני כל ישראל" מוסרים בקיצור נמרץ את כל תכונתה ועצמותה של תורה זו.

ט״ומזה שמענו, כי התורה הזו מתחלתה ועד סופה בלי שום יוצא מן הכלל היא "לעיני כל ישראל" כלומר, שלא רק שהיא נאמרה לכל ישראל, אך הוא גם לעיני כל ישראל, העינים, סמל הידיעה - "החכם עיניו בראשו" - של כל יהודי מימי מתן תורה עד סוף כל הדורות יכולות לראות בה כל אחד לפי כח הראיה שלו, כל אחד לפי כח הבנתו והשגתו. "א"ר יצחק, מה שהנביאים עתידים להתנבאות בכל דור ודור קבלו מהר סיני, שכן משה אומר להם לישראל, כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר איננו פה עמנו היום... ולא כל הנביאים בלבד קבלו מסיני נבואתן, אלא אף החכמים העומדים בכל דור ודור כל אחד קיבל את שלו מסיני... א"ר שמואל בר נחמני אר"י, מהו קול ד' בכח, אפשר לומר כן והלא מלאך אחד אין כל בריה יכולה לעמוד בקולו... אלא בכח שיכול לסבול" (מדרש רבה שמות פכ"ח, ו).

ט״זואם כי רק נוסח אחד יש להתורה, שאי אפשר לחסר ממנה או להוסיף עליה אפילו קוצו של יו"ד אחד, אבל כפי דברי המדרש שם "קול אחד נחלק לז' קולות והם נחלקים לע' לשון שנאמר ד' יתן אומר המבשרות צבא רב" וכל אחד שומע זאת לפי רוחו וטעמו ולפי הבנתו.

י״ז"כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" לבית יעקב אלו הנשים, לבני ישראל אלו האנשים" (מכילתא פרשת בחדש, ב), כי לא ראי זה כראי זה, ולא מה שנאה ויאה לנשים נאה ויאה לאנשים, ובעת שהנשים שמעו בהדברים אמירה רכה, שמעו האנשים בזה הגדה, דברים קשים כגידין אבל על כל פנים הכל שמעו והבינו ב"כח שיכלו לסבול".

י״חבקיצור, כל התורה כולה מראשה ועד סופה נאמרה לא רק לאזני כל ישראל, אך גם לעיני כל ישראל, כל אחד רואה זאת בעינים אחרות, אבל ס"ס רואה גם ראיה רוחנית, כל אחד בלי יוצא מן הכלל שעיניו בראשו יוכל להבין אותה לפי מדת שכלו.

י״טכי באמת אין בתורה דברים שהם נגד השכל כמו בכל הדתות שבעולם, אך על פי רוב יש בה דברים ש"אלמלא נכתבו דין הוא שיכתבו" וגם לאלה החוקים ש"השטן משיב עליהם" יש למצוא טעמים בנקל, וגם ל"פרה אדומה" כבר נאמרו טעמים שונים, אלא שכמובן מלבד הטעמים הגלויים האלה יש עוד טעמים נסתרים, רזי דרזין וסודי סודות, אבל עכ"פ סוף דבר הכל נשמע כי "בראשית ברא אלקים - לעיני כל ישראל" גם האלקים שלנו הוא לעיני כל ישראל, ואם כי נאמר עליו "כי לא יראני האדם וחי", אבל סוף סוף אפשר לראותו ראיה רוחנית, אפשר להבינו ולהרגישו ויש ש"רואה שפחה על הים מה שאיננו רואה יחזקאל בן בוזי הכהן" (עפ"י מכילתא פרשת שירה ג) וגם עכשיו מי שירצה בכך יוכל להראות באצבע ולאמר: זה אלי ואנוהו.

כ׳גדולה דעה.

כ״אוזהו שאמרו חז"ל בברכות (לג, א) "א"ר אמי, גדולה דעה שניתנה בתחילת ברכה של חול".

כ״בכי אמנם גם טרם מתן תורה היו אצל העמים הקדמונים חכמים גדולים, והחרטומים במצרים יוכיחו, שיכלו בחכמתם לעשות מופתים כאלה, אבל החכמה היתה רק נחלת יחידי סגולה והעם רובו ככולו היה שקוע בבערות נוראה כבהמה בבקעה. כי הדעת היתה להם דבר של מניפול להכהנים ולהקדושים שלהם, שמסרו איש לרעהו בלחש ובסודי סודות, הדעת היתה להם ענין של נסתר ולא של נגלה, ורק התורה עשתה את הריבילוציה הרוחנית להוציא את הדעת מרשות היחיד לרשות הרבים, מן הנסתר להנגלה.

כ״ג"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו) אומרת התורה, כולכם תהיו לי בגדר כהנים וגם "ממזר ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול", ועל כל אחד מישראל נאמרו הדברים "ואתה דע את אלקי אביך ועבדהו", שאינו יוצא באמונה לבד אך צריך לזה גם ידיעה.

כ״דובחנם מסתייעים הנוצרים בדברי ירמיהו שאמר "הנה ימים באים נאום ד' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה" שהכוונה על "אותו האיש" שנתן לעולם "ברית חדשה", כי נוכל לאמר להם בלשון הגמ' "שטיא, שפיל לסיפא דקרא" האומר "כי זאת הברית אשר אכרת את בית ישראל אחרי הימים ההם נאם ד' נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה... ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ד', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" (ירמיהו לא, לב-לג) בעוד כידוע, אצל הנוצרים גם הלמוד בברית חדשה גופא אסור להמון העם שאינם מלמדים אותם רק "קטיחוזים" לבד, כי גם אצלם מעשי אבותיהם עובדי האלילים בידיהם, להחזיק זאת במניפול אצל הכהנים לבד.

כ״הובע"כ שגם הברית הישנה וגם הברית החדשה של ירמיהו רק שלנו הוא, כי גם הברית החדשה יכרות ד' "את בית ישראל ואת בית יהודה", שאצלנו באמת כבר נתקיימו הדברים "כי כולם ידעו אותי למקטנים ועד גדולם" (ירמיה לא, לג) "וכל בניך למודי ד'" (ישעיה נד, נג).

כ״וואנשי כנסת הגדולה שהאחד מהשלשה הדברים העקרוניים שהורו היה "והעמידו תלמידים הרבה", כלומר, שפתחי בית המדרש לא יהיו נעולים לפני שום איש מישראל וכל הרוצה לטול את השם יבא ויטול ומי יתן והיו כל עם ד' נביאים, הם סדרו במכוון את התפלה של דעה אחרי קדושה, ללמדנו כי הקדושים שלנו אינם רוצים להחזיק את הדעת במניפול אצלם אך "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה" גם האנוש, שם הקטנות, ברי נש זעירים ופעוטים גם המה יוכלו לזכות לדעת ולבינה, גם להם השערים, שערי דעה לא ננעלו.

כ״זוהביטו וראו עוד דבר פלא שהתקינו את הברכה הזו דוקא בתחילת ברכה של חול ולא בהברכות של שבת ויו"ט, להראות, כי הדעת היא אצלנו לא ענין של יו"ט, דבר שחזיונו לא נפרץ, לא רק ענין של קדושה, שמי שאינו קדוש מרחם אסור לנגוע בה, אך זוהי תחילת ברכה של חול, זוהי נצרכת גם בחיים החלוניים, דבר הנצרך מדי יום ביומו, ונאמרה בתחילת ברכה של חול, כי בלעדי זה אי אפשר כלל להתחיל. בקיצור, הדעת איננה אצלנו רק ענין של תכשיט שהאדם מתקשט בהם בשבתות ויו"ט, אך זהו ענין של חול שהאדם מתלבש אז כך בהמלבושים ההכרחים לבד ועל כן "גדולה דעה שניתנה בתחילת ברכה של חול".

כ״חועל כן, יהודים חביבים, חובה על כולנו יחד, על גדולים ועל קטנים על אנשים ונשים לשמוח בשמחת תורה, כי ע"י שמחת התורה אנו מביעים את מהותה של התורה גופא, שהיא תורה "לעיני כל ישראל" ולכולנו יחד יש חלק בה כל אחד לפי "כוחו שיכול לסבול".

כ״טע"י שמחת תורה אנו מראים מה בין בני לבן חמי, להם יש רק אמונה ולנו יש ג"כ תורה, האמונה תוכל להביא את האדם לידי יראה ופחד, לידי רטט ו...ערצה, אבל בשום אופן לא לידי שמחה וחדוה, אכן תורה מביאה גם לידי גילה רינה דיצה וחדוה ובכן "שישו ושמחו בשמחת תורה".

ל׳ישראל ואורייתא וקוב"ה.

ל״אידוע הוא מאמרם ז"ל "ישראל ואורייתא וקוב"ה חד הוא" (עפ"י זוהר ויקרא דף עג, ע"א) אבל לא הכל יודעים שזה כבר מרומז ב"שמחת תורה".

ל״בהחתן תורה יסיים בלעיני כל ישראל והחתן בראשית יתחיל ב"בראשית ברא אלקים", ובכן נעוץ סופה בתחילתה ויצא לך אלקים וכל ישראל ואורייתא - כי מבראשית עד כל ישראל זהו אורייתא - חד הוא, ובשביל זה באה השמחה להורות על הדבוק הפנימי בינינו ובין התורה, כי אי אפשר לשמחה אמתית בלי זה.

ל״גוזהו גם כן המכוון במה שהננו מקדימים לפני כל פרק ופרק של פרקי אבות את המשנה של כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא וכו', ומסיימים בהמשנה של ר' חנניא בן עקשיא "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" וכו', ללמדנו כי אי אפשר להפריד בין הדבקים, בין כל ישראל ובין הקב"ה והתורה והמצוות שלו, או כפי שקוראים זאת בזמננו בין הדת והלאומיות, כי מי שאינו מחזיק בכל ישראל אי אפשר שיחזיק בהקב"ה והתורה והמצוות בשלימות, ולהיפך מי שאינו מחזיק באמונה שלמה בהקב"ה ותורתו אי אפשר לו שיהיה מסור באמת לכל ישראל.

ל״דוזכרו נא כי התורה מסיימת ב"כל ישראל" ללמדנו כי עלינו להיות אוהבי כל ישראל, ולא רק איזו כתה ומפלגה מהם, כי לדאבוננו יש אצלנו מסתפקים במועט, ואומרים וכי מה איכפת לו להקב"ה, אם במקום ט"ו מיליונים יהודים יהיו לו רק ט"ו אלף אבל אלה יהיו אורטודוקסים אמיתיים, שיתפללו ותיקין ויגלחו את זקנם דוקא ע"י סם ויכסו את ראשם בירמולקה הגדולה כגרוגרות דר' צדוק כדי לצאת גם לשמים וגם לבריות, אבל התורה איננה רוצה באורטודוקסים כאלה, אך באלה העומדים על נקודת ההשקפה של "כל ישראל" דוקא.

ל״הוכשאמר הקב"ה למשה "ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" ענהו משה "חטא העם הזה חטאה גדלה ויעשו להם אלהי זהב, ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות לב, לב), כי הוא לא רצה להיות מסתפק במועט כזה, הוא הרגיש היטב כי סופה של יהדות זו הנתמכת רק ע"י יחידים להיות מתנוונת והולכת עד שתכלה מאליה, וע"כ דרש במפגיע שגם העם הזה ש"חטא חטאה גדולה" ישאר ויתקיים.

ל״וכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא.

ל״זבקיצור, התורה נחתמת ב"כל ישראל" והכל הולך אחרי החתום והמשנה מפרשת זאת ביתר באור "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר".

ל״חואמנם המפרשים באו על משנה זו בחבילי קושיות, הם שאלו הלא התנא מביא ראיה לסתור, כי הלא מהכתוב ועמך כולם צדיקים וכו' מוכח שדוקא אם הם צדיקים אז יש להם חלק לעוה"ב ומכלל הן אתה שומע לאו? ושנית, הוא מתחיל בעוה"ב ומסיים בלעולם ירשו ארץ, מה ענין ארץ לעוה"ב, הלא שם בעוה"ב אין כלל ארץ וארציות, שם אין לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה".

ל״טאולם באמת אין התנא מביא ראיה כלל על עוה"ב, אך על זה שכל ישראל המה צדיקים בבחינה ידועה, וגם הפושעים שבישראל אפשר לדון לכף זכות כמאמרם (ע"פ סנהדרין לז, א) "אפילו פושעים שבישראל מלאים מצוות כרמון". וממילא הרי מובן שיש להם חלק לעולם הבא.

מ׳ואם תשאל איך אפשר לנו לאמר, שהם הפושעים שבישראל מלאים מצוות, בעוד שאנו רואים אותם שהם מתרחקים מן המצוות כמטחוי קשת?

מ״אעל זה משיב "ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ" זאת אומרת, כשנזכה ל"לעולם ירשו ארץ" אז "ועמך כולם צדיקים".

מ״בכי באמת עד היום הזה לא ירשנו את הארץ הזו ירושה עולמית, והבטחת השי"ת לאברהם "אני ד' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה" (בראשית טו, ז), תקויים בודאי באחרית הימים, אבל עכ"פ עד היום לא באנו עדיין לזו.

מ״גכי בימי הבית הראשון הרי הכתוב מספר לנו "ולא הוריש מנשה את בית שאן... ואפרים לא הוריש את הכנעני היושב בגזר... זבולון לא הוריש את יושבי קטרון... אשר לא הוריש את יושבי עכו" וכו' וכו' (שופטים א, כז-לא), כל אחד מהשבטים היה בכלל "תני ושייר" והגוים האלה נשארו שם כמו שהכתוב אומר בשביל "לנסות בם את ישראל לדעת הישמעו את מצוות ד' אשר צוה את אבותם" ואמנם לא עמדו בנסיון אך "ויעזבו את ד' אלקי אבותם וילכו אחרי אלהים אחרים מאלהי העמים אשר סביבותיהם" (שם א, וב), אבל עכ"פ זה לא היה מרשעת ישראל אך מרשעת הגוים שנשארו שם שבע"כ השפיעה זאת גם על ישראל. אכן לו ירש לנו הקב"ה ארץ בירושה גמורה וחלוטה ככל השבעים האומות שלכל אחת מהן יש ארץ מיוחדה ומוגבלה במצריה, בת חורין ושוררת על עצמה באין צר ונוגש, כי אז ברי "ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ" ואם לא היו צדיקים בימי הבית ראשון הסבה היא מפני שלא נתקיימה הסיפא ה"לעולם ירשו ארץ", כי לא היינו יורשים אמתים אך שכנים.

מ״דובימי הבית השני הלא כמעט שלא התחילו כלל לרשת את הארץ בתור "בעלי בתים" גמורים, הם באו שם רק הודות לחסדו של מלך כורש, ואנו יודעים תמיד ש"חסד לאומים חטאת". ובצדק אמרו אבותינו בימיו של עזרא ונחמיה "הארץ אשר נתת לאבותינו לאכול את פריה ואת טובה הנה אנחנו עבדים עליה ותבואתה מרבה למלכים... ועל גויתנו משלים ובבהמתנו כרצונם ובצרה גדולה אנחנו (נחמיה ט, לו-לז) והצרה הגדולה לא פסקה כל ימי זמן קיומו של הבית השני, כי אחרי שבא הקץ למלכות פרס התחילה תקופתה של מלכות יון שסבלנו ממנה קשה, ואם כי החשמונאים לחמו עמה בגבורה נפלאה, אכן על כל פנים לא היתה לנו מנוחה גמורה, וכשנשתחררנו סוף סוף ממנה באנו עוד לידי שיעבוד יותר קשה, לשיעבוד רומי שתחבה את צפרניה החדות והמשילה עלינו את העבד האדומי ויוצאי חלציו עד שבא החורבן, והאם יפלא שגם אז למדו הרבה מן הגוים שהם היו באמת האדונים האמתיים על ארץ ישראל, וכמובן שגם החטאים שחטאו אז נחוץ לזקוף רק על חשבונם של הגוים ולא על חשבון של ישראל, כי אי אפשר, כאמור, שיתקיים ה"ועמך כולם צדיקים" בעת שלא נתקיים ה"לעולם ירשו ארץ".

מ״הואחרי החורבן הרי אין מה לדבר, בכל קצוי ארץ הננו מפוזרים בין כל גויי התבל ששקועים כולם בנ' שערי טומאה, ואיך יתכן שלא תחדור הטומאה ברב או במעט גם אצלנו.

מ״ומראים על "חלוצינו" בארץ ישראל, שבארץ הקודש גופה עוברים כמה מהם על הרבה עבירות שבעולם, אבל מי לא יבין שה"חלוצים" האלה אע"פ שגופם עובד בא"י הנה נשמותיהם מרחפות עדיין בגלות ואלהי הנכר שולטים בהם שליטה בלתי מוגבלת, אכן עכ"פ גם החטאים האלה לא שלנו הם אך מהנכר באו.

מ״זובצדק אמרו חז"ל כי "הקב"ה נוטל עונותיהם של ישראל ונותנן בראשו של עשו", ואין בזה שום משא פנים בדין, כי באמת כל העוונות הן שייכות רק לו, כי ממנו באו מתחילתן ומעיקרן.

מ״ח"ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר" המטע היותר מובחר אם יעקר מגדולו שוב הוא אובד טעמו וריחו ואינו שוה כלום, ואם אנחנו בני ישראל נעקרנו מגדולינו זה אלפים שנה, ולא עוד אלא שכאמור גם כשהיינו במקומנו לא היו לנו שרשים חזקים כנחוץ, ובכ"ז עוד ריחנו לא נמר לגמרי וטעמנו לא פג מאתנו עד הקצה האחרון חלילה, אז בצדק אפשר לנו לאמר "ועמך כולם צדיקים" ול"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", אם כי כמובן החלקים לא יהיו שוים לכל אחד.

מ״טוביום שמחת תורה ב"זה היום עשה לנו ד' נגילה ונשמחה בו", עלינו לזכור עוד יותר מכל הימים כי "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" שכולם אהובים כולם ברורים, ועל כן רבותי הנכבדים "שישו ושמחו בשמחת תורה, נגיל ונשיש בזאת התורה"...

נ׳בשמחת תורה.

נ״אאבל מאידך גיסא אין לנו לשכוח אף לרגע, כי "שישו ושמחו בתורה" לא כתיב, אך "שישו ושמחו בשמחת תורה" ולא למותר היא המלה הנ"ל.

נ״בכי באמת רק שמחה גומלנית היא שמחה אמתית. אם החתן, למשל, אוהב את כלתו ושמח אתה מאד, אבל אם היא איננה אוהבת אותו ואיננה שמחה בו כלל וכלל, אזי גם שמחת החתן איננה שמחה שלמה.

נ״גוככה הוא הדבר אם אנחנו שמחים בהתורה, אבל אם התורה איננה שמחה בנו אז לשמחה זו אין חשיבות גדולה.

נ״דוזהו שאנו אומרים "שישו ושמחו - רק אז תהיה לנו שמחת משנה - בשמחת תורה, כשגם התורה תשמח בנו.

נ״הומעשה באדם אחד מהריקנים שבישראל שהיה עלז ומלא חדוה מאד בשמחת תורה, ושאלו אותו על מה ולמה? והשיב, כי מעשה שהיה כך היה. הוא היה דל ואביון הלך ותבע לדין תורה את העשיר והנכבד היותר גדול שבעיר ותבע ממנו הון עתק, אם כי לא היה לו דין ודברים עמדו בכל ימי חייו, הלז צעק להד"ם, אבל הלא דין הוא שהנתבע צריך לישבע שבועת היסת, וכמובן, שהוא לא רצה לישבע כי אנשים נכבדים אינם נשבעים אף על אמת, והפך את השבועה על התובע, והוא, התובע לא התרשל כלל, נשבע ולקח את כל הכסף ונעשה עשיר, ומדוע לא ישמח בשמחת תורה, הלא כל עשירותו באה מהתורה שיש בה דינים כאלה.

נ״ווכמובן, שאיש כזה שמח בצדק בהתורה, אבל התורה איננה שמחה בו כלל וכלל.

נ״זכי באמת אין אנו יוצאים מה שאנו לומדים את התורה, אך נחוץ שגם התורה תלמוד אותנו, כמו שפירש ה"כתב סופר" את הכתוב "וכתב לו את משנה התורה הזאת - וכו' - והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו" - (דברים י״ז:י״ט), כי אין הכוונה שהמלך ילמוד כל ימי חייו, כי אז אימתי תהיה לו עת לנהל את מלכותו, אך ש"כל ימי חייו", זאת אומרת, כל הביוגרפיה שלו יקרא בהתורה, היינו שכל מעשיו וכל הנהגותיו בחיים יהיו על פי דרכי התורה.

נ״חכי יש ספר תורה ויש ספר תולדות אדם, ושני הספרים האלה צריכים להתאים זה עם זה.

נ״טזהו "שישו ושמחו בשמחת תורה", אתם תשמחו בהתורה והתורה תשמח עמכם,

ס׳שישו ושמחו...