דרשות אל עמי, שלש רגלים י״חSermons Unto My People, The Three Festivals 18
א׳יח. העצמות והרוח
להזכרת נשמות באחרון של פסח
להזכרת נשמות באחרון של פסח
1
ב׳"שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ד' אלקיך במקום אשר יבחר, בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסכות, ולא יראה את פני ד' ריקם" (דברים טז, טז).
2
ג׳"ויקח משה את עצמות יוסף עמו, כי השבע השביע את בני ישראל לאמר, פקד יפקד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם" (שמות יג, יט).
3
ד׳"וכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו שני ארונות הללו אחד של מת ואחד של שכינה מהלכים, זה עם זה, והיו עוברים ושבים אומרים מה טיבם של שני ארונות הללו? אמרו אחד של מת ואחד של שכינה" (סוטה יג, א).
4
ה׳חג הפסח והזכרת נשמות.
5
ו׳רבותי! הנכם עומדים כולכם כעת בהדרת קודש לפני התפלה הכי קצרה אבל הכי מזעזעת את הנפש, תפלת הזכרת נשמות.
6
ז׳אמנם כן חג הפסח למרות מה שהוא בעיקרו בעד החיים לבד, כמו שדרשו חז"ל על הכתוב (דברים טז, ג) "למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" שרק בימים שאתה עוסק בחיים אתה זוכר יציאת מצרים ולא בימים שאתה עוסק במתים (עי' ירושלמי ברכות פ"א), בכל זאת תופסים בו מקום גדול ג"כ המתים.
7
ח׳כבר ביום הראשון של החג קראנו בתורה על דבר מתים "ותהי צעקה גדלה במצרים, כי אין בית אשר אין שם מת" (שמות יב, ל), ובשבת חוה"מ הלא כל ההפטרה עוסקת רק במתים "היתה עלי יד ד'... ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות... והנה יבשות מאד, ויאמר אלי בן אדם התחיינה העצמות האלה?" וכו' וכו' (יחזקאל לז, ג), וגם אתמול בשביעי של פסח לא שכחנו מהמתים וקראנו בתורה "ויקח משה את עצמות יוסף עמו".
8
ט׳ואכן, אם תרצו, רבותי, לדעת את טבעה ומהותה של תפלה זו, תפלת הזכרת נשמות, אז עליכם לשום לב לכל מה שקראנו בחג הזה על דבר המתים.
9
י׳ארונו של מת וארונו של שכינה.
10
י״אכאמור, לפי מאמר חז"ל, הלכו שני ארונות במדבר, אחד ארונו של מת ואחד ארונו של שכינה, ואמנם אנו יכולים להבין מה זה ארונו של מת, אבל איך נוכל להבין מה זה ארונו של שכינה, השכינה שהיא סמל הרוחניות איך תצמצם בארון והלא "לית אתר פנוי מינה" (רעיא מהימנא פנחס דף רנז)?
11
י״באמנם אם נרצה נוכל לא רק להבין אך גם לראות בעינינו ממש את ארונו של שכינה שהלך ביחד עם ארונו של יוסף במדבר.
12
י״ג"ויסב אלקים את העם דרך המדבר" (שמות יג, יח): והנה ששים רבוא אנשים מלבד נשים וטף הולכים במדבר בארץ לא זרועה, שלא דרכה שם רגל איש מעולם, מדבר שאין אתה רואה שם זולת שמים ארץ וחול בוער, ששם ירוצו נחשים ועקרבים בחמה שפוכה ובמשטמת נצח, ועל כל צעד וצעד ועל כל שעל ושעל הנך נתקל בהם, והמדבר הוא כל כך גדול ורחב, בלי קץ וגבול, בלי ראשית ובלי תכלית, וכשמנשבות הרוחות מכל העברים מתרוממים גלי חול ויגיעו עד לשמים, ויכסו את השמש והירח והיה חושך וערפל ולא יראה איש את אחיו והתפזרו המחנות לכל רוח.
13
י״ד"ויסעו ויחנו", אבל איזו חניה אפשר להיות במדבר הנורא הזה, במקום ציה וצלמות, במקום שלא יראה ולא ימצא מאומה זולת קוצים ודרדרים הנוקבים את הרגלים עד מות.
14
ט״וויום ירדוף יום, וירח ירדוף ירח והם עדיין הולכים, ושנה הולכת ושנה באה ואינם רואים את הסוף.
15
ט״זוהשעמום כל כך גדול ונורא, בכל יום ויום אותו לחם הקלוקל של אתמול ושל שלשום, של אשתקד ושל לפני אשתקד, אין מה שירהיב את העין, אין צמחים ואין פרחים, אין אילנות ואין ירקות, ואין מה שירהיב את האוזן, לא נשמע צפצוף הציפורים ולא נשמע קריאת התרנגולים, ורק קול ממרום מפסיק את הדממה העמוקה, הקול של - "צאו וחפרו קברים", ומיד לוקחים כל הששים רבוא אנשים איש איש ומעדרו בידו והמה חופרים לאורך כל המדבר קברים ארוכים, ובלילה המה יורדים אל הקברים ומחכים למלאך המות, וכאשר יקומו בבוקר והנה שוב הקול הולך ממרום "יבדלו החיים מן המתים" המה מברכים המחזיר נשמות לפגרים מתים, ומתחילים לצעוד שוב בצעדי און קדימה, קדימה, והמה הולכים בקומה זקופה וברחבות נהדרה ממש כבני מלכים, ואמנם יודעים המה לאן המה הולכים - המה הולכים לארץ ישראל.
16
י״זארץ ישראל - אבל בארץ ישראל זו יושבים ל"א מלכים ואין בהם אף אחד מבני אברהם, יצחק ויעקב. בארץ זו יושבות שבע אומות ואין אף אחד מהאומה הישראלית ובכל זאת אינם נופלים כלל ברוחם ואין לבם נוקף אף לרגע, המטרה ברורה לפניהם.
17
י״חמה מעודד את רוחם ומי נותן כח ועצמה להם, על מה המה נשענים ומנין להם הודאות שכל עמלם איננו לשוא?
18
י״טהנביא אומר על זה בשם ד' מליצה נשגבה למאד (ירמיהו ב, ב): "זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", אבל גם המליצה הרוממה הזו אינה נותנת תשובה על שאלותינו אלה.
19
כ׳אמת שלא בידים ריקנות הלכו בני ישראל מארץ מצרים, התורה מספרת לנו "וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים", זאת אומרת, שהלכו משם מזוינים, אבל הידעתם מה היו הכלי זיין שלהם, האם תדמו שהיו זאת חרבות וקשתות, תותחים ומפוצצות? לא ולא.
20
כ״א"וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים - ויקח משה את עצמות יוסף עמו", הכלי זיין שלהם היו העצמות של יוסף.
21
כ״במשה מלכם ומושיעם של ישראל, החזיק בידו את המת הגדול, את יוסף שכבר שבק חיים לכל חי זה כמאות שנים ובזה חפץ להושיע את ישראל.
22
כ״גהעצמות הללו היו גם הכלי זיין וגם הדגל שלהם, בכחם של העצמות הללו היו בטוחים, כי יכבשו את הארץ, באופן שכבר נחשבה להם לארץ ישראל.
23
כ״דאכן באמת במה גדול כחם של העצמות הללו, העצמות היבשות שאינן אומרות כלום?
24
כ״העל זה משיב מאמר חז"ל "וכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו שני ארונות הללו, אחד ארונו של מת ואחד ארונו של שכינה, מהלכים זה עם זה", כלומר, כי בני ישראל ראו בזה לא רק את ארונו של מת, אך גם את ארונו של שכינה, לא רק את העצמות היבשות, אך גם את השכינה שבהעצמות, הנשמה שבקרבן הרוח אלקי ששכן בהן, ראו בהן את סמלו של יוסף החי והאידיאל שלו.
25
כ״והעצמות הללו הזכירו להם את הצואה האחרונה שלו "פקד יפקד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם", כל כך גדולה בקרבו האהבה להארץ, וכל כך היה בטחונו חזק שפקד יפקד אלקים.
26
כ״זוהעצמות הללו היו בעדם סמל הבטחון, כי הלא אלו הן העצמות של יוסף, זהו העבד שלא התביש לאמר "גנב גנבתי מארץ העברים" וגם אז לא אבד את הבטחון שלו, ועל כן לא נשקע ממנו רגש האנושי והכרת עצמו שבקרבו, עד כי זכה אחר כך להגיע למדרגה של "ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים", ראו כל זאת ונזכרו הלכה, שגם למרות הנחשים והעקרבים, למרות האבני נגף וצורי מכשול, יגיעו סוף סוף למטרתם, ואם כי המדבר ארוך מאד ואין שם דרך ואין מסילה, הנה אל להם לנפול ברוחם, כי סוף סוף יבוא קץ הפלאות.
27
כ״חוכשאכף עליהם המחסור ורבו הצועקים ואומרים "נפשנו יבשה אין כל", אז הראו להם את שני הארונות הללו, ומיד נדמו הרוחות ונרגעו הלבבות, וידעו כי עוד לא אבדה תקותם.
28
כ״טשני הארונות - והזכרת נשמות.
29
ל׳וכל זה ספרתי לכם, אדוני הנכבדים, לא רק בשביל שיהיה לכם ציור מדור המדבר אך ביחוד בשביל שיהיה לכם ציור מה"דור הולך" שאתם באתם כעת להזכיר את נשמותיהם.
30
ל״אכי בהזכרת נשמות אתם מקיימים ג"כ את מה שקיים משה לפני יותר משלשת אלפים שנה, - הנכם לוקחים כעת עצמות של מתים שונים עמכם.
31
ל״באיפה נקברו העצמות של המתים, שאתם באים כעת להזכיר את נשמותיהם? איפה? בכל ארבע רוחות העולם, כי "מי מנה עפר יעקב" כחיינו כן מיתתנו, מפוזרים בכל קצוי תבל בחיינו והננו מפוזרים במיתתנו, אך אתם מרגישים בעצמכם, כי בהקבורה היפה שנתתם להעצמות החביבות הללו לא יצאתם את חובתכם לגמרי, וכאשר יצאתם מבית הקברות לקחתם את העצמות עמכם גופא, ואתם נושאים אותן בקרב לבבכם פנימה, ומזמן לזמן המה מתפרצות החוצה והנכם רואים אותן בעיניכם גופא, זהו הזמן של הזכרת נשמות.
32
ל״גאבל, דעו נא רבותי, כי גם בזה עוד לא תוכלו להתהלל שכבר עבדתם כדבעי למעבד. אם תסיחו את דעתכם מזה כי "היו שני ארונות מהלכים אחד ארונו של מת ואחד ארונו של שכינה" ואם אתם רואים ברגע זה רק את הארונות של העצמות החביבות לכם, ואינכם רואים ביחד עם זה גם את הארונות של שכינה המלוים אותן, זאת אומרת, את השכינה שבהעצמות הללו, אז, במחילת כבודכם, אינכם רואים מאומה.
33
ל״דכי אמנם "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת", אבל רק הארץ, הארציות לבד, אכן הרוחניות אינה עומדת כלל על מקום אחד, וביחד עם הדור הולך הלכה גם שכינתו עמו, וכמה רחוק במעלה אצלנו הדור ההוה מהדור ההולך, פנה זיוו פנה הדרו, אבל, דא עקא, שאין אנו מרגישים כבר בכך. בקיצור, את ארונו של יוסף הננו רואים, אך איננו רואים כלל את ארונו של שכינה שבו.
34
ל״הבצאתנו ממצרים ובצאתנו מירושלים.
35
ל״ובצאתנו ממצרים לקח משה את עצמות יוסף עמו ואלו היו לנו גם לדגל וגם לכלי זיין בידינו, להוליכנו קוממיות לארצנו. אבל לא ארכו הימים ובמקום "בצאתנו ממצרים" שמענו קול נהי של "בצאתנו מירושלים" אבל שוב לא יצאנו בידים ריקנות ורכושנו במתים עוד נתגדל ונתרבה בהמשך הימים, וכשיצאנו מירושלים לקחנו עמנו גם את עצמותיהם של האבות, אברהם יצחק ויעקב, גם את עצמותיהם של משה ואהרן וגם את עצמותיהם של הנביאים והנביאות, המשוררים והמשוררות שלנו, והם הלכו בראש המחנה ואחריהם נגררנו כולנו, עד שהביאו אותנו שוב לירושלים. ובצאתנו משם עוד הפעם הנה שוב יצאנו באוצר של מתים שנתכפל כפל כפלים בהמשך הזמן, לקחנו צידה לדרך את העצמות של הכנסת הגדולה והחשמונאים, העצמות של שמעיה ואבטליון, שמאי והלל, ועוד ועוד.
36
ל״זוזהו שהראה לו הקב"ה ליחזקאל: "היתה עלי יד ד'... ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות. והעבירני עליהם סביב סביב והנה רבות מאד על פני הבקעה... ויאמר אלי בן אדם, העצמות האלה כל בית ישראל המה" (יחזקאל לז, א-יא).
37
ל״חכי באמת העצמות האלה כל בית ישראל המה, כי בלעדן כבר לא היה נשאר מבית ישראל פליט ושריד.
38
ל״ט"ויהי קול כהנבאי - מספר שוב אותו הנביא - והנה רעש, ותקרבו עצמות עצם אל עצמו, וראיתי והנה עליהם גידים ובשר עלה ויקרם עליהם עור מלמעלה ורוח אין בהם, ויאמר אלי הנבא על הרוח, הנבא בן אדם... מארבע רוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו"...
39
מ׳הנביא ראה מרחוק מאד, ראה גם את זמננו אנו המצטיין בזה "והנה רעש ותקרבו עצמות עצם אל עצמו", הקול רעש גדול של ה"לאומיות" של "התחיה" וכדומה וכדומה מלות מצלצלות ייפות מאד, ואמנם אי אפשר להכחיש שהקול רעש הזה פעל הרבה להקריב את העצמות "עצם אל עצמו" לקרב את פזורינו ונפוצותינו זה לזה אבל דא עקא "ורוח אין בהם".
40
מ״אאיה רוח ישראל סבא, הרוח העתיק יומין, איה רוחם של האבות והאמהות, רוחם של משה ואהרן, רוחם של נביאנו ונביאותינו, רוחם של התנאים והאמוראים, ועוד ועוד, איה? איה?
41
מ״ב"וראיתי והנה עליהם גידים ובשר עלה ויקרם עליהם עור מלמעלה ורוח אין בהם".
42
מ״גהיהדות שלנו היא רק יהדות של "ויקרם עליהם עור מלמעלה", זו היא רק יהדות כלפי חוץ ולא כלפי פנים, יהדות של פומביות בלי ה"והצנע לכת עם ד' אלקיך", יהדות של צורה ולא של תוכן, ובכוונה מקשטים את הצורה, כדי שלא תתראה הריקניות שבתוכן.
43
מ״ד"ורוח אין בהם" זהו הסך הכל, העצמות נעשו לעצמות יבשות מאד, ארונה של שכינה פרח מאתנו ונשאר לנו רק הארון של העצמות המתים, העצמות היבשות לבד, ומי יגלה עפר מעיניך נביא הגולה ותקום ותכריז שוב בקול גדול שיזעזע גם את המתים וגם את החיים: "מארבע רוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו".
44
מ״הולעת עתה, כל זמן שלא נגלה עפר מעיני נביא הגולה הרי הנפשות, נפשות החיות, שאתם באתם להזכירן, מכריזות לנו על זה.
45
מ״ו"מה אתה רואה".
46
מ״זמהו ההבדל מלפנים להיום?
47
מ״חלפנים, מספרים חז"ל (עבודה זרה יח, א) מעשה בר חנניא בן תרדיון "שהיה יושב ועוסק בתורה, מקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו, הביאוהו - מלכות רומי הרשעה שגזרה שלא יעסקו ישראל בתורה וכל העוסק בתורה ישרף - וכרכוהו בס"ת, והקיפוהו בחבילי זמורות, והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים, והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה, אמרה לו בתו אבא אראך בכך, אמר לה, אלמלא אני נשרפתי לבד היה הדבר קשה לי, ועכשיו שאני נשרף וס"ת עמי, מי שמבקש עלבונה של ס"ת הוא יבקש עלבוני, אמרו לו תלמידיו רבי מה אתה רואה? אמר להן, גוילין נשרפין ואותיות פורחות".
48
מ״טורבותינו בעלי התוס' עמדו על השאלה "מה אתה רואה", מהיכן הרגישו באמת שהוא רואה דבר מה.
49
נ׳אכן באמת אין זו כלל שאלה, אם נצייר נא לרגע את המחזה הנורא הזה.
50
נ״אהנה לפתע פתאום עוף השמים הוליך את הקול, שעל ר' חנניא בן תרדיון נגזרה גזירת מיתה, הוא ר' חנניא בן תרדיון אהוב העם, ידיד כל בית ישראל, רבן של כל בני הגולה, שכל תלמידי חכמים בזמנו המה תלמידיו או תלמידי תלמידיו, והמה רואים בו לא רק רב, אך גם אב ופטרון ונפשיהם קשורה בנפשו מבלי להסיח דעת ממנו אף לרגע, ומה נוראה היא ההרגשה שהוא עומד להפרד מהם לנצח.
51
נ״בוכמובן, שלא רצו להאמין לשמועה הלא טובה הזו, כי בכלל האדם אינו אוהב להאמין לבשורה רעה, אבל הקול הולך הלך וחזק, עד שנעשה לשיחה בפי כל הבריות, אם כי כל אחד מוסר זאת לחבירו בלחש ובסודי סודות למען לא יודע הדבר, חלילה, לר' חנניא בן תרדיון בעצמו.
52
נ״גובכל תפוצות ישראל נקהלים קהילות לחשוב מחשבות בעצה, איך לבטל את רוע הגזירה ושתדלנים אחרי שתדלנים יוצאים לרומי בשביל זה "אולי יחוס אולי ירחם"...
53
נ״דכשהשתדלנים שבים כלעומת שבאו, ותשובה מרה בפיהם, כי כבר כלתה הרעה, ואין כל תקוה, זולת התקוה של "מן השמים ירחמו", הנה הוכרזה תענית ציבור בכל פזורי הגולה, ובני ישראל מרבים ביום הזה בתכסיסינו הישנים, ב"תשובה תפלה וצדקה".
54
נ״הואמנם תמיד "תשובה תפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה", אבל הפעם קרה יוצא מן הכלל, ובעוד שכל בני ישראל עומדים עטופי טלית ותפילין בביהכנ"ס ובביהמ"ד ושופכים דמעות כתנין לפני שומר ישראל "הביאוהו וכרוכוהו בס"ת והקיפוהו בחבילי זמורות" ומיד הורקו ביהכנ"ס וביהמ"ד והכל רצו למקום המעשה, ובבואם שם כבר נפגשו עם כל הזדים שואפי דם שבאו להתענג על המחזה איך דם יהודי נשפך, ונתערב הקול תאניה ואניה של כל היהודים מגדול ועד קטן עם קול הלולא וחנגא של כל השואפי דם הללו.
55
נ״וובפעם האחרונה נשאו כל היהודים את עיניהם למרום לפני אבינו שבשמים, וברי היה להם, שסוף סוף ברגע האחרון ישלח ד' שרף מן השמים "והיה כל זדים וכל עושי רשעה קש" ולא ישאר מהם שריד ופליט ויתקדש שם שמים ברבים.
56
נ״זאכן שוב טעו טעות מרה ואמנם בא שרף, אך לא ממרום, אך ממעמקים והצית את החבילי זמורות, ומיד נעשה שלהבת רבה, שהלכה הלוך וגדול, ולנוגה הלהב התנוצצו עיני ר' חנניא בן תרדיון והיו כדמות הספיר, ורבוא רבבות עינים של בני הנאספים שם נשואות שמה לראות את מבטו האחרון ולהשאיר את התמונה הזו חקוקה על לוח לבבם תמיד.
57
נ״חוהשלהבת כבר אחזה בגוף הנשרף הזה והוא בוער באש וקול פולח כליות ולב בוקע את כל הארץ ומגיע עד לשמים, בוכים הכל, בוכים זקנים ונערים, נשים ואנשים בכיה מרה, שגם אבן נמוח מזה, ורק יוצא מן הכלל אחד נמצא בכל הקהל הגדול הזה, שלא רק שאינו בוכה, אך עוד שוחק בשמחה רבה.
58
נ״טמי הוא עוכר ישראל זה שמרהיב לעשות כך?
59
ס׳זהו - ר' חנניא בן תרדיון בעצמו, ולא עוכר ישראל הוא חלילה, אך רבן של כל בני הגולה, הרגלים כבר בוערות באש - והוא משחק, הלהבה כבר אחזה בכל גופו - והוא לועג.
60
ס״אובצדק שאלו לו תלמידיו "רבי מה אתה רואה?", כי אמנם אנחנו לא נכחד לך את האמת, שהננו רואים את קץ כל בשר, חורבן העולם וחשכו עינינו בארובות, ואין עוד כל תקוה לזרעו של אברהם הכלה מאליו ואיננו מבינים כלל רבנו "לשמחה מה זו עושה"?
61
ס״באז ענה להם ר' חנניא בן תרדיון מתוך הלהב קשות, אתם הנכם אמנם קצרי הראות ואינכם רואים רק את מה שמתחת לחוטמיכם, אבל אני רואה:
62
ס״ג"גוילים נשרפים ואותיות פורחות".
63
ס״דאפשר לשרוף את גופו של ר' חנניא בן תרדיון ורבוא רבבה כמוהו, אבל בשום אופן אי אפשר לשרוף את נשמתו, אפשר לבער את ספר התורה, הגוילים של התורה, אבל לא את התורה בעצמה, את האותיות הפורחות, אפשר לכלות את העצים והאבנים של כל בתי כנסיות ובתי מדרשות, של כל ארוני הקודש, אבל לא את הכנסיה, המדרש והקודש גופא. בקיצור, "גוילים נשרפים ואותיות פורחות".
64
ס״הומה אנו רואים?
65
ס״וכך ראה רק חנניא בן תרדיון בזמנו, וכמוהו הרבה דורות אחריו, אבל מה אנו רואים, בזמננו?
66
ס״זבזמננו אנו רואים את ההיפך, גוילים קיימים ואותיות נשרפות.
67
ס״חהספרי תורה רבו כמו רבו והתורה גופה משתכחת מישראל, את הארון הקודש מקשטים בכל מיני קשוט ואת הקודש גופא מגרשים ממחנינו, בונים לתלפיות בתי כנסיות ובתי מדרשות ומחריבים באותו הזמן את הכנסיה והמדרש גופא.
68
ס״טבקיצור, הננו מנשקים את ספר התורה בשפתינו, בעוד שאת התורה גופה הננו מנשכים בשינינו הגסות.
69
ע׳וכשאנו מזכירים נשמות כעת, אל נשכח נא גם כן את הנשמה הגדולה, שכולנו היינו קרובים אליה, את הנשמה הישראלית היוצאת מגוף האומה, וקול נשמה כזו היוצאת מן הגוף בודאי הולך מן סוף העולם ועד סופו, כי מה קשה הפרידה ביניהם.
70
ע״אאבל, דא עקא, כי בהזכרת נשמות גופא אין אנו שמים לב רק אל גופי הנשמות, ולא אל הנשמה שבנשמות, אל הצורה של הנשמות ולא אל התוכן שלהן.
71
ע״בבקיצור, רבותי, הזכרת נשמות מזכירה לנו, שעלינו לחדול להיות "בעלי גופים" לבד, ועלינו לבקש ולמצוא בכל דבר את הנשמה שבו ואז נקיים את הכתוב (שמות כג, יז) "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך", - ולהדגיש כי יִרְאה ולא נאמר אלא ירָאה, כי עלינו להיות לא רק רואים, אך גם נראים לפניו - "ולא יראה פני ריקם". כי הקב"ה שונא את הריקניות ואת כל דבר שנתרוקן מתוכנו, לו גם שמעוטף בקליפה יפה.
72
ע״גודא עקא שכל מחמדינו מני קדם מתרוקנים אצלנו מתוכנם...
73
ע״דובכן, רבותי, אמרו נא "הזכרת נשמות"...
74