דרשות אל עמי, שלש רגלים ט״וSermons Unto My People, The Three Festivals 15
א׳טו. שיר השירים
לשבת חוה"מ פסח
לשבת חוה"מ פסח
1
ב׳"כל כתבי הקודש מטמאין את הידים, שיר השירים וקהלת מטמאין את הידים, ר"י אומר, שיר השירים מטמאין את הידים וקהלת מחלוקת, ר' יוסי אומר, קהלת אינו מטמא את הידים ושיר השירים מחלוקת... אר"ע, חס ושלום מעולם לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים שלא תטמא את הידים, שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים, ואם נחלקו לא נחלקו אלא על קהלת" (ידים פ"ג, מ"ה).
2
ג׳זמן חרותנו וזמן שירתנו.
3
ד׳חג הפסח תופס מקום אצלנו לא רק בתור זמן חרותנו, אך גם בתור זמן שירתנו. בחג הזה אנו שואבים יותר מכל שאר החגים ממעיני השירה והזמרה העתיקים שלנו, בו אנו שומעים את שירת משה ובני ישראל כשעומדים על שפת הים, את שירת דוד מלך ישראל כשהוא יושב על גבי מרומי הר ציון, ועל כולן את שיר השירים אשר לשלמה.
4
ה׳כי לא רק עם נביאים אך גם עם משוררים אנחנו, הננו אומרים שירה בכל התקופות ובכל הזמנים, והשירה כמו הנבואה נתעטרה אצלנו בעטרת קדושה "כל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים".
5
ו׳עם משוררים אנחנו, וכל העולם כולו נדמה בעינינו לספר שירה אחד שבו יקחו חבל כל דרי מעלה עם דרי מטה, מן המלאכים שרפים ואופנים אשר בשמים ממעל עד התולעת היותר קטנה שבארץ מתחת, מן הארז אשר בלבנון עד האזוב שעל הקיר, לכל אחד שירתו המיוחדה והמקורית וכולן עולות להרמוניא אחת...
6
ז׳ולא רק ששיר השירים הוא משל לכנסת ישראל, אך זהו כנסת ישראל גופא, כי אם כל העולם כולו הוא שיר, הנה כנס"י זהו השיר השירים של העולם.
7
ח׳הנה יודעים אנו כאמור באיזה מקום שר משה ובני ישראל את שירתם, יודעים אנו באיזה מקום שר דוד את שירתו, אבל היודעים אנו ג"כ באיזה מקום הושר השיר השירים?
8
ט׳בזה הרי יש פלוגתא רחוקה מאד בין רבותינו הקדמונים "ר' חנינא בר פפא אמר, בים נאמר שיר השירים היך מה דאת אמר לסוסתי ברכבי פרעה, ר' יהודא ב"ר סימון אמר, בסיני נאמר שנאמר, שיר השירים, שיר שאמרו אותו השירים השוררים, שנאמר קדמו שרים אחרי נוגנים... ר' מאיר אומר באהל מועד נאמר... רבנין אמרי בבית עולמים" (ע"פ מדרש רבה שיר השירים פ"א, יב).
9
י׳את כל השירים שבכתבי הקודש אנו יודעים את שם משורריהם, אבל האם ידוע לנו ג"כ את שם המשורר של שיר השירים הנ"ל?
10
י״אהרי גם בזה כמה הדעות שונות ורחוקות זו מזו.
11
י״בכי מלבד הדעה הסתמית, כי כנסת ישראל אמרה את השיר הנפלא הזה יש עוד דעות אחרות "תני משום ר' נתן הקב"ה בכבוד גדולתו אמרהו, שיר השירים אשר לשלמה למלך שהשלום שלו, רבן גמליאל אומר מלאכי השרת אמרוהו, שיר השירים שיר שאמרוהו שרים של מעלה" (שם).
12
י״גועם מי הוא האמת, הלא כל אחד מביא לדבריו ראיה שאין עליה תשובה?
13
י״דברם הדבר, שאלו ואלו דברי אלקים חיים, כי כשכנס"י שרה את שירתה אז היא מכריחה, כביכול, גם את מלאכי השרת וגם את הקב"ה בכבודו ובעצמו שישתפו בהמקהלה שלה... ושירת כנס"י היא למעלה מן הזמן ולמעלה מן המקום, ואותה השירה ששרנו על הים לא חדלה גם כשהיינו על הר סיני, באהל מועד ובית עולמים...
14
ט״והכנור המנגן מאליו.
15
ט״זוגם כשחרבו נבוכדראצר ונבוזראדן אספסיאנוס וטיטוס את הבית עולמים שלנו הנה "על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו", על הכל היו להם, לשונאי ישראל אלה, שליטה, את הכל שדדו וחמסו ממנו וערומים נותרנו, אבל דבר אחד לא יכלו לשדוד ולחמוס ממנו, על דבר אחד לא היה להם שום שליטה - זהו הכנור שלנו, ואם כי לא רצינו אז לנגן עמדו, כי "איך נשיר את שיר ד' על אדמת נכר", אבל סוף סוף לא נשבר הכנור ולא נופל לרסיסים, הוא נשאר שלם בתכלית השלמות, ורק תלינו אותו על ערבים, תלינו אותו לשעה קלה ואמרנו לו "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם", ובכל עת מצוא ובכל שעת הכושר הננו לוקחים אותו שוב בידינו והוא מחולל שוב נפלאות...
16
י״זהלא זהו הכנור מיודענו מאז שהיה "תלוי למעלה ממטתו של דוד והיה מנגן מאליו", ונתלה על הערבים כשישבנו על נהרות בבל, הוא חוזר ומתגלה לנו מזמן לזמן ומנגן שוב מאליו, ככה ראינו אותו אחרי עבור הרבה מאות שנים מימי דוד והוא נמצא למעלה ממטתו של ר' יהודא הלוי והוא מנגן שוב "ציון הלא תשאלי לשלום אסוריך"... וכאשר באו הספרדים והגלו אותנו מארצם, מקום כנורו של ר' יהודא הלוי, והציגוהו שוב ככלי ריק, הנה שוב לא היה להם שליטה על הכנור הנ"ל, שבכל מקום שאנו גולים הוא מלוה אותנו.
17
י״חהשירה הפרה ורבה.
18
י״טשיר השירים "ר' איבו אמר, שיר חד השירים תרין" (במדרש שם), כלומר, השירה אצלנו היא פרה ורבה ומחד נעשה תרין ומתרין ארבע וכן הלאה וכן הלאה, ואם "אין לך יום - אצלנו - שאין קללתו מרובה מחברתה" הנה גם "אין לך יום שאין שירתו מרובה מחברתה כי ברבות הימים ובסגות הזמנים אנו למדים יותר ויותר לשיר ולנגן...
19
כ׳ובשיר השירים אנו יכולים לשמוע את הד כל התקופות השונות שעברו עלינו.
20
כ״אכשעלה עמוד השחר שלנו ונראו נצני החמה הראשונים שרנו "מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה". כשנראה לנו הצהרים בכל תקפו והדרו זכרנו "כי הנה הסתו עבר, הגשם חלף הלך לו, הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו... מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"... אכן גם כש"ויהי ערב" וימש חושך לנו, גם אז היתה לנו שירה מן המוכן "מצאוני השומרים הסובבים בעיר, הכוני פצעוני נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות" וגם הדברים האלו תופסים מקום מכובד בשיר השירים שלנו...
21
כ״בכשרצו מלאכי השרת לאמר שירה על הים גער בהם הקב"ה בנזיפה "מעשי ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה", אבל לא גער כלל על בני ישראל שאמרו אז שירה, מפני שיודע הקב"ה את תכונתנו שגם כשאנו בעצמנו טובעים בים, גם אז איננו פוסקים מלומר שירתנו, "למנצח על שושנים לדוד... באו מים עד נפש, טבעתי ביון מצולה ואין מעמד באתי במעמקי מים ושבולת שטפתני" (תהלים סט, א-ג), וגם אז "למנצח" אין אנו פוסקים מלמנצח בנגינות, וגם אז נדמה בעינינו, כאילו אנו יושבים על שושנים...
22
כ״ג"הנך יפה דודי אף נעים" ובפירוש חז"ל אומרת כנס"י לפני הקב"ה אפילו האף שאתה מביא עלינו נעים הוא" (ע"פ ילקוט שמעוני רמז תתקפה) כי אמנם הננו מרגישים נעימות אף בהאף של הקב"ה, אף במידת הדין שלו, הננו מרגישים טעם חביב אף בהיסורים "חביבים יסורים"...
23
כ״דשיר השירים וקהלת.
24
כ״האמנם אותו המחבר של שיר השירים הוא ג"כ המחבר של ס' קהלת, ומה גדול המרחק בהשקפת העולם ביניהם, ממש כרחוק מזרח ממערב. ואמנם כבר עמדו חז"ל על זה, היתכן שמחבר אחד יוצא מתחת ידו שני דברים המתנגדים זה לזה ממש מן הקצה אל הקצה? ואמרו "שיר השירים כתב תחילה ואחר כך משלי ואח"כ קהלת... כשאדם נער אומר דברי זמר, הגדיל אומר דברי משלים, הזקין אומר דברי הבלים" ומאופטימיסטי נלהב שרואה את כל העולם כולו בתור ספר שירה גדול נהפך לפיסימיסטי עקשן הרואה את כל העולם כולו בתור נאד של דמעות אחד גדול, שבו תזלנה "דמעות העשוקים ואין להם מנחם", ובכל מקום שהוא פונה הוא רואה רק "שולחן ערוך" של "הלכות אבלות" "טוב ללכת אל בית אבל".
25
כ״ואולם האמת ניתנה להגיד, שהיהדות תפסה את הלשון ראשון של שלמה המלך. ולא את הלשון אחרון שלו, ולא רק הנערים שלנו אומרים שיר השירים בכוונה, אך גם הזקנים שלנו אומרים זאת בהתלהבות עצומה.
26
כ״זכי במה מחולק הפסימיסט מהאופטימיסט? באמת המה רואים שניהם את אותם המחזות עצמם, ושניהם המה אולי בעלי שכל במדה שוה, אלא שלהראשון יש מרה שחורה, הרואה בכל דבר את הצד הרע, את הכף חובה שבו ולהשני יש מרה לבנה המרגיש בכל דבר את הצד הטוב, הכף זכות שבו, כמו שאמרו חז"ל "אורח טוב מהו אומר? כל מה שטרח בעה"ב לא טרח אלא בשבילי, אורח רע מהו אומר? כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו" (ע"פ ברכות נח, א). הנה שניהם רואים כמדומה את אותה המציאות עצמה, את העובדא שהבעה"ב טרח, ובכל זאת הם באים לידי מסקנות המתנגדות זו לזו לגמרי, הרי שסיבת הנגוד הוא רק מפני הנגוד שבתכונותיהם, שזהו אורח טוב וזהו אורח רע.
27
כ״חוהיהדות שמדגישה תמיד את היצר טוב שבאדם וכל מטרתה היא להגביר את היצר הזה על היצר הרע שבקרבו, אי אפשר לה עפ"י תכונתה שתהא לה השקפת פיסמיות, והיא כולה מלאה להיפך באופטימיות.
28
כ״טוכבר נשאלה שאלה לפני רבותינו הקדמונים "איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם?" והשיבו "עין טובה", ו"איזו היא דרך רעה, שיתרחק ממנו האדם? עין רעה". כי אין אדם רואה אלא מהרהורי לבו, ואם הוא רואה טובות, שמע מיניה שבתכונתו הוא טוב, ולהיפך כשרואה את רעות זהו גופא מעיד על עצמותו.
29
ל׳בקיצור השקפת עולמה של היהדות היא השקפה אופטימית, ולא עוד אלא שזה מונח בעיקר העיקרים ויסוד היסודית של היהדות: האמונה באחדות הבורא.
30
ל״אכי אי אפשר לבוא לידי העיקר של אחדות הבורא, אם לא תקדם מקודם ההכרה של אחדות הבריאה.
31
ל״בובזה מונח עיקר ההבדל בין עובדי האלילים הקדמונים, שהאמינו בשתי רשויות, באלהי הטוב ואלהי הרע ובין היהדות, שלא ראתה בעולם רק אלקים אחד, אל רחום וחנון, מפני שעפ"י השקפת היהדות אין כלל רע מוחלט במציאות "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", ואם יש אחדות הבריאה בלי שום יוצא מן הכלל, הרי ממילא מסתעף מזה גם אחדות הבורא.
32
ל״גהיהדות אומרת "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", כי גם הערב הוא בכלל יום כמו הבוקר, ובאמת אין כלל במציאות חושך בעולמו של הקב"ה, ובאותו הזמן ששמינו מכוסים בעבים, הנה תאיר החמה בכל נגהה והדרה בחלק שני מכדור הארץ, ורק לנו, שחשכו עינינו בארובות נדמה שהוא ערב.
33
ל״ד"וידעת היום והשבת אל לבבך כי ד' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" (דברים ד, לט) אומרת לנו התורה.
34
ל״הכי "שואל כענין ומשיב כהלכה", רק אז תוכל להיות התשובה תשובה כהלכה כשהשאלה היא שאלה כענין, ואמנם כל עיקרה של האמונה בכלל נתעורר אצל האדם בתור תשובה על השאלה כדברי הנביא (ישעיהו מ, כו) "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", אכן לאלה הגוים שראו בהבריאה גם טוב וגם רע, גם אור וגם חושך וכו' וכו' העמידו את השאלה באופן כזה מי ברא את הטוב ומי ברא את הרע, מי ברא את האור ומי ברא את החושך ובאו להם על זה תשובות רבות: אלהי הטוב ואלהי הרע, אלהי האור ואלהי החושך וכו', אבל "וידעת היום" אם תדע שיש רק יום בעולם ולא לילה, יש רק אור בעולמו של הקב"ה ולא חושך, אז תהיה שואל כענין, תשאל רק שאלה אחת "מי ברא אלה", מי ברא את כל הטוב הזה, ועל שאלה אחת לא תוכל לבוא רק תשובה אחת "והשבות אל לבבך כי ד' הוא האלקים", שאין הבדל כלל בין ד', מדת הרחמים ובין אלקים, מדת הדין, אך "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" (דברים לב, ד).
35
ל״ובאחת, השיר השירים מתאים הרבה יותר להשקפת היהדות מזו של קהלת, כי שונאים אנו את העצבות ואת ה"מרה שחורה", וגם השכינה אינה שורה אצלנו מתוך עצבות אלא מתוך שמחה של מצוה דוקא, והללנו את ד' בתוף ומחול במינם ועוגב בצלצלי שמע ובצלצלי תרועה והיינו אך שמחים, באופן שגם ה"יום כפורים", היום הנורא ואיום נהפך לנו ליום טוב "ולא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב ויום הכפורים".
36
ל״זהעניות המעברת על הדעת.
37
ל״חאבל באו ימים אשר אין בהם חפץ לנו, והגלות עם כל נוראותיה ומרירותיה העבירה אותנו על דעתנו ונהפך לבנו עלינו מן הקצה אל הקצה, והעם של שיר השירים נעשה לעם של קהלת, שידע רק לנענע בראש על כל דבר ולאמר "הבל הבלים הכל הבל". אז אמרנו "אסור למלאות שחוק פיו בעוה"ז" ו"זמרא מנא לן דאסור דכתיב אל תשמח ישראל אל גיל כעמים", ונדמה כי הכנור שתלינו על ערבים לשעה נשבר כבר לרסיסים ולא תהיה לו עוד שום תקומה אצלנו.
38
ל״טבימים הללו לא טעמו ילדינו, ילדי הגיטו, טעם ילדות מעולם, כי זקנים ובאים בימים היו כבר תיכף כישצאו לאויר העולם "ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה... ותאמר מילדי העברים זה", אז בכו ילדינו כבר כנערים גדולים, וזה היה הסימן כי מילדי העברים זה, כי ראינו אז בהעצבות חן יהודי מיוחד, ומי שלא היתה לו בפרצופו אף טיפת דם אחת נחשב ל"אברך משי".
39
מ׳באותו הזמן הנורא בעת צרה ליעקב, נתעוררו בצדק חלוקי דעות אם שיר השירים מטמא את הידים, אם הוא בכלל כתבי הקודש, והיו הרבה שענו על זה בשלילה, כי לדעתם כבר עבר זמנו של שיר השירים כי "איך נשיר את שיר ד' על אדמת נכר" ונמצאו כאלה שהרחיקו עוד ללכת ואמרו, "מיום שפשטה מלכות הרומי וגוזרת עלינו גזירות קשות... דין הוא שנגזור על עצמנו, שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו" (בבא בתרא ס, ב).
40
מ״אראויים הדברים למי שאמרם.
41
מ״באכן כששמע זאת ר' עקיבא התקצף והתרגז ע"ז למאוד וקרא בהתלהבות עצומה "חס ושלום לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים שלא תטמא את הידים, שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים, שכל השירים קודש ושיר השירים קודש קדשים", והדברים ראויים מאד למי שאמרם.
42
מ״גהלא זהו ר' עקיבא, האופטימיסט היותר גדול כפי שמספרים חז"ל "וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ור' יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של רומי ברחוק ק"כ מיל והתחילו בוכין ור"ע משחק, א"ל מפני מה אתה משחק? א"ל ואתם מפני מה אתם בוכין? א"ל הללו כושים שמשתתחוים לעצבים... יושבים בטח והשקט ואנו בית הדום רגלינו שרוף באש ולא נבכה? א"ל, לכך אני משחק, ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהיגעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיוצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור"ע משחק... אמרו לו מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להן לכך אני מצחק... באוריה כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש בזכריה כתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתירא, שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת" (סוף מסכת מכות).
43
מ״דהלא זהו ר' עקיבא, שגם בעת שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל הנה לא רק שלא הצטער על זה אך להיפך הצטער על שלא בא הדבר הטוב הזה מקודם "כל ימי נצטערתי על מצוה זו אימתי תבוא לידי ואיקימנה" (ברכות סא, ב).
44
מ״הכי זהו, כאמור, תכונתו של כל אופטימיסט אמתי למצוא באותה המחזה גופא, שאחרים בוכים עליו, דברים המביאים להיפך לידי שמחה ושחוק.
45
מ״ו"ור"ע משחק" זוהי תכונתו של ר' עקיבא, ומה מוזר לו היה הדבר שתוכל להיות מחלוקת אם שיר השירים הוא בכלל כתבי הקודש, הלא שיר השירים לא רק שהוא קודש, אך גם קודש קדשים, כי הלא רק השיר השירים שבקרבנו הוא הוא שעמד לנו, שאנו חיים עד היום הזה, "ואם נחלקו לא נחלקו אלא על קהלת", שבאמת "דבריו סותרים זה את זה", ונשאר אצלנו בכלל כתבי הקודש רק מפני "שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה".
46
מ״זהלכה כר"ע.
47
מ״חואמנם הלכה כר"ע, ושיר השירים הוא קודש קדשים, ואם כי גם קהלת נכנס בכלל כתבי הקודש, אבל הננו נוהגים כבוד בשיר השירים יותר, כי על כן קודש קדשים הוא. קהלת לא נדפס רק בהמחזור של סוכות לבד, אבל שיר השירים נדפס בכל סדור שמחזיקים אותו בכל ימות השנה, ואם את קהלת אנו קוראים רק פעם אחת בשנה, בשבת חוה"מ סוכות, הנה את שיר השירים אנו קוראים בכל שבוע ושבוע בהזמן היותר מוכשר לדברים נאצלים ורוממים, לפני קבלת שבת, כשאנו מנערים את האבק של ששת ימי המעשה והננו מוכנים להזדווג עם השבת מלכתא.
48
מ״טואם דרך ארץ הוא שרק כש"אדם נער אומר דברי זמר", אבל אצלנו גם הזקנים והישישים אומרים את שיר השירים בהתלהבות עצומה לפעמים עוד יותר מהצעירים וגם הם שרים "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"...
49
נ׳כי מטבע שלנו הוא מטבע של אברהם אבינו ש"זקן וזקנה מצד אחד בחור ובתולה מצד אחר", זאת אומרת, שגם הבחורים ובתולות שלנו יש להם מה מתכונתם של הזקן וזקנה, ובשביל זה גם להזקן וזקנה שלנו נשארה להם עוד מה מתכונתם של הבחור ובתולה, אצלנו החיים עוברים עלינו כשרה אמנו שעליה נאמר "בת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז'".
50
נ״אאצלם, אצל אומות העולם, בנערותם המה יודעים רק מדברי זמר, וע"כ בזקנותם המה יודעים להיפך רק מהבל הבלים, אבל אצלנו באה סינתיזה בזה, מעין מזיגה של שיר השירים וקהלת יחד, וגם הצעירים שלנו לומדים ב"החדר" קהלת ובשביל זה גם כשהוזקנו המה יודעים עוד בעל פה את שיר השירים".
51
נ״באצלנו יש שני ראשי שנה בשנה, באחד בניסן ובאחד בתשרי, ואנו קוראים קהלת בסוכות ושיר השירים בפסח, ואמנם כאשר אנו מונים מניסן נמצא שאנו קוראים שיר השירים לפני קהלת, אבל כשאנו מונים מתשרי נמצא שקראנו את קהלת לפני שיר השירים, וזו היא הנותנת, כי אצלנו עולים התרתי דסתרי הללו, קהלת ושיר השירים, בד בבד.
52
נ״גגם בשיר השירים אנו מרגישים תיכף את ה"מלך שהשלום שלו", וגם בקהלת אנו חשים לאידך גיסא כי "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, תחת השמש אין לו למעלה מן השמש יש לו" (מדרש רבה קהלת א, ד), כי האדם הוא עוד למעלה מן השמש.
53
נ״דבקיצור "כל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים"... ועוד נשמע את הקול מבשר שיאמר לנו "שירה חדשה שבחו גאולים"...
54