דרשות אל עמי, שלש רגלים ט״זSermons Unto My People, The Three Festivals 16

א׳טז. שלמה המלך והאשמדאי
"א"ל - שלמה המלך לאשמדאי - כתיב כתועפות ראם לו, ואמרינן, כתועפות אלו מלאכי השרת, ראם אלו השדים מאי רבותייכו מינן? א"ל, שקול שושילתא מנאי והב לי עיזקתך ואחוי לך רבותאי, שקליה לשושילתא מיניה ויהיב ליה עזקתא. בלעיה, אותביה לחד גפא ברקיעא ולחד גפא בארעא, פתקיה ארבע מאה פרסי, על ההיא שעתא אמר שלמה מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, וזה היה חלקי מכל עמלי, מאי וזה? רב ושמואל, חד אמר, מקלו וחד אמר, גונדו. היה מחזיר על הפתחים, כל היכי דמטא אמר, אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים, כי מטא גבי סנהדרין אמרו רבנן, מכדי שוטה בחדא מלתא לא סריך, מאי האי?... שלחו להו למלכוותא, קאתי מלכא לגבייכו? שלחו להו אין קאתי. שלחו להו, בידקו בכרעיה, שלחו להו, במוקי קאתי... אתיוהו לשלמה והבו ליה עזקתא ושושילתא דחקיק עליה שם, כי עייל חזיה פרח... רב ושמואל, חד אמר... וחד אמר, מלך והדיוט ומלך"

ב׳(גיטין סח, ב).

ג׳חיי שלמה משל לכנסת ישראל.

ד׳רבותי, זה לא כבר שמעתי מהבעל קורא את השיר הנפלא, שיר השירים, ואתם יודעים כולכם שהדוד ורעיתו גבורי השיר הנ"ל אינם דברים כפשוטם, אך זהו שירת אהבה בין הדוד של כל העולם - הקב"ה בכבודו ובעצמו - ובין "איומתו סגולתו", כנסת ישראל, ומה עזה היא האהבה שביניהם "כי עזה כמות אהבה... מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה", ומה נעימים המה דברי-הידידות שביניהם, הקב"ה אומר לכנסת ישראל: "הנך יפה רעיתי, הנך יפה עיניך יונים", והיא גם היא משיבה לו מצדה "הנך יפה דודי אף נעים". הקב"ה אומר לה מקצת שבחה בפניה "כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות", ותיכף הוא שומע את תשובתה של כנס"י "כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים" והקב"ה איננו מסתפק במקצת השבח והוא מתחיל להביע לה את כל שבחה בפניה "שערך כעדר העזים... שיניך כעדר הקצובות... כחוט השני שפתותיך" וכו' וכו', ואז תתחיל גם היא לפתוח את ה"מענה לשון" שלה ולקלסו "דודי צח ואדום"...ראשו כתם פז... לחייו כערוגת הבושם" וכו' וכו', כי שניהם המה לא רק אוהבים סתם, אך הם חולי אהבה, כביכול, ורוחם כים נגרש השקט לא יוכלו.

ה׳ואמנם "עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה" ואהבה עזה מחד גיסא מעוררת קנאה קשה מאידך גיסא, ומלבד השולמית היפה הזו, יש עוד בנות ירושלים המקנאות באשרה ומשתדלות בכל מאמצי כהן להחליש את האהבה הזו, ומי המה הבנות ירושלים הללו? "ר' יוחנן אמר, מהו בנות ירושלים? עתידה ירושלים להעשות מטרופולין לכל המדינות (מ"ר), ומה שר' יוחנן חזה בעתיד הרי אנו רואים זאת כבר כדבר הוה, ירושלים הנה זה הרבה מאות שנים מטרופולין לכל המדינות ועוד יותר לכל הדתות, ירושלים היא עיר הקודש כהיום לא רק לישראל, אלא גם להנוצרים והמחמדנים, כי ממקור ירושלים שאבו את אמונתם ותורתם, אבל הבנות קמות באמן להלחם באמן הזקנה עד רדתה, ואינן נמנעות גם מלהגיד דלטוריא עליה לפני אלוף נעוריה.

ו׳אבל האם הזקנה עוד כחה בפה להגן על עצמה מפני כל הקמים עליה, והיא אומרת לפני כל העולם כולו "שחורה אני ונאוה בנות ירושלים" וכפירוש חז"ל "שחורה אני בכל ימות השבוע ונאוה אני בשבת, שחורה אני בעוה"ז ונאוה אני לעוה"ב, שחורה אני בכל ימות השנה ונאוה אני ביוה"כ" (מ"ר), "כאהלי קדר כיריעות שלמה" בהוספת פירוש חז"ל (שם) "מה אהלי קדר, אע"פ שנראים מבחוץ כעורים ושחורים וסמרטוטים, והם מבפנים אבנים טובים ומרגליות, כך תלמידי חכמים, אע"פ שנראים כעורים ושחורים בעולם הזה, אבל מבפנים יש בהם תורה, מקרא, משנה, מדרשות והלכות, תלמוד, תוספות והגדות". וכנסת ישראל טוענת עוד "אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש". ועפ"י המשל היפה שמוסיפים חז"ל בזה "מעשה בקרתנית אחת, שהיתה לה שפחה כושית שירדה למלאות מן העין היא וחברתה, אמרה לחברתה, חברתי, למחר אדוני מגרש את אשתו ונוטלני לאשה, אמרה לה, למה? בשביל שראה ידיה מפוחמות, אמרה לה אי שוטה שבעולם ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, ומה אם אשתו שהיא חביבה עליו ביותר, את אומרת מפני שראה ידיה מפוחמות שעה אחת רוצה לגרשה, את שכולה מפוחמת ושחורה ממעי אמך כל ימיך על אחת כמה וכמה" (מ"ר שם).

ז׳כי האם הזקנה שכבר קומטו פניה מזוקן הנה זה אדרבא מוסיפה עליה לוית חן, והיא עולה כפורחת גם עכשיו הרבה יותר מבנותיה הצעירות הבנות ירושלים הנחרות בה, והשי"ת אוהבה ודודה מאז שאמר לה לפני כל העולם כולו "וארשתיך לי לעולם" אינו שם לב כלל לכל אלה הרוצים להטיל איבה בינו ובין בחירתו רצתה נפשו בה.

ח׳בקיצור, רבותי, הנכם יודעים הכל, ששיר השירים הוא משל לכנסת ישראל, ואין מן הנחוץ להרבות על זה דברים הרבה, אבל מי מכם יודע, כי לא רק שיר השירים, אך גם שלמה גופא, שכמובן היה ונברא באמת, הנהו גם כן משל חי לכנסת ישראל בכל מה שעבר עליה עד היום הזה ומה שיעבור עוד עליה בעתיד, ועל דבר זה הנני רוצה לדבר לכם היום.

ט׳האשמדאי בולע את שם המפורש.

י׳לכתחילה ידע רק שלמה המלך מהשם המפורש, הוא היה חד בדרא בזה, ובזה אמנם חולל נפלאות ושלט גם על מלאכי השרת וגם על שדים ושדות להבדיל, הדביר תחת רגליו גם את הרוחות הטהורות וגם את הרוחות הטמאות. בקיצור, הכל יראו מפניו יראת הכבוד ובכל אשר פנה הצליח, עד שבא האשמדאי, ששלמה בעצמו הביאו אליו ובלע את השם המפורש, ומיד תפס את מקומו של שלמה שתש כחו לגמרי.

י״אשלמה המלך היה החכם מכל האדם ועם ישראל היה החכם מכל האומות "ואמרו - כל הגוים - רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" - השם המפורש היה רק אצלנו, וכל הגוים היו עובדי אלילים פשוטים וישתחוו לעץ ואבן מעשי ידיהם כדברי הנביא (ישעיהו מד, טז) "חציו שרף במו אש, על חציו בשר יאכל יצלה צלי וישבע, אף יחם ויאמר האח, חמותי ראיתי אור. ושאריתו לאל עשה לפסלו יסגוד לו וישתחו ויתפלל אליו ויאמר, הצילני כי אלי אתה". ובכח "שם המפורש" שרק אנחנו ידענו ממנו היינו העזים מכל האומות, ונבאו נביאינו על כל הגוים והממלכות שבעולם, כי הכל היו סרים למשמעתנו. ואם גזרו הנביאים שלנו בשם ד' על אחת הממלכות לו גם היותר גדולה וכבירה שימיה ספורים והיא תפול ולא תוסיף לקום עוד, אזי מוכרחה היתה לקיים זאת בדיוק היותר נמרץ. אבל בא האשמדאי בדמות "אותו האיש" והוציא את ה"שם המפורש" ממנו, וחדלנו להיות "חד בדרא" בזה, כי מסר אותו לכל הגוים, ומני אז סר יחוסנו ממנו, ולא יאמרו עוד הגוים "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה", אך להיפך "רק עם שפל ונבזה הגוי הקטן הזה".

י״באינני יודע כמה מכם, רבותי, קראתם את הספר "מעשה תלוי" או "מעשה של אותו איש", שהיה מפורסם מאד עוד בימי הבינים ונעתק גם ללשון יהודית אשכנזית, ואם כי הצנזור אסר את הדפסתו נמצא בכל זאת בכתבי יד בנוסחאות שונות והיו עוסקים בקריאתו בליל "ניטל".

י״גבספר הזה יסופר בתוך שאר הדברים, כי "אותו האיש" התגנב בבית המקדש ולמד את שם המפורש, וכדי שלא ישכח אותו כתב את השם על הקלף ותחב אותו בעור בשרו ובכח השם המפורש ריפא חיגר ומצורע והחיה מת לפני הילני המלכה וכו' וכו'. ואמנם אין אנו יודעים כמה מן המציאות וכמה מן ההפרזה של האגדה יש בזה אבל עכ"פ תבינו כבר את האגדה, שהאשמדאי לקח את העזקתא דחקיק עליה שם ובלעיה ובכח זה הראה נפלאות.

י״דחד גפא ברקיעא וחד גפא בארעא.

ט״וואם תרצו לדעת במה הצליח האשמדאי למשוך כל כך את הלבבות אחריו? במה הצליח ה"ברית החדשה" שמאות מיליוני בני אדם מאמינים בה? מדוע רק עם ישראל לבד מחזיק בתורת משה וכל העמים הנאורים כביכול, מחזיקים בתורתו של "אותו האיש" דוקא?

ט״זגם את זאת יכולים אתם למצוא בנקל בהאגדה הנ"ל.

י״זכל כחו וגבורתו של האשמדאי הוא בזה ש"אותביה לחד גפא ברקיעא ולחד גפא בארעא".

י״חכי הנה אז בימים ההם ובזמן הזה היה רוב המפלגות בישראל, וביחוד היתה גדולה ועצומה השנאה והאיבה בין התלמידי חכמים והעמי הארצות, כל אחד מהע"ה אמר "מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור" וכל אחד מהת"ח אמר "מי יתן לי ע"ה ואנשכנו כחמור". אז אמרו כי "עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל בשבת, ואסור להתלוות עמו בדרך, ואין מוסרים להם עדות, ואין מקבלים ממנו עדות" (פסחים סט, ב) ומגע עם הארץ היה מטמא כשרץ. וכמובן, שגם הע"ה מצדם לא טמנו את ידיהם בצלחת, ובקשו איך להנקם מהפרושים הת"ח. ומאידך גיסא נתקיימה אז גם כן, מפלגת האסיים, שהם היו ההיפך לגמרי מן הקצה אל הקצה מאלה הע"ה, כי הם האסיים, מאסו לגמרי את עניני הארץ, בטלו את החומר לגמרי, ומאסו בחיי המשפחה והישוב, לא נשאו נשים ולא הולידו בנים, וחיו חיי נזירות במדבריות, וגם מהם לא היתה רוח חכמים נוחה וכנו אותם בשם "חסידים שוטים", כי הפרושים החזיקו בדרך הממוצע, ש"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", ויש בכל אדם גם מזה וגם מזה, וכשם שלא נאה ויאה להיות עם הארץ לבד ולשכוח לגמרי את הענינים השמימיים, כך מאידך גיסא אי אפשר שיהיה האדם אך שמימי לבד ויסיח דעתו לגמרי מעניני הארץ.

י״טובזה השתמש האשמדאי לקבל תחת כנפיו את שני האגפים הקצונים האלה, אשר הצד השוה שבהם ששניהם לא היו לרצון לפני הפרושים, רוב מנין ורוב בנין של ישראל, ויצא הדבר שתורתו מורכבת גם מתורת האסיים מחד גיסא, וגם ממעשי העמי הארץ מאידך גיסא "חד גפא ברקיעא - שיטת האסיים - וחד גפא בארעא - דרך העמי הארץ.

כ׳ובשביל זה אנו מוצאים בתורתם, את הסתירה הגדולה בין המדרש להמעשה, המדרש שלהם אומר, שאם סוטרים לך על הלחי האחת הגש את לחייך השניה, אם יבוא מי לעשוק ממך את הבגד העליון תן לו גם את הבגד התחתון שלך, ובמעשה הרי ידוע שעושים ממש את ההיפך, מחד גיסא המה כותבים ראמות ונשגבות על דבר זכויות השפלים והנדכאים, הענוים והצמאים לצדק, ומשכר הרחמנים שירוחמו, וברי הלב שיקבלו פני השכינה, ואוהבי השלום שנקראו בנים למקום, והנרדפים בצדקם שישיגו מלכות שמים וכו' וכו', ומאידך גיסא הרי אנו יודעים איך המה מתנהגים בפועל ממש. כי רק אצלנו התורה שבכתב והתורה שבע"פ הנן מתאימות בד בבד, ועל שתיהן נאמר "תורת ד' תמימה משיבת נפש" - אבל אצלן רחוקה התורה שבע"פ מהתורה שבכתב כרחוק מזרח ממערב וה"קרי" הוא ממש ההיפך מה"כתיב", כי בה"כתיב" משכו תחת דגלם את האסיים וב"הקרי" את העמי הארץ.

כ״אובהמשך הימים הכריע ה"חד גפא בארעא" את ה"חד גפא ברקיע" לגמרי, כי סוף סוף גם בזמנו היו העמי הארץ מרובים לאין ערך מהאסיים, וע"כ הננו רואים שבכל דבריו הוא חונף את העמי הארץ העניים בדעת, ולהנשים אשר טבעו בחטא, ומדבר קשות נגד החכמים ומלעיג עליהם. ותלמידיו ההולכים בעקבותיו הלכו עוד צעד אחד הלאה, ובעוד שרבם משך אחריו את הע"ה מישראל, הנה הם, התלמידים, שמו כבר עיניהם בכל הע"ה שבעולם מקרב כל הגוים, ולא הביטו על דבריו שאמר בפירוש, כי הוא שלוח אל היהודים, ולא בא לעקור תורה כי אם להשלימה, הנה התלמידים ברצותם להחניף לכל הגוים אמרו בדברים ברורים, שמעת שעמד "אותו האיש" ללמד ולהורות נתבטלו המצוות והחוקים, וזכויות האדם בין יהודי ובין אינו יהודי תלויה באמונה, ומי שמודה במלאכות... ובאדנותו ומאמין בתחיתו אחרי מותו הוא זוכה לטוב ואושר הנצחי. הוא "אותו האיש" בעצמו החל רק לקצץ בנטיעות, ראה את תלמידיו אוכלים בלי נטילת ידים ועוברים על דברי סופרים ולא מיחה בהם, וכאשר התרעמו עליו הפרושים על זה, השיב כי חוקי הסופרים המה רק מצוות אנשים מלומדה, ולא אלקים צוה אליהם, ובאמת, אוכל הנכנס לתוך פיו של אדם אינו מטמא כי אם היוצא ממנו מטמא, והמחשבות הרעות היוצאות מן הלב הן מטמאות את האדם, אבל לאכול בלי נטילת ידים אינו מטמא, אבל תלמידיו עקרו כבר לגמרי את השרשים, ולא רק על חוקי הסופרים הרימו יד, אך בטלו לגמרי כמעט את כל חוקי התורה ואמרו בהחלט שאין קיומם הכרחי לבעלי הדת, וכל זאת מפני חפצם למשוך את כל עמי הארץ - גם כפשוטם וגם כמשמעם - תחת דגלם.

כ״בפתקיה ארבע מאה פרסי.

כ״גבין כה ובין כה, וברגע אחד הושלך שלמה ארבע מאות פרסה, והאשמדאי תפס את מקומו וישב על כסא מלכותו כמלך בגדוד, והדבר נעשה בלי שום מהפכה מדינית, וגם איש אחד לא הרגיש בזה, ואף לבני ביתו של שלמה לא עלה כלל על הדעת, כי נשתנה מה בחצר המלך, הכל הלך במשרים, הכל התנהג כדאשתקד וכדאתמול, כי להאשמדאי היה ממש פרצופו של שלמה בלי שום שינוי, ואף חכמתו עמדה לו שהכל הכירו גם בו, שהוא החכם מכל אדם, ובאו כל חכמי הגוים מכל קצוי תבל לשתות בצמא את דברי חכמתו, ולא ידעו כי פי האשמדאי הוא המדבר אליהם, ובאו כל אלף הנשים שלו להתרפק עמו באהבים ולא הרגישו, כי עם האשמדאי יש להם עסק.

כ״דושלמה המלך בעצמו? הוא נמצא רחוק, רחוק מאד מכסא מלכותו, ארבע מאות פרסה מארץ ישראל, בדד וגלמוד, ערירי ונעזב לנפשו, רואה ואינו נראה כלל, אין איש מרגיש בו ואין איש שם על לב לדרוש בשלומו ולשאלו מי הוא, הוא הולך על פני חוצות לבקש מכירים ומיודעים, ואמנם הוא פוגש על דרכו הרבה הרבה אנשים הידועים לו היטב, כי הלא כל אלה היו באים מרחוק לשמוע את חכמתו, והיו עומדים צפופים כמה ימים ושבועות עד שזכו לראות את פניו, אבל גם איש אחד אינו פונה אליו אף בהברכה הרגילה ברכת צפרא טבא כאילו איננו כלל במציאות וסר צלו לגמרי. הוא הולך לבקר את בתי הספר שהנהיג בכל עיר ועיר, ובכל כפר וכפר כדי להפיץ את הדעת בין כל יושבי תבל, ושם הוא רואה איך שמלמדים בהתלהבות עצומה את ספריו, את משליו, משלי שלמה, את שיריו, שיר השירים אשר לשלמה, את הגיונותיו, דברי קהלת בן דוד מלך ירושלים, והוא פונה אליהם ואומר, הידעתם, כי אני אני הוא המחבר מכל אלה, אבל בתור תשובה מגרשים אותו בחרפה. הוא הולך לבתי מדרשות ושם הוא שומע איך שדרשנים שונים דורשים את דבריו, כמין חומר, כל אחד מראה בהם ק"ן טעמים ומאות השומעים שותים בצמא את דבריהם, וכשהוא רוצה אחר כך לטפס על הבמה ולגלות את כוונתו האמתית, הנה שומע הוא הרבה קולות בבת אחת, רד, רד משוגע, והוא נמלט משם כל עוד נפשו בו. ובדרך הוא סר אגב אורחא לבית המשפט לדיני נפשות, ששם ישפטו את המורדים במלכות והוא שומע איזה פסק דין המתחיל בהדברים "בשם הוד מלכותו שלמה החכם מכל אדם" וכו' וכו', והוא לא יכול להתאפק עוד יותר וצועק בכל מאמצי כחו, אני, אני הוא שלמה המלך ואינני מסכים כלל וכלל להפסק דין הזה, ותדעו כי אתם שופכים דם נקי, ומיד נבהלים שוטרי בית המשפט ומושיבים אותו בבית האסורים על הפרעת הסדר, אבל ימי שבתו שם לא יארכו, כי הרופאים מוצאים תיכף שהוא חולה הרוח ומוציאים אותו לחפשי. ובצר לו מאד, כי כבר כלה אצלו פרוטה מן הכיס הוא מחזיר על הפתחים יחד עם כל הקבצנים לבקש לחם חסד. ובכל בית ובית אשר הוא מגיע הנה תמונתו תלויה על קיר, והוא נגש תיכף אליה ומראה לכל בני הבית הביטו וראו הלא זו היא תמונתי, אבל הכל נדים בראשם ומתלחשים חרש, הלא זהו המחוסר דעה הידוע שהשתגע לאמר, שהוא שלמה המלך.

כ״הובכל זאת, הנה הוא איננו נופל ברוחו, והולך ברחובות קריה מלובש בבלויי סחבות אבל בהוד מלכות ובהרחבת הדעת של מושל בחסד עליון, וכאשר בני ה"חברה הלבנה" רצים אחריו וסוחבים אותו, זה מושכו לכאן וזה מושכו לכאן בלעג משונה, ויש ששמים עליו כתר של נייר ומרימים אותו למעלה וצוחקים בקול פרא: יחי המלך, הנה הוא מרעים עליהם בקולו, דרך ארץ, שובבים "אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים", ואיך אתם מרהיבים לעשות במלך ישראל מעשי הוללות כאלה.

כ״וואמנם טרגדיה נוראה היא, טרגדיה שאין על עפר משלה, זוהי קשה ממאה מיתות. וכל מדורי הגיהנם לא ישוו אליה.

כ״זאבל הלא כל הטרגדיה הנ"ל עברה על כנסת ישראל זה כאלפים שנה, ועדיין היא נמשכת עד היום הזה ומי יודע מתי תקרב אל קצה, וגם אנחנו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו המחזקת ארבע מאות על ארבע מאות פרסה, והאשמדאי - "אותו האיש" - תפס את השלטון בידו, ועל מקום "הברית הישנה" הביא "ברית חדשה", והננו זה כאלפים שנה מחזירים על הפתחים והולכים מגוי אל גוי ומממלכה לממלכה ובכל מקום שהננו באים הננו מכריזים בקול רם "אני קהלת", האם אינכם מכירים אותנו, הלא אנחנו הננו בני אברהם יצחק ויעקב, אבות העולם הקדושים והטהורים שאין דוגמתם גם אצל "הברית החדשה", הננו מחזירים על הפתחים והננו שומעים איך שבכל בתי הספר ילמדו את התנ"ך שלנו "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו, רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה", או "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך", או "כי חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו... יצרנו כאישון עינו, כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף... הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום", וכדומה וכדומה, והננו פונים אליהם ואומרים הלא ידעתם אם לא שמעתם, שאנחנו הננו העם הזה שאתם מרבים אותו להללו כל כך, אבל הננו מקבלים על זה את אותה התשובה שהיה מקבל שלמה המלך בשעתו, כשהיה מהדר על הפתחים ואמר "אני קהלת".

כ״חומה המה עושים בבתי התפלה שלהם? מזמרים את תפלותינו, תפלות דוד בן ישי נעים זמירות ישראל, ומה יכאב לבנו לראות כי מסיחים המה לגמרי את דעתם שאנחנו הננו העם שהוציא מקרבו את אותו דוד המלך, וכשאנו מביטים על התמונות הממלאות את כל בתי המסגד שלהם הלא מכירים אנו בהן פרצופים יהודיים לגמרי, כי הלא גם מיסדי "הברית החדשה" כולם ממקור ישראל יצאו.

כ״טואמנם כל האומות יודעות ש"קודש ישראל לד' וגו' כל אוכליו יאשמו" (ירמיה ב, ג), כולן יודעות, שהשי"ת אמר לנו "וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים וארשתיך לי באמונה" (הושע ב, כא), אלא שנחלף להם האשמדאי בשלמה המלך, ואין הן מכירות בנו את ה"ישראל סבא", וישראל סבא הלא הוא חי וקיים ואיננו פוסק אף רגע מלהכריז על קיומו ולומר "אני קהלת", אבל בזה הוא מביא את עצמו לא רק ללעג ולקלס, אך גם למכה ולחרפה.

ל׳ובין כך ובין כך, עולם כמנהגו נוהג, ובמקום הברית הישנה באה הברית החדשה, במקום עבד ד' - בן אלהים, כביכול, במקום בית המקדש, בית המסגד שלהם, במקום הכהן הגדול - ה"אב" ברומי - להבדיל באלף הבדלות - ועינינו רואות וכלות.

ל״אוזה חלקי מכל עמלי.

ל״באז מתחיל שלמה לחשוב את חשבון הנפש שלו. והוא רואה מחד גיסא כי "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש", אבל מאידך גיסא הוא מנחם את עצמו "וזה חלקי מכל עמלי", כי אמנם ס"ס לא הכל שדד ממנו האשמדאי, עוד נשאר לו לפליטה דבר מה מרוב גדלו ועשרו מימי קדם וזהו "חד אמר מקלו וחד אמר גונדו".

ל״גוכשעם ישראל מתחיל לחשוב את חשבון הנפש שלו מיום שהאשמדאי "פתקיה ארבע מאות פרסה" הוא רואה גם כן אמנם מחד גיסא כי "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש", כי כל עמלנו בגלות בארצות לא לנו הוא לריק ולבהלה ולא לחנם פסקו חז"ל להלכה, כי "מקרקעי בחו"ל כמטלטלי בארעא דישראל דמיא" (עירובין כט, א) מפני שבאמת בחו"ל אין לנו נכסי דלא ניידי, אך הכל ניידי ואין להם תקומה בפני כל רוח מצויה "נחלתנו נהפכה לזרים", אבל מאידך גיסא הרי "זה חלקי מכל עמלי", ועוד נשאר לנו מה לפליטה מהאשמדאי הכל יכול שבלע אותנו בליעה גסה.

ל״ד"חד אמר מקלו", הכל שדד וחמס ממנו השד משחת, האשמדאי הנורא, אבל על דבר אחד לא היה לו שליטה על המקל שלנו, על תכונת הנודד הנצחי שבנו "כי במקלי עברתי את הירדן", ועוד נשאר לנו לפליטה מקלו של יעקב סבא, ובו עברנו לא רק את הירדן, אך את כל השבעה ימים שבעולם. הננו בקיאים וחריפים עצומים בהפרשת "לך לך", והננו הולכים מגוי אל גוי ומממלכה לממלכה, ואם ביש לנו בחד מתא הננו נעים ונדים למתא אחריתא, והעולם סוף סוף הוא גדול ורחבת ידים, ובהמקל הנפלא שבידנו הננו מוצאים תמיד כר נרחב ומקום להתגדר בעדנו. וכבר אמרנו במקום אחר, כי ההבדל בין ישראל לעמים הוא כאותו ההבדל בין בית רם ונשא הבנוי על יסודות נאמנים ובין עגלה הסובבת על אופנים, הראשון, כמדומה, מוצק ואיתן הרבה יותר מהשניה, אבל מאידך גיסא אם יבוא איזה שמשון הגבור ויתחיל לדחוף את הבית עד שיזיזו ממקומו, אז הוא נופל לגמרי ולא יוסיף עוד לקום, לא כן השניה, העגלה, הדחיפה תועיל רק לשנות את מקומה ולא יותר. והנמשל מובן מאליו, כי אמנם על ישראל נאמר "הליכות עולם לו", כל העולם כולו דוחפים אותו אבל אין יכולת בידם להפילו למשואות, רק להביאו לידי "משנה מקום משנה מזל".

ל״ה"וחד אמר גונדו". ועי' ברש"י שכתב על זה "לבושו", ובביאורי טהרות דרב אחאי ראיתי "קודו" מקידה של חרס לשתות מים, ואמנם "אלו ואלו דברי אלקים חיים", כי המקל לבד לא היה מספיק לנו לולי לא היה לנו נוסף על זה כשרון מיוחד להתאקלם בכל המקומות ולהתנהג בכל המדינות "הכל כמנהג המדינה" ולהסתגל להתנאים המקומיים, זהו "גונדו לבושו". הכשרון שלנו להתלבש בכל מקום בלבוש מיוחד "כיד המלך" שיש לו הרבה לבושים מכמה גוונים, אם כי רק את לבושנו החיצון אנו מחליפים מזמן לזמן, אבל את הפנימיות שלנו אין אנו משנים אף כקוצו של יוד.

ל״ווגם זה אמת, שיש לנו "מקידה של חרס לשתות מים", יש לנו תכונה מיוחדת להסתפק במועט ולחיות גם בהתנאים היותר גרועים, יודעים אנו מה"דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישון וחיי צער תחיה", כלומר, שגם בפת המלח אנו מרגישים טעם אכילה ממש, וגם מים במשורה נחשב לנו לשתיה כהלכה, וישנים אנו על הארץ שינה עמוקה ביותר ממה שאחרים ישנים על כרים וכסתות ומרגישים חיות חביבה גם בחיי צער, ורק ע"י תכונה זו יכולנו להתקיים בגלות המר.

ל״זבקיצור, יכולים אנו לאמר על זה "זה חלקי מכל עמלי".

ל״חלהאשמדאי רגלים של תרנוגלים.

ל״טואם תרצו לדעת, רבותי, את הסוף דבר, גם את העתיד שלנו, כי עד מתי נחיה חיי צער, עד מתי יהיה רק המקל חלקנו מכל עמלנו?

מ׳גם תשובה מספיקה ע"ז תוכלו למצוא בסוף האגדה הנ"ל.

מ״א"כי מטא גבי סנהדרין אמרו רבנן, מכדי שוטה בחדא מלתא לא סריך, מאי האי?... שלחו להו בדקו בכרעיה, שלחו להו במוקי קאתי".

מ״בכי אם אמנם "ראיתי בני עליה והנם מועטים", אבל סוף סוף הרי ישנם במציאות, והמה, היחידי גולה, מבינים היטב, כי אי אפשר ששוטה יתעקש רק בדבר אחד לאמר שהוא מלך, בעוד שדעתו לא נסתרה בשום מקצוע אחר שיודע להשיב כהוגן, והמה מתחילים לדרוש ולחקור בזה היטב, היטב, ואזי המה רואים תיכף את מי הצדק.

מ״גכי אמנם האשמדאי, מלך השדים, הוא כל יכול, יכול לפשוט צורה וללבוש צורה אחרת של איזו בריה שהיא באופן שכל הרואהו יהיה ברי לו, שהוא הוא הבריה הנ"ל, אבל בנוגע לדבר אחד הוא חלש ורפה אונים, זהו בנוגע לרגלים, כי בשום אופן איננו יכול להתדמות לאדם ברגליו, והטעם פשוט כי "שקר אין לו רגלים" וסוף סוף הרי כל הענין, שלובש איזו צורת אדם, שקר הוא מתחילתו ועד סופו, כי שד הוא ולא אדם.

מ״דואמנם בוא יבוא היום ואף על פי שיתמהמה, שימצאו בני עליה גם אצל או"ה ויעמדו את השאלה בכל תוקף ועוז:

מ״המכדי שוטה בחדא מלתא לא סריך, מאי האי? היתכן, כי עם שלם, שאיננו כלל עם טיפש בכל הדברים, ולהיפך, הלא גם שונאי ישראל מודים עליו, שהוא עם חכם ונבון, יתעקש דוקא בדבר אחד לאמר תמיד "אני קהלת הייתי מלך" ולהחזיק את עצמם תמיד ל"בני מלכים", סולתן ושמנן של כל האומות, אין זאת, כי יש דברים בגו.

מ״ואו אז יתחילו לעשות את חשבון הנפש שלהם, ותיכף יראו ויוכחו, כי כל הענין מראשו ועד סופו היה רק אחיזת עינים, ואם כי להאשמדאי יש כל הסימנים של שלמה המלךְ, אבל דבר אחד חסר לו - הרגלים, ובשביל זה "במוקי קאתי" אינו בא מעולם יחף, אלא תמיד רגליו מכוסות באנפלאות, כדי שלא יראו הרואים שרק רגלים של תרנגולת לו, רגלים דקות ורזות עד למאד.

מ״זכי אמנם הדת הנוצרית חקתה את היהדות בכל, אבל בדבר אחד לא תוכל לחקות את היהדות בהמקוריות שלה. כמובן מאליו, שחקוי ומקוריות המה תרתי דסתרי, וכדי לכסות על החקוי הבולט יותר מדי, היא שמה לב ביותר להצורה ולא להתוכן, את הצורה היא מקשטת בכל מיני קשוטים והתוכן מתרוקן לאט לאט. בקיצור, הנצרות זוהי צורה שנתרוקנה מתוכנה, כל עיקרה של היהדות היא "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה" זאת אומרת, להפשיט את הדתיות מכל צורה מוחשית ומוגבלת ולקשרה בלי אמצעי באידיאל מופשט שאין לו כל תמונה, ואילו כל עיקרה של הנוצריות הוא רק הפסל והתמונה של היהדות בלי עצם היהדות גופה.

מ״ח"במוקי קאתי", כי מי שיש לו רגלים של אדם אינו מתירא כלל ללכת גם כן יחף, אבל למי שיש רגלים של תרנגולת ורוצה הוא שיחזיקו אותו לבן אדם, אז בע"כ הוא מוכרח לכסות אותן במוקי.

מ״טוסוף סוף יכירו וידעו כל יושבי תבל ושוכני ארץ "מה ביני לבין חמי", ידעו להבחין בין תכלת לקלא אילן, ירגישו מי הוא המלך האמיתי ומי הוא האשמדאי שהתלבש בדמותו, ואז ישובו אלינו שוב ה"עיזקתא ושושילתא דחקיק עליה שם" ואנו יכולים להיות בטוחים שהלכה כמאן דאמר "מלך והדיוט ומלך", וכשם שכבר ראינו בההסיטוריה הארוכה שלנו את המלך והדיוט, כך נזכה לראות גם את הסוף "ומלך".

נ׳אני שלמה.

נ״אאבל אין לנו להסיח דעת, שרק הודות לזה ששלמה הדגיש בכל מקום שפנה "אני הייתי מלך" הוחזרה העטרה ליושנה ונעשה שוב מלך.

נ״בואם רוצים אנו באמת שתוחזר אצלנו העטרה ליושנה, ושיחדשו ימינו כקדם, אז עלינו להתנהג גם כן באופן כזה, ולבלי לחדול להכריז לפני כל העולם כולו, כי רק אנחנו הננו העם הנבחר, העם סגולה מכל העמים ולבלי להתביש כלל מפני המלעיגים עלינו על זה, כי סוף סוף ימצאו יחידי סגולה שישאלו כהסנהדרין בשעתם "מכדי שוטה בחדא מלתא לא סריך מאי האי?", וישיבו לנו את "השם המפורש" ואז "והיה ד' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד".