דרשות אל עמי, שלש רגלים י״אSermons Unto My People, The Three Festivals 11
א׳יא. כל חמירא - סוד קיום היהדות
להימים הראשונים של חג הפסח
להימים הראשונים של חג הפסח
1
ב׳"כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי, דלא חמיתיה ודלא בערתיה לבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא" (בטול חמץ).
2
ג׳"דרש רב עוירא, בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים הקב"ה מזמין להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדרות אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה ומרחיצות אותן - וכו' - וכיון שמתעברות באות לבתיהם, וכיון שהגיע זמן מולדיהן הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח - וכו' - וכיון שמכירים בהם מצרים באים להורגם ונעשה להם נס ונבלעים בקרקע ומביאים שורים וחורשים על גבם שנאמר על גבי חרשו חורשים, ולאחר שהולכין היו מבצבצין ויוציאין כעשב השדה, שנאמר רבבה כצמח השדה נתתיך, וכיון שמתגדלים באים עדרים עדרים לבתיהם - וכו' - וכשנגלה הקב"ה על הים הם הכירוהו תחילה שנאמר זה אלי ואנוהו" (ע"פ סוטה יא, ב).
3
ד׳ערב הפסח.
4
ה׳לא רק חג הפסח כשהוא לעצמו הוא יקר ונחמד לנו, אך גם לערב הפסח יש ערך רם ונשא, ולא לחנם בא הערב פסח קודם להפסח גופא, כי הסיבה צריכה להיות קודם המסובב - והערב פסח הוא הסיבה להפסח.
5
ו׳כי מהו הסיבה שבן לילה - מערב הפסח למחרתו - יצאנו מעבדות לחרות מאבל ליום טוב, מאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה?
6
ז׳הסיבה היא ה"כל חמירא" וכו' שאמרנו בכוונה בערב הפסח, ולא עוד אלא שבכחו של "כל חמירא" אנו חיים בכל השנה, גם אחרי הפסח כשנהפך שוב הגלגל עלינו והננו שוב באבל, באפילה בשיעבוד וכו' "במחשכים הושיבני כמתי עולם" ובכל זאת הננו חיים וקיימים סוף סוף.
7
ח׳הוא אשר אמרנו, כי ב"כל חמירא" עלינו לבקש את סוד קיום היהדות.
8
ט׳יאוש הפקר וביטול.
9
י׳הנה בה"כל חמירא" אנו מבטלים את החמץ, כי כפי דברי הגמ' הנה חמץ "מדאורייתא בבטול בעלמא סגי", ולשיטת רש"י בפסחים (ד, ב) מה שאמרה התורה "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" הכוונה על השבתה בלב שזהו בטול.
10
י״אואמנם אנו מוצאים בהלכה שלשה גדרים בהפקעת ממון מבעליו, היינו יאוש, הפקר ובטול.
11
י״בומהו ההבדל המהותי ביניהם?
12
י״גיאוש, כל עיקרו בא אחרי שכבר יצא הדבר מרשותו של בעלים מקודם, אם כי עדיין הוא בכלל שלו, כמו למשל, שנגנב או נאבד ממנו והוא אומר "וי לחסרון כיס", דהא גם קודם שאמר זאת הרי כבר איננו ברשותו, דאינו יכול להשתמש בזה מאומה, וכדברי הגמרא "גזל ולא נתיאשו הבעים שניהם אינם יכולים להקדיש זה - הגזלן - לפי שאינו שלו, וזה - הנגזל - לפי שאינו ברשותו (בבא קמא סט, א), אבל אם יאמר אדם על כספו שמונח בארגזו "וי לחסרון כיס" לא אמר כלום. ובזה מסביר הרמב"ן הא דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, משום דכיון דטרם שנתיאש כבר מצאו איש אחר ונעשה על זה שומר אבדה, אם כן הוה הדבר ברשותו ועל זה לא יועיל יאוש.
13
י״דהפקר ובטול הוא להיפך, דשניהם אינם מועילים רק כל זמן שהדבר נמצא ברשות בעלים, אבל לאחר שכבר יצא בין כך ובין כך מרשותו אם כי עדיין לא נפקעה בעלותו לגמרי שוב אינו יכול לא להפקיר ולא לבטל כמבואר בב"ק (שם) לענין הפקר ובפסחים (ו, ב) לענין ביטול.
14
ט״וובכל זאת יש הבדל רב לשיטת רש"י בין הפקר לביטול מצד אחר, דהראשון הוא הפקעת הבעלים מהחפץ, זאת אומרת, דהחפץ נשאר בעצמותו מה שהיה אלא דהוא איננו עוד בעליו, לא כן בטול דהוא להיפך הפקעת החפץ מהבעלים, היינו דהחמץ נחשב לעפרא דארעא, ואם כי בעלותו לא נפקעה אבל הוא בעלים על עפר לבד. וזהו ציור מיוחד רק בחמץ לבד כעין "כיפת שאור שיחדה לישיבה", דאף על גב דלכאורה הוא חמץ גמור, אבל כיון שיחדה לישיבה אינו עובר כלל על זה.
15
ט״זובזה, כמובן, תסתלקנה כל קושיות התוס' שהקשו על רש"י שם בפסחים, כי זהו חדוש מיוחד לענין חמץ לבד, ואמנם הפקר צריך להיות דוקא בפה וגם בפני שלשה, אבל בטול ענין אחר הוא.
16
י״זולכן סובר הרמב"ם ג"כ (בפ"ב מהלכות חמץ ומצה הלכה ב), דבטול אינו מועיל רק לחמץ שאינו ידוע, אבל לחמץ ידוע לא מועיל כלל, אם כי, כמובן, בהפקר אי אפשר לחלק כנ"ל, יען כי כיון שהבטול מסלק רק חשיבות הדבר לבד, סובר הוא שזה לא יתכן במקום שידוע לו ונראה שהוא כנגד המציאות, שאיננו כלל עפרא דארעא.
17
י״חוהלשון גופא הרי מוכיח זאת "לבטל ולהוי כעפרא דארעא", שכל עיקרו בא על בטול החמץ ולא על בטול הבעלות, אך כיון שהחמץ נתבטל שוב לא איכפת לן אם הוא בעלים כי סוף סוף איננו שוב בעלים של חמץ.
18
י״טמה בין בני לבן חמי.
19
כ׳ואמנם, רבותי היקרים, לא לפלפל בדברי הלכה באתי היום, אך הארכתי בזה כדי להראות לכם "מה ביני לבן חמי", מה בין האומה הישראלית לכל השבעים אומות שבעולם. כי ההבדל הוא גם כן בזה, שכל האומות נפלו רק מיאוש והפקר לבד ובשביל זה הלכו הרבה מהן לעולמן יחד עם חורבן ארצן, לא כאלה חלק יעקב שיודע להשתמש בכל חמירא גם כל השנה, הוא יודע גם את סוד הבטול וזהו הנותן לו כח ועצמה, וזהו המבצר היותר בטוח שכל החצים ובלסטראות לא יוכלו ליגע בו לרעה.
20
כ״א"פרה אדומה אלו ישראל".
21
כ״בכבר אמרו חז"ל (ירושלמי שקלים א, א) "אין אתה יכול לעמוד על אופיה של אומה זו" וכי "פרה אדומה אלו ישראל" זאת אומרת, שכשם שפרה אדומה מלאה סתירות ונגודים, מטהרת טמאים ומטמאת טהורים, כך ישראל בכל פנה שאנו פונים הננו רואים אותו מלא סתירות ונגודים.
22
כ״גכל אחד מישראל בכל משך ימי גלותו הארוכה היה כלפי חוץ בריה שפלה, אסקופה הנדרסת, תולעת ולא איש, נעלב ואינו עולב, שומע חרפתו ואינו משיב, וכמעט שאבד לגמרי את רגש הכבוד. וכשישבו אותו בגיטו מחוץ למחנה לא מחה כלל, וכשתפרו לו על בגדיו טלאי צהוב שיהיה לחרפה ולדראון עולם לא היה איכפת לו זאת כלל, ואם דרשו ממנו שיתהולל לפני ה"פריץ" ויזמר לפניו "מה יפית" לבדח את דעתו של השררה, היה עושה זאת בחפץ לבב ולא התאונן כלל על זה, אם רק היה לו מזה איזו טובת הנאה, שכל זה הרי מראה כי היהודי הוא נבזה ושפל בעיני עצמו גופא. אבל כל זה היה רק כלפי חוץ, וכלפי פנים, בבית הכנסת ובבית המדרש היינו רואים את אותו היהודי גופא כשהוא נלחם בחרף נפש בשביל עליה שמנה, בשביל "עיר" חשובה במזרח ומה גם בשביל איזו גבאות, ונראה היה כי אין לך רודף אחרי הכבוד כמותו, כי הכבוד זהו כל תכלית חייו ובשביל זה הוא נכון גם כן למסור את נפשו ומאדו.
23
כ״דראינו את היהודי כשהוא מקיים עד הקצה האחרון את האזהרה "ועם שונים אל תתערב" והיה רואה את התהפוכות המדיניות הרבות בארצות פזוריו ולא היה שם לב כלל לזה והיה עומד מרחוק ושותק. אבל אותו היהודי היה בקהלתו בעל דעה גדול, ולא עוד אלא שבינינו לבין עצמנו נחשבנו תמיד ל"כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים כולנו יודעים את התורה" וכל אחד נחשב לבן מלכים ממש, ולא רצה לבטל את דעתו מפני דעת חבירו וגם מפני דעת רבים הגדולים וטובים ממנו, ובשביל זה רבתה בנו תמיד המחלוקת, והאם אין זה באמת מין פרה אדומה חידה סתומה, "מדרש פליאה" שאין לה פתרונים?
24
כ״ההס קטיגור וקח סניגור מקומו.
25
כ״וואמנם בכל דור ודור מראים המקטרגים שלנו על אלה וכדומה, אבל בבטחה נוכל לאמר גם על זה "הס קטיגור וקח סניגור מקומו".
26
כ״זעל המקטרגים לדעת את המאמר המוסכם (אבות ב, ד) "אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו" וכשהיו מגיעים למקומו של עם הישראלי היו יודעים, כי כל זה בא לנו מרגש האינסטינקטי החזק שיש לנו לשמירת קיומנו.
27
כ״חכי כל עם שגולה מעל אדמתו יש לו רק שתי ברירות או למות מות גבורים או לחיות חיי כלב, ואמנם לא ראי זו כראי זו, אבל הצד השוה שבהן ששתיהן מוליכות לשאול ואבדן, לכליון גופה או נשמתה של האומה. אכן האומה הישראלית כשהגיע תורה להגלות מעל אדמתה מצאה דרך מקורי איך להחלץ מן המצר, שיהיה גם הזאב שלם וגם הכבשה שלמה.
28
כ״טנעשינו לרואים ואינם נראים, זאת אומרת, שלא חדלנו מעולם לחיות חיי גבורים אמתים אלא שחכמתנו עמדה לנו שאומות העולם לא ירגישו בכך.
29
ל׳ועצה זו יש לנו מימי קדם, עוד מהאבות הראשונים שלנו.
30
ל״אקום עלה בית אל.
31
ל״בהנה יעקב סבא טוען לבניו שקנאו קנאת כבוד אחותם "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי", ובניו מושיבים לו "הכזונה יעשה את אחותינו", ומה השיב להם על זה אלקים? "ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל" (בראשית לה, א).
32
ל״גיעקב ראה את החסרון שיש בהברירה האחת, כשבני הגלות אינם רוצים לוותר על כבודם מאומה, כי אמנם הם יוכלו לזכות למות מות גבורים, אבל רק למות ולא לחיות, כי הלא המה ה"מתי מספר" ותושבי הארץ המה המרובים, ה"בעלי בתים", האזרחים, היחסנים, "ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי", והבנים עומדים ותוהים ושואלים את אביהם הזקן, ובכן מה אתה רוצה לברור את הברירה השניה לחיות חיי כלב, חיי הרמש הזוחל על הארץ, לתת את עצמנו לבוז ושמצה לפני כל זד יהיר "הכזונה יעשה את אחותנו" ואם אמנם באופן כזה נחיה ולא נמות, אבל האם יש טעם וריח לחיים המלאים בושה וכלימה כאלה?
33
ל״דאבל הקב"ה מצא דרך שלישי לגמרי בזה, שיהיה הדבר טוב ורצוי מכל הצדדים, באופן שנחיה ולא נמות, ובכל זאת כבודנו לא יפגם מאומה.
34
ל״ה"קום עלה בית אל" זאת אומרת, התעלה למרום, והוי מתנשא למעלה מכל הפעוטים והקטנטנים הסובבים אותך "הכל לפי המבייש והמתבייש", ומה איכפת לך מהביוש שלהם, האם הוא ביוש של אנשים ה"עושים מעשי עמך"?
35
ל״ועליך לבלי לאבד את רגש האנושי, רגש הכבוד שבך, אך אדרבא יש שההסכמה של ההמון מביאה אותו לידי "חשבון הנפש", לידי חשש ופקפוק שמא נתעה בשוא, כיון שדעת ההמון מכוונת לדעתו, הוא. ומספרים על פילוסוף אשכנזי אחד שאמר: כיון שההמון מתחיל לקרוא את ספריו סימן הוא שצריך לבערם מן העולם... ויעקב סבא ויוצאי חלציו בימי ענים ומרודם הנה חביבים יסורים לעשותו לגאון ממין זה, שהכרת ערכו תהיה כל כך בטוחה וברורה בעיניו, עד כי הסכמת העמים לא רק שלא יבקש אלא יחשוב לו למחסור וישמח על העלבון שלהם ויצטער על הכבוד שהם מנחילים.
36
ל״ז"קום עלה בית אל", ואם העולם הזה חשך בעדך הלא יש בידך לברוא לך עולמות חדשים ושם תוכל לחיות בהרחבה בחיים של עושר וכבוד, חיים שאין בהם בושה וכלימה. להם יש שמות הכבוד של גרפים, נסיכים, ברונים וכדומה, ולנו הרי יש במקום זה מורה, מורה מורנו ועוד ועוד, ושלנו מרובים משלהם, ואם הם מחלקים מידלים הרי אנו מחלקים ביד יותר רחבה עליות, שלישי ששי ועוד ועוד. בקיצור, הכל הכל יש לנו משלנו ואין אנו זקוקים כלל לאחרים. הן, כל האומות נלחמות בשביל השליטה על הים, ואנו הרי כבר מושלים אנו כמושלים בכיפה על הים היותר גדול ורחב ידים ים התלמוד, ואם להן יש גבורים גם לנו יש כאלה די והותר, האם לא הראה הרמב"ם את גבורתו בהיד החזקה שלו והרמב"ן במלחמת ד' שנלחם בגבורה ובחרף נפשו ועוד ועוד גבורי ישראל.
37
ל״חנבלעין בקרקע ומבצבצין ויוצאין.
38
ל״טואם רב עוירא מספר לנו אגדה על דבר יוצאי מצרים, הנה באמת אותה אגדה אפשר לראות בפועל ממש בכל ההיסטוריה הגלותית הארוכה שלנו.
39
מ׳בכל ההיסטוריה הנ"ל אנו רואים איך שהננו מכלכלים בקרבנו את הדו פרצופין האלה.
40
מ״אכשהיו מכירים המצריים וכל הצוררי ישראל למיניהם בכל התקופות, אז היינו נבלעים בקרקע וכמה שורים היו באים מכל ארבע רוחות העולם וחרשו על גבינו לקיים מה שנאמר "על גבי חרשו חורשים", הושיבו אותנו בגיטו חשכה, תפרו על בגדינו טלאי צהוב, כסו את פנינו כלימות וריק, חרפו וגדפו אותנו כל עובר ושב בכל מיני החרופים והגדופים שבעולם ואנחנו כבשנו את פנינו בקרקע והיינו נעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עושים מאהבה ושמחים ביסורים. אבל כיון שאלה רק יצאו מאתנו ונשארנו בינינו לבין עצמנו אז היינו מבצבצים ויוצאים כעשב השדה, אז הרגשנו כי "אתה בחרתנו מכל העמים ורוממתנו מכל הלשונות", אז ידענו כי אנחנו הננו כולנו בני מלכים המיוחסים היותר גדולים שבעולם.
41
מ״בוהבו גודל לבני הגלות שבשביל עליה שמנה או מקום חשוב ב"מזרח" של ביהכנ"ס וביהמ"ד, התלקחה לפעמים מחלוקת עד לשמים, כי דוקא מחלוקת זו היא שעמדה לנו להחזיק ולקיים את רגש האנושי שבנו שלא היה יכול להתגלם במעשה כלפי חוץ, והיה מוכרח להתכווץ ולהצטמצם כלפי פנים ששם מצא את בטויו, אם כי לפעמים ג"כ באופן מופרז יותר על המדה.
42
מ״גאבל עכ"פ ידענו עת לכל חפץ והכל היה דבר בעתו מה טוב. לו לא היינו נבלעים בקרקע בעת שהכירו המצריים בנו כי אז כבר הרגו אותנו ולא השאירו ממנו זכר ושריד, ולו לא היינו להיפך מבצבצים ויוצאים כעשב השדה בעת שיצאו ממנו, כי אז כבר היה נכחד ממנו רגש האנושי לגמרי וחיינו לא היו חיים כלל ולא היו נחשבים למאומה.
43
מ״ד"התורה הזו דומה לשני שבילין אחד של אור ואחד של שלג, הטה בשל זו מת באור, הטה בשל זו מת בשלג, מה יעשה? יהלך באמצע" (ירושלמי חגיגה ט, א).
44
מ״הואמנם לא רק לתורת ישראל יש שני שבילין, אך גם לחיי ישראל בגלותא יש שני שבילין האלה, אחד של אור ואחד של שלג ושניהם מביאים לאבדן, כי לו היינו בעלי רגש תמיד והיינו מתלהבים מכל פגיעה בכבוד שלנו ככל העמים שעל פני הארץ, אז היינו מתים בשל אור, כי תמיד היתה החמה בוערת בנו ומתפרצת החוצה נגד כל בני תבל ואנחנו הננו המעט מכל העמים ובודאי היו עושים כבר כליה ממנו. אבל גם בשביל השני, הקיצוניות מצד אחר להיות קרים כאבן דומם ולבלי להרגיש כלל בחרפתנו, לבטל כליל את רגש הכבוד שלנו גם זה היה מסוכן למאד כי זה היה מביא ל"הטה בשל זו מת בשלג", כי מי שמאבד לגמרי את הרגש זהו כבר נחשב למת.
45
מ״ווגם לדרך החיים שלנו עמדה השאלה בכל תקפה, מה יעשה? ובאה גם כן התשובה: יהלך באמצע, להרכיב את האור ואת השלג ביחד, ויועיל האור להחם את השלג ויועיל השלג לקרר את האור, ומההרכבה הזו יתהוה השביל הזהב שלנו, דרך החיים המיוחד שלנו.
46
מ״זואמנם אל לנו לשכוח כי "בשכר נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים" ולא רק במצרים אך בכל הגליות שלנו הנה בזה שרגש הכבוד היה חזק אצלנו והכרת עצמנו לא נכחדה ממנו, עלינו לזקוף זאת במדה מרובה על חשבון הנשים הצדקניות שלא חסרו אצלנו בכל דור ודור.
47
מ״חאלה הנשים שערש ילדיהן התנועע רק על פי פזמונים כאלה:
48
מ״טנומה, יקירי נומה, ילד,
49
נ׳לרב בישראל תהיה בן חמד,
50
נ״ארב עם כל המעלות,
51
נ״בועוד תפסוק את כל השאלות, - ועוד ועוד.
52
נ״גובשכבם ובקומם של הילדים שמעו מאמותיהם רק זאת כי "התורה היא המובחרת מכל סחורה, מובחרת גם מפז ומפנינים, גם מצמוקים ושקדים", וכדומה.
53
נ״דוהאם יפלא הדבר כי אלה הבנים כשגודלו נשתרשה בלבם ההכרה הברורה, כי "אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה" בלבד ולא נפלו ברוחם אם נסגרו בעדם כל השערים מאחרי שהשערים, המצויינים בהלכה היו עדיין פתוחים לפניהם לרווחה.
54
נ״המה כוחנו? בכל חמירא.
55
נ״וואם תרצו לדעת במה כוחנו ובמה גבורתנו יותר מכל העמים אשר על פני האדמה, שכולם ספו ותמו באבדם את ממשלתם ורק אנחנו חיים וקיימים עד היום הזה.
56
נ״זנשיב לכם בקיצור נמרץ מאד, כוחנו וגבורתנו - בכל חמירא...
57
נ״חהננו היחידים בין כל העמים שאומרים בכל שנה ושנה:
58
נ״ט"כל חמירא... לבטל ולהוי כעפרא דארעא".
59
ס׳כל העמים זולתנו יודעים רק מיאוש או מהפקר, אבל אין להם מושג קל מביטול, ואנחנו יודעים גם מזאת ומשתמשים בזה בכל עת הצורך.
60
ס״אכי אמנם אנו רואים בההיסטוריה עמים שירדו מעל הבמה אחרי שלחמו כאריות ומתו מות גבורים, ואלה ידעו מהפקר, להפקיר את חייהם בשביל כבוד האומה והמולדת ועל ידי זה הצילו את כבודם אבל לא הצילו את חייהם, כי ההפקר מפקיע רק את הבעלות מהדבר והדבר נשאר בשלימותו שכל הקודם בו זכה, והם מתו ואחרים באו וירשו את מקומם. הננו רואים בההיסטוריה עמים אחרים שידעו רק מיאוש, אלה אמרו "וי לחסרון כיס" אחרי שהמולדת כבר יצאה מרשותם, המה אבדו לגמרי את התקוה לשוב באיזה זמן מן הזמנים אל ארצם, כהצוענים למשל, ועל ידי זה אבדו לא רק את הרגש הלאומי אך גם כן את רגש האנושי ונעשו לשפלים ונבזים גם בעיני אחרים וגם בעיני עצמם.
61
ס״באכן בהגיע תורו של עם ישראל להגרש מעל אדמתו ולהיות נודד בגוים זה כאלפים שנה, הנה לא השתמש הרבה לא בהפקר ולא ביאוש, אך בביטול.
62
ס״גידענו מבטול היש ובטלנו כעפרא דארעא את כל צוררנו ומנדינו, ואם הם פגעו בכבודנו באופן היותר נורא, אמרנו כאמור "הכל לפי המבייש והמתבייש" ואחרי שאת המביישים אותנו בטלנו בתכלית הבטול ממילא לא היו מתבישים אצלנו כלל, ואם העבודה זרה שבעולם כל כך מרובות ואלקי ישראל הוא אל מסתתר כביכול, לא שמנו כלל לב לזה ולא נפלנו ברוחנו, אך בטלנו אותן כעפרא דארעא, כי הלכה פסוקה היא שלע"ז של עכו"ם מועיל בטול, ואם כל העולם כולו מלא בשאור שבעיסה, הנה ידענו כי "כיפת שאור שיחדה לישיבה אם טח פניה בטיט הרי זו בטלה ומותר לקיימה" (רמב"ם פ"ב הל' טו) וראינו את כל השאור שבעולם כטחוי טיט הנ"ל שאפשר לישב עליו.
63
ס״דואמנם צדק רש"י שכוונת התורה ב"אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" הוא על השבתה בלב ולא על ביעור ממש, כי "לא ניתנה תורה למלאכי השרת", ואיך תדרוש התורה מאתנו דבר שמן הנמנע לקיים, והאם יש היכולת בידנו לבער את כל השאור והחמץ שבעולם? אבל תחת זה אפשר לנו בנקל אם רק נרצה בכך לבטלם ולהשביתם בלב וחסל.
64
ס״הבקיצור, כל חמירא זהו סוד קיום היהדות, ומכחו של כל חמירא אנו מתקיימים עד היום הזה.
65
ס״וואם תרצו, רבותי היקרים, הנה אפשר לכם למצוא את כל תוכן של ה"כל חמירא" בדברי משה רבינו (דברים לב, ט):
66
ס״ז"כי חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו"... "ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר".
67
ס״חזאת אומרת, שהננו חושבים את עצמנו לא רק בערב הפסח, אך גם בכל השנה לחלק מיוחד בכולם לחטיבה אחת שאין דוגמתה במציאות ל"חלק ד' עמו", ובשביל זה אין אנו מתפעלים כלל מ"למה יאמרו הגוים" כי "ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר".
68
ס״טובלעם הרשע מפרש את זאת עוד ביתר באור באמרו "עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב", כי אמנם מלבד עם ישראל יש עוד הרבה עמים ששוכנים לבדד, אבל אחד הוא העם הישראלי ש"ובגוים לא יתחשב" שאינם באים כלל בחשבון לפניו, שחוות דעתם עליו אינם מעלים ואינם מורידים כלל בעיניו, כי יש לו הערכה מקורית, אמת - מידה מיוחדת משלו.
69
ע׳"ואין עמו אל נכר", האלקי הנכר אינם מתקיימים כלל בעיניו, כי כבר ביטלם כעפרא דארעא.
70
ע״אפסח בלי ערב פסח.
71
ע״בוכשעומדים אנחנו כעת אחרי ההצהרה הבלפורית הידועה ומכנף הארץ זמירות שמענו כי הננו ה"דור האחרון לשעבוד וראשון לגאולה" - ועל כל דבר ודבר חותם הגאולה טבוע עליו, ויש לנו "קרן הגאולה" ויש לנו "שקל הגאולה" וכדומה וכדומה, הנה כדאי מאד להזכיר, כי פסח בלי ערב הפסח לא יתכן כלל, ואי אפשר בשום אופן שנאמר "לשנה הבאה בני חורין ולשנה הבאה בארעא דישראל" אם לא נאמר מקודם בכוונה נמרצה את ה"כל חמירא".
72
ע״גועלינו להודות על האמת, כי דוקא כעת שכחנו מ"כל חמירא" לגמרי, איננו מבינים כלל את פירוש המלות מזה.
73
ע״דגאולה בתוך גלות וגלות בתוך גאולה.
74
ע״הכי כל זמן ש"הכל חמירא" התקיים אצלנו הנה גם בהגלות הרגשנו רגש של גאולה, ובצדק הננו קוראים לזה גאולה בתוך גלות. אבל עכשיו שבעוונותינו הרבים שכחנו מהכל חמירא, הנה אנו יכולים לזעוק גאולה גאולה ערב ובוקר וצהרים מעל כל הגגות והמעקות שבעולם, מכל החורים והסדקים שבכל ארבע כנפות הארץ אבל כל הרואה בעינים פקוחות יראה את הגלות בתוך הגאולה.
75
ע״וכי מה בין דורות הראשונים לדורות האחרונים?
76
ע״זהראשונים, בני הגאולה בתוך גלות הרגישו את הרגש האנושי כלפי פנים ולא כלפי חוץ, נבלעים היו בקרקע כשהכירו בהם המצריים ושאר האומות, והיו מבצבצין ויוצאין כעשב השדה לאחר שהלכו אלה, והאחרונים בני הגלות בתוך הגאולה הנם להיפך, המה מרגישים ברגש האנושי כלפי חוץ ולא עוד אלא שמכריזים על זה בקולי קולות למען ישמע כל העולם כולו, אבל רק למען ישמעו אחרים, אצלם כבר נתבטלו כל התוארי כבוד שלנו והמה מחפשים אחרי תוארי כבוד שלהם, שהמה בעיניהם לסמל השלמות, וכשאינו מועיל גם החיפוש, כי "כל הרודף אחרי הכבוד הכבוד בורח ממנו" המה מקללים את יומם ונפשם מתעטפת עליהם מרוב יגון ואנחנה וכל חייהם עוברים עליהם לריק ולבהלה לנוע מ"גוי" אחד לשני לבקש הסכמות שהננו בכלל אדם. אבל מי שרודף אחרי הסכמות אחרים, זהו אות ומופת, כי עדיין חסרה לו ההסכמה העצמית, בקיצור, המה להיפך מבצבצים דוקא בעת שמכירים בהם המצריים והמה נבלעים בקרקע כשהלכו אלה.
77
ע״חהראשונים העמידו מקרבם שתדלנים שישתדלו אצל מלכים ושרים לבטל את רוע הגזרה, והאחרונים מעמידים דפלומטים הרצים מחצר לחצר לבקש מאותם המלכים ושרים בכל הלשונות של בקשה, שידברו עלינו טובות, כי אצל הראשונים היה רק רגש של יראה, יראת העונש מהגוים, ולהאחרונים - רגש הכבוד, יראת הרוממות.
78
ע״טהראשונים לא התאוננו אלא על זה שאינם נותנים להם מקום מנוחה, אבל מעולם לא התאוננו למשל, על שאינם ממנים אותם לאופיצרים, אכן להאחרונים קשה המצב שבעתיים, כי נוספו להם דאגות וצרות חדשות שאבותיהם לא ידעו מהן מעולם.
79
פ׳ובצדק אנו מתאוננים כעת "הביטה בענינו כי רבו מכאובינו וצרות לבבינו", כי אמנם מלבד המכאובים שהמה מכאיבים באמת נתוספו על זה צרות לבבינו, הצרות הבאות מהלב מה"עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה", ואם לפנים הרגשנו רק באלה הראשונים, הנה עכשיו הצרות האחרונות משכחות את הראשונות.
80
פ״אעל זמננו זה אמרו חכמינו בצדק (פסחים סב, ב): "מיום שנגנז ספר יוחסין תש כוחן של חכמים וכהה מאור עיניהם", כי בהדורות הקודמים גם בעתים היותר קשות לא יכלו אויבינו לשלול מאתנו את הספר היוחסין שלנו, ספר מקורי שאין לשום אומה דוגמתה ואז מצאנו בו נוחם וצרי מרפא לכל מכאובינו, אבל עכשיו שנגנז גם הספר יוחסין הזה, והננו זקוקים לספרי יוחסין של אחרים, אלה היוחסין המהפכים את כל הסדר ועושים עליונים למטה ותחתונים למעלה אז גם כחם של חכמים תשו ומאור עיניהם כהה.
81
פ״בגרסת ההתבוללות היתה "היה אדם בצאתך ויהודי באהלך" וגרסת הלאומיות החדשה היא "היה אדם באהלך ויהודי בצאתך", כלומר, שכל היהדות נעשה אצלם למין פומביות להתראות לפני כל האומות שבעולם כי גם אנחנו הננו שוים להן בזה, כי גם אנחנו אומה מיוחדת, אבל בינם לבין עצמם נפשם ריקה עליהם, כי אין להם שום שייכות אל היהדות.
82
פ״גואמנם לא ראי זה כראי זה, לא ראי הלאומיים כהרי המתבוללים, אבל הצד השוה שבהם ששניהם נפשותיהם מלאים קרעים ושברי שברים ואין מתום בהם, כי אין בנפש כדי חלוקה שתתחלק לדו פרצופין לאדם וליהודי וכל המחלק סימן הוא ששניהם גם היהודי וגם האדם שבו פגומים הם.
83
פ״דעל מה אבדה הארץ.
84
פ״הוכשמגיעות לנו כעת ידיעות מרגיזות, כי דוקא בארצנו הקדושה נראה כעת חילול הקודש היותר גדול, דוקא שם מהדרים הצעירים שלנו לחלל שבת בפרהסיא ולאכול טריפות בפומבי והמה עושים זאת ב"דחילו ורחימו" כאילו המה מקיימים את המצוה השקולה ככל המצוות שבתורה, ואתם עומדים ומשתוממים הזה הוא פרי הגאולה שלנו?
85
פ״ואל תשתוממו כלל, רבותי, כי אמנם כן זהו פרי הגאולה המזויפת שכל עיקרה ושרשה באה מתוך הגלות, זהו פרי הגלות בתוך גאולה.
86
פ״זואם תשמעו, כי הצעירים האלה מתפקרים יותר בבואם לארץ הגאולה שלנו, כאילו הארץ הקדושה ותורתנו הקדושה המה תרתי דסתרי.
87
פ״חאל תתפלאו גם על המראה הזה, כי אמנם לשיטתם שיטת הגאולה המזויפת אמנם כן צריך להיות, כי כאמור הסיסמא העיקרית שלהם אם כי לא בפירוש נאמרה אבל מכללה היא "היה יהודי בצאתך ואדם באהלך" ובבואם לארצנו הקדושה ש"חיי נשמות אויר ארצך" המה מרגישים באויר שהם נמצאים ב"אהל" שלהם, לכן הם ממהרים להיות "אדם באהל" וזהו לדעתם, לחלל כל קודש.
88
פ״טואם בפולין, למשל, נלחמים בני מפלגתם בעוז ובמרץ נגד חוק השביתה ביום הראשון מפני שזה מביא לחלול השבת שלנו, ובירושלים, דוקא המה מחללים שבת בפרהסיא, אין זו תרתי דסתרי אצלם, כי כך אמנם צריך להיות לדעתם, בפולין צריכים להיות "יהודי" ובירושלים "אדם"...
89
צ׳"אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו דכתיב ויאמר ד' על עזבם את תורתי וגו' היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה? אמר רב יהודה אמר רב לומר, שאין מברכין בתורה תחילה" (נדרים פא, א).
90
צ״אכי הברכה הראשונה שאנו מברכין על התורה ברכת "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" הוא עיקר העיקרים ויסוד היסודות של היהדות כולה שאיננה מתקיימת רק ע"י האמונה כי הננו העם הנבחר מכל העמים, וממילא אין לנו לשום לב כלל להלעג וקלס שלהם, אבל אם חדלנו לומר ולהרגיש את הברכה הזו אז אין לנו תקומה גם בארצנו אנו, כי סוף סוף הננו "המעט מכל העמים" ומה כוחנו ומה גבורתנו נגדם.
91
צ״בוכשאנו באים, רבותי, כעת לבנות הארץ החרבה והשוממה אל נא נשנה על אותן השגיאות שבשבילן נעשה הארץ לחרבה ושוממה.
92
צ״גונאמר בכוונה את ה"כל חמירא" ונקיים את מצות ה"בטול" כהלכתה ואז נהיה בטוחים כי אחרי הערב פסח יבוא גם חג הפסח, פסח לעתיד, ואז "לשנה הבאה בארעא דישראל".
93