דרשות אל עמי, שלש רגלים י״גSermons Unto My People, The Three Festivals 13

א׳יג. האבות והבנים
"והיה כי יאמרו אליכם בניכם, מה העבדה הזאת לכם. ואמרתם זבח פסח הוא לד'"

ב׳(שמות יב, כו-כז))

ג׳"והיה כי יאמרו, בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה, שעתידה תורה שתשתכח מישראל, ויש אומרים, בשורה טובה נתבשרו, שעתידים לראות בנים ובני בנים"

ד׳(ע"פ מכילתא, מסכתא דפסחא, פרשה יב).

ה׳חג הפסח - חג הבנים.

ו׳חג הפסח הוא ביחוד חג הבנים, שהרי כל עיקר השיעבוד של אבותינו במצרים היה נרגש בהבנים "כל הבן הילוד היארה תשליכוהו" ובעת הגאולה הם, הבנים, הכירו את אלקי ישראל עוד במדה חזקה יותר מאבותיהם, כפי שמסופר בסוטה (יא, ב) "וכשנגלה הקב"ה על הים, הם - הבנים - הכירוהו תחילה, שנאמר זה אלי ואנוהו", ועל כן לא יפלא כלל, שבפסח עושים האבות מעין "רויזיה" רוחנית לבניהם, אבל מה עגמה נפשם עליהם בראותם, כי "כנגד ארבעה בנים דברה תורה אחד חכם ואחד רשע אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול", זאת אומרת, שחמשה ועשרים אחוזים שלמים מבניהם המה רשעים גמורים, ולא עוד אלא כשהוא מסתכל היטב הוא רואה, כי מספר האחוזים של הרשעים יוגדל עוד יותר מכ"ה אחוזים, שהרי כך מוכח גם מלשון התורה גופה שכתבה "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם", בניכם בלשון רבים, ואילו בתם כתיב "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת" (שמות יג, יד), ובחכם כתיב "כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדת והחקים והמשפטים אשר צוה ד' אלקינו אתכם" (דברים ו, כ), בשניהם רק בנך לשון יחיד, לאמר לנו כי הרשעים המה רבים, רבים מאד, בעוד שהחכמים וגם התמימים המה רק יחידים, יחידי סגולה, אחד בעיר ושנים במשפחה, ועוד יותר ממה שמוכח זה מלשון התורה, כנ"ל מוכח זה עוד יותר מהחיים המציאותיים, שכל אחד רואה זאת בעיניו.

ז׳ובכן "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם", בניכם בלשון רבים, כי רבים, רבים המה המקיפים אותנו בשאלות כאלו, או יותר נכון במסקנות כאלו, כי אצלם אין נכנס כל זה בגדר שאלה, אך הדבר כבר ברור להם בלי שום ספק, כי כל העבודה הזאת היא רק משוגעת "והיה כי יאמרו" זהו אצלם בכלל אמירה אבל לא בכלל שאלה. כי בכלל אינם באים בשאלות לאבותיהם, בעוד שהמה החכמים בעיניהם ואת אבותיהם יחזיקו לשוטים ולחסרי בינה, וע"כ אינם שואלים אך אומרים, גוזרים על אבותיהם שיעשו או בל יעשו כך וכך.

ח׳ואמנם כן, המה, הרשעים, אינם שואלים כלל לאבותיהם אבל מאליה תתעורר השאלה אצל האבות, כששומעים כל זאת - ואוי לאזנים שכך שומעות - מה לעשות ואיך להתנהג עם בנים פושעים כאלו?

ט׳ברם הדבר, שבעל ההגדה משיב על זה תשובה קצרה וחדה למאד "ואף אתה הקהה את שיניו"... ואמנם לכאורה דבר זה מסוכן קצת בעד האבות, כי הלא גם להם, להבנים, יש ידים עוד יותר חזקות משל האבות, אכן עכ"פ תשובה כזו יכולים גם הבנים הרשעים להבין, אבל תשובת התורה על זה "ואמרתם זבח פסח הוא לד'", איננה מובנת כלל, כי למה יוציאו האבות שם שמים לבטלה, בידעם למפרע, כי אלה הבנים אינם מאמינים כלל בד' ולא יאמינו גם בפסוק מפורש זה?

י׳משל למה הדבר דומה, לאותו המלמד שהתווכח עם אפיקורס אחד כופר בעיקר, וטען לו המלמד, שוטה שבעולם, הלא רש"י אומר מפורש בהתחלת חומש, כי לכן התחילה התורה בבראשית ברא אלקים כדי להראות לכל שבעים האומות, שכל הארץ של הקב"ה היא והוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ולהמלמד לא עלתה כלל על הדעת, שאפשר שכופר בעיקר יכפור גם ברש"י מפורש?

י״אאולם רק אז אפשר לנו להבין את התשובה, כשנסתכל מעט לתוך הפסיכולוגיה של הבנים הרשעים האלה.

י״בודלמא איפכא מסתברא.

י״גמספרים, כי חתן אחד שהציעו לו נכבדות עם בתו של ת"ח, וחתן דנן לא ידע כלל בה"נקודות השחורות" הלך להמלך עם למדן אחד לשאלו עצה מה יעשה ביום שישלח המחותן כמנהג הימים ההם, איש מומחה שיתהה על קנקנו. ויעץ לו הלמדן הנ"ל עצה טובה, שהוא לא יפתח פיו מתחילה, אך אדרבא יבקש את המומחה הבוחן, שהוא יגיד איזה דבר תורה, כמנהג הלומדים, ואחר כך כשיגמור את הד"ת יסבב הוא, החתן, באצבעותיו סחור סחור, כנהוג בעת שמדברים בד"ת, ויגיד רק את שלש המלות הללו "ודלמא איפכא מסתברא".

י״דמובן מאליו, שחתן דנן שמע לעצתו ועשה הכל כמה שהורה לו, ובהיות כי דרך הלומדים הגדולים לקצר באמרים, כי סומכים על זה שדי לחכימא ברמיזה בעלמא, חשב הבוחן, כי בודאי מרמז החתן בדבריו לאיזו סברא שאמנם על פיה אפשר לדחות את החדוש שאמר, כי כידוע יש ע' פנים לתורה, וישיב לו בענות חן, הנני יודע למה אתה מכוון, וגם אני עמדתי על זאת אבל מצאתי ראיה מפורשת לסברתי מגמרא פלונית, אכן חתן דנן, שלא ידע רק זאת שעל כל דבר ודבר נחוץ לאמר "ודלמא איפכא מסתברא" שאל לו שוב בסבבו את אצבעותיו כלמדן אמיתי "ודלמא איפכא מסתברא" נתרגז מעט הבוחן ואמר, אתה תדמה כי אין כלל גמרא כזו, ובכן "ניתי ספר ונחזי" אבל מה גדלה פליאתו כשחתן דנן השיב לו גם ע"ז "ודלמא איפכא מסתברא" זאת אומרת שלא ניתי ספר ולא נחזי...

ט״וואמנם מספרים זאת בתור הלצה גרידתא, אכן כשהתחלתי להתבונן מעט בזה ראיתי ונוכחתי, כי יש בזה הרבה יותר מהלצה בעלמא, כי באמת אצל כל אדם וביחוד אצלנו היהודים, נמצאה התכונה הזו, אם במדה יותר מרובה או יותר מועטת להתיחס לכל דבר מנקודת השקפה של "ודלמא איפכא מסתברא" כי ע"כ יש אצלנו ע"ז כ"כ הרבה מלים, כמו אדרבא, מה חזית, מה ראית, כלפי לייא, איפכא מסתברא, ועוד ועוד.

ט״זעץ הדעת של אדם הראשון.

י״זולכשתרצו אפשר להכיר את התכונה הזו עוד מקדמת דנא מאד - אצל אדם הראשון גופא.

י״חהנה השי"ת הזהיר לו "מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב, טז-יז), ומדוע עבר יציר כפיו של הקב"ה על הציווי הזה, האם באמת לא היה יכול לכבוש את תאוותו מזה? הלא כפי שאומרים חז"ל (פסיקתא מו, א) לא היה עץ הדעת דבר נפלא ויחיד במינו, אך פשוט תאנה היה או חטה היה, והן אנחנו בני אדם פשוטים ילודי אשה יכולים לעבור שבע פעמים ביום לפני אילנות מלאים תאנים ושדות מלאים חטים וכובשים אנו את יצרנו ואינם נוגעים בכל אלו, ומדוע דוקא אדם הראשון לא היה יכול להתגבר על יצרו בזה?

י״טאכן תשובה על שאלה זו נתן הקב"ה בעצמו באמרו "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת", זאת אומרת, כי כל עיקר הסיבה בזה שאכל הוא מפני "אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו", ובשביל זה היה צריך אדם הראשון לומר "ודלמא איפכא מסתברא" ולאכול זאת דוקא.

כ׳ואולי זהו המכוון במאמר חז"ל "המן מן התורה מנין שנאמר המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת" (חולין קלט, ב). כי באמת אי אפשר לבאר שנאת המן אבי אבות של כל שונאי בני שם בכל הדורות רק גם כן על ידי התכונה הנ"ל של "ודלמא איפכא מסתברא", כי אם יאמר לך אדם, למשל, שכל השנאה לישראל הוא מפני שהננו אדוקים יותר מדי בדת איננו אלא טועה, והראיה שאתה מוצא במקומות ששם היהודים כבר פרקו עול הדת לגמרי, והשנאה לא נתמעטה במאומה. ואמנם ה"המנים" גופא כשאתם שואלים אותם, מדוע המה שונאי ישראל כל כך, ישיבו לכם, כי המה אינם שונאי ישראל מוחלטים, המה רק שונאים אותם בשביל מעשיהם אלו ואלו וכשישנו את מעשיהם תסור גם שנאתם, אכן מראש עלינו לדעת כי כל זה שקר וכזב ואם גם נעשה כדבריהם לא תחדל שנאתם אף במעט, כי אז דוקא יחליפו את דבריהם ויאמרו, כי עלינו היה להתנהג באופן הפוך לגמרי. כי באמת כל שנאתם באה מה"איפכא מסתברא" ואיך שלא נתנהג לא יחדלו מלזעוק את האיפכא מסתברא שלהם, זוהי התכונה העתיקה של "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת".

כ״אגדול המצווה ועושה.

כ״בובצדק אמרו חז"ל "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" (בבא קמא פז, א) כי מי שאינו מצווה יש שהוא עושה דוקא משום איפכא מסתברא אבל מי שהוא מצווה, הרי לכאורה מאותה התאוה של איפכא מסתברא היה צריך למנוע מזה, ובכל זאת הוא עושה שמע מינה, שהיראת שמים שבקרבו גדולה כ"כ עד שהיא מכריעה גם את התאוה הזו ובשביל זה שכרו יוגדל מאד.

כ״גובזה ראיתי מבארים היטב את דברי הגמ' בשבת (ט, ב וי, א) "אמר אביי הני חברין בבלאי, למאן דאמר תפלת ערבית רשות, כיון דשרי ליה המינייה לא מטרחינן ליה, מתקיף ליה רב ששת, טריחותא למיסר המייניה, ועוד ליקו הכי וליצלי? משום שנאמר הכון לקראת אלקיך ישראל", ועמדו בתוס' שם על זה שבתירוץ זה לא הועיל כלום להקושיה הראשונה שהקשה "טריחותא למיסר המייניה?" אבל באמת רק אז היה אפשר להקשות "טריחותא למיסר המייניה" כשלא ידע מ"הכון לקראת אלקיך ישראל", שזה גופא הוי מצוה, וקא סלקא דעתיה שאפשר להתפלל גם בלי זה, אבל כיון שנתברר שזהו חובה, שוב הוי באמת טרחא יתירה, כי אע"פ שעצם הדבר לא הוי כלל וכלל אף טרחה קלה, אך ה"איפכא מסתברא" שבקרבו מכביד עליו הדבר מאד מאד.

כ״ד"רחמנא אחשבה".

כ״הואל תדמו, רבותי, כי זהו רק דברי דרוש, שידוע, ש"אין מושיבין על הדרוש", כי באמת אנו מוצאים, שחז"ל השתמשו בזה גם בהלכה שיש לה מסמרות קבועים.

כ״וומשנה מפורשת שנה לנו רבי בביצה (כז, ב) "בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה, מעשה ושאלו את ר' טרפון עליה ועל החלה שנטמאת ונכנס ושאל לבית המדרש ואמרו לו, לא יזיזם ממקומם" - ועי' ברש"י שם שכתב ע"ז "חלה שנטמאת אינה ראויה לכהן היום, דהא באכילה אסורה לעולם ובהסקה או לתתה לכלבו ביו"ט אסור, דאין מבעירין קדשים טמאים מן העולם ביו"ט ואפילו ע"י אכילת בהמה, דקי"ל שאין שורפין קדשים ביו"ט, ולא תימא דוקא שריפה משום דהבערה שלא לצורך היא, דהא אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט הבערה לצורך היא דהדלקת נר ביו"ט צורך אכילה היא ומותרת אפילו הכי בשמן שריפה לא וכו' - שאין קדשים טמאים מתבערים ביו"ט, דרחמנא אחשבה להבערתם דכתיב באש ישרף הלכך מלאכה היא". והננו רואים דאע"ג דהתורה התירה בפירוש מלאכת אוכל נפש ביו"ט ובהדלקת שמן שריפה הרי יש גם אוכל נפש וגם מצוה, אך דוקא המצוה עושה חסרון בכאן, דדוקא על ידה נחשב גם האוכל נפש למלאכה, ולא עוד אלא שאף דבר שבעצם איננה כלל מלאכה כמו להשליך אוכל לפני הכלבים וכדומה, אך במקום שאנו מקיימים ע"י זה מצוה מן התורה גם זה נחשב למלאכה גמורה, מפני שבאמת מלאכה קשה היא למאד לקיים מצות התורה "משא דבר ד'" הדבר ד' עושה זאת למשא כבד, וכל זה מפני ה"איפכא מסתברא" שמתעורר בקרבנו נגד זה.

כ״זביזת מצרים.

כ״חואם גם זה לא יספיק לכם אביא לכם ראיה מן ההיסטוריה.

כ״טהנה כששואלים כעת לבעלי עברות שבקרבנו - והמה רבים רבים מאד בעוה"ר - מפני מה ולמה אתם עוברים על כמה וכמה דברים מן התורה, הנה אם איננו מסוג העברינים שעושים כדי להכעיס ישיב לכם כי בודאי רצונו לקיים את מצות התורה, אלא שכבד עליו הדבר מאד ובאמת במסתרים תבכה נפשו עליו ע"ז, אך מה לעשות.

ל׳ואמנם כבר המליץ על זה גאון אחד את המאמר "לא המקום מכבד את האדם, אך האדם מכבד את המקום", כי באמת כל דברי התורה המה דברים "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" וכל "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" ואין בהם שום קושי וכובד, באופן שהמקום - הקב"ה - איננו מכביד כלל על האדם, אבל להיפך האדם מכביד על המקום שבא תמיד בטרוניא לפני הקב"ה ודורש ממנו גם עושר וגם כבוד ועוד ועוד.

ל״אאכן כל בעלי עבירה הנ"ל אינם רוצים להודות בכך, כאמור.

ל״באבל ציירו נא לעצמכם לו היתה מצות עשה בהתורה, מ"ע שלא הזמן גרמא, שעל כל יהודי ויהודי החובה לצבור כסף וזהב המונחים בראש כל חוצות, והנני שומע קול הקורא מפי כולכם: הלואי! מצוה כזו היינו מקיימים הכל בנעורינו וזקנינו בדחילו ורחימו מבוקר ועד הערב ועד בכלל. אכן במחילת כבודכם הנכם טועים רבותי גם בזה, ובאמת כבר היתה לעולמים גם מצוה כזו, וגם זו היתה למשא כבד מאד על הבריות.

ל״גוהמצוה הזו כתובה באותה התורה גופה "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב" הרי מ"ע מפורשת על כל יהודי שישאול - ושאלה שלא על מנת להחזיר היתה - כסף וזהב ככל אשר תמצא ידו, וכל המרבה בזה הרי זה משובח, ובואו וראו עד כמה היתה קשה עליהם גם מצוה זו.

ל״ד"וד' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום" אנו קוראים אח"כ באותה הסדרה, והגמ' בברכות (ט, ב) מפרש זאת "א"ר אמי מלמד שהשאילום בעל כרחם, איכא דאמרי בע"כ דמצרים ואיכא דאמרי בע"כ דישראל משום משא". ואמנם אין אנו רוצים להכריע בין האיכא דאמרי, אבל כל אחד יבין, כי פשטות הדברים נראה יותר כהדעה האחרונה, שהרי כתיב "וד' נתן את חן העם בעיני מצרים", זאת אומרת, שהמצריים מצדם בקשו את כל יהודי ויהודי שפגשו על דרכם שיקח כסף וזהב ככל אות נפשו, אלא שבכ"ז "וישאילום בעל כרחם", ובודאי שהבע"כ מצדם של ישראל, שלא חפצו לקחת משום משא, אכן כלום ראיתם מימיכם, שיהיה משא ליהודי לצרור כסף וזהב על שכמו, לו גם יהיה משקלם רב מאד, אלא שכאמור "משא דבר ד'"...

ל״התשובה כהלכה.

ל״וועתה נבין בנקל, כי אמנם תשובה כהלכה השיבה התורה על השאלה, שאלה שלא כענין של הבנים, וברם הדבר, כי הרשע יוכל להרגיש מתשובה זו כאב לא פחות מ"הקהה את שיניו" של בעל ההגדה.

ל״ז"ואמרתם זבח פסח הוא לד'". כלומר, צדקת בן יקיר, תכשיט מצוין, כי אמנם קשה עליך מאד העבודה הזו, והידעת מדוע? יען כי - "זבח פסח הוא לד'", ורק זה הוא המכביד עליך ביותר.

ל״חהננו מתלוצצים לפעמים על בנים כאלו ואנו אומרים: הוא אינו מכוון כל כך אל ההגדה, אך מכוון הוא לה"קנידלך". אבל באמת גם לו לא היתה כלל הגדה בעולם וכל המצוה של חג הפסח היתה רק באכילת המאכל הנ"ל, גם אז לא היה נמנע הבן מלצעוק ככרוכיא על האב שמכביד עליו במצוה קשה כזו, מצוה - של אכילת "קנידלך"...

ל״טוהראיה כי הלא בתורה גופה אין כל רמז מההגדה ארוכה, אך התורה מדברת רק מאכילה גרידתא, שכל אחד יקח שה מן המובחר ביותר כדי לקיים המצוה בתכלית ההידור, והתורה צותה רק "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים כי אם צלי אש" (שמות יב, ט), פשוט מפני שע"י זה יוטעם ביותר, והנה לו לא היתה זאת מצוה מפורשת בתורה, כי אז אין כל שום ספק בדבר, שהבן התכשיט הנ"ל היה אוכל זה לתאבון באכילה גסה כדרכו מאז, אבל כיון שבאכילה זו הוא מקיים מצות עשה שוב הוא נעשה לאסטניס גדול אשר אינו יכול ממש לפתוח את פיו "מה העבודה הזאת לכם", מי יכול לקבל על עצמו עבודה קשה, עבודה המפרכת את הגוף והנפש כזו והוא איננו יכול בשום אופן לאכל את הכזית שמגישים לו. והאב מביט על הבן יקיר לו ואומר, צדקת בני, צדקת, כי על כן זבח פסח הוא לד', ובשביל זה הוא באמת עבודה קשה מאד בעדך.

מ׳"אני הכבדתי את לבו".

מ״אואולי בזה נסיר מהתורה קושיא חזקה למאד ששואלים לא רק הרשעים אך גם החכמים והצדיקים.

מ״ב"ויאמר ד' אל משה בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו", והקושיא ידועה הלא זהו נגד העיקר היסודי באמונתו שיש לאדם בחירה חופשית, כי לולי זאת לא יתכן שיהא לאדם שכר ועונש, ואם השי"ת מכביד את לבו במכוון כמה הוא אשם בדבר, ומדוע הגיעו לו באמת מכות נוראות וגדולות כל כך?

מ״גאכן אחרי התבוננות מעטה נראה, כי לא הכביד הקב"ה במכוון את לבו, אך "אני הכבדתי את לבו", יען כי הוא ציווי מ"אני" לכן הוכבד לבו, כי באמת איזו טובת הנאה היה לו לפרעה מהששים רבוא העבדים האלה, הלא חז"ל מספרים כי גם כשבנו את פתם ואת רעמסס הנה "ראשון ראשון מתרוסס" ו"ראשון ראשון פי תהום בולעו", ורק בשביל זה נקראו בשמות אלו (סוטה יא, א) ואיך שלא התנהג עמם באכזריות הרי בע"כ היה צריך להאכילם מה, לו גם דגים קשואים ואבטיחים, אבל עכ"פ גם אלו עולים באיזה סכום, וא"כ השאלה היא עבדים כאלו שנהום כרסם לא שוויי מדוע איננו משלח אותם לנפשם שילכו למקום שלבם חפץ ויפטור מאוכלי נהמא דכסופא אלה? אך מפני ש"אני" הכבדתי את לבו, מה שמרגיש כי זהו רצונו של הקב"ה זהו שמכביד את לבו לעשות את ההיפוך ולומר: איפכא מסתברא.

מ״דבשורה רעה ובשורה טובה.

מ״הואמנם בשורה רעה עד למאד נתבשרו ישראל תיכף בעת יציאתם ממצרים, שבניהם יאמרו תמיד "מה העבודה הזאת לכם", זאת אומרת, שלא רק בעלי עבירה לתאבון יהיו, אך גם בעלי עבירה להכעיס, וגם כל דבר שמצד עצמו הוא טוב ורצוי להם, אך כיון שהמה יודעים שזהו מצוה שוב נפשם בוחלת בזה ועושים את ההיפוך ממש, ובכל זאת ואחרי כל אלה הצדק בזה לא עם המאן דאמר הראשון, אך דוקא עם המ"ד השני "שבשורה טובה נתבשרו"...

מ״ו"בשורה טובה נתבשרו שעתידים להוליד בנים ובני בנים"...

מ״זכי באמת לא רק היום אין אנו פוסקים מלהתאונן בכל רגע ורגע "עתידה תורה שתשתכח מישראל", אך גם לפני הרבה מאות שנים לפנים היה זה לפזמון רגיל.

מ״חולכאורה אם המצב הרוחני היה כ"כ רע גם אז הלא עתה כבר היה צריך להיות נשכח הכל, וגם המאמר "עתידה תורה שתשתכח מישראל" בכלל, ובכ"ז גם עכשיו אנו אומרים רק "עתידה תורה" וכו', רק חששא לעתיד, אבל הוה לא נעשה הדבר ב"ה, ומהי הסבה בזה?

מ״טהסיבה פשוטה מפני שהבנים אומרים תמיד להאבות "מה העבודה הזאת לכם".

נ׳זאת אומרת, שהבנים שלנו המה בטבעם "ריויליציונרים" לגבי אבותיהם, וכל מה שהאבות עושים אומרים הבנים איפכא מסתברא, ואם האבות המה עובדי ד' טוענים הבנים מה העבודה הזאת לכם, אבל לאידך גיסא אם האבות המה עובדי עבודה זרה טוענים שוב הבנים מה העבודה הזאת - עבודה זרה - ומתחילים לעשות ההיפך, להיות עובדי ד'.

נ״אוזהו שכתוב "ואני זאת בריתי אותם אמר ד' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך", זאת אומרת, שאמנם אפשר הדבר שימוש מפי זרעך, כיון שזרעך צריך לעשות את ההיפך ממך ואם אתה עוסק בתורה הרי הוא צריך לברוח ממנה כמטחוי קשת, אבל אי אפשר שתמוש גם מפי זרע זרעך, כי הלא הוא הנכד הרי שוב צריך לעשות להכעיס את אביו הע"ה, והוא מתחיל להתגעגע שוב להתורה.

נ״בובצדק אמרו "בשורה טובה נתבשרו שעתידים להוליד בנים ובני בנים", ואם הבנים שואלים להאב העוסק בעבודת ד' "מה העבודה הזאת לכם". והוא מתחיל להכעיס לעבוד עבודה זרה, הנה הבני בנים שוב שואלים לאביהם "מה העבודה הזאת - ע"ז - לכם" והוא מתחיל שוב בעבודת ד' וחוזר חלילה.

נ״גוכל מי המעיין בההיסטוריה שלנו יראה שאין בזה גוזמה יתירה כי אמנם כך הוא "הגלגל חוזר" שלנו שאחרי עבור איזו תקופה של שכחת התורה הנה חוזרת ונעורה שוב ואחרי בלותה היתה לה עדנה וסיבה של שני המחזות הללו, היא רק אחת מה שיש אצל בנינו מעין תכונה של ריוילוציה, שרוצים להפוך תמיד את הקערה על פיה.

נ״דובימינו אלה גופא הננו רואים את ההבדל בין המזרח והמערב, בארצות המזרח הבנים מתרחקים מיום ליום מהתורה והיהדות, ובארצות המערב להיפך הננו רואים מחזה משמח לב שהבנים שבים לאט לאט לגבולם, ונכדיהם של מתבוללים גמורים יש ששבים בתשובה שלמה, והסיבה בזה מובנת היטב כנ"ל. בקיצור, רבותי, עלינו לפסוק כהמאן דאמר האחרון ונחכה לה"בשורה טובה"...