דרשות אל עמי, שלש רגלים י״בSermons Unto My People, The Three Festivals 12
א׳יב. כהא לחמא עניא
"כהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח, השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין (הגדה).
"כהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח, השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין (הגדה).
1
ב׳המשל והנמשל.
2
ג׳כשאתם אומרים, רבותי, כהא לחמא עניא לפי גירסת הרבה סדורים ומחזורים - הנה הכ' הוא כ' הדמיון, לומר כי המצה היא משל לאיזה נמשל. ואמנם את המשל, המצה, אנו רואים היטב ואפשר גם למששה באצבע - אבל האם לא עמדתם על זה לאיזה נמשל מכוונת מצה זו שאנו אוכלים?
3
ד׳אכן רבותי כשתתבוננו היטב תוכחו, כי לא רק את המשל, המצה, אנו ממששים ביד, אך גם את הנמשל אתם יכולים למשש ממש ביד, כי הנמשל זהו - במחילת כבודכם - אתם בעצמכם.
4
ה׳כמונו כמוך.
5
ו׳כשאנו יושבים השתא על הסדר והננו אומרים כהא לחמא עניא הנה יובנו הדברים כפשוטם, כי הלחם שלנו כעת חשך משחור תארו, בלי תואר ובלי הדר, שהסובין שבו מרובים על הדגן, וגם זה ניתן במדה מצומצמת מאד עד פחות מכזית וכביצה לחם, וגם לזה לאו כל אדם זוכה לכך אם לא יעמוד איזה שבועות מקודם במערכה לחכות על תורו, ובשבתנו על הסדר יש שיעלה ספק על לבנו אם חג הפסח הוא או חג החנוכה שעליו נאמר "קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד". אבל היו ימים ולא רחוקים הם, שהמצה היתה סולת נקיה יפה וברה וגם אז אמרנו כהא לחמא עניא, ומדוע קראנו אותה "עניא"? מפני הדינים המיוחדים שלה. אכן כשאנו מסתכלים היטב נראה כי אותם הדינים מקיימים העכו"ם הלכה למעשה גם בנו, כנסת ישראל העלובה, ולכך אנו אומרים כהא לחמא עניא עם כ' הדמיון לומר כמונו כמוך, לחמא עניא...
6
ז׳שלא יעלה.
7
ח׳בראש וראשון משונה הוא הלחם הזה מכל הלחם שבעולם בזה שמקפידים אנחנו עליו מאד שלא יעלה הרבה, כמו שפסק הרמ"א (בס' ת"ס) "ויש לעשות המצות רקיקין ולא פת עבה כשאר לחם", וכשיושב היהודי אל הסדר ומבלי משים יעברו לפניו כל העמל והתלאה שמצאו אותו במשך כל השנה, מסדר של אשתקד עד הסדר של השתא, אשר סיבת כל הסיבות מזה הוא רק דבריו של השונא ישראל הראשון, פרעה, שאמר "הבה נתחכמה לו פן ירבה... ועלה מן הארץ" שכל שונאי ישראל אחריו מחקים אותו בזה ואינם יכולים לישון מהיראה שמא יעלה היהודי ויתרומם מעט מן הארץ - כשנזכר היהודי בכל זה הוא אומר בצדק "כהא לחמא עניא", כמו הלחם כן אנכי, בן ישראל, על שנינו יחד יש הדואגים ויראים פן ירבה ויעלה, ועושים את כל התחבולות שבעולם שלא יבוא חלילה לידי זה.
8
ט׳לא יניח בלי עסק.
9
י׳ומשונה הוא לחמא עניא זה מכל הלחם שבעולם גם בזה, לפי המבואר באו"ח (ס' תנ"ט), ש"לא יניח העיסה בלי עסק אפילו רגע אחד", וכשאין מה לעסוק בה אין עצה אחרת רק לעשות בה נקבים נקבים וגם זהו עסק יפה עפ"י הדחק.
10
י״אוכשישב היהודי אל הסדר ומתבונן היטב אל המצה אשר על השולחן, אז נזכר גם בו בעצמו, נזכר בחיי הגלות שלו שאמנם לא ימשכו לזמן רב, כי רק "השתא הכא ולשנה הבאה בארעא דישראל" אבל עכ"פ השתא הנה "כהא לחמא עניא" עמך, לחמא עניא, אנכי בצרה, כי גם לנו היהודים אינם מניחים אויבנו אף רגע אחד בלי עסק וכשאין עסק אחר הנה מנקבים המה אותנו ככברה וחושבים זאת להעסק היותר יפה גם שלא עפ"י הדחק.
11
י״באין לשין תחת השמש.
12
י״גכהא לחמא עניא, ובלחמא עניא זו אנו מוצאים דין מפורש באו"ח (תנט, א) ש"אין לשין במקום השמש וע"כ נהגו לזהר מללוש נגד החלון הפתוח ואסור להלוך המצות תחת הרקיע המגולה", ואמנם כנסת ישראל בגלותא מתיראת מאד מפני השמש ומפני הרקיע המגולה, כי כל זמן שהננו נמצאים בהמדבר הנורא ולא באנו אל המנוחה ואל הנחלה הנה זה כלל גדול לנו ש"במקום אשר ישכן הענן שם יחנו בני ישראל", הענן הוא המורה דרך שלו, להענן יש כח המושך בעדנו ואנחנו נמשכים אחריו בעל כרחנו, ולהיפך יש להשמש כח הדוחה בעדנו, והננו מתרחקים ממנה כמטחוי קשת, ובכל מקום אשר השמש זורחת בה והשמים בהירים שם אין לנו דריסת הרגל, ושמה הנה או שלא נמצאים יהודים כלל או לכל היותר רק מתי מעט. ורק בארצות החשוכות, ששם ערפל וצלמות שוררים תמיד, והשמים מכוסים בעבים בכל עת, לשם אנו נמשכים, ושם הנה הרוב מנין והרוב בנין שלנו.
13
י״דוכבר פרשו בדרך מליצה את הכתוב אצל יעקב "ויזרח לו השמש והוא צולע על ירכו", כי אמנם מעשה אבות סימן לבנים, לבני יעקב סבא שכיון שרק זרחה להם השמש שלכל העולם כולו הנה שמש צדקה מרפא בכנפיה, אך לבני יעקב הוא להיפך שמתחילים על ידי זה להיות צולעים על ירכם, מתחילים להיות פוסחים על שתי הסעיפים, מתרחקים ממסורת אבות, מתחילים להתבייש מצור מחצבתם עד שמתערבים בגוים ונבלעים שם ולא נודעו כי באו אל תוכם.
14
ט״ווזו היא הסבה שאנו רואים תמיד את הרוב מנין ורוב בנין של ישראל דוקא בהארצות החשוכות, מפני שאלה היהודים שהתישבו לפנים בהארצות הנאורות כבר נשתקעו בין הגוים ונתבטלו שמה לגמרי.
15
ט״זכזית שאמרו במקום מרה.
16
י״זוספור נפלא אנו מוצאים בחז"ל ספור המתובל בהלכה:
17
י״ח"ההוא פולמסא דאתא לפומבדיתא ערקו רבה ורב יוסף, פגע בהו ר' זירא אמר להו, ערוקאי! כזית שאמרו במקום מרה" (חולין מו, א).
18
י״טולמותר להגיד כמה מן הזרות יש בזה, שאמנם דבר בעתו מה טוב, אבל דבר שלא בעתו מה רע, ובעת פולמסא, כשנמצאים בסכנת נפשות, כפשע בינם ובין המות ובורחים כל עוד נפשם בם מפני חמת המציק, שמובן מאליו שכל הפוגע את הבורחים הללו צריך להשתתף בצערם, ואיך עלה על ר' זירא, שכפי דברי התוס' שם הוא לא היה צריך לברוח, "דאביו גבאי המלך היה דנהג בגבאותיו תליסר שנין", ולא היו לו דאגות אחרות זולת הדאגה של "כזית שאמרו במקום מרה" וכשעכב אותם במרוצתם בשביל זה היה כמו לועג לרש ח"ו?
19
כ׳אבל אם נתבונן בזה רק מעט נראה, כי אמנם הדברים הללו היו דברים בעתם, כי בזה הטיף להם נוחם לעודדם בצרה, שלא יבואו ח"ו לידי יאוש שזה קשה מכולם.
20
כ״א"כזית שאמרו במקום מרה", הנה הלכה למשה מסיני דניטל הכבד טריפה, והכלל של כל הטריפות הוא מפני "שאין כמוה חיה", ואם לא ניטל הכבד כולו אלא נשתייר ממנו כזית הנה יש הבדל באיזה מקום נשארה הכזית, דדוקא אם נשתייר במקום מרה שם כשר ואם לאו טריפה, והטעם מפני שקי"ל בטריפות דפעמים הרבה אינו מועיל השאר כלום משום ד"סופו להתמסמס" הכל, וכשם שנסמסמס הרוב כך יתמסמס לאט לאט גם המעוט הנשאר, אבל אם הכזית נשארה במקום מרה שם כשר משום דתפקידה של המרה הוא לזרוק טפות בהכבד, ואמנם הטפות הללו מרות עד למאד כי הלא ממרה הן באות, אבל דוקא בשביל שהן מרות לכן הן מבריאות להכבד ובשביל זה כשר באופן כזה, כי בזה הננו בטוחים שלא רק שמן הכזית הזו לא יגרע מאומה, אך סוף סוף יתגדל הכבד וישוב לאט לאט לאיתנו הראשון.
21
כ״בוזהו שפגע בהו ר' זירא ואמר להו ערוקאי, כזית שאמרו במקום מרה.
22
כ״גערוקאי! הנני רואה את פניכם המביעים חושך וצלמות, את עיניכם המביעות כי כבר אבדה תקותינו ואין עוד שום תקומה לעם ישראל כי הלא מפולמסא אתם בורחים ואין אתם יודעים לאן לרוץ, כי הפולמוס הוא לא רק בפומבדיתא לבד, אך בכל מקום שבני ישראל נחתים שם, ואתם מתיראים שלא ישאר משונאיהם של ישראל שריד ופליט, ערוקאי! אל תבואו לידי יאוש ולא יעלו על לבבכם דברים כאלה כי האם לגדולי ישראל שכמוכם אפשר לשכוח משנה מפורשת והלכה פסוקה שכזית שאמרו במקום מרה, שדוקא הטפות המרות הן המבריאות להכבד וממילא גם להבהמה כולה. וזהו הלא הוא כל תכונתו של עם ישראל, שדוקא הטפות המרות שזורקים עלינו שונאינו בנפש דוקא הן הן המבריאות אותנו, כי הלא עם ישראל הוא "ניטל" לא רק מכבד, אך מהרבה איברים שהנשמה תלויה בהן, חסר לנו הכל, אך ת"ל שעוד כזית נשארה אצלנו, מתי מעט, אך עלינו לשמור שלא יתמסמס גם החלק הנשאר, וב"ה שיש לנו שומרים כאלה המה אויבינו בנפש, שאינם מסיחים את דעתם אף לרגע לזרוק בנו את הטפות המרות, המרות מאד כלענה, אבל בשביל זה הן מבריאות אותנו כל כך.
23
כ״דואמנם לא פעם אחת הדגישו זאת חז"ל כי אצלנו חביבים יסודים, וישראל נמשל לזית לומר "מה זית חובטין וטוחנין ומקיפין בחבלים ואח"כ נותן שמנו, כך ישראל באים אומות העולם וחובטין אותו ממקום למקום וחובשין אותו ואח"כ עושה תשובה" (מ"ר תצוה), אבל אלה שחושבים כי זהו באמת תכונתו של ישראל אינם אלא טועים, זהו לא תכונת ישראל כשהוא לעצמו, אך זהו תכונת הגלות, כי הגלות כשהיא לעצמה זהו דבר מוזר ובלתי טבעי לגמרי וממילא כל מה שיצא ומסתעף ממנה חותם האי-טבעיות טבוע עליו, כי בחיים טבעיים אי אפשר להתקיים במקום בלתי טבעי כזה.
24
כ״הואמנם ישראל כשהוא לעצמו אינו בורח מן השמש והאורה, ואינו צריך דוקא להענן והערפל, להיסורים ולהחבטות, אלא שכשהוא בגלות המר אי אפשר לו באופן אחר, שמה החיים הטבעיים מביאים לזה שאנו חדלים לחיות לגמרי, ועל הגלות בכלל נאמרו הדברים "לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים ולכל בני ישראל היה אור במושבתם" (שמות י, כג), זאת אומרת שהאורה בגלות יונקת מן החושך שמסביב דוקא והדברים עתיקים.
25
כ״ווכשרוצים אנו בישיבתנו אל הסדר להדגיש את כל מרירותה של הגלות אנו אומרים כהא לחמא עניא, כשם שהיא בורחת מן השמש כמטחוי קשת, כך אנו בורחים ג"כ ממנה, ולא מפני שאנו שונאים אותה, אדרבא מי כמונו יודע ש"שמש צדקה מרפא בכנפיה", אלא שאין ברירה, שכך הגלות מחייבת ובאופן אחר לא יתכן, ועלובה היא העיסה של הא לחמא עניא ועלובה היא כנסת ישראל האבלה והשוממה, אחים בצרה...
26
כ״זמים שלנו.
27
כ״חכהא לחמא עניא, ומשונה לחמא עניא זה מכל הלחם שבעולם גם בזה שהוא נחוץ דוקא למים שלנו, למים של אתמול, ומים של היום לא יוכשרו בעדו.
28
כ״טוכשאנו שמים לב לפרנסתנו בכל השנה, האם אין אנו רואים כי רק ממים שלנו אנו חיים, מאלה הפרורים שנופלים מאחרים שכבר אכלו יותר מכדי שביעה ואין להם עוד שום כח לאכול יותר כפי שפרשו את הכתובים בתהלים (ד, ז-ח) "רבים אמרים מי יראנו טוב, נסה עלינו אור פניך ד'. נתתה שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו", כי זהו ההבדל ביני לבין חמי, הם, הגוים, רוצים שהטוב יהיה רק להם, והם רק הם יתענגו עליו ולא יהא לזרים חלק בו, ואלו אצלנו כל השמחה הוא בעת דגנם ותירושם של הגוים - רבו יותר מדאי ואז נופלים מפיהם איזה פרורים ואנו חוטפים זאת בחשק גדול. בקיצור, רק משיריים אנו חיים, ממה שנשאר מדאתמול מאשתקד, ממים שלנו, כי המים של היום, המים חיים באמת, לא ירצו לנו ואין לנו רשות לנגוע בהם.
29
ל׳כהא לחמא עניא, כמוך כמונו...
30
ל״אשעונים עליו דברים הרבה.
31
ל״בובטעמא של דבר דהמצה נקראת לחם עוני אנו מוצאים עוד נמוק בגמ' "לחם שעונין עליו דברים הרבה" (פסחים לו, א) וכפירש"י שם "שגומרים עליו את ההלל ואומרים עליו הגדה" ואמנם המצה קטנה עד למאד אבל ההגדה מה גדולה וארוכה היא, הנך אוכל רק כזית אחת מצה ואתה יוצא ידי חובתך, אבל לפני אכילתך ואחרי אכילתך הנך מחוייב לאמר ולאמר בלי שום קץ וגבול "והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה".
32
ל״גואמנם למצה זו נמשלנו ש"עונים עלינו דברים הרבה", ולמרות מה שהננו המעט מכל העמים, הנה אין לך עם ולשון בעולם גם מהיותר גדולים, שיאמרו עליו דברים כל כך הרבה כמו עלינו, שכל פה וכל לשון אינם חדלים לדבר עלינו אם לרעה - והמה כמעט כולי עלמא - ואם לטובה - יחיד סגולה שבדור.
33
ל״ד"שעונין עליו דברים הרבה" ואמנם אומרים גם הלל בהגדה, אבל עיקר ההגדה עוסקת ב"כמה לקו"... ואם אחד אומר שלקו עשר מכות, בא השני ומוסיף שכל מכה ומכה היתה של ארבע מכות ובא השלישי ומוסיף שהיתה של חמש מכות וכו' וכו', בקיצור רוב ההגדה עוסקת ב"דם ואש ותמרות עשן" - ואמנם גם עלינו אנו שומעים מזמן לזמן מחסידי אומות העולם מעין הלל, אבל זהו רק יוצא מן הכלל, שכפי דברי המדקדקים זהו גופא מחזק את הכלל, והכלל הוא שאין קץ לעלילות, שמעללים עלינו בכל הדורות ובכל הזמנים, ו"עלילת הדם" רק אחת מהן היא, ואמנם כבר הובטחנו ש"כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי" (ישעיה נד, יז), אבל מה מכאיבים ומה דוקרים כל אלו הדברים שבודים עלינו, כל אלו העלילות שמאשימים בהן אותנו.
34
ל״ההן יוקצר הגליון מלהכיל את כל שמות הגנאי שהם מכנים אותנו, ורק על שם גנאי אחד נעמוד בזה, על הכנוי: יהודי מצורע, שכל שונאי ישראל מגנים אותנו בזה והידעתם את המקור הראשון לשם גנאי זה?
35
ל״וואמנם הוא כנוי עתיק יומין מאד, כבר אנו מוצאים שיוסיפון פלוויוס מתווכח עם אפיון היוני, שונא ישראל ידוע בזמן הבית שני, שבההיסטוריה שכתב מביא גם כן את העובדא של יציאת מצרים, אבל לפי דבריו הסיבה בזה היתה לא גבורות ד' ולא חסדי אבות אך... הצרעת שדבקה בנו, כי ע"י שהיינו עבדים בזויים וחדלי אישים דבקה בנו הצרעת שידוע שהיא מחלה מתדבקת, ופרעה הלא מלך של חסד היה והתירא מאד שלא תודבק מחלה זו גם אצל האדונים, כי מחלה זו אינה שמה פדות בין המעמדות השונים, ע"כ צוה בבוקר לא עבות אחד לגרש את כל אלה המצורעים מתוך ארצו, ובהיות ששום אומה ולשון לא חפצה להכניס את אלה המצורעים לתוך ארצן פן יבולע גם להן, לכן נדדו במדבר במקום שאין איש זולתם עד תום כל הדור ההוא.
36
ל״זשילוח, גירוש, וכלי כסף וזהב.
37
ל״חואמנם תיתי לו לאפיון היוני, שעל ידו אני מבין את הפסוקים הקשים מאד בפ' בא (שמות יא, א-ב):
38
ל״ט"ויאמר ד' אל משה, עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים אחרי כן ישלח אתכם מזה, כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה. דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב".
39
מ׳ומה קשה להבין אריכות הלשון הנפרזה הזו בתורה שאנו דורשים בה כל תג ותג וכל קוץ וקוץ ובכלל איך יתכן הדברים "כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה", הלא אחרי השילוח את מי יגרש, כי אפשר לגרש את מי שמתעקש ואינו רוצה לצאת, אבל אחרי שכבר יצא גרוש זה למה ואיך הוא בא, ושנית אינה מובנת כלל סמיכות הפרשה של הפסוק הראשון להשני, להציווי, ע"ד שאלת הכסף וזהב?
40
מ״אאכן ע"י עלילת אפיון היוני ימ"ש יתבארו לנו הדברים בנקל מאד. כי כנראה פרעה גופא הוציא את הדיבה הבזויה הזו, כי כמובן שהתבייש לומר ששלח את ישראל מפני יראת המכות הגדולות שהופגע בהן, שבזה הלא יודה בעצמו על חולשתו ועל רפיונו, והוא הלא שם את עצמו לאלהים הרם ומתנשא על כל, ומצא טוב ונכון לפניו לפרסם את הדבר בפומבי, כי הוא בעצמו אינו חפץ בישיבתם בארצו, והוא רוצה להפטר מהם חיש מהר.
41
מ״בואמנם יש גם אנשים ישרים שכשיקרה להם עסקא בישא אינם רוצים להודות על חולשתם וקלקלתם, אלא תולים את הקלקלה באחרים.
42
מ״גוזכורני בעיר מולדתי איש נכבד אחד גדול בתורה וביראה ושמו היה ר' ישראל, שבתו התקשרה בקשר התנאים עם צעיר אחד והלז חזר אח"כ, אמר ר' ישראל בזה הלשון, הלא יודע הוא חתן דנן, שאנכי הנני ר' ישראל, למדן ירא שמים ושלשלת היוחסין, ואם יש לו חוצפה כזו אף על פי כן למאן בבתי, אינני חפץ עוד בו בשום אופן. ואמנם ידע במעמקי נפשו שבאמת חפץ הוא, אלא שהחתן איננו חפץ, ובכל זאת מוטב היה לו להשלות את נפשו, שבגופא דעובדא גם הוא איננו חפץ עכשיו.
43
מ״דואם ר' ישראל יכול להשלות את נפשו הנה מה יפלא על רשע כפרעה שחפץ בודאי לטעות את עצמו ולהטעות את אחרים, כי הוא הוא ששלח גט פטורין לישראל ולא המה בחלו בו.
44
מ״הוזוהי שמספרת לנו התורה "עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים אחרי כן ישלח אתכם מזה" - פשוט מחמת יראת המכות והנגעים המרובים שבאו עליו, והוא ישלח אתכם בהלך ובכה כי מאבד הוא בידים רכוש גדול שכזה, ששים רבוא עבדים עבדי עולם שאפשר לומר להם "עשה עמי ואיני זנך", אבל ראו זה דבר פלא מה שיכול רשע כמוהו, שאפילו על פתחו של גיהנם אינו חוזר, לבדות "כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה" אחרי השלוח יתחיל לפרסם ברבים, כי זה לא היה שלוח אך גירוש, מפני שהתירא מחמת הצרעת שפגעה בכם לפי דבריו, ואתם צריכים איפא לאות ומופת שהעלילה הזו ככל העלילות בשקר יסודה.
45
מ״וולכן "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב" ואנו יודעים, שיש לא רק נגעי אדם, אך גם נגעי בתים ונגעי בגדים, ובכן המחלה הזו, מחלת הצרעת מתדבקת גם ע"י הנגיעה בבגדים ובכלים, ואם היתה אף שמץ אמת בעלילה זו, איך היו המצרים משאילים את הכלי כסף והכלי זהב שלהם לנו, והרי נתנו זאת בשאלה על מנת להחזיר ואיך לא חששו שע"י החזרה אח"כ תודבק המחלה גם בהם. והדבר הזה, שאלת הכלי כסף וכלי זהב, הלא חקוק לזכרון עולם גם בההיסטוריה שלהם, והראיה שעוד בימי אלכסנדרוס מוקדון באו המצרים בקובלנא עלינו וטענו "הוא אומר וד' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום, תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו" (סנהדרין צא, א).
46
מ״זובכן משאילת הכלי כסף וזהב יש אות ומופת חי, כי כל העלילה של גירוש היהודים מפני הצרעת בשקר יסודה, אבל האם הועילו הראיות הללו? הלא שונאי ישראל יודעים את האמת ומתכוונים למרוד בה, ואפיון היוני, כאמור, חזר שוב על העלילה הזו, והפתגם יהודי מצורע נשאר אצל כל שונאי ישראל למיניהם עד היום הזה.
47
מ״חבקיצור הננו כהמצה וגם עליה וגם עלינו עונים דברים הרבה.
48
מ״טכהא לחמא עניא...
49
נ׳המעלות טובות ללחמא עניא.
50
נ״אובכל זאת ואחרי כל אלה, מאידך גיסא גם מעלות טובות יש ללחמא עניא זו. ראשית, כי ע"י זה שאנו אופין אותה רקיקין ולא פת עבה, והיא חלקה מכל הצדדים ואין בה שפועים ואלכסונים ככל הפת, אפשר להניח אחת על חברתה והן מתדבקות יחד בדבוק שלם, ושנית, הרי רק בה אסור להיות סדקים כמבואר בשו"ע (שם) "ואם החמיצה עד שיש בה סדקים ואחד הולך הנה ואחד הולך הנה הוי חמץ גמור", ואמנם אלו הן המעלות טובות שיש ג"כ בכנסת ישראל, ש"מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", ולמרות המחלוקת ופרוד הדעות השוררות אצלנו, הנה בכ"ז אין בנו סדקים גדולים כמו בכל האומות, ויש בינינו הבדלים במנהגים ובנוסחאות, אבל לא בעיקרים ויסודות שהמה שוים לכל בני האומה, זולת אלה שנקרעו מאתנו בהמשך הימים לגמרי. וביחוד אנו רואים זאת בעת צרה, שכולנו הננו אחים לצרה, והננו מתדבקים זה לזה בדיבוק גמור, והננו אומרים תמיד ולא רק בחג הפסח "כל דכפין ייתי ויכול" ובשביל זה הננו בטוחים, כי למרות מה שהננו סובלים כל התלאות והמצוקות של הא לחמא עניא, הנה גאולתנו קרובה לבוא, וכבר עומדת היא אחר כתלנו.
51
נ״ב"השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין"....
52